שיעור 41 ויצא – יעקב ותפילת ערבית

בס”ד

יעקב – תפילת ערבית

לאחר שסיפרה התורה באריכות על אברהם (בפרשת לך לך, וירא, חיי שרה), ועל יצחק (פרשת תולדות), מתחיל לספר על יעקב אבינו. ההתחלה כבר היה בפרשת תולדות, שם מבואר עניין לידתו, וקבלת הבכורה והברכות, אמנם פרשה זו [וכן פרשת וישלח] עוסק כולו בעניין יעקב אבינו, ומהלך חייו עם הנסיונות שעברו עליו.

מתוך פרשה זו נוכל לעמוד על מדתו ועניינו של יעקב אבינו, שהוא השלישי שבאבות שכולל את שלשתם, ועליו נאמר ‘החוט המשולש לא במהרה יינתק’ כי ממנו עיקר ההמשך והקיום של עם ישראל, ולכן אנו נקראים על שמו [‘עם ישראל’ ‘יעקב חבל נחלתו’ ועוד].

פרשה זו מתייחדת בכך שכולה ‘פרשיה’ אחת, ואינה מחולקת כלל לפרשיות קטנות. ואף זה שייך לעניינו של יעקב וכפי שיתבאר בעז”ה.

***

הפסוק הראשון שבפרשה תמוה כולו: א. ‘ויצא יעקב מבאר שבע’ – למה נאמר, הרי כבר נכתב בפרשה הקודמת, וגם עיקר הסיפור הוא להיכן הלך ולא מהיכן יצא (רש”י, אור החיים, ושאר מפרשים). ב. ‘וילך חרנה’ – הרי עדיין לא הלך לחרן, אלא קודם לכן הגיע להר המוריה (רש”י, אור החיים, ושאר מפרשים). ג. ‘חרנה’ היה צריך לומר ‘לחרן’ (רש”י, אור החיים).

גם המשך הפרשה הוא תמוה ונעלם: א. מהו המקום ש’פגע’ בו ומדוע. ב. מה היה עניין לינתו שם ומה הכוונה ‘כי בא השמש’. ג. עניין החלום והסולם וכל המראה הנפלא – מה עניינו. ד. אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי. מה התחדש לו, ומה היה קורה אם היה יודע זאת קודם לכן. ה. ביאור הבטחתו של יעקב. ו. חז”ל למדו מכאן (ברכות כו:) שיעקב תיקן תפילת ערבית, וקיימא לן תפילת ערבית רשות, וצריך להבין טעם הדבר ועניינו.

ביאור פשט – רש”י ורמב”ן

בפירוש רש”י מבואר העניין, שחזר לספר יציאתו מבאר שבע כדי לגלות שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, והלשון ‘וילך חרנה’ היינו שיצא ‘כדי’ ללכת לחרן, או שכבר באמת הגיע לחרן, ורק אחר כך חזר לצד בית אל.

ובזה מבאר גם המשך העניין, שכשהגיע לחרן התעורר להתפלל במקום שהתפללו אבותיו, והלך עד בית אל, ואז ‘קפץ’ הר המוריה לשם ויעקב התפלל שם. ואזי ‘שקעה חמה שלא בעונתה’ כדי שישן שם, ואכן יעקב שכב לישן [אחר י”ד שנה שלא שכב], ונגלה אליו מראה החלום והסולם, להראות לו שיש מלאכים המלווים אותו, והבטחת השם יתברך לשמור אותו ולהשפיע עליו כל הברכות.

ומתוך כך הבין שהמקום הזה הוא מקום שער השמים וקבלת התפילות [ואם היה יודע זאת – לא היה שוכב שם], וקיבל על עצמו שאם יתקיימו כל ההבטחות – יעשה מצבה ויעבוד עליה את השם יתברך.

אמנם עדיין צריך ביאור: א. מדוע לא התעורר בתחילה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו. ב. מדוע היה נחוץ כל כך שישכב שם, עד שבשביל זה שקעה חמה שלא בעונתה. ג. מדוע שכב שם אחר שלא שכב י”ד שנה. ד. איך ‘לא ידע’ ששם הוא בית אלוקים ושכב לישן, הרי כל ביאתו לשם היה רק מחמת שהיה ‘מקום שהתפללו בו אבותיו’ ואם כן ידע גודל מעלת המקום.

