פרשת בשלח היא הרביעית בסדר חומש שמות, ובסדר ה’שובבים’ – שהם הפרשיות של התהוות ולידת עם ישראל עד היותו בגדלותו.

לאחר שבפרשיות הקודמות סיפר הכתוב על גלות מצרים, עשרת המכות ויציאת מצרים – מספר הכתוב בפרשה זאת על עוד חלק ביציאת מצרים, והוא ‘קריעת ים סוף’. ומיוחדת היא פרשה זאת – שהשבת נקראת על שמה ‘שבת שירה’.

‘קריעת ים סוף’ איננו עוד ‘פרט’ ביציאת מצרים, אלא יציאת מצרים ‘חדשה’ בפני עצמה. ולכן יש לנו שני ימים טובים – יום טוב ראשון של פסח על יציאת מצרים, ויום שביעי של פסח על קריעת ים סוף.

למעשה, כל מה שהיה ביציאת מצרים – חזר ונעשה בקריעת ים סוף: א. מכות למצרים ונסים לישראל. ב. ביזת מצרים וביזת הים. ג. גילוי שכינה. ולא רק שחזר ונעשה שוב, אלא באופן גדול ורחב יותר [‘עשר מכות’ מול ‘חמישים’, ‘נקודות הכסף’ מול ‘תורי זהב’, וגילוי שכינה לעומת ‘ראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל’].

העניין הזה אומר דרשני: מאחר שיצאו כבר ממצרים, מה היה חסר עוד כדי להמשיך לקבלת התורה ולארץ ישראל. ומפני מה הוצרך עוד שלב באמצע של קריעת ים סוף, שכאמור, אינו רק עוד ‘שלב’ אלא ‘יציאת מצרים בפני עצמה’.

התמיהות שבפרשה

א. ‘ויהי בשלח פרעה את העם’ – מדוע נכתב בלשון ‘ויהי’ שהוא לשון צער, הרי אין שמחה גדולה מזו (אוה”ח).

ב. ‘ויסב אלוקים את העם דרך המדבר’ – צריך להבין סיבת הדבר, מפני מה לא הלכו מיד לארץ ישראל, אלא באריכות דרך המדבר. ואם משום המלחמות – ה’ איש מלחמה ויעשה עבורם נסים, כמו שממילא היה כשבאו לארץ ישראל.

ג. ‘דבר אל בני ישראל, וישובו ויחנו לפני פי החירות וגו’ ואכבדה בפרעה’ – שתי תמיהות בדבר: א. מפני מה הוצרך כל העניין, וכי לא די בכך שכבר יצאו ממצרים. ב. אחר שנאמר לעם ישראל בפירוש שזה מה שעומד להיות – שירדפו מצרים ויהיה להם מכה – מפני מה נתעורר בהם כזה פחד (אוה”ח).

ד. ‘מה תצעק אלי’ – אלא למי יצעק? (אוה”ח) בוודאי שהדבר הנכון הוא לצעוק לה’ עד שיושיעו. ‘דבר אל בני ישראל ויסעו’ – להיכן? (זוה”ק).

ה. מדוע דווקא בקריעת ים סוף אמרו שירה ולא ביציאת מצרים, וכי לא די בכל הניסים שהיו ביציאת מצרים בכדי לומר שירה.

ביאור הפשט

א. מתוך דברי הרמב”ן מתבאר שהיה להם אמונה בה’ יתברך אבל לא במשה רבינו. ולכן כשראו את המצריים רודפים אחריהם חשבו אולי משה בדאי חלילה, ומה שאמר להם לחזור לא היה על פי השם. ועל ידי קריעת ים סוף התחזקה אמונתם גם במשה רבינו, כמו שנאמר ‘ויאמינו בהשם ובמשה עבדו’.

ומה שכתוב ‘מה תצעק אלי’ הביאור הוא שאין צורך לצעוק כי כבר הבטחתי לך ‘ואכבדה בפרעה’, ובוודאי יהיה נס. ולכן ‘דבר אל בני ישראל ויסעו, ואתה הרם את מטך’ ותקרע להם את הים.

ב. באור החיים הקדוש ביאר הלשון ‘ויהי’ שהצער הוא ‘בשלח פרעה’, דהיינו מה היה נראה שהיציאה ממצרים היה ברצונו של פרעה, והיה נראה כאילו פרעה שלח אותם. ובשביל זה היה צריך גם קריעת ים סוף, לגלות שכל זה הוא בעל כרחו של פרעה, ורק על ידי גדולת ה’.

ומה שהתעורר בהם פחד, הוא לא משום פרעה והמצריים, אלא משום שראו שר של מצרים רודף אחריהם, וחשבו שהתעורר עליהם דין והם הולכים להיאבד חלילה.

ובאמת היה קטרוג עליהם ואמרו ‘הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה’, ולכן אמר השם יתברך ‘מה תצעק אלי’ כביכול אין בידו להושיע מחמת קטרוג מדת הדין, אלא רק אם יעשו מסירות נפש ‘ויסעו’ לתוך הים, ואז הם ראויים לנס, וכן היה.

ביאור הפנימיות

בזוהר הקדוש על הפסוק ‘מה תצעק אלי’ מבואר ‘בעתיקא תליא מילתא’, כלומר שאי אפשר להושיע על ידי תפילה וצעקה, אלא על ידי הארה של מדות הרחמים הנקראים ‘עתיק’ [שהוא אור הכתר]. ובהמשך מבואר סוד גדול בעניין זה, ומסיים ‘בההוא מילה לא תשאל ולא תנסה’, דהיינו שאסור לחקור אחר העניין הזה שהוא סוד קריעת ים סוף.

ובשער הכוונות מסופר שהאריז”ל הלך עם מהרח”ו לשדה, ומהרח”ו ביקש ממנו שיגלה לו עניין קריעת ים סוף. ואמר לו שהוא סוד שאסור לגלות (כמו שכתוב בזוהר). אבל אחר שמהרח”ו הפציר בו היה מוכרח לגלות, וגילה לו הסוד, שהוא עניין ‘הייחוד בקטנות’, ומיד כשגילה לו הגיע עורב ועמד על האילן והתחיל לצפצף, והאריז”ל הקשיב ושמע שבא לבשר לו על פטירת בנו, מחמת שגילה הסוד. אמנם בוודאי אחר שכבר נתגלה – תורה היא וללמוד אנו צריכים. 

והביאור בקיצור הוא, שיש ייחוד שנעשה בזמן ‘גדלות’, ויש ייחוד שנעשה בזמן ‘קטנות’. הייחוד שנעשה בזמן הגדלות – הוא ייחוד שנעשה בעיקר על ידי אתערותא דלעילא, והייחוד שנעשה בזמן הקטנות [שלכאורה הוא מצב שאי אפשר לעשות בו ייחוד, והוא חידוש בכלל ששייך בו ייחוד] הוא בעיקר על ידי אתערותא דלתתא. וזה החילוק בין יציאת מצרים לבין קריעת ים סוף – שביציאת מצרים היה בעיקר התעוררות מלמעלה, ובקריעת ים סוף היה בעיקר התעוררות מלמטה, וכפי שיתבאר.


וביאור העניין הוא כך [על פי המבואר בקדושת לוי ושאר ספרי חסידות, ובליקוטי הלכות בכמה מקומות]:

ביציאת מצרים לא היה לישראל שום זכות להינצל, כמו שכתוב ‘ואת ערום ועריה’ – ונתן להם הקב”ה שתי מצוות שהם דם פסח ודם מילה, ועל ידי זה היה בהם ‘זכות’ שיוכלו לצאת ממצרים, כמו שכתוב ‘ואומר לך בדמייך חיי’. אמנם עדיין לא היה בהם ‘כח’ לצאת כי היו במ”ט שערי טומאה, ובשביל זה האיר עליהם אור גדול מאד שלא לפי מדרגתם [ושלא כסדר] ועל ידי זה יצאו ממצרים.

בקריעת ים סוף כבר לא היה בידם שום זכות, והיה עליהם קטרוג גדול והיו נתונים בדין אם להיאבד ח”ו או להינצל, כי מדת הדין קטרג ואמר ‘הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה’. וכאן כביכול לא רצה השם יתברך לסייע להם מלמעלה, אלא שהם יסייעו לעצמם מלמטה ועל ידי כך יהיה תשובה למדת הדין.

כי התשובה האמיתית על הקטרוג הזה הוא: מה עניין שמיטה להר סיני? המצריים אינם עם ה’ ונחלתו והוא אינו חפץ בהם, ואילו אנו ‘בני בכורי ישראל’, חלק ה’ ונחלתו אשר בחר בנו ורצה בנו. ולכן הוא רוצה להושיע אותנו ולא אותם. אלא שאת הגילוי הזה היינו צריכים אנחנו לגלות, משום שבגילוי זה יש שני חלקים; יש את בחירת השם יתברך בנו, ויש כביכול את הבחירה שלנו בהשם יתברך. וביציאת מצרים התגלה שהשם יתברך בחר בנו אבל לא נתגלה עדיין שאנו בוחרים בו, וזה היה צריך להתגלות בקריעת ים סוף.

ובשביל זה אמר השם יתברך למשה רבינו ‘דבר אל בני ישראל ויסעו’. ויש בזה שני מובנים – מסירות הגוף או מסירות הנפש. כי מצד אחד יכול להיות שכוונתו הוא לאבד עצמם על קידוש ה’, ומצד שני יכול להיות שכוונתו להיכנס לים מתוך אמונה שלמה שבוודאי יתרחש נס. ואמנם גם מסירות הגוף הוא דבר גדול – אך זה יכול להיות גם מסירות של עם עבור מלכם, אבל מסירות הנפש דהיינו להיכנס מתוך אמונה שבוודאי יושיע אותם – זה שייך רק בין אב לבנים. והם עשו מסירות נפש ולא רק מסירות הגוף כמו שכתוב ‘ויאמינו בה’ ובמשה עבדו’.

ועל זה נאמר ‘זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה’. כי ביציאת מצרים התגלה החסד של השם יתברך אלינו, אבל בהמשך התגלה החסד שלנו כביכול עם השם יתברך. הן בהסכמה ללכת במדבר ולא מיד לארץ ישראל, הן בכניסה לתוך הים. וכאן היה כביכול הבחירה מצידנו.


וזה הסוד של הייחוד בקטנות.

סדר הייחוד הוא שמגיע אור מלמעלה, והאדם מתחבר אליו מלמטה. [ואמנם גם זה צריך להתחיל על ידי אתערותא דלתתא, אבל את פעולת הייחוד מתחיל המשפיע, וההארה ממשיך אל המקבל]. וזה נקרא ‘ייחוד בגדלות’, וכמו שהיה ביציאת מצרים.

אבל יש זמנים של קטנות, שאז האדם אינו מרגיש שום אור, כלומר שאינו מרגיש כלל שהשם יתברך נמצא כאן, אלא הכל נראה טבע וחושך וקטנות. ובמצב הזה לכאורה לא שייך ‘ייחוד’ כי אין הארה בכלל. וזה היה המצב בקריעת ים סוף, שאמנם הודיע להם תחילה שמצרים ירדפו אחריהם, אבל חוץ מעצם הרדיפה נפלו למצב של ‘קטנות’ עד שלא הצליחו לגרש את הפחד על ידי הדעת, כי לא היה דעת אלא קטנות.

ובמצב כזה לא שייך תפילה, כי לכאורה אין למי להתפלל, שהרי לא נראה בכלל שהוא נמצא כאן. ולכן אמר לו ‘מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו’, כלומר שיתעוררו לעשות ייחוד בקטנות, שלכאורה אינו שייך כלל, אבל במסירות נפש שייך לעשות ייחוד בקטנות, כי זה גופא הייחוד – לגלות שגם כשאין הארה ואין מצב של ייחוד, אני מוכן להשליך עצמי לים מתוך אמונה שבוודאי יש כן ייחוד, ואז מתגלה הארה גדולה שנקראת ‘עתיקא’ והוא גילוי גדול של רחמים ואור שלא לפי הכללים, אלא גילוי בעצם, והוא מתגלה דווקא בייחוד של קטנות.

ומתוך כך התעוררו לומר שירה, כי כאן התגלה שלימות הבחירה והייחוד – לא רק מצדו יתברך [שזה נקרא ‘שיר’ לשון זכר, כמו שכתוב ‘השיר יהיה לכם כליל התקדש חג’] אלא גם מצדנו, כביכול גם אנו בוחרים בו, והוא חפץ בכך ומשתוקק לזה, וזה שלימות הייחוד שמביא לידי שירה [לשון נקבה].

וזה היה גם הטעם שסבב אותם במדבר, כי אם יהיה מלחמה לא יעשה להם ניסים מאחר שרוצה אתערותא דלתתא, ואז מחמת המלחמה יכול להיות שיפלו בדעתם ולא יילחמו. ובשביל זה סבב אותם למקומות שאין מלחמות, אבל סיבב המעשה של קריעת ים סוף כדי לגלות את האתערותא דלתתא, וכן אחר כך בפרשת המן ובמשך כל שנות הליכתם במדבר שהכל היה צריך להיות באותערותא דלתתא, ולאחר מכן כשכבר התגלה הייחוד מלמטה – אז כשהגיעו לארץ ישראל היה נסים מלמעלה.