Photo by frank mckenna on Unsplashפרשת תזריע הוא הרביעי בסדר ויקרא. פרשה זו יחד עם פרשת מצורע – עוסקים בעניין טומאת צרעת ותיקונה, וכן בכל סדר טומאת האדם וטהרתו. השייכות של הפרשיות הללו לחומש זה, הוא לכאורה משום שיש בהם קרבנות, אמנם כפי שיתבאר יש בהם יסודות בעצם בניין האדם.
בתחילת הפרשה, קודם פרשת המצורע, יש עוד פרשה שנראית כפתיחה או כהקדמה לפרשת הצרעת, והוא פרשת טומאת יולדת. פרשה זו לכאורה אינה על מקומה, כי רק לאחר סיום עניין המצורע, נכתבו כל הפרשיות העוסקים בטומאת איש ואשה, בטומאה היוצאת מגופם, כגון נדה זב וזבה וכיוצא, ולכאורה הפרשה הזאת שייכת לשם ולא לכאן.
וכפי הנראה, שיש חשיבות מיוחדת להופעת פרשה זו דווקא כאן, ויש בזה לימוד חשוב בעצם מהות האדם, קודם שעוסקים בעניין המצורע, וקודם שעוסקים כלל בשאר הטומאות שבאדם.
התמיהות שבפרשה
א. בעניין טומאת יולדת: א. לכאורה לידה הוא מצב של תיקון, ואם כן, מדוע יש בו טומאה. ב. מה מהותם של ימי הטוהר, בהם היא אמנם מותרת לבעלה אך אסורה להיכנס למקדש ולאכול בקדשים, כמו טבול יום. ג. מדוע יש הבדל בכל זה בין לידת זכר ללידת נקבה.
ב. וביום השמיני ימול בשר ערלתו: א. מה עניין מצוה זו לכאן, והרי כבר נתבארה פרשה שלמה בעניין זה בפרשת לך לך. ב. מהו הלשון ‘וביום השמיני’ כאילו הוא המשך לשבעת ימי הטומאה. ג. מדוע מילה הוא דווקא ביום השמיני ולא ביום הראשון.
ג. מה עניין פרשה זו לכאן, בין פרשת המאכלות לבין פרשת מצורע.
ביאור הפשט
א. מקום הפרשה: בדברי רש”י מבואר שאחר שנתבאר תורת הבהמה והחיה, נכתב תורת האדם. כשם שיצירתו הייתה אחר כל הבהמה והחיה. ועדיין צ”ב מדוע נקט בשביל זה בדווקא פרשת יולדת, כאשר בשאר בעלי חיים לא נכתב עניין ‘לידתם’. וגם מה בא ללמדנו בכך שנכתב ‘אחר’ כל בהמה וחיה.
ב. טומאת יולדת: לדברי הרמב”ן, הוא ‘ניקוי המותרות’, ובתחילה הם דמים ממש ולכן היא טמאה, ולאחר מכן, כבר אינה טמאה אבל עדיין צריכה להוציא תמצית הדמים, ו’הליחות העכורות המעופשות הבאות מתמצית הדם’, ולכן עדיין אינה טהורה למקדש ולקדשים. והמובן לכאורה, שיש באדם עכירות גשמית שמרחיקה אותו מהקדושה, ויש בזה שלשה דרגות: לפעמים דרגה של טומאה ממש, לפעמים דרגה של טהרה אבל עדיין לא של קדושה, ורק כשנקי ומזוכך לגמרי יכול להגיע גם לקדושה.
ג. מצות מילה: באור החיים מבואר שהטעם לכך שהוזכר כאן שוב, הוא כדי ללמד שמילה דוחה שבת (ראה בדבריו כמה ביאורים בזה). והטעם שהמילה ביום השמיני: א. כדי שיהיו גם אביו ואמו שמחים, ולכן הוא שייך ומקושר לעניין שבעת ימי הטומאה. ב. כדי שיהיה כוחו חזק ובריא, והיינו כדי שיעבור עליו שבת שנותן בו את הכח החיוני.
ביאור הפנימיות
בדברי חז”ל הקדושים – שהובאו בדברי רש”י – מובן שבפרשה זו מתגלה יסוד מהות האדם, ומרכז תפקידו בעולם, וכפי שמבאר זאת רבי נתן, כדלהלן.
וכדי לבאר העניין, יש להקדים שני מאמרי חז”ל הקדושים, השייכים לפרשה זו. הראשון – יצירתו של האדם לאחר כל הבהמה והחיה, לומר לך, זכה – הוא שולט בכולם, לא זכה – יתוש קדמו. ובפשטות הכוונה היא לעוררו לענווה ושפלות, אך בפנימיות מתבאר כאן מהות עבודתו.
השני – שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא, אם הקב”ה חפץ במילה מפני מה ברא את האדם ערל. הביא לו שיבלים וגלוסקאות, והראה לו שאמנם בתחילה נבראים שיבלים אך אינם ראוים לאכילה רק על ידי בני אדם. וצריך להבין מה היה כאן הויכוח.
האדם – תיקון הבריאה
והביאור הוא כך. האדם, נברא במהותו שלם ומתוקן, ולכן הוא נברא ללא ערלה, כי הערלה אינו חלק מהאדם השלם, אלא אדרבה – מום וחסרון. וכמו כן, כל הפרטים בעולם היו שלמים ומוכנים ולא היה צריך להכין אותם ולתקנם, כמו שאמרו חז”ל שהיו מלאכים צולים לו בשר ומוזגים לו יין. וכן יהיה גם לעתיד שיגדלו גלוסקאות מוכנים על העצים (שבת ל).
