בס”ד
חיי שרה – החיים והמות
לאחר שפרשיות הקודמים סיפר הכתוב על חייו של אברהם אבינו [בפרשת לך לך – התחלת חייו וכניסתו לברית, ובפרשת וירא – עיקר תורף חייו], כעת בפרשה זו [פרשת חיי שרה] – מספר הכתוב על הסתלקותם של אברהם ושרה. ותחילת חייו של יצחק וזיווגו.
***
האריכות שיש בסיפור הסתלקות שרה וקבורתה – הוא חידוש היוצא מן הכלל, וכפי שמדגיש בזוה”ק (בפרשה זו) כמה פעמים. וגם כל המעשה עם מערת המכפלה – תמוה מאד, מפני מה ראה לנכון לבחור מקום זה לקבורה, ומפני מה התעקש בדווקא לקנות המקום בדמים ולא במתנה.
ומלבד עצם האריכות, יש כמה תמיהות בסדר הדברים ולשונות הפסוקים: א. הלשון ‘ויהיו חיי שרה’ בשונה ממה שנכתב אצל אחרים ‘ויחי אדם’ ‘ויחי נח’ (אור החיים). ב. הקדמת מספר שנות חייה לסיפור מיתתה. ג. ייתור הלשון ‘מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים’ (זוה”ק, רש”י, ליקוטי הלכות). ד. חזרת הפסוק שוב ‘שני חיי שרה’ (רש”י, רמב”ן, אור החיים, קדושת לוי). ה. ‘ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה’ – נכתב בכ”ף קטנה, ומבואר בבעל הטורים שמיעט בבכיה, וצ”ב. ו. הלשון ‘מערת המכפלה’ צריך ביאור, וכן שינוי הלשון שפעם כתוב ‘מערת המכפלה’ ופעם כתוב ‘שדה המכפלה’.
כמו כן צריך להבין סמיכות פרשה זו לפרשת עקדת יצחק. וברש”י הביא (מדברי חז”ל) שעל ידי העקדה פרחה נשמתה, והוא פלא וכי זו תורה וזו שכרה.
אך העניין הוא שזאת היא הפעם הראשונה שהיה הסתלקות של ‘צדיק’. וכמו ש’חייהם’ של אברהם ושרה היה חידוש שלא היה קודם לכן [כי הם היו הראשונים שהיו ‘יהודים’], כך גם הסתלקותם הוא חידוש [שהוא ההסתלקות הראשונה של ‘יהודי’]. ולכן הכתוב מאריך בזה מאד לפרטי פרטים, ובזה מתבאר תורה שלמה בהגדרת ‘חייהם’ של צדיקים ומהות ה’הסתלקות’ וה’קבורה’, וכפי שיתבאר.
ביאור פשט – רש”י ורמב”ן
בפרשה זו לא נמצא ביאור שלם בדרך הפשט לבד. כי בוודאי אי אפשר להבין על פי פשט הטעם שרצה אברהם אבינו דווקא במערת המכפלה, וגם קשה לבאר אריכות הפסוק בסיפור חיי שרה וכפילות הלשונות.
ולכך גם רש”י והרמב”ן [מפרשי הפשט] השתמשו הרבה בדרך הדרש – הן בפסוק ‘ויהיו חיי שרה’, והן בעניין מערת המכפלה.
אמנם יש לבאר את המהלך הכללי של הפרשה בדרך הפשט, והעניין בקיצור הוא, שאחר העקדה נסתלקה שרה, ובאמת לא היה בקיצור ימים אלא זה היה זמנה, ולכך הקדים הפסוק לומר ‘ויהיו חיי שרה’ – היינו שלכתחילה ימי חייה היו מאה ועשרים ושבע שנה ולא יותר, אלא שהשטן ניסה לדמות כאילו ‘מחמת’ העקדה נסתלקה, אבל אינו כן. ולכך אברהם אבינו נמנע מלבכות הרבה (כמבואר ב’בעל הטורים’) כדי שלא ליתן פתחון פה לזה.