והנה גם הרמב”ן הלך בדרך זו, אלא ששינה כמה דברים: א. החלום היה כדי להודיע לו שהוא אינו זקוק לשמירת המלאכים, אלא השם יתברך בעצמו שומר עליו. ב. לא הר המוריה קפץ, אלא יעקב קפץ [אל הר המוריה, או מהר המוריה לחרן, או שניהם]. ג. ההבטחה של יעקב איננה על המצב אלא ‘והיה ה’ לי לאלוקים’. וכפי שנראה להלן בעז”ה, בדבריו יש קצת יישוב על הקושיות הנ”ל.

והנה בספר אור החיים הקדוש גם כן הלך בדרכו של רש”י, כשהוא מטעים לשון הפסוק ‘ויצא יעקב מבאר שבע’ – שלא הוצרך יעקב אלא ‘לצאת’ מבאר שבע ותו לא, כי מיד הגיע לחרן שהרי ‘וילך חרנה’ – חרן הלך אליו. ובהמשך הפרשה מבאר ש’אנכי לא ידעתי’ היינו שלא ידע מה הטעם ששקעה החמה שלא בעונתה, וכעת נודע לו שהתכלית היה כדי שידבר עמו השם יתברך, ואם היה יודע לא היה שוכב לישן מיד אלא היה מכין עצמו לכך, ואולי היה מתנבא אף בהקיץ.

פנימיות העניין – אור החיים וקדושת לוי

בדברי האור החיים הקדוש מתבאר הפרשה גם בדרך רמז על הנשמה. ומבאר שהנשמה יוצאת מ’באר שבע’ היינו מ’באר מים חיים’ שהוא שורש הנשמות, וצריך ‘להישבע’ שלא יעבור על דברי תורה, ומיד הולך עמה היצר הרע שהוא ‘חרן’.

והמשך הפרשה מלמד על העצות כיצד לעמוד במלחמת היצר: ‘ויפגע במקום’ היינו להתפלל הרבה להשם יתברך, ‘ויקח מאבני המקום’ הוא לימוד התורה, ‘וישם מראשותיו’ הוא קריאת שמע, ‘וישכב במקום ההוא’ הוא זכירת יום המיתה.

ועניין החלום מלמד שעל ידי זה זוכה להגיע למעלות של השגת ה’, וזוכה להיות סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו, היינו שמעשיו הטובים מעוררים מ”ן, וממשיכים מ”ד. ולבסוף זוכה ‘והנה ה’ ניצב עליו’ שהוא נבואה ממש.

וכעין זה בספה”ק קדושת לוי מבאר פנימיות העניין על הגלות. ומבאר שיעקב אבינו דיבק מחשבתו בשורש הנשמות [שנקרא באר שבע – משום שמשם נמשך שפע לכל השבע מדות], וחשב איך להוציא הדבר מכח אל הפועל.

ואז ראה גודל החרון אף וארבע גלויות, וראה גודל צער השכינה ואיך שעל ידי זה ‘מלאכי אלוקים עולים ויורדים’ – היינו שיש ניצוצות שיש להם עליה על ידי זה, אבל יש הרבה ניצוצות שיש להם ירידה על ידי זה, והרגיש כיצד כל זה ‘פוגע במקום’ היינו שגורם כביכול צער למעלה, ומגודל הצער נפסק מחשבתו מהדבקות, ונפל לשינה.

ואז נתגלה אליו השם יתברך, והבטיח לו שגם בעת הגלות והצער הוא שומר עלינו, ולבסוף יגאלנו וישיב אותנו למקומנו, ועל ידי זה התעורר יעקב משינתו ונפילת הדעת שלו, ‘ויאמר אכן יש ה’ במקום הזה’, כלומר גם בעת הגלות והצער, ‘ואנכי לא ידעתי’. ואז חזר לדבק מחשבתו בשורש הנשמות [ששם מתאחדים כל ה’אבנים’ שהם הנשמות ל’אבן אחת’], והמשיך בדרכו.

לעובדא ולמעשה – ליקוטי הלכות

ובליקוטי הלכות מתבאר העניין בהרחבה, שכל מה שעבר על יעקב אבינו בפרשה זו, עובר על כל נפש מישראל. ויעקב אבינו הכין הדרך לכל אחד כיצד להתנהג בכל המצבים, ובשביל זה תיקן תפילת ערבית שכוללת בתוכה את הכח הזה.

***

וביאור העניין כך הוא:

יעקב אבינו ולעומתו עשיו הרשע – הם המייצגים של האמת לעומת השקר. יעקב אבינו הוא עמוד האמת [‘תתן אמת ליעקב’], ועשיו הוא התגלמות השקר [‘עולם העשייה’].

אך במציאות העולם, רואים את שליטת השקר והצלחתה. כאשר עשיו נולד ראשונה, והוא זה שהוזמן לקבל את הברכות. וכאשר יעקב אבינו הצליח להוציא ממנו הבכורה והברכות – הוא יוצא לגלות ונרדף על צווארו, ואין לו בעולמו אלא הוא ומקלו.

יעקב אבינו עומד בפני קושיא גדולה: איך ייתכן שעשיו שכל כולו שקר – מצליח כל כך, וזוכה לאהבתו של יצחק וקרבתו, ולכל השפע והברכה בלי טורח, ויש לו ארבע מאות איש עמו. והוא שמשמש כעמוד האמת – אין לו כלום, והוא נרדף כל כך.

קושיא זו היא ‘פגם המשפט’, שהיא הסכנה הגדולה ביותר על האמונה. כי כל קושי ונסיון שיש לאדם – הוא נסיון באמונה, וצריך להתחזק ולהאמין שהכל בהשגחה והכל לטובה, והתחזק בתפילה ותקווה להשם יתברך. אך כשהקושי נעשה על ידי אחר, באופן של שקר ועוולה, והוא מצליח בזה – הנסיון גדול מאד, והוא מערער את כל האמונה ומעורר כבדות לב גדול מאד ‘היש ה’ בקרבנו’, ואם כן איך ייתכן כדבר הזה (ראה באריכות ליקוטי מוהר”ן תניינא סימן ה’).

ומתוך קושיא זו ‘שקעה עליו חמה שלא בעונתה’, היינו שנפל בדעתו מאד ולא ידע לשית עצות בנפשו, עד שמתוך כך שכב לישון בפעם הראשונה מזה ארבע עשרה שנה שלא שכב. והנה בשנתו הוא רואה איך ה’ ניצב עליו, ומלאכי אלוקים עולים ויורדים ‘בו’. היינו שהוא – במקום שהוא ובמצב הוא – הוא מרכז העולם. השם יתברך נמצא כאן ודווקא כאן, וכל המלאכים ופמליא של מעלה מסתובבים סביב המקום הזה.

במצב זה נתחדש ליעקב אבינו, שלא רק שאין זה כפי שסבר, כאילו חס ושלום עזב אותו אלוקים ואיננו אתו, אלא ההיפך הגמור – דווקא במצב הזה הוא נמצא עמו ממש, ודווקא מזה נעשה כל הנחת רוח וכל הפעולות של כל העולמות. ועל זה אמר יעקב ‘אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי’, כי אילו ידעתי לא ישנתי. כלומר, אילו הייתי יודע שבמצב הזה השם יתברך נמצא עמי לא הייתי נופל בדעתי ולא הייתי שוכב.

ואז קיבל הבטחת השם יתברך לשמרו בכל הדרך ובכל מה שיעבור עליו, וגם יעקב הבטיח שמעתה כבר לא יהיה לו שום ספק ויזכור תמיד בכל עת ומצב – גם כשאין רואים ואין מרגישים – ‘והיה ה’ לי לאלוקים’. ומתוך כך ‘נשא לבו את רגליו’ והמשיך בדרכו אל הגלות בביתו של לבן, ובמשך כל עשרים השנים שהיה בביתו, והיה צריך להתמודד עם הרמאות הנוראה שלו – לא נפל יותר בדעתו, אלא היה שר ומזמר להשם יתברך (כמבואר במדרש, שבמשך כל השנים הללו היה מזמר ‘שיר המעלות’).

וזהו תפילת ערבית שתיקן יעקב אבינו. היינו התפילה שמגלה שאף במקום החושך והגלות, ואפילו במקום הקושיות וכבדות הלב – נמצא השם יתברך, ואדרבה – דווקא שם הוא מתגלה ביותר. אך תפילה זו היא ‘רשות’ היינו שכל אחד צריך להבין זאת בעצמו, כי אי אפשר לצוות על זה ולהסביר זאת אלא הוא תלוי באבנתא דליבא.

ובזה נתבאר כל העניין: ‘ויצא יעקב מבאר שבע’, היינו שיצא ממקומו המיושב והשליו, ‘וילך חרנה’ שהתגבר עליו החרון אף, ומתוך כך נפל בדעתו עד שלא עלה בדעתו להתפלל במקום שהתפללו אבותיו אלא ש’פגע במקום’ ולא ידע מזה אפילו, ואז שקעה חמה שלא בעונתה ושכב לישון, ונתגלה לו כל העניין הזה, ומתוך כך הנחיל לנו הכח הזה – לעמוד בכל הגלויות ובכל המצבים והקושיות, ולזכור שבכל מצב נמצא השם יתברך, ולבסוף ינצח האמת את השקר, ויהיה תיקון העולם.

 

Podcast: Play in new window | Download