אמנם, לאחר החטא שבו נעשה תערובת טוב ורע, התכסה האדם בערלה, וזה מרמז שיש עליו לעמול ולתקן את העולם. ולכן, גם אחר שמל את הערלה, עדיין בנו נולד עם ערלה, כי נעשה בטבע האדם הצורך וההכרח להתייגע כדי לתקן. ולכן, גם הגלוסקאות גדלות כשיבלים וצריך לתקנם עד שיהיו ראויים לאכילה.
מילה ופריעה
והנה התיקון הוא על ידי מצות מילה, ובמילה יש שני חלקים: מילה ופריעה. כלומר, את ‘עור הערלה’ צריך לחתוך ולהסיר לגמרי. ואת ‘עור הפריעה’ צריך להפריד לשניים, והוא נשאר מחובר לגוף אלא שפורעים אותו מעל גבי העטרה.
ויש בזה שני חלקים של תיקון. יש בעולם חלקים של רע וטומאה, שהם שלשת הקליפות הטמאות; ענן גדול, רוח סערה, ואש מתלקחת [שרומזים על שלשה מיני רע, ימין שמאל ואמצע]. ואת החלקים האלו צריך להכניע ולבטל לגמרי, והם כל העבירות והאיסורים שבתורה, שעל ידי שמתרחקים מהם ואין עוסקים בהם כלל – מכניעים אותם לגמרי.
והחלק השני, הוא החלק שאינו רע גמור, אלא דברי רשות שמעורבים טוב ורע, והוא קליפת נגה שמעורב טוב ורע. ובדברים האלו, אין צריך להתנזר מהם לגמרי, אלא להפריד בין הטוב לבין הרע. דהיינו שלא לעשות אותם ‘סתם’ ומתוך ריחוק וגשמיות, אלא לחפש את הפנימיות שבהם, והדרך לעבוד בהם את השם יתברך.
ושני החלקים האלו ישנם גם בעניין הלידה. כי אמנם הלידה הוא מצב של תיקון, אבל מחמת היות האדם מעורב טוב ורע, ומוטל עליו לעסוק בתיקון – לכן גם לידתו מלווה באותו בירור, ויש בה את שני חלקי התיקון; בתחילה, יש טומאה גמורה שאז צריך להתרחק ממנה לגמרי, ואחר כך, יש מצב של ‘טוהר’, שהוא מעורב טוב ורע, ולכן עדיין אינה יכולה לבוא אל הקודש.
יום השמיני
והנה, לכאורה אם האדם צריך לתקן את עצמו – היה צריך לעשות כל זה כבר ביום הראשון, ולא להמתין ליום השמיני כדי למולו. וקושיא זו יש גם להקשות על ארץ ישראל והתורה. ארץ ישראל לא ניתנה מיד לאברהם, אלא הייתה קודם תחת יד שבעה אומות, ורק לאחר מכן ניתנה לישראל. וכן התורה לא ניתנה ביום הראשון של הבריאה, אלא לאחר עשרים וששה דורות, ושניהם פלא; כי אם התורה הוא החיות של העולם, איך התקיים העולם באותם עשרים וששה דורות, וכן ארץ ישראל, איך יכלה לסבול את טומאת האומות בכל אותו הזמן שהייתה תחת ידם.
התשובה היא, שיש בזה סוד עמוק, הנקרא ‘אוצר מתנת חינם’. כלומר, הן אמנם שהאדם חייב להיות מהול ומתוקן, וכן אמת שהתורה היא קיום העולם, וארץ ישראל הוא מקום קדוש שאינו סובל טומאה. אבל דווקא משום כך אין קיום לעולם, בפרט לאחר חטא אדם הראשון שנעשה מעורב טוב ורע. כי אם כך, מיד ברגע שהאדם מקלקל חלילה את קדושתו, אין לו קיום, וכן אם נעשה בארץ ישראל דבר שאינו לפי קדושתה, מיד היא מקיאה אותו, וכן כשהאדם בטל מן התורה – אפילו מחמת הכרח – אין לו קיום.
ולכן, יש אוצר ‘מתנת חינם’, שכביכול מקיים את העולם בכל אופן, יהיה איך שיהיה. ולכן המתין הקב”ה עשרים וששה דורות [שכנגדם אנו אומרים עשרים ושש פסוקים ‘כי לעולם חסדו’] קודם קבלת התורה, וכן מסר תחילה את ארץ ישראל לכנען, וכן ציוה להמתין שבעה ימים קודם המילה – כדי לגלות על ידם את אותו אוצר של מתנת חינם, ובכך ידע האדם, שגם אם נפל חלילה – עדיין לא אבדה תקוותו, ועדיין יש לו קיום, ודווקא על ידי כך יוכל להמשיך ולעסוק בתיקונו.
ויותר מכך, על ידי המצבים הללו, שבהם מוכרחים להתקיים על ידי אותו אוצר של ‘מתנת חינם’ – ממשיכים קיום גם לכל העולם. כי הרי כל העולם אין להם את הכח של הברית, ולא את הכח של התורה, ואם כן, הקיום שלהם הוא רק על ידי ‘מתנת חינם’, אך גם לזה אינם זכאים, ובשביל זה