עד כאן פשטות הדברים, אך שאר הלשונות מוכרחים להתפרש בדרך דרש, כמו שהביא רש”י “בת מאה כבת עשרים לחטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי”, וכן הלשון ‘מערת המכפלה’ מרמז על הזוגות הכפולות שנקברו שם (רש”י), או שכפל הקב”ה קומתו של אדם הראשון (רמב”ן) וזה הטעם שחשק דווקא במקום זה. [והאופן שנתגלה לאברהם היה על ידי שברח ממנו בן הבקר אל המערה הזאת, ושם גילה סוד המקום הזה (כמבואר במדרש והובא בדברי הרמב”ן)]
ולכך עשה תחבולות להשיג בדווקא המקום הזה, ובכדי שלא יבין עפרון שיש לו בזה עניין מיוחד, דיבר תחילה עם בני חת, ורק לאחר מכן ביקש שידברו עם עפרון. ובכדי שלא יחזור בו לאחר מכן כשיבין גדולת המקום – התעקש לקנות המקום בכסף מלא (כל זה מבואר באור החיים).
הרחבת העניין – אור החיים
בדברי ה’אור החיים’ הקדוש מרחיב העניין, ומבאר שהלשון ‘ויהיו חיי שרה’ הוא לשון צער, מחמת שנסתלקה על בשורת העקדה, אך הפסוק חוזר ומדגיש ‘שני חיי שרה’ שלא נחסר מימי חייה כלום [ובדרך אחר מבאר שאכן נחסר משנותיה, אך הקב”ה משלים שכרה על כל השנים האלו]. ואת הלשון ‘מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים’ הוא מבאר שהיה חילוק בין המאה הראשונים שהיו בצער [מחמת חסרון הבנים, ושהיית ישמעאל בביתה], לבין עשרים ושבע שהיו בנחת.
פנימיות העניין – אור החיים וקדושת לוי
אמנם ממשיך ומבאר פנימיות העניין, שהכתוב מספר בזה על מהות חיי הצדיקים והסתלקותם, וכמו כן מבואר בספר הקדוש ‘קדושת לוי’.
ותוכן דבריהם הקדושים הוא, שהצדיקים בחייהם דבוקים ומקושרים להשם יתברך, ולכן נכתב ‘ויהיו’ שהוא לשון הוי”ה, מחמת שכל ‘חיי שרה’ היו מקושרים ודבוקים בשם ה’. ולכן גם בעת הסתלקותה לא נחשב הדבר למיתה, כי הצדיקים גם במיתתם קרויים חיים מחמת שהם עדיים דבוקים למקור החיים, ולכן נכתב ‘קרית ארבע היא חברון’ – לרמז שאף שנשמתה נפרדה מה’ארבע’ יסודות של הגוף, אך עדיין ‘היא חברון’, שעדיין היא מחוברת למקור החיים, ובזה ממשיך רוח חיים אפילו אל הגוף [ובזה מתבאר מעלת קברי הצדיקים, שאף לתוף הגוף הקדוש שבקבר נמשך הארה של חיים מהנשמה].
לעובדא ולמעשה – ליקוטי מוהר”ן וליקוטי הלכות
כמו כן מבואר בליקוטי הלכות בכמה מקומות, שבפרשה זו מרומז מהות חיי הצדיקים, וכן מבאר על פי זה עניין מערת המכפלה.
***
וביאור העניין הוא כך:
מבואר בליקוטי מוהר”ן (סימן סו) שלכל אדם יש שני חלקים: ‘רוח דלעילא’ ו’רוח דלתתא’; החלק הראשון הוא החלק העיקרי של הנשמה שהוא נשאר למעלה, והחלק השני הוא חלק קטן ממנו שהוא יורד למטה ומתלבש בגוף.
ושלימות החיים הוא כאשר זוכים לקשר ולדבק את ה’רוח דלתתא’ עם ה’רוח דלעילא’, שבזה האדם זוכה להיות דבוק במקור החיים ושורש נשמתו, ולקבל חיות חדש בכל רגע. והצדיקים שזוכים לחיות כך – זוכים לחיים ‘ארוכים’ ו’כפולים’, מחמת החיות החדש שמקבלים בכל רגע מחדש.
מהות החיים הוא ‘התחדשות’. ככל שמתרחק האדם מלחשוב על האתמול והמחר ולחיות את ההוה – כך הוא מחובר יותר למציאות ‘החיים’. כי החילוק בין אדם חי לאדם שאינו חי הוא רק בעניין זה. שהרי תינוק שלא נולד – יש לו ‘עתיד’, ובר מינן מת שנפטר – יש לו ‘עבר’, ואדם חי הוא זה שיש לו ‘הוה’, וממילא רק זהו החיים האמיתיים; כי הרגע הקודם ‘מת’ והרגע הבא עדיין לא ‘נולד’.
