עשרת המכות – השבעה והשלשה
פרשת בא היא הפרשה השלישית בסדר השובבי”ם – לאחר פרשת שמות שסיפר על ‘גלות מצרים’, ופרשת וארא שסיפר על המכות, בפרשה זו כבר מסופר על ‘יציאת מצרים’. ומובא מצדיקים שבשבת זו הוא ממש כמו חג הפסח, ובשבת שלאחריה [פרשת בשלח] כמו שביעי של פסח, ובפרשת יתרו כמו חג השבועות. אלא שכעת הוא בפנימיות, ואחר כך הוא בחיצוניות.
אמנם קודם סיפור היציאה, מספר הכתוב על שלש מכות אחרונות. ומכך שסדר המכות נחלקו לשתי פרשיות – שבע מהם בפרשת וארא, ושלש בפרשת בא – נראה שיש שייכות מיוחדת בין שלש המכות הללו לבין היציאה ממצרים, והם משמשים כ’הקדמה’ לכך. לשם כך יש להבין מה מהותם של עשרת המכות בכלל, ומה החילוק בין השבעה הראשונים לבין שלשת האחרונים, ומה הלימוד המיוחד שיש בשלשת המכות הללו.
***
התמיהות שבפרשה
א. בפסוק הראשון נאמר ‘בא אל פרעה’. וצריך להבין מפני מה לא נכתב ‘לך אל פרעה’, שהרי אין שם ‘מקומו’ אלא רק נכנס לשם עבור השליחות אל פרעה ותו לא (זוה”ק).
ב. המשך הפסוק ‘כי אני הכבדתי את לבו’ מפני מה נצרכה אמירה זו, ואם נצרכה – מפני מה נאמרה כאן בפרשת ארבה ולא קודם לכן בתחילת המכות.
ג. גם המשך הפסוק ‘למען שיתי אותותי אלה בקרבו’ – נראה שיש כאן הדגשה בדווקא על ‘אותותי אלה’ דהיינו על המכות שמכאן ולהבא ולא על המכות שהיו כבר.
ד. הפסוק השני ‘ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וגו” גם כן צריך להבין מפני מה נכתב בדווקא כאן, ולא בתחילת המכות או לאחר כל המכות.
ביאור הפשט
בדברי הרמב”ן ואור החיים מבואר שאחר פרשת ברד כבר לא היה שייך בדרך הטבע שפרעה יכביד את לבו, כי במכה כזאת ‘אפילו לב האבן יפחד וירעד’ ולא יוכל לסרב לשלח את ישראל. ולכן, גם נחלש לבו של משה מלהמשיך בשליחותו, כי לא ראה עניין ותכלית בזה.
ועל זה אמר לו השם יתברך ‘כי אני הכבדתי את לבו’, דהיינו שבאמת אין זה בדרך הטבע כלל אלא מן השמים, והטעם לכך הוא בכדי להביא את המכות הבאות, שתכליתם באמת אינה בשביל פרעה אלא בשביל ישראל. כי מצד פרעה כבר הספיקו המכות שהיו עד כאן, ומכאן ואילך אינם אלא לטובת ישראל כדי ללמדם ‘וידעתם כי אני השם’.
ומכאן נבא לביאור הפנימיות, כיצד כל המכות היה בהם שתי עניינים: ‘נגוף ורפוא’ וכמבואר בזוהר הקדוש שהיו ‘נגוף’ למצרים ו’רפוא’ לישראל. ובפרט שלשת המכות שבפרשה זו, שהיו בעיקר בשביל ‘רפוא’ לישראל.
ביאור הפנימיות
מבואר בזוהר הקדוש (רעיא מהימנא בפרשת וארא) שהמצוה הראשונה בתורה היא ‘וידעתם כי אני השם’, וידיעה זו צריך להיות בכלל ובפרט.
***
והעניין הוא, כפי שהתבאר באריכות במאמר הקודם (פרשת וארא) שבשביל לגלות מציאותו יתברך – היה מוכרח לצמצם את אורו, ולעשות ‘חלל הפנוי’ שבתוכו נבראו כל העולמות. והיינו שהשם יתברך הסתיר את מציאותו וברא עולם בצורה שיש בו את כל ה’תפאורה’ בכדי לטעות ולחשוב שכביכול העולם יש לו מציאות משלו, ואין לו שום קשר למציאות עליונה או פנימית כלל וכלל.
וכל זה נעשה בשביל שיהיה בחירה בעולם. ועניין ה’בחירה’ הוא אחד מנפלאות הבריאה הגדולים ביותר, איך שיכול להיות מציאות כזאת בו השם יתברך ‘לגמרי’ נמצא כאן, ויחד עם זאת אפשר לטעות ולחשוב שהוא ‘לגמרי’ לא נמצא כאן (עיין באריכות נפלאה בליקוטי הלכות ברכת השחר ה).
והנה השם יתברך ברא את העולם בעשרה מאמרות, שהם מרמזים על עשר כוחות הקדושה ש’מחיים’ את העולם בפנימיות. והם מכוונים כנגד עשרת הדברות, ועשרת הספירות הקדושות – שעל ידם יכולים לגלות את האמת שהשם יתברך נמצא כאן, ויכולים למצוא אותו. וזה לעומת זה עשה האלוקים שכנגד עשרת הספירות הקדושות – יש עשרה כתרין דמסאבותא, שהם עשרה כוחות של הסתרה מכוונים ממש כנגד עשרה כוחות של הקדושה.
ועיקר מקום ההסתרה והכפירה הוא במצרים, שנקראת ‘ערות הארץ’ כלומר עיקר הגילוי של הארץ כ’כמציאות’ בפני עצמה. ולכן העבודה זרה שלהם היה הממון [שמרומז ב’שה’, כמו שנתבאר בפרשת שמות], שעיקר תאוות ממון הוא כדי להרגיש ‘מסודר’ שאינו זקוק לאף אחד. ואכן במצרים לא היו זקוקים אפילו לגשמים, אלא הנילוס עולה ומשקה את השדות, וכביכול לא היו צריכים שום עזרה ‘מבחוץ’ ו’מלמעלה’ אלא הסתדרו לבד.
ושם היו כל העשרה כוחות של הטומאה, ופרעה הוא הכח ה’גבוה’ ביותר של ההסתרה, מכוון כנגד ספירת ה’כתר’, ולכן הוא נקרא ‘התנין הגדול’ (כמבואר בזוה”ק בפרשה זו באריכות). עד שאמר על עצמו ‘לי יאורי ואני עשיתיני’ ועשה מעצמו אליל. ובוודאי לא היה טיפש ולא סבר שברא את עצמו, אלא סבר שהוא יכול להסתדר בעצמו כאילו הוא ברא את עצמו, ואין לו שום צורך ועזרה ממישהו אחר.
וכנגד עשרה כוחות הללו – היו עשרת המכות, שבאו ‘לנגוף’ את מצרים ולהכניע את עשר כוחות ההסתרה, ו’לרפאות’ את ישראל ולגלות את עשרת כוחות הקדושה, שהם העשרה מאמרות ועשרת הדברות.
***
המכות הללו מתחלקים לשבעה ושלש. שהם כנגד ‘בפרט’ ו’בכלל’.
עשרת הספירות נחלקים לשבעה ושלש. שבעת התחתונות מרמז על הנהגת העולם שמתגלה במספר שבע [שבעת ימי השבוע, שבע שנות השמיטה], ושלשת העליונות מרמז על הנהגה גבוהה יותר [שנקרא ‘עלמא דאתכסיא]. והם שבע ‘מדות’ ושלשה ‘מוחין’.
וזה עניינם של עשרת המכות; שבעת המכות הראשונות מכוונים כנגד שבעת הספירות, ולכן הם התבטאו בהנהגות העולם – מים, עפר, בהמות, חיות, וברד, כשבכולם הראה השם יתברך שאין להם שום שליטה, אלא רק הוא יתברך לבדו ותו לא, וזה נקרא ידיעה ‘בפרט’. ושלשת המכות האחרונות מכוונים כנגד שלש הספירות העליונות, ולכן הם התבטאו באופן רוחני; הארבה על ידי רוח הקדים, החושך על ידי גילוי אור השם יתברך [שעשה חושך למצרים ואור לישראל] (זוה”ק), ובכורות על ידי גילוי השם יתברך בעצמו. וזה נקרא ידיעה בכלל.
***
ובשלשת המכות האלו התגלה הדרך והעצה איך לגלות את השם יתברך בתוך מציאות העולם, דהיינו בתוך החלל הפנוי, וכפי המבואר בליקוטי מוהר”ן (סימן סד), ולצורך כך יש להקדים עוד הקדמה אחת.
בבריאת העולם היו שני עניינים שעל ידם נעשה צמצום והסתרה: א. חלל הפנוי. ב. שבירת הכלים. ‘חלל הפנוי’ עניינו כפי שנתבאר זה עתה, שבשביל לגלות מציאותו יתברך, היה מוכרח כביכול לצמצם את אורו האין סוף, ולעשות ‘חלל פנוי’ מאורו, ושם נבראו העולמות. ‘שבירת הכלים’ עניינו שבתחילה היה עדיין האור מרובה מהכלים, ולכן ‘נשברו הכלים’; האור עלה למעלה והכלים נפלו למטה, ויחד אתם נפלו ‘ניצוצות’ של אור, שהתערבבו עם החומר.
והנה מכח שני עניינים אלו – יש בעולם שני מיני קושיות ואפיקורסות. יש קושיות שנמשכים מ’שבירת הכלים’, והם קושיות שיש להם תשובה, ועל זה נאמר ‘דע מה שתשיב לאפיקורס’. ויש קושיות שנמשכים מ’חלל הפנוי’ [שהם קושיות ‘מיניה וביה’; איך ייתכן שהוא נמצא אם הוא לא נמצא וכדומה] שעליהם אין תשובה, ועל זה נאמר ‘כל באיה לא ישובון’.
וכמו כן יש שני מיני יצר הרע; יש יצר הרע שנמשך מ’שבירת כלים’, שעמו אפשר להילחם ואפשר לנצחו, ויש יצר הרע שנמשך מ’חלל הפנוי’ – שהוא ‘אין עליו תשובה’, דהיינו שאי אפשר להילחם עמו ולנצחו, ועליו נאמר ‘כל באיה לא ישובון’.
וביאור העניין: יש ‘יצר הרע’ הידוע שהוא היצר שמושך ומפתה את האדם לרע; לעבירות, למדות רעות, ולתאוות רעות. והוא נמשך מ’שבירת כלים’. דהיינו שבאמת בכל דבר בעולם יש ניצוץ אלוקי שמחיה אותו, ומחמתו יש לאדם ‘משיכה’ אליו, אלא שהוא מכוסה בחומר ואנו רואים את החיצוניות שבו, ומכח זה אנו נמשכים אל החיצוניות שהוא הרע. וזה מ”ט שערי טומאה, דהיינו שבע מדות הנפולים שכל אחד כלול משבע.
והיצר הרע הזה אפשר להילחם עמו ולנצחו – כי מאחר שמכירים בו ומרגישים שבא להילחם, אפשר להילחם עמו בחזרה. וכשנלחמים, גם אם לא מנצחים בכל פעם, אבל אם לא מתייאשים, לבסוף זוכים לנצח לגמרי.
אבל יש יצר הרע שאינו בא ‘מבחוץ’ ואינו מושך או מפתה את האדם. אלא בא ‘מפנים’ ומרוקן אותו מכל כוחותיו. וזאת על ידי שמחדיר באדם מחשבה והרגשה שהכל ‘חלל פנוי’, ואין שום דבר אמיתי; לא נשמה, לא עולם הבא, לא מצוות ולא עבירות. ואין שום משמעות לחייו ולכל מה שעושה. וזה גורם לאדם ‘כבדות לב’ שכבר אין לו שום רצון ושום כח לשום דבר, ואפילו אינו יודע להילחם בזה כי אינו מרגיש שזהו פיתוי אלא נראה לו שזה הוא בעצמו ושזה האמת. וזה שער החמישים, שאין עליו תשובה וכל באיה לא ישובון [וזה עיקר הנסיון של דורנו, הכבדות העצבות והייאוש, וממילא ההפקרות].
***
הרפואה לזה הוא רק על ידי ניגון. ולא סתם ניגון אלא ‘ראש אמנה’.
ה’ניגון’ עומד בין ה’מחשבה’ וה’דיבור’. מחשבה הוא מופשט מאד ואין בו שום הרגשה, הדיבור לעומתו הוא מוגדר וברור מאד, והניגון אינו מחשבה מופשטת וגם לא דיבור מוגדר, אלא ‘הרגשה’. כל דבר בעולם – יש לו ‘ניגון’, בפרט כל ‘חכמה’ וכל ‘אמונה’, דהיינו שהיא יוצרת ‘תחושה’ אצל האדם. וכל העולם מלא בכך, בכל מיני ניגונים שכל אחד בא ‘לספר’ משהו, ומשרה את תחושתו מבלי משים.
הניגון הגבוה היותר הוא ‘תבואי תשורי מראש אמנה’, דהיינו הניגון של שורש האמונה, שהוא נמשך מאותה נקודה שבה נעשה הצמצום והחלל הפנוי. והוא מגלה – לא בדיבור כי אם בניגון – את הסוד של חלל הפנוי. בדיבור אי אפשר להסביר כיצד החלל הפנוי הוא בכלל לא פנוי, כי זה סתירה מיניה וביה, אבל בניגון ניתן לרמז על האמונה הנפלאה הזאת שהדרך היחידה לגלות את ה’ הוא על ידי חלל הפנוי.
כי אמנם הרבה יותר קל להשיג את ה’ בצורה ‘מוגדרת’, אם על ידי השגחה פרטית, או על ידי ההנהגות שהוא מגלה בעולם. אבל זו השגה קטנה ודלה מאד. ההשגה האמיתית בה’ הוא דווקא במקום שיש קושיות ואי אפשר להבין אותו, שאז מתגלה כמה הוא באמת גדול עד שאי אפשר להבין אותו. ועוד יותר מכך הוא מתגלה במצב של ‘כבדות לב’ שנמשך מחלל הפנוי, כי כל החלל הפנוי נועד רק בכדי לגלות רחמנותו, ואם כן השיא של גילוי רחמנותו הוא דווקא בחלל הפנוי, דהיינו בתוך כבדות הלב. והגילוי הזה הוא על ידי הניגון של ‘ראש אמנה’, שאת הניגון הזה יכול לנגן רק משה רבינו. ובשביל זה השם יתברך אומר לו ‘בא אל פרעה’ – תבוא ותיכנס לתוך חלל הפנוי [שמרומז בשם פרעה] לא רק כ’אורח זר’ אלא באומץ לב כמו בעל הבית. ותגלה שם ‘כי אני הכבדתי’ שכל הכבדות לב מגיע ממני בעצמי. ועל ידי זה ‘תספר באזני בנך ובן בנך’ את גודל הרחמנות של השם יתברך.
Podcast: Play in new window | Download
