החיזוק היומי # 7

היום מורכב משתי חלקים – היום והלילה.

איזה מהם חשוב יותר? מסתבר ש'היום'. שהרי אז מניחים טלית ותפילין, ומתפללים רוב התפילות, זהו הזמן שרוב העולם עוסקים בתורה, ואז הוא בעצם הזמן שהעולם 'חי' ומתנהל. 'הלילה' נועד לכאורה רק לשינה ומנוחה, כדי שיהיה כח ב'יום' – שהוא העיקר – לעשות את מה שצריך.

אנחנו הרבה יותר 'אוהבים' את היום מאשר את הלילה. ביום השמש מאירה וזורחת, רואים פרחים, ציפורים, אנשים. ובכלל, הרבה יותר נחמד להסתובב בעולם. לעומת זאת בלילה הכל חשוך ומפחיד, ולא רואים כמעט כלום.

***

אך למרבה הפלא. החלק החשוב יותר הוא דווקא הלילה!

בדברי חז"ל (עירובין סה), ובדברי הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה, פ"ג הי"ג) מבואר – שעיקר הזמן לזכות בחכמת התורה הוא בלילה. ובדברי הזוהר הקדוש (כמעט בכל פרשה) מבואר שעיקר הזמן להתקרב להשם יתברך, ולזכות לכוחות הקדושה, ולכל ההשפעות הטובות בגשמיות ורוחניות – הוא בלילה.

בדברי האריז"ל מבואר עוד יותר, שכל היכולת שלנו להניח טלית ותפילין ביום, ולהתפלל תפילת שחרית – הוא רק על ידי שעושים את סדר הלילה. ומוהרנ"ת מבאר (הלכות השכמת הבוקר) שעל ידי אלו שעושים את סדר הלילה, יכולים כל ישראל להניח טלית ותפילין ביום!

***

השנה מורכבת משני חלקים – החורף והקיץ. מי מהם חשוב יותר?

'בקיץ' אמנם רואים את פריחת הפרחים, ויופי הפירות, וכל התחדשות העולם. אבל כל זה רק בזכות ימי החורף – שאז אמנם הכל היה קר גשום וריק, אבל אז נעשתה החרישה והזריעה וההשקיה וכל שאר הפעולות, שעל ידם גדלים הפירות בקיץ.

כך לגבי סדר היום; הלילה הוא הזמן של החרישה והזריעה, שעל ידי זה צומחים הפירות ביום. וכפי שטורחים להשקיע בסדר הלילה, ולקיים 'הזורעים בדמעה' – כך זוכים לקצור פירות ביום, ולקיים 'ברינה יקצורו'.

***

העולם בכלל, וחייו של האדם בפרט – מורכבים מזמנים של גלות וזמנים של גאולה.

כל אחד מעדיף ומייחל לזמנים של גאולה. זמנים יפים שהצלחה מאירה לו פנים, בגשמיות ורוחניות. אף אחד לא אוהב זמנים של גלות, של חוסר מצב רוח, נסיונות והתמודדות.

אך מסתבר, שמה שמביא לנו את הגאולה – היא דווקא הגלות. הזמנים של ההתמודדות הם אלו שמולידות עבורנו את הזמנים של האושר והשמחה.

***

כללו של דבר: 'יתרון האור' – אומר שלמה המלך – דווקא 'מן החושך', כי החושך תמיד קודם לאור, ואין דרך להגיע אל האור מבלי לעבור תחילה את החושך, ולצלוח אותו מתוך ידיעה כי הוא הדרך אל האור.

משל למה הדבר דומה: יש מטוס גדול, נאה ויפה, עם הרבה מחלקות וסוגי מקומות. נחמד מאד לשבת שם וליהנות מכל המטעמים שמגישים שם. אבל אם לא תא הטייס, שנראה כזה חשוך ומוזנח ומלא כפתורים – המטוס לא יכול לנסוע!…

התיקון – ש'בגלות' מצרים

חומש שמות הוא החומש השני בחמשה חומשי תורה – והוא מתאר את סדר הווייתם של עם ישראל. כאשר בתחילה הם היו בגלות מצרים, ואז נאמר עליהם 'גוי מקרב גוי' שמרמז על כך שהם ב'עיבור' כמו עובר במעי אמו, ואחר כך ביציאת מצרים היה 'הלידה' שלהם, ובקבלת התורה הגיעו לגדלותם, וסיום העניין הוא בהקמת המשכן, שהוא התכלית של יציאת מצרים וקבלת התורה, וזהו תוכן חומש שמות.

בפרשיות אלו, שמספרים על לידתו והתהוותו של עם ישראל – מתעורר כח מיוחד, שבו כל אחד יכול גם כן להיות יהודי מחדש – לתקן את כל העבר, ולקבל התורה בהתחדשות. ולכן השבועות הללו בהם קוראים את הפרשיות הללו – ידועים בכינויים 'שובבי"ם' [ובשנה מעוברת 'שובבי"ם ת"ת'], ומקורם קודש בדברי השל"ה, ר' חיים ויטאל בשם האריז"ל, המגיד של הבית יוסף, ובכל הספרים הקדושים מאז, ושם מבואר כח התיקון המיוחד שישנו בשבועות אלו.

ואמנם בדורות קודמים – המנהג היה לעסוק בתעניות וסיגופים קשים [ראה בספר יסוד ושורש העבודה דברים נוראים], אך בדורות האחרונים שנחלשו הדורות, גילו הצדיקים הקדושים [הבעש"ט, ורבינו הק' מוהר"ן מברסלב] שאין לנו לעסוק בתעניות וכדומה, אלא רק בתפילה, אמירת תהלים, התבודדות וכיוצא בזה. ובעיקר, יש לנו להאמין בכוחם של השבועות הללו, ושל קריאת הפרשיות – שיש בהם כח מיוחד להתקרב להשם יתברך ולהתחדש בעבודתו.

***

כאמור, באופן כללי עוסקים הפרשיות הללו בסדר יציאת מצרים וקבלת התורה. אך באופן פרטי בכל פרשה יש לימוד משלו וממילא גם כח פרטי משלו, ואת זה ננסה בסייעתא דשמיא ללמוד ולבאר במאמרים הללו, והפעם נלמד בעז"ה את הפרשה הראשונה – פרשת שמות.

פרשת שמות לכאורה איננה שייכת כלל לשובבי"ם, כי לא רק שאינה עוסקת ביציאת מצרים, אלא אדרבה עוסקת בגלות מצרים. ולא רק שאינה מתארת את התהוותם של עם ישראל, אלא אדרבה היא מתארת את ירידתם. הפרשה פותחת בתיאור המצב השלם והמתוקן בו היה העולם בשעה שהיה יעקב אבינו עם השבטים הקדושים וכל השבעים נפש, ומכאן מתחיל סדר הירידה, כשעם ישראל יורד ויורד עד למ"ט שערי טומאה, והופך להיות כמעט כמו המצריים, וכטענת המלאכים 'הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה'. כיצד אם כן מתקשרת פרשה זו לסדר 'התיקון'?!

את הקושיא הזאת אפשר להקשות בפסוק עצמו. התורה קוראת למצרים 'כור הברזל', כלומר: כמו שמכניסים את הברזל אל הכור, כדי לזכך אותו ולנקות אותו מהפסולת, כך עם ישראל נכנס למצרים כדי להזדכך ולהתנקות. ובדברי הזוהר והאר"י מבואר שגלות מצרים בא לתקן את פגם אדם הראשון. והוא פלא והפלא: אילו היו נכנסים למצרים מעורבים בפסולת ויוצאים משם נקיים – ניחא, אבל הרי התמונה היא הפוכה לגמרי?

בנוסף לכל זה, מבאר האור החיים הקדוש, שהסיבה שזכו ישראל רק להשגת מ"ט שערי בינה [שהשיג משה בשם כל ישראל] ולא לשער החמישים – הוא משום שהיו רק במ"ט שערי טומאה ולא בשער החמישים, ולעתיד לבוא נזכה להשיג את השער החמישים, לאחר שבעקבתא דמשיחא נצטרף להתמודד עם שער החמישים של הטומאה. וכאן הבן שואל: וכי חוטא נשכר?! האם שערי טומאה הם סיבה לקבל שכר של שערי קדושה, זה לעומת זה?!

מבואר אם כן, שיש כאן לימוד נפלא דווקא מהחלק הזה שעוסק ב'גלותם' של ישראל, וממנו אפשר ללמוד כיצד דווקא הגלות, ודווקא המצבים הנמוכים ביותר של האדם – הם לפעמים הסיבה והדרך היחידה לתיקון, וכפי שיתבאר להלן.

התמיהות בפרשה:

א. יש להבין את האופן בו הצליח פרעה לשעבד את עם ישראל. הרי בתחילה היו חשובים ונכבדים מאד, ולא ברגע אחד היה אפשר להפוך זאת, אלא היה כאן מהלך שהביא לידי כך, באופן שהם בעצמם כביכול נתנו לזה לקרות.

ב. במשך כל ימי שעבוד מצרים – לא מוזכר שהם צעקו או התפללו, אלא רק לאחר שנים רבות, כשמשה רבינו היה כבר בן שמונים, הייתה הפעם הראשונה שבה מוזכר בפסוק שהם צעקו. והוא פלא הכיצד ייתכן שבקושי כזה ושעבוד כזה – לא צעקו כלום. ועוד פלא, שמיד כאשר צעקו החלה הגאולה אף שעדיין לא עברו ארבע מאות שנה, ונראה מזה שאילו היו צועקים קודם היו נגאלים קודם, הכיצד?

ג. הקב"ה מבקש ממשה רבינו שילך לגאלם, והוא מסרב פעם אחר פעם במשך שבעה ימים, כשבכל פעם הוא מעלה טענה אחרת, ובסיום כל הטענות הוא עדיין מסרב ומבקש 'שלח נא ביד תשלח'. והוא פלא, כיצד משה רבינו אדון הנביאים מסרב לשליחותו של הקב"ה.

ד. אחד מהטענות של משה רבינו היה 'ואמרו לי מה שמו מה אומר עליהם', והוא פלא: וכי זה כל מה שהם עלולים לשאול – 'מה שמו'?! ממה נפשך, אם מאמינים הם – מאי נפקא מינה מה 'שמו', ואם אינם מאמינים – מה יועיל שיאמר את שמו, והרי פרעה לא קיבל זאת אפילו כששמע מה שמו. ועוד יותר פלא שהקב"ה קיבל שאלתו, וענה לו שם חדש אינו מוזכר בשום מקום בתורה: שם 'אהיה'. וצריך להבין מה היה כאן המשא ומתן, ומה מהותו של השם הזה, שבו נגאלנו ממצרים.

ביאור הפשט

בדרך הפשט יש הרבה אריכות בדברי המפרשים [רש"י, רמב"ן, ואור החיים], ומן הראוי לראות הדברים בפנים, והעולה מתמצית הדברים:

א. פרעה התנהג בחכמה וערמימות, באופן שלא היה ניכר שהולך לעשות מהם עבדים. והלך בהדרגה משלב לשלב, באופן שלא היה אפשר בשום חלק להתקומם ולטעון מדוע עושה כן, אלא הכל היה בדרל 'דמוקרטי' כביכול, בו הוביל אותם כאילו מבחירתם להשתעבד אליו, או שהיה 'מוכרח' כביכול לעשות כך מחמת 'החוק' וכדומה (ראה בדברי הרמב"ן והאור החיים בפירוט מה היה סדר הדברים).

ב. מתוך כך מובן שעם ישראל לא צעקו ולא התפללו, כי לא ראו בזה גזירה או משהו שלא כשורה, אלא הבינו שכך הוא דרך ההנהגה במקום זה, ואין להם ברירה אלא להתנהג כן. עד כדי כך שהרבה מהם לא רצו לצאת ממצרים, וגם אלו שיצאו – בכל פעם שהיה איזה נסיון, רצו לחזור למצרים.

ג. מה שהתעוררו לצעוק היה רק כאשר היה גזירה משונה, שנצטרע פרעה והתחיל לרחוץ בדמם של ישראל, שלזה כבר לא היה שום טעם ושום הגיון, ואז נאנחו וצעקו. ובאור החיים הקדוש מבואר שלא צעקו אל ה', אלא צעקו מתוך כאב וצער, ואף על פי כן שמע אלוקים את זעקתם, ולא רק שמע – אלא מיד התעורר לרחם עליהם ולגאלם, כי זה הכח של צעקה – שעולה מיד לפני כסא הכבוד, ומהפך את הדין לרחמים אפילו שאינו מגיע עדיין לפי שורת הדין.

ד. משה רבינו מאן ללכת כדי שלא לגרום חלישות הדעת לאהרן הכהן שהיה נביא קודם לו. ורק כשהתבשר 'וראך ושמח בלבו' הסכים לקחת את השליחות. וכמבואר עניין זה הרבה בדברי בעלי המוסר.

ה. בעניין השאלה 'מה שמו' והתשובה של שם 'אהיה' – ראה באריכות בדברי הרמב"ן, הן בדרך הפשט והן בדרך הסוד, ואין כאן מקום להאריך.

ביאור בפנימיות

פנימיות העניין מתבאר בספר 'ליקוטי הלכות' בכמה מקומות, ותמצית העניין הוא כך:

א. גלות מצרים לא היה רק שעבוד בגוף, אלא גם ובעיקר שעבוד בנפש. 'מצרים' מרמז על היות הנפש במצר. וכמבואר בזוהר הקדוש על הפסוק "בחומר ולבנים ובעבודה קשה" – 'בחומר' דא קל וחומר, 'לבנים' דא ליבונא דהלכתא, וכן השאר. כלומר, שהיה כאן שעבוד רוחני.

כי מצרים הוא מקום 'ערוות הארץ', ושורש הטומאה והכישוף. והם התגברו על נפשות ישראל, והצליחו להכניסם להרגשה פנימית של 'עבדות'. ולכן 'מעולם לא היה עבד שברח ממצרים' – לא מחמת שהיו השערים נעולים, אלא מחמת שלא עלה על דעתו לצאת משם, כי נשרש בו כל כך הרגשת העבדות עד שלא ראה טעם לברוח משם, וגם לא היה מועיל לו. ומשום כך נקרא מצרים 'בית עבדים', שכל מהותו הוא עבדות.

[ועיקר העבדות של מצרים היה בעניין תאוות ממון, שנראה לכאורה כדבר מותר וראוי וכשר, אך בני אדם משעבדים עצמם ומפקירים כל חייהם וכל מהותם ועצמיותם עבור רדיפת הממון, או עבור הדאגה מחסרון הממון. ולכן אלילם של מצרים היה 'השה', שנקרא בלשון הכתוב 'עשתרות צאנך' ופירש"י 'שמעשירות את בעליהן', דהיינו שהעבודה זרה שלהם היה הממון. וזהו 'עבדות' שאי אפשר לצאת ממנו, ולא מחפשים בכלל לצאת ממנו, כי לא חש ולא מרגיש כלל שהוא 'עבד'].

וכך הצליחו להכניס אותם לתוך עוד ועוד שערים של טומאה, שפירוש 'טומאה' הוא סתימה, דהיינו הרגשה של מצר, שעבוד וסתימת המוח והלב, שאין מרגישים בכלל שום הרגשה של קדושה ושל אמונה. רק חיים של שעבוד ועבדות ותו לא. ומובן היטב מדוע לא צעקו כלל, כי לא הבינו כלל באיזה עבדות וסתימה הם שרויים.

ב. כאמור, יש שער החמישים של הטומאה שאליו לא נכנסו כלל. והוא מה שידוע שלא שינו שמם לשונם ומלבושם, והוא דבר תמוה לכאורה, כי מה בצע לעבוד עבודה זרה באידיש ועם שטריימל (כלשון המגיד ר' שלום שבדרון). אלא שדברים אלו מבטאים את נקודת היהדות בעצמה, כי אמנם אינם לא מצוה ולא איסור אבל הם מבטאים 'שייכות', והם התעקשו להישאר 'שייכים' למה שהם באמת. ולכן גם נזהרו מפגם עריות ומהתערבות עם המצרים – כדי לא לאבד נקודת הברית והיהדות.

ולכן כאשר פרעה רחץ בדמם, דהיינו שניסה לפגוע בנקודת 'הדם' שבהם, בנקודת היהדות – התעוררו לצעוק, ובאותו רגע שהתחילו לצעוק – הפכו את המ"ט שערי טומאה לבירור ותיקון. כי כל מהות ה'טומאה' הוא סתימה והסתרה, אך כאשר אדם צועק – הוא מגלה שבעצם הוא טעה, וכל מה שנראה לו ריחוק וכפירה והסתרה הוא שקר, ובזה הוא 'שובר' את הטומאה. וכפי גודל הטומאה בו הוא שרוי [אם זה שער ראשון, עשירי, או ארבעים ותשע] – כך גודל שבירת הטומאה וגילוי הקדושה. וכאשר עלתה צעקה זו מתוך מ"ט שערי טומאה – הם שברו את הטומאה מכל השערים, וזכו עבור כך [לאחר מכן] לגילוי מ"ט שערי קדושה.

אמנם הקדושה לא התגלתה מיד, כי עדיין היו תחת שעבוד מצרים. אך על ידי הצעקה פעלו שכבר לא היו נשלטים לגמרי על ידי המצרים, והתעוררו רחמים לגאלם. ועניין זה נקרא 'מחאה', והוא מבואר בדברי מוהרנ"ת, שכאשר אדם מרגיש שליטת היצר ואינו יכול לצאת מידיו – יעשה 'מחאה' ויאמר בפירוש: 'הן אמנם איני מצליח לנצח היצר, אבל אני מגלה דעתי שאיני רוצה כן, והיצר בגזלנותו השתלט עלי ועל חיי', וכך אין היצר יכול לעשות 'חזקה' עליו, ולבסוף יזכה לגרשו.

ג. וזה הטעם שמשה רבינו מאן לגאלם, כי ידע שיש דרך ארוכה מאד עד שיצליחו לצאת מזוהמת מצרים, ואפילו לאחר שייצאו ממצרים, עדיין יש עוד גלויות, ויש דרך ארוכה עד לגאולה השלמה. אך הקב"ה גילה לו שכך הוא דרך הבירור והתיקון, ולכן צריך לילך ולגאלם.

ואז שאל משה רבינו 'ואמרו לי מה שמו', כלומר: היכן הוא? אם אתה אומר שנגלה אליך – מדוע לא רואים אותו כאן במצרים, מדוע יש כאן כזה שעבוד וכאלו צרות? באיזה 'שם' הוא מתנהג אתנו, האם בדין או ברחמים. והתשובה הייתה: 'אהיה' – אנא זמין למיהווי. כלומר, יש הנהגה של רחמים, שעדיין אינה מתגלה אלא היא עתידה להתגלות. ואף שעדיין אינה מתגלה – היא כבר כעת הנהגה של רחמים, כי כל כוחה להתגלות לאחר מכן – הוא דווקא מחמת המצב העכשווי של הסתרה.

והשם הזה – הוא השם שהוציא אותנו ממצרים, והוא השם המלווה כל אחד מישראל בכל מצב של קושי צער והסתרה, שאמנם אי אפשר לגלות בו שם הוי"ה, אבל מאיר בו שם 'אהיה' שאומר לו: אני עמך בתוך המצב הזה, ודווקא מתוך כך – יהיה לבסוף הגילוי.

החיזוק היומי # 6

אם היו מבקשים ממך לתמצת את החיים שלך בשלשה משפטים – מה היית עושה?

אילו היית מתבקש לקחת נקודה או שתיים מתוך ימי חייך, ולהציג אותם לראווה – כמי שמייצגים את כל החיים שלך, איזה קטעים היית בוחר עבור כך?

אני מבין שזה לא היה קל. אבל התהליך היה בערך כך: היית מחפש את הקטעים המוצלחים ביותר, את התקופות הטובות והמוצלחות, והיית מקבץ אותם לחוברת אחת, ומתוכם בורר בבירור אחר בירור את הסולת המשובחת והמוצלחת ביותר – ואת זה היית מנסה לתמצת לשלשה משפטים.

***

נעבור לדמות מרכזית בהיסטוריה היהודית: שמשון הגיבור!

אם היו מבקשים ממך להציג את תמצית חייו במילים ספורות, מה היית מספר?

מסתמא: על הגבורה שלו, על המלחמות שלו עם פלישתים, על כך שלא הצליחו לנצח אותו בשום אופן, וכיוצא בזה.

אבל התורה בוחרת לספר דווקא את הדבר הכי פחות צפוי: את הקטע (היחיד) החלש שלו, החלק החלש והדפוק ביותר לכאורה.

כשיעקב אבינו מברך את שבט דן, הוא מזכיר את שמשון הגיבור, ובשלשה פסוקים הוא מתמצת את חייו ואת גבורתו, וכל מה שהוא בוחר להציג באותם פסוקים תמציתיים – הוא את הקטע האחרון שהיה בחייו, לאחר שגלחו את שערות ראשו והוא אבד את גבורתו, ולאחר שנקרו את עיניו לקחו אותו לבית האסורים בכדי להרוג אותו. ואז ברגעים האחרונים הוא ביקש 'הצילני נא וחזקני נא אך הפעם הזאת', ואז הוא תפס את שני העומדים שעליהם נשען הבית וכל הבית קרס עליו וכל כל הפלישתים שהיו שם. זהו זה, זה כל מה שהתורה מספרת עליו.

אנחנו, את הקטע הזה אולי לא היינו מספרים עליו בכלל, שלא להרוס את התמונה היפה, אבל בטח לא כשאנו מתבקשים לתמצת את חייו בכמה מילים.

***

זהו זה, שכנראה אין לנו פרספקטיבה נכונה על החיים שלנו.

ייתכן שהקטעים החזקים ביותר של החיים שלך – הם החלקים הפחות מעניינים. ודווקא החלק שאתה הכי מתבייש בו, ולא מוכן 'לשים עליו שקל' – הוא החלק הכי חשוב ומרכזי בחיים שלך.

ייתכן שכל ביאתך לעולם, וכל מאה עשרים שנות חייך – נועדו רק בשביל רגע מסוים, רגע חלש מאד, שהיית מעדיף שאף אחד לא יידע עליו, ושהוא לא יהיה מתועד בשום אופן. אבל באותו רגע, למרות החולשה שלך, החלטת שלא להניח לגמרי, אלא לחטוף איזה משהו, קטן מאד ובלתי מורגש – וזהו, זה ה'סקופ' של החיים שלך.

מי יודע.

החיזוק היומי # 5

אתה אוהב תוכחה?

אני בטוח שלא. והאם אתה מאמין שיש אחרים שכן אוהבים תוכחה?

רק מי שסובל מסכיזופרניה כרונית, שאוהב להרגיש כמה הוא דפוק ולא מוצלח – יכול 'לאהוב' תוכחות.

ואם אגלה באזנך, שאחד מארבעים ושמונה קנייני התורה הוא: 'א-ו-ה-ב את התוכחות'?! בוודאי תענה לי: אם כן, שכנעת אותי סופית שאין לי אפשרות לזכות לתורה!…

***

יש תוכחה ויש תוכחה.

'תוכחה' איננה ביקורת, אלא פשוט 'הוכחה'.

אתה יכול להוכיח את עצמך, ולהוכיח לעצמך – כמה אתה טיפש, ולא יוצלח, או מנוול ורשע. ואתה יכול להוכיח את עצמך ולעצמך – כמה אתה טוב, יכול, מוצלח, מתוק וצדיק.

התוכחה שבאה מצד הקליפות – תמיד תהיה עם צליל של 'עזוב, אין לך סיכוי'; אתה הרי מכיר את עצמך, יודע יותר טוב מכולם מי אתה, וכמה פעמים ניסית ולא הצלחת, ולכן תהיה ריאלי ואל תבזבז זמן וכוחות לחינם.

התוכחה של הצדיקים – יש בה ניגון שאומר לך תמיד 'צריכים אותך, אל תעזוב'; אתה הרי כל כך חשוב, וכל כך נצרך, וכל כך חיוני. אז למה אתה חושב שאתה לא יכול? תוכחה שלעולם לא מאפשרת לך להרגיש דפוק ולא יוצלח, תוכחה שלא נותנת בכלל מקום לתחושה של 'רע' ו'רשע', אלא רק עם הפנים קדימה: אתה יכול, אתה אהוב, אתה רצוי, ואתה תצליח.

***

בינינו, אין מי שלא רוצה להצליח, וגם אין מי שחושב שההצלחה מגיע ברגע. ברור שבין הרצון להצליח ובין ההצלחה בפועל – מפרידה דרך ארוכה ורצופה התמודדויות ואף כשלונות.

השאלה היחידה היא איזה ניגון מתנגן ואיזה מראות אתה רואה – שם, באותו קטע ארוך שמפריד בין הרצון לבין ההצלחה; אם זהו ניגון של דכדוך וקדרות, ואם המראות הם של אלו שנעצרו בדרך – הסיכוי שתצלח את הדרך היא אפסית. אבל אם הניגון הוא אופטימי ומלא תקוה וחיות, והמראות שמראים לך הם של אלו שכן צלחו את הדרך והגיעו למטרה – יש לך סיכוי גדול מאד להגיע לשם גם אתה.

אז בשביל זה אתה חייב 'תוכחה'. לא תוכחה שוברת ומייאשת, חלילה. ממנה תברח כבורח מן האש, ותילחם נגדה בכל הכוח. אלא תוכחה מדרבנת ומחזקת, תוכחה של צדיקים. את התוכחה הזאת אתה בוודאי תאהב, ורק על ידה אתה תגיע אל המטרה.

הכלל הוא פשוט: תוכחה שבאה ממישהו שאוהב אותך, אתה תאהב אותה. וזאת התוכחה של יעקב אבינו לבניו, ושל משה רבינו אלינו – טרם פרידתו. תוכחה שכולה אהבה וכולה אהובה.

החיזוק היומי # 4

בטח תרצה לדעת מאיזה שבט אתה?

מראובן או שמעון, אולי לוי או יהודה, יוסף או בנימין.

***

לרבים מאתנו יש משיכה ל'מיסטיקה'. היינו רוצים לדעת מה השורש הנשמה שלנו, או מאיזה שבט נולדנו. נדמה כי זה יעזור לנו לעשות סדר בחיים, לדעת מה הסיבה לכל מיני דברים שקורים אתנו – טובים או פחות, ואולי גם נוכל לדעת על ידי המשקפיים הללו מה הולך להיות אתנו בעתיד, הקרוב או הרחוק.

אילו רק היה לנו איזה נביא או חוזה, או לפחות בעל רוח הקודש, שיסתכל עלינו בעיניו החדות, ויאמר במשפט קצר: "אתה, כן אתה – מגיע משבט נפתלי, ושורש נשמתך הוא מספירת נצח של עולם הבריאה, ואתה גלגול של פלוני אלמוני, וכתוצאה מכך זה הסטטוס של החיים שלך הוא כזה וכזה" – היינו רצים אחריו, ומוכנים לגמוע קילומטרים רבים ולשלם הרבה כדי לקבל את התחזית המדויקת הזאת.

והיו ימים בישראל. היו דורות שבהם היו נביאים, היו דורות שהיו צדיקים גדולים בעלי רוח הקודש בדרגה גבוהה שהיה להם את הכח הזה. האר"י הקדוש היה מספר לאדם את כל הגלגולים שלו, ומפרט מה בדיוק החלק שעליו לתקן, ושבשבילו הוא בא לעולם. אבל בדורנו עוד לא נמצא מי שיודע לומר כאלו דברים, ומי שיודע – כמובן שלא אומר…

מה עושים? בעיה!… כנראה לכן אנחנו כל כך תקועים…

***

אז זהו שלא.

קודם כל, אילו היינו צריכים את זה – בוודאי היה לנו את זה. והסיבה שאין לנו – כי אנחנו לא צריכים. אבל האמת, למה סתם לאכזב – יש את זה גם היום! כן, גם היום יש דרך לדעת מאיזה שבט אתה!! ולא, לא צריך לנסוע לשום מקום, ולא לשלם כסף, את המידע תקבל הרגע ממש, כאן ועכשיו.

ובכן, אתה… בוא נסתכל רגע, כן, כן, אני רואה – אתה כלול מכל השבטים!!!

במשך הדורות, הצטברו הרבה 'חלקיקי' נשמות שלא הגיעו לתיקונם, וכעת בדור האחרון – כל החלקיקים הללו ירדו לעולם כדי להגיע לתיקונם. ומכל כמה 'חלקיקים' כאלו – נולד אדם אחד, שכולל בתוכו 'חלק' מנשמה של יהודי משבט יהודה שהיה חי בזמן בית ראשון, ו'חלק' מנשמה של יהודי משבט אשר שהיה חי בזמן מרדכי ואסתר, וכן הלאה.

ולכן, בעוד יהודי של פעם, הכיר את היצר הטוב והיצר הרע של הסביבה הקרובה ותו לא, היום כל אחד מכיר את היצר הרע של כל העולם, והוא צריך להתמודד עם זה. כי כל חלק שבו מגיע מחבל ארץ אחרת.

ואם אתה שואל את עצמך: למה אני לא מכיר את עצמי? יום אחד מרגיש מלאך ויום אחד מרגיש כומר, ואפילו ביום אחד – בבוקר כך ובצהריים כך, אז מי אני? האם יש כאן פיצול אישיות?! התשובה היא: כן! יש כאן הרבה פיצולים באישיות, אבל כולם מרוכזים באדם אחד שהוא אתה, אלא שחלק ממך הוא כזה, וחלק הוא כזה, ובכל פעם אתה צריך להתעסק עם חלק אחר שבך.

אז בקיצור – אתה אישיות רבת גוונים, ואל תתבלבל מאף אחד מהם. תהיה חזק – ותתקן את כולם.

החיזוק היומי # 3

מתי הפעם האחרונה שאכלת?

תן לי לשער, שזה היה בערך בגיל שנה!…

מאז, אתה עסוק כל הזמן ב'לאכול', ואתה פשוט לא אוכל!!…

***

שים לב! מבלי להיכנס כלל לנושא של 'איזה' אוכל לאכול, או 'כמה' אוכל לאכול, ולכל הנושא של 'אכילה בריאה' ו'תאוות אכילה' – קודם כל חשוב לוודא שאתה 'אוכל', ובינתיים אתה פשוט לא עושה את זה.

פשוט מאד. אתה ממלא את הצלחת מכל טוב הארץ, ומתיישב לאכול. ואז, אתה מכניס חתיכה אחת לפה, ומתחיל ללעוס במרץ כדי לרוקן את הפה ולהכניס עוד חתיכה, וכך במשך כל הזמן שאתה יושב מול הצלחת – אתה פשוט מחכה כל הזמן שהפה יתפנה – כדי להכניס לתוכו עוד אוכל, כשהעיניים שלך וכל כולך מרוכזים בכף שבידך ובצלחת שלפניך, בציפיה דרוכה מתי כבר תוכל לדחוף עוד מעט פנימה לתוך הפה.

אז מתי אתה 'אוכל'? הרי מי שאוכל הוא הפה, שהוא עובד קשה 'לקבל' את הסחורה, ללעוס אותה עם השיניים, 'לטעום' אותה עם החיך, 'להטעים' אותה עם הרוק, ולבסוף 'להעביר' אותה פנימה למחלקת העיבוד. וכל המערכת הזאת – בכלל לא מעניינת אותך, כי אתה רק מחכה מתי 'המסוע' יתפנה ותוכל לדחוף עוד סחורה פנימה. אז אני שואל שוב: אתה 'אוכל' או רק עסוק ב'להאכיל' את עצמך?!

האם ניסית פעם להכניס כף של אוכל [טעים כמובן] לתוך הפה – להניח את הכף בחזרה בצלחת – לעצום את העיניים – ולתת את כל כולך אל הפעולה הנפלאה שאתה עושה כעת, ולטעמו הערב של האוכל הנמצא כעת ממש בתוך פיך ומתחכך בחכך?… הוא אשר אמרתי, ייתכן שהפעם האחרונה שעשית את זה היה בגיל שנה, בעת יניקת חלב האם.

***

וכאן נמצא החידוש.

שברגע שתתחיל 'לאכול', כן, 'לאכול' ממש ובאמת – לא תצטרך להתעסק יותר עם השאלות של 'כמה' אוכל ו'איזה' אוכל, וגם תוכל כמעט לדלג על הנושא של 'תאוות אכילה'.

כי ברגע שתתחבר אל פעולת האכילה, תתחיל פתאום להבין איזה דבר נפלא קורה כאן. ומכאן, יש לשער, שאם אתה אדם קצת חכם – תגיע מהר מאד למחשבה: מה פתאום צריך לאכול, ומפני מה יש כל כך הרבה סוגים של מאכלים, וכאלו טעמים מתוקים וערבים.

וכשתעשה אחד ועוד אחד, תגיע מהר מאד למסקנא שהשם יתברך רוצה שתאכל, כדי להזריק לך חיים חדשים כל יום מחדש, והוא רוצה שתרגיש איך שהוא נמצא בתוך האוכל, ולכן הוא עשה כזה מגוון של טעמים ומראות וריחות, שכולם מרמזים על כל מיני אותיות וספירות וכוחות של קדושה, שאמנם אין לנו השגה בהם, אבל אנחנו הרי 'טועמים' אותם.

ולא צריך להוסיף, שמאותו רגע האכילה תהפוך אצלך מחוויה מטורפת של רעבתנות והלעטה, לחוויה רוחנית מענגת של קרבת אלוקים מתוקה.

אז כל מה שמבדיל בין אכילה נעימה לבין אכילה מאכזבת, ובעצם בין 'תאות אכילה' לבין 'קדושת האכילה', הוא: האם אתה חושב על החתיכה שבתוך הפה, או על החתיכה שבצלחת או בכף!…

הבינה זאת.

ייחודא עילאה – וייחודא תתאה

[ייחוד עליון וייחוד תחתון]

פרשת ויחי הוא הסיום של חומש בראשית.

חומש בראשית – הוא היסוד של העולם, ובו מבוארים כל היסודות שעליהם מושתת העולם; תחילתו בבריאת העולם, ממשיך בעשרה דורות שמאדם ועד נח ומעשה דור המבול ודור הפלגה, אחר כך עשרה דורות שמנח ועד אברהם, ואז מתחיל להאריך הרבה בסיפור תולדותיהם ומעשיהם של האבות הקדושים אברהם יצחק יעקב, ומסיים באריכות בעניינו של יוסף הצדיק.

והפרשה הזאת פרשת ויחי – הוא הסיום של כל הסדר הזה, ולכן הוא גם התמצית וה'שורה התחתונה' של חומש בראשית. בפרשה זו הוא סיום חייו של יעקב אבינו ויוסף הצדיק, וסיפור הפרידה של יעקב אבינו מהשבטים וברכתו להם, וכאן נמצא הסיום של חומש בראשית וההכנה לחומש שמות וכל ההמשך.

והנה יעקב אבינו סבר שבפרשה זו יכול להסתיים התורה, ויכול להיות מיד הגאולה השלימה ותיקון העולם, אך התברר לו שעדיין לא הגיע הזמן ועדיין אין זה סיומו של המעשה, אלא תחילתו, וכפי שיתבאר כל זה להלן בעז"ה, וכפי שנראה, ב'מסקנא' הזאת טמון כל הכח שלנו להמשיך את הדרך הזאת, ולהחזיק מעמד בכל הגלויות וכל מה שעובר עלינו בכלל ובפרט עד הגאולה האמיתית והשלמה.

***

נראה תחילה את התמיהות שיש בפרשה זו:

א. פרשה זו סתומה – הפרשה היחידה בתורה שאין שום הפרש בינה לבין הפרשה הקודמת לה. [והנה רש"י פירש משום שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל, ומפני שביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתמה ממנו. ולפי זה הוא מרמז על עניין של צער, אמנם בזוהר הקדוש מבואר שהוא מרמז על עניין של שמחה. האם יש סתירה ביניהם?]

ב. 'ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה' – פתיחה זו מיותר לכאורה, שהרי בא בעיקר לספר הסתלקותו של יעקב, ואם כן היה לו להזכיר מיד סיכום מניין שנות חייו, וממילא נדע שבמצרים היה שבע עשרה שנה.

ג. כל המעשה עם מנשה ואפרים הוא עניין נפלא, וטעון הרבה ביאור. א. מה מהותם של מנשה ואפרים ביחס לשאר השבטים. ב. מה היה המשא ומתן בין יעקב ליוסף האם הם ראויים לברכה. ג. מה היה הויכוח בין יעקב ליוסף את מי להקדים. ד. מדוע דווקא בהם יברכו כל ישראל 'ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה' ולא בשאר השבטים. ה. מה עניינו של החלק המיוחד שהחליט לתת ליוסף, ומדוע.

ד. הסתלקותו של יעקב הוא פלא והפלא: א. מתחילה רצה לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה – האם טעה בזה שרצה לגלות? ואחר שלא עלתה בידו – מה היה העצה שעשה? ב. מהו ההדגשה 'האספו' ו'הקבצו', והלשון 'בני יעקב' ו'בני ישראל'. ג. האם רצה לברך את השבטים או להוכיחם.

ביאור הפשט

בפרשה זו, הלכו גם מפרשי הפשט [רש"י והרמב"ן] בדרך הדרש.

אמנם באור החיים הקדוש מבאר הדברים גם בדרך הפשט. ותוכן דבריו הוא: א. יעקב 'חי' שבע עשרה שנה, כי בכל השנים שקדמו לזה היה מסובב בצרות עם עשיו ולבן ועם מעשה דינה ויוסף, והיה לו חיים של צער, ורק בשנים אלו היה לו חיים של אושר ושמחה. ב. יוסף נחשב לא רק כ'בנו' של יעקב אלא כמו יעקב בעצמו, ועם ישראל נקראים 'בני יעקב ויוסף' (תהלים עז) ולכן הוא בעצמו אינו במספר השבטים, אלא שני בניו שנולדו לו, הם נחשבים כמו בניו של יעקב, ולכן הם נחשבים במספר השבטים. ג. מה ששאל יעקב 'מי אלה' לא מפני שלא ידע מי הם, אלא כדי לעורר את אהבתו ורחמיו עליהם. ד. בפסוקים אלו שקיבץ יעקב את בניו – לא פירש כלום, והוא פלא.

ביאור הדרש

רש"י והרמב"ן פירשו העניין בדרך דרש. א. פרשה זו מרמזת על הגלות, ולכן פרשה זו סתומה משום שהגלות סותמת לבם ועיניהם של ישראל (רש"י), ובפרשה זו מרומז כיצד התחיל גלות אדום וכיצד יהיה הגאולה (רמב"ן). ב. כששאל 'מי אלה' היה מפני שראה שאינם ראויים לברכה, וביקש יוסף רחמים וברכם. ג. כשהקדים את אפרים למנשה היה נחשב לנבואה והיה אסור לשנות (רמב"ן). ד. כשקיבצם ביקש לגלות להם מה יהיה בימות המשיח ונסתלקה שכינה, ולכן התחיל לדבר עמהם דברים אחרים, ובתחילה הוכיח את חלקם, וברך את האחרים, ולבסוף ברך את כולם.

ביאור הפנימיות

בזוהר הקדוש מבואר ששבע עשרה השנים הללו היו השנים הטובות ביותר, ודווקא לכן פרשה זו סתומה להורות שהשנים הללו היו כולם טובות בלי שום הפסק של צער וצרה. והוא פלא, כי הרי דווקא בשנים הללו היה במצרים, והם היו תחילת הגלות ואיך ייתכן שדווקא הם היו הטובות ביותר.

אלא שבפנימיות העניין היה כאן מהפכה בכל התפיסה של משמעות 'החיים', והחידוש הזה מתגלה בפסוק זה 'ויחי יעקב בארץ מצרים', ועוד יותר בסיפור הסתלקותו של יעקב, כשרצה לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, ועניין זה מבואר בליקוטי הלכות.

***

וביאור העניין הוא כך:

יעקב אבינו ביקש כל ימיו 'לישב בשלוה' (כדברי רש"י בפרשת וישב), והיינו שהיה סבור שהחיים האמיתיים הם במצב של שלוה ומנוחה, בלי נסיונות ובלי הפרעות ובלבולים. וממילא כל השנים שהיה לו נסיונות עם עשיו ולבן ועם מעשה דינה – היה נחשב אצלו למצב של 'בדיעבד'.

ואמנם יעקב אבינו לא התבלבל מכך, וקיבל הכל באהבה ועבד את השם יתברך גם מתוך המצב הזה, והוא זה שתיקן תפילת ערבית, אבל עדיין היה סבור שאין זה המצב שצריך להיות 'לכתחילה', אלא שבדיעבד מאחר שהוא כך – צריך לקבל זאת באהבה., אך המשיך לצפות למצב של שלוה.

והקב"ה רימז לו בכך ש'קפץ עליו רוגזו של יוסף' שאין הדבר כן, ואין כאן המקום לישב בשלוה אלא לעתיד לבוא, אך עדיין לא ירד יעקב לסוף העניין, וכאשר הגיע לפרעה ושאל אותו 'כמה ימי שני חייך' ענה לו 'מעט ורעים היו ימי שני חיי', ולא אמר זאת בטרוניה ח"ו, אלא מתוך מחשבה שכל השנים הללו עדיין אינם נקראים בשם 'חיים', כי היו כולם מצב של נסיונות והתמודדות. ומובא בדברי חז"ל שנענש על כך.

ואז הבין את האמת, שבאמת המצב של הנסיונות אינו מצב של 'בדיעבד', ובכלל אין המושג 'חיים' תלוי בשום מצב ותנאי, אלא רק באיזה אופן שהאדם מקבלו; אם מקבלו כראוי ועובד בו את השם יתברך – זהו החיים ה'לכתחילה' ביותר, ואם לאו – לאו. ובאותו רגע התחיל 'לחיות', ולכן שבע עשרה השנים הללו – הם אלו שנקראו בשם 'חיים', אף שהיה במצרים, כי את החיים הללו ראה יעקב אבינו כ'חיים'.

***

ועניין זה התגלה בעת הסתלקותו.

יעקב אבינו רצה לגלות את הקץ. ובוודאי אין עניינו שרצה לגלות 'מתי' יהיה הקץ, כי אין בזה שום תועלת, רק להיפך, שהרי כל כוחנו לעמוד בגלותנו הוא רק מחמת התקווה שהיום בן דוד בא, ואילו היו יודעים מתחילה שצריך להמתין כל כך, היו נופלים בדעתם מבלי תקומה, ולכן 'תפח רוחם של מחשבי קצין', כי מייאשים את העם מן הגאולה – הן אלו שקודם אותו 'הקץ' שרואים שצריך להמתין הרבה, והן אלו שאחר אותו 'הקץ' שסוברים שאבד סברם [וכעין שהיה בזמן מרדכי, שהיה להם קץ של שבעים שנה, וסברו בטעות שכבר עבר ונתייאשו מן הגאולה, ולכן היה כל הנפילה והגזירה].

אלא יעקב אבינו רצה 'לגלות' את הקץ, היינו להביאו תיכף ומיד ממש. כי סבר שזהו הזמן המובחר לתיקון העולם, אחר שאברהם אבינו התחיל לגלות האמת ועדיין היה לו פסולת שהוא ישמעאל, וכן יצחק היה לו פסולת שהוא עשיו, ויעקב הייתה מיטתו שלמה, וסבר שהגיע זמן הגאולה ותיקון השלם. וכשנסתלקה שכינה , אמר שמא יש פסול בזרעי, ענו כולם ואמרו 'שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד', כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. ענה יעקב ואמר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. ועבר לדבר דברים אחרים.

וביאור העניין, שיש 'ייחודא עילאה' [ייחוד עליון] שנקרא 'שמע ישראל', ויש 'ייחודא תתאה' [ייחוד תחתון] שנקרא 'ברוך שם', שאותו אנו אומרים בלחש. ייחודא עילאה – הוא כאשר מתגלה מציאות ה' בגלוי ובפירוש, שמכירים אותו באצבע בלי שום הסתרה, שאז אפשר לומר בקול רם 'ה' אלוקינו ה' אחד' ואין עוד מלבדו. ייחודא תתאה – הוא במצב של הסתרה וחושך שאי אפשר לראות ולגלות ולהכיר במציאות ה', אלא רק מאמינים שבכל זאת הוא נמצא ולבסוף יתגלה מלכותו.

והיינו שנתגלה ליעקב אבינו, שאמנם מצד ייחודא עילאה כבר הגיע זמן תיקון העולם, אבל עדיין אין זה התיקון השלם והאמיתי, כי התיקון האמיתי הוא רק כאשר יתגלה ייחודא תתאה, שימליכו את השם יתברך מתוך החושך וההסתרה, דהיינו מתוך גלות מצרים של מ"ט שערי טומאה, ומתוך כל הגלויות האחרות, בפרט הגלות האחרונה ועקבתא דמשיחא שהוא חמישים שערי טומאה, ועל ידי זה יתקנו גם את כל המקומות החשוכים והרחוקים והאפלים והנידחים, שכולם יתהפכו להיות כלים לגילוי ה', ובשביל זה עוד לא הגיע זמן הגאולה.

***

ומאחר שכך, התחיל לדבר עמהם דברים אחרים, דהיינו שהתחיל להכין אותם למהלך זה של ייחודא תתאה. ולכן בתחילה אמר 'האספו' ואחר כך אמר 'הקבצו'. 'אסיפה' הוא ממקום קרוב, ו'קיבוץ' הוא ממקומות מפוזרים ורחוקים. בתחילה סבר שיש כאן כבר כל כוחות הקדושה ורק צריך להתאסף ולהתחבר יחד, ובהמשך הבין שצריכים לקבץ כוחות הקדושה מכל המקומות המפוזרים.

והתחיל לדבר לכל אחד מהשבטים, כי מעתה יהיה י"ב דרכים של קדושה, שכל אחד יהיה שונה מחברו, וכל אחד צריך להכיר מה החלק השייך לו ולילך לפי דרכו. ויחד עם זה צריכים 'להתקבץ' יחד, דהיינו לאחוז עצמם כולם יחד, ולקבל עצות זה מזה.

ולבסוף כלל כולם כאחד (כדברי רש"י), כי בסוף הגלות לא ידע כל אחד מאיזה שבט הוא, כי הנשמות של הדור האחרון – כל אחד כלול מכמה וכמה חלקי נשמות, ויכול להיות בכל אחד חלקים מכל הי"ב שבטים, וזה הטעם שכל אחד יש לו נסיונות של כל העולם, והטעם שבכל יום ובכל רגע מרגיש אדם אחר לגמרי, וכאן צריך את הכח של כללות כל הי"ב שבטים, שמזה יהיה שלימות הייחודא תתאה.

וזה הסיום של חומש בראשית – כי העולם נברא בשביל פרשת ויחי, כלומר לא רק בשביל ייחודא עילאה אלא גם ובעיקר בשביל ייחודא תתאה, ומכאן יוצאים לדרך זו, עם חומש שמות שמספר על הירידה לגלות מצרים וכל ההמשך של הדור דעה, וכל הדורות עד היום הזה, כשעל ידי כולם יחד יתמלא התכלית של העולם.

חזק חזק ונתחזק

בס"ד

פוחד מעין הרע – תהיה כמו דג!

אתה חושש מעין הרע? יש פתרון.

לא, אין צורך בעופרת, אין בכלל צורך בטיפול, אתה יכול פשוט למנוע את זה מראש.

***

כל העולם עסוק במשיכת 'עיניים'. כמעט כל דיבור, תנועה או פעולה שאתה עושה – החשבון הראשון והעיקרי שלך הוא: האם זה 'נראה' יפה / בסדר / מקובל / מכובד. ולמה? כי בינינו, זה עיקר הסיבה שאתה בכלל עושה את זה.

תסכים אתי שאם היה חושך לכמה ימים בעולם, ואף אחד לא היה רואה מה השני עושה – היית עושה דברים אחרים לגמרי…

אם כך, יש כאן בעצם סיבוב שלא נגמר  – אתה עושה הכל בשביל שהחבר 'יראה אותך', והוא עושה את אותו דבר בשביל ש'אתה תראה' אותו, וכך מתנהל עולם שלם, שפועל, חושב ומדבר – רק בשביל איך 'יסתכלו' עלי.

כעת החשבון פשוט, אחד ועוד אחד. אם אתה עושה הכל בשביל לתפוס את ה'עיניים' – אז הם אכן תופסות את העיניים, ואתה מתחיל לסבול. כי העיניים הללו שאותם אתה מנסה לתפוס הם 'עיניים רעות'. אותם עיניים שאתה רוצה להרשים – הם עיניים של כאלו שגם הם רוצים להרשים, ומשכך, הם לא חפצים בהצלחה שלך אלא מעדיפים את ההצלחה שלהם, ואם הצלחת יותר מהם – הם מקנאים בך, מסתכלים עליך בצרות עין, ובקיצור: 2שמים עליך עין'.

ולכן, כל העולם סובל מ'עין הרע'. זו לא תאוריה אלא דברי חז"ל הקדושים בגמרא, שהעידו על כך שמתוך מאה אנשים – תשעים ותשע מתים מעין הרע. וכאמור, זה בכלל לא פלא, כי כל אחד מחפש שהשני יראה אותו טוב, ובאותה נשימה – הוא מסתכל בעין רעה וצרה על כל האחרים. מעתה, תעשה חשבון פשוט: כמה עיניים 'מפרגנים' לך, וכמה לא, ו… תשב על הכסא לפני שאתה חושב על התוצאה כמה 'עין הרע' יש עליך…

***

מה הפתרון? להפסיק לחפש 'עיניים'. אם לא תרצה את 'העיניים' הללו – הם גם לא יסתכלו עליך, ולא יפגעו בך.

הדגים שמכוסים במים, ולא מחפשים לעשות רושם על אף אחד – לא סובלים כלל וכלל מעין הרע. אם תהיה גם אתה 'מכוסה' כמותם – תהיה גם אתה חסין מאותה עין.

אז מה? מצפים ממני להיות צדיק ולעשות הכל בסתר ובצנעא, ורק לשם שמים? כבר יותר קל להניח עופרת…

אך לא, ממש לא. לא צריך להיות 'צדיק' אלא קצת 'חכם'.

אם אמרנו שהסיבוב 'לא נגמר', אז טעינו. הסיבוב 'לא מתחיל'!… אתה ממילא לא הולך להרשים אף אחד , כי אף אחד לא מתעניין בך או בלבושך והתנהגותך, אלא לכל היותר מסתכל עליך כדי לדעת מה כדאי גם לו לעשות כדי לנסות להרשים – גם כן ללא הצלחה…

אם כך, בוא תעצור את הסיבוב הזה. תפסיק לחשוב שאתה מרשים את השני שחושב שהוא מרשים את השלישי, והוא את הרביעי וכו'. ותחליט כבר בצעד הראשון שאתה הולך להרשים רק את עצמך ודי.

יודע מה? יש לך כן את מי להרשים, ובאמת – את השם יתברך. הוא היחיד שבאמת מתעניין במה שאתה עושה, וכשאתה עושה דבר טוב – הוא מסתכל עליך בהתפעלות ועושה 'פששש'. אז תתחיל לחשוב בכל פעולה שאתה עושה – איך השם יגיב על זה, יתלהב או לא כל כך.

באותו רגע – התחלת באמת להיות שוה. כי אתה תתחיל לעשות את מה שאתה באמת רוצה לעשות, ואת מה שבאמת שוה. ממילא אתה נהיה מחובר לעצמך ולפעולותיך, ויכול לנשום לרווחה מכל הצורך להרשים את כל העולם.

ועל הדרך – גם הרווחת שאין עליך 'עיניים', לא עיניים טובות ולא עיניים רעות.

***

זאת הברכה שברך יעקב אבינו את מנשה ואפרים 'וידגו לרוב' – שיהיו כמו דגים, ויהיה להם חיים מאושרים.

 

בס"ד

פרשת ויחי – יום ראשון

הגיע הזמן להתחיל 'לחיות'!

אתה חי, או שאתה עסוק כל הזמן בלחפש 'איך' לחיות?

שב עם עצמך, ותחשוב 'מה נקרא חיים'. התשובה תהיה אצל כל אחד אחרת, אבל אצל כלום התוצאה תהיה שוה: לא החיים שיש לי היום.

'חיים' זה כאשר אגיע למצב מסוים; פיזית, נפשית, כלכלית, משפחתית וחברתית [אולי גם 'וכולי'], ואז בעזרת השם כמובן אתחיל לחיות. ובינתיים? אני בדרך לשם!…

וכך נמצאים כל העולם, במשך כל החיים שלהם – 'בדרך' לחיות. אז מתי יהיו החיים בעצמם? או: האם יש מישהו בעולם שהגיע למקום הזה, והוא כבר סוף סוף 'חי'? האם באמת 'יש סיכוי' להגיע למקום הזה?

ואולי בעצם אין צורך להגיע למקום הזה?!…

זהו זה. כאן נמצאת התשובה. כל עוד אתה משועבד להגדרה כלשהי שאומרת לך מה ואיך נקרא 'חיים' – ייקח לך הרבה זמן להגיע למקום הזה ולהתחיל לחיות, וכנראה זה גם אף פעם לא יקרה. החיים שלך יתחילו ברגע בו תשתחרר מהצורך להגדיר איך 'אמורים' להיראות החיים, ולקבל את ההנחה הפשוטה התמימה והאמיתית, שכפי שנראים החיים שלך – כך אמורים להיראות 'חיים', ולא נותר לך אלא פשוט להתחיל 'לחיות' אותם…

***

אל תתבייש! יעקב אבינו הגיע למסקנא הזאת בגיל מאה ושלשים! ומאז הוא התחיל לחיות!! עד אז הוא צייר את החיים האמיתיים כמצב של 'שלוה', והוא ביקש ושאף להגיע לשם. הדרך לשם הייתה ארוכה, הוא התמודד עם עשיו, עם לבן, ועם המעשה של דינה – וקיבל את הכל באהבה, אבל היה משוכנע שאלו עדיין אינם החיים האמיתיים והאידיאליים.

והנה הגיעו כל ההתמודדויות הללו לסיומם, והוא ביקש סוף סוף לישב בשלוה… לחיות את החיים האמיתיים לכאורה, אך מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף, וחייו המשיכו להיטלטל עם התמודדות נוספת, כשהוא עדיין מייחל לאותו רגע של שלוה.

כשפרעה שואל אותו: כמה ימי שני חייך? הוא משיב 'מעט ורעים היו ימי שני חיי', כלומר: אתה פרעה יושב בשלוה ושואל אותי האם גם אני זכיתי לכך, והתשובה היא לא. על התשובה הזאת אומרים חז"ל שיעקב אבינו נענש, ובאותו רגע הוא הבין את האמת.

הוא הבין שהחיים אינם תלויים בשלוה, אלא בלחיות אותם כפי שהם, ובאיזה מצב שהם. ובאותו רגע – למרות שהוא לא היה בביתו בארץ ישראל אלא במצרים, ולמרות שכבר היה חלש חולה וזקן, ולמרות שידע שאוטוטו מתחיל שעבוד מצרים – הוא התחיל לחיות, ורק על השבע עשרה שנים האחרונות הללו נאמר 'ויחי יעקב'.

***

ואת הלימוד הזה מעניק לנו יעקב אבינו כצוואה: תתחיל לחיות כאן והרגע.  כי אם לא עכשיו – אימתי?

בס"ד

יהודה ויוסף – החילוק והחיבור

פרשת ויגש היא הפרשה השלישית העוסקת בעניינו של יוסף הצדיק. לאחר פרשת וישב – שמספר את סדר 'הירידה' של יוסף, ופרשת מקץ – שמספר את סדר 'העליה' של יוסף, בפרשת ויגש – מסופר התגלות יוסף לאחיו, ופגישתו עם אביו, שהוא לכאורה החלק 'השמח' ו'השלם' של המעשה.

אך רגע אחד קודם לכן, מסופר על שיחה שהייתה בין יהודה לבין יוסף, שרק לאחריה הייתה ההתגלות המשמחת והמרגשת, וכל ההמשך הנפלא שהיה לזה. והחלק הזה טעון לימוד; מה היה המשא ומתן ביניהם, וכיצד השיחה הזאת הביאה לגילויו של יוסף.

ומתוך הדברים יתבאר בעז"ה עניין יהודה ויוסף, שכל אחד מהם מרמז על מהלך אחר ושונה מחברו, ומכל אחד מהם יהיה 'משיח' [משיח בן יוסף, ומשיח בן דוד], אך השלימות הוא דווקא כשהם מתחברים יחד, שזה ארע בפרשה זו, וזה יהיה לעתיד וכמובא בהפטרה של פרשה זו.

***

תחילת הפרשה מתחיל 'באמצע' המעשה. תחילתו מובא בסיום פרשת מקץ, והוא שיוסף הטמין הגביע באמתחת בנימין, וכתוצאה מזה היה צריך בנימין להיות עבד ושאר אחיו יחזרו לביתם לשלום. ואז מתחיל פרשת ויגש, כשיהודה רוצה לבקש מיוסף שיישאר הוא עבד תחת בנימין והנער יעלה עם אחיו. אך קודם לזה הוא מתחיל לספר לו כל המעשה מתחילתו.

ויש כאן כמה תמיהות:

א. מפני מה נחלק המעשה הזה לשתי פרשיות, שתחילתו בפרשה זו ובאמצע מתחיל פרשה אחרת.

ב. הפסוק הראשון תמוה מאד: 'ויגש אליו יהודה' – מהיכן ולהיכן ניגש, והלא כבר עמד לפניו. כמו כן מהו 'באזני אדוני' וכי ידבר אל 'עיניו' או 'פיו'?! 'ואל יחר אפך בעבדך' – מאיזה טעם חשש שיחרה אפו. ומהו 'כי כמוך כפרעה'.

ג. מפני מה האריך לחזור ולספר את כל מה שהיה, מאחר שיוסף ידע זאת בעצמו. והיה לו מיד לבקש שיהיה הוא עבד תחת בנימין, מחמת שהוא טוב ממנו לכל דבר (כמו שפירש"י).

ד. מדוע דברים אלו גרמו ליוסף שלא להסתיר עצמו עוד, אלא להתגלות לאחיו. מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר.

ביאור הפשט – רש"י והרמב"ן

בדברי רש"י מבואר שיהודה דיבר אליו דברים קשים, ולפי זה מובן הלשון 'ויגש' שהוא הכנה והזמנה למלחמה, ועל זה ביקש ואמר 'באוזני אדוני' שייכנסו דבריו באזניו ויקבלם, וגם הוצרך לבקש 'ואל יחר אפך בעבדך' מחמת הדברים הקשים שעומד לומר לו.

אמנם הוא פלא, כי בפשטות נראה שכל דבריו של יהודה הם דברי ריצוי ופיוס ואין בהם שום דיבורים קשים. ואכן, לאורך הדברים מבאר רש"י שהם דברי 'טענות' על יוסף, אך לפי פשוטו אינו נראה כן, וגם אינו מובן מה טענתו (רמב"ן).

הרמב"ן מבאר שיהודה בא לדבר בדברי תחנונים, ובשביל כך חזר על כל המעשה כדי להראות לו איך היו אנוסים לאורך כל המעשה, ולכן מן הראוי שיקבל דבריו שמבקש לכל הפחות שיקח אותו תחת בנימין. ובביאור הפסוק 'כי כמוך כפרעה' רמז לו שהוא יודע שמעשה הגביע היה בכוונה תחילה.

הרחבת הדברים – אור החיים וקדושת לוי

באור החיים הקדוש מבאר שיהודה רצה להתווכח עם יוסף [אם בדרך מלחמה כדברי רש"י או בדרך פיוס כדברי הרמב"ן] אלא שחשש שאם יהיה הויכוח לעיני שריו ועבדיו של יוסף – יש בזה שתי סכנות: א. שאם ינצח את יוסף, יהיה בזה ביזוי המלכות. ב. שהשרים והעבדים יטו את דעתו. ולכן ביקש להיכנס בין השרים לבין יוסף ולדבר בלחש לתוך אזניו. וזה הפירוש 'ויגש אליו', והלשון 'באוזני אדוני'. ועל כך ביקש 'ואל יחר אפך בעבדך' על שהעז להתקרב כל כך, 'כי כמוך כפרעה' הרי אתה מלך כמו פרעה ואסור לי לבזות את כבודך בעיני השרים.

ובספה"ק קדושת לוי מבאר שיהודה רצה לעורר את לבו של יוסף, ולכן התחיל לדבר היוצאים מן הלב, שייכנסו אל לבו של יוסף. אך ידע שאם יעברו הדרך על ידי מתורגמן כבר לא יהיה 'דברים היוצאים מן הלב', ולכן 'ניגש' אליו ודילג על המתרגם, וביקש ממנו לדבר 'באוזני אדוני' בלי מתרגם באמצע. והוסיף 'כי כמוך כפרעה' ובוודאי אתה יודע שבעים לשון ואם כן אין צורך למתורגמן.

***

להשלמת הדברים בדרך הפשט יש להוסיף, שהיה כאן שינוי בין מצד יהודה והשבטים ובין מצד יוסף. מצד יהודה והשבטים – הם סברו בתחילה שכל העלילות שהיו עליהם הם מחמת חטא מכירת יוסף, בשביל לתקנם ולכפר עליהם, אך לאחר שאמר להם יוסף שרק בנימין יהיה עבד וכולם יכולים לעלות לשלום – הבינו שאין זה מחמת מכירת יוסף, שהרי בנימין הוא היחיד שלא היה שותף במכירה, ולכן ניגש יהודה למלחמה. ומצד יוסף – רק אחר שראה שיהודה מסור כל כך לבנימין ומוכן להיכנס תחתיו לעבדות, וגם שאכפת להם צערו של אביהם, אז היה יכול להתגלות בלי חשש (על פי דברי האור החיים בכמה מקומות).

פנימיות העניין – ליקוטי הלכות

בפנימיות העניין מסופר כאן על חיבור בין שני עולמות – יהודה ויוסף. ובזוהר הקדוש מביא על כך את הפסוק "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו" ומגלה שעל ידי הייחוד והחיבור ביניהם, שמרמז לייחוד קב"ה ושכינתיה נעשו טובות והשפעות בכל העולמות.

***

יסוד העניין הוא כך:

יעקב אבינו נשא שתי נשים: רחל ולאה. ומהם נולדו יהודה ויוסף; יהודה הוא ראש בניה של לאה, ויוסף הוא ראש בניה של רחל, ושניהם יש להם כח של ממשלה ומנהיגות. יהודה נקרא 'מלך' (כמבואר ברש"י פרשת וישב, וכפי שכתוב בברכתו של יעקב בפרשת ויחי), ויוסף נקרא 'צדיק'. שכל אחד מהם הוא עניין של מנהיגות.

במשך הדורות, מאז נחלקה מלכות בית דוד היו בעם ישראל שני מלכים – מלך יהודה ומלך ישראל [שהתחיל על ידי ירבעם, שהוא משבט יוסף], וגם לעתיד יהיו שני משיחים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד [שעל זה אנו מתפללים בשתי מקומות בתפילת שמונה עשרה; בברכת 'ולירושלים' על משיח בן יוסף, ובברכת 'את צמח דוד עבדך' על משיח בן דוד].

יהודה ויוסף מכוונים כנגד ספירת היסוד וספירת המלכות, וכל זמן שאינם מאוחדים – אזי כביכול שניהם חסרים, כמו שהיה במכירת יוסף שבאותו זמן ירד גם יהודה מגדולתו, וכמו שהיה במשך כל הדורות שנחלקה המלכות. אך כאשר הם מתאחדים – כמו שהיה בפרשה זו, וכמו שיהיה לעתיד שיתחברו שני ה'עצים'; עץ יוסף ועץ יהודה, ויהיה מלך אחד לכולם [כמבואר בנבואה של הפטרת הפרשה] – אז יש שלימות לשניהם, והחיבור הזה נקרא ייחוד קודש אבריך הוא ושכינתיה.

***

משמעות העניין הוא סוגיא רחבה שנתבארה הרבה בספרי החסידות, ויש לזה שייכות גם לעניין רחל ולאה שמרמזים על שני דרגות של ייחוד ['דעת' ו'אמונה'], וגם זה סוגיא רחבה בפני עצמה, ויתבאר בעז"ה בפרשת ויצא, אך תמצית העניין הוא כך:

מדת היסוד – הוא המשפיע, ומדת המלכות – הוא המקבל. משכך, היסוד מוכרח להיות במצב של מלאות ושלמות, כדוגמת החמה שיש לה אור ושפע מעצמה, והמלכות היא חסרה כמו הלבנה, וצריכה לקבל שפע ואור מהיסוד. [ה'חמה' מתייחסת באופן פרטי למדת התפארת, אך באופן כללי היא מתייחסת לזעיר אנפין שהכלל שלו יכול להיות התפארת או היסוד].

ולכן אצל יוסף שהוא המרכבה למדת היסוד – אסור שיהיה שום מצב של פגם וחסרון, רק צריך להיות בשלמות ממש, ואילו אצל יהודה, וכן אצל דוד שהוא מזרעו – יש מצב של עליות וירידות, ואפילו נפילות וכשלונות. [וכמו שהיה בפרשת וישב – שבאותו סוג נסיון, יוסף עמד בו ויהודה נכשל בו]. ולכן: היסוד, אם הוא נפגם חס ושלום – מתבטל כל מציאותו. ואילו המלכות – החסרון אינו מבטל את מציאותה אלא זהו בעצמו מהותה. ולהיפך, אם הוא מרגישה עצמה מלאה, כביכול יש לה מציאות לעצמה ואינה צריכה לקבל מהיסוד – זה מה שפוגם אותה, ומבטל את מציאותה.

ואמנם עיקר הנהגת העולם הזה הוא דווקא על ידי המלכות, כי התכלית של העולם הוא – שדווקא מתוך מצב של חושך והסתרה, שיש תערובת בין טוב לרע – יתגלה מלכות ה'. אבל זה בעצמו הסכנה, כי מחמת ההסתרה שיש בעולם, יש נסיון גדול לראות את העולם כמציאות בפני עצמה, וכל אדם יש לו נסיון לעשות מציאות מעצמו, שזה נקרא בספה"ק 'אנא אמלוך', ואז הוא נפרד ח"ו מהשם יתברך.

ולכן, בכדי שהמלכות תהיה לטובה ולא להיפך – מוכרח שתקבל אור מהיסוד שהוא הצדיק, שהוא 'אחיד שמיא וארעא', והוא מגלה את האור בתוך החושך ואת האמת בתוך השקר [וכמו שהתבאר בהרחבה בפרשת וישב ופרשת מקץ], ורק אז, כשהמלכות 'לית לה מגרמה כלום' [-אין לה מעצמה כלום] אלא מה שמקבלת מהשמש – אז יש לה שלימות.

וזה היה כל המעשה שבין יהודה ליוסף. שבתחילה לקח יהודה מלכות לעצמו ודחה את יוסף, וזה גרם לו את כל הירידה והנפילה, ואחר כך את כל הייסורים עם יוסף. עד שבפרשה זו 'ניגש' אל יוסף, היינו שביטל עצמו לפניו ודיבר אליו דברי תחנונים שירחם עליו, והסכים להעמיד עצמו כעבד אצלו, ואז הגיע הזמן של התגלות יוסף, כי כשהמלכות מתעוררת לקבל שפע אור מהיסוד – הוא מתעורר כנגדה להשפיע לה, ונעשה ייחוד ביניהם, שגרם לייחוד בכל העולמות. וכך גם יהיה לעתיד.

***

והמובן מזה למעשה הוא, שכל 'יהודי' יש לו מלכות ותפקיד בעולם, אך כדי שיוכל לעמוד בזה צריך להיזהר משני דברים: א. לא לעשות מציאות מעצמו ולחשוב שיכול למלאות תפקידו לבד, אלא צריך להתחבר אל הצדיקים שיאירו לו את אור התורה והאמת. ב. לא להתבלבל ולהישבר מכל מיני מצבים של עליות וירידות ואפילו נפילות, כי אדרבה זהו מהותו להיות 'חסר' כדי שיהיה כלי לקבל את האור. וכשנזהר משני דברים אלו, אזי הוא מחובר באמת אל מלכותו ותפקידו, ויבוא בוודאי לשלימותו.

אם עושה מציאות מעצמו וחושב שיכול למלאות תפקידו בעצמו.