אלא שמחמת שהאדם מנתק בין הרוח דלתתא לרוח דלעילא, ותחת להיות מחובר אל מקור נשמתו, הוא מחובר אל הגוף – על כן נדמה לו שהחיים הם ‘המשך אחד ארוך’, שבנוי על האתמול והשלשום, ואל המחר והעתיד. וכך הוא מתנתק מהחיים האמיתיים יותר ויותר, ומזקין מיום ליום ונעשה כבד ושבור ומיואש. אך הצדיקים שזוכים להיות מקושרים אל ה’רוח דלעילא’ – מקבלים חיות חדש בכל רגע, וממילא אין בהם זקנה ושברון לב וייאוש, שהרי ‘אני היום ילידתיך’ [שנאמר על משיח].
וזה מרומז בלשון הפסוק “מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים” וכדרשת חז”ל ‘בת מאה כבת עשרים ובת עשרים כבת שבע’. כי בדרך כלל ‘בת עשרים’ הוא אדם שיש לו רצונות ו’תכניות’ מה הוא רוצה לזכות ולהיכן רוצה להגיע, ולעומת זה ‘בת מאה’ הוא אדם שכבר אין לו תכניות ורצונות. אך אצל הצדיקים ‘בת מאה כבת עשרים’ – כי אותו חיות חדש שיש להם בגיל עשרים, יש להם בגיל מאה. וכן ‘בת עשרים כבת שבע ליופי’. היינו שתינוק עד גיל שבע מתפעל מכל דבר שרואה, כי הכל אצלו חדש ויפה, אך אחר כך כבר ‘מכיר’ הכל ואין מה לחדש לו. אך אצל הצדיקים ‘בת עשרים כבת שבע’ ליופי,ש שגם בגיל עשרים רואים את יופי העולם כאילו היום נברא.
ובזוה”ק מבאר שבתיבות אלו מתגלה ‘מאן דאיהו זעיר איהו רב, ומאן דאיהו רב איהו זעיר’ [מי שמקטין עצמו, נעשה גדול. ומי שמקטין עצמו, נעשה קטן]. והיינו שמי שמגדיל עצמו ועושה עסק רק מהרוח דלתתא, נעשה קטן והחיים שלו קטנים ומצומקים. ולהיפך, מי שמקטין עצמו ורוצה לקבל הארה מהרוח דלעילא, נעשה גדול והחיים שלו נעשים ארוכים וכפולים.
***
ובזה יש לבאר סדר הפרשה. כי עיקר החיבור בין הרוח דלעילא לרוח דלתתא נעשה בעת ההסתלקות (כמבואר בליקוטי מוהר”ן שם), שאז מגיע מלמעלה הרוח דלעילא, והרוח דלתתא מתחבר עמו ומסתלק [ולכן מי שזוכה להיות בעת ההסתלקות – יכול לקבל הארה גדולה בבחינת ‘פי שניים’].
והנה הפעם הראשונה שהיה כך – היה בעת העקדה, שנצטווה ‘להעלותו’ לעולה ולא לשוחטו, והתכלית היה לחבר הרוח דלתתא עם הרוח דלעילא. וכשהגיע שמועה זו לשרה – נתאוותה גם כן לחיבור זה, וכשזכתה לכך נסתלקה מן העולם.
ובכדי לגלות עניין זה ולפרסמו בעולם, רצה אברהם לקברה דווקא במערת המכפלה, שלשון ‘המכפלה’ מרמז על החיבור בין רוח דלתתא לרוח דלעילא [כמבואר בזוה”ק, ועל פי זה מבאר שם שלא המערה ולא השדה נקראים ‘מכפלה’, אלא שניהם מקבלים הארה מ’המכפלה’].
אמנם כדי לזכות לזה – היה צריך לגלות קדושת ארץ ישראל, ולכך הוצרך לקנות את המערה והשדה מעפרון, ודווקא בדמים כדי שיהיה לו כח להוציא הקדושה הזאת מהסטרא אחרא, וזה הטעם שפנה תחילה לבני חת, כי רק על ידם היה אפשר להוציא קדושת ארץ ישראל מהסטרא אחרא [ולכן נזכר עשרה פעמים ‘חת’ בפרשה], ועניין זה צריך ביאור רחב בפני עצמו ואכ”מ.
Podcast: Play in new window | Download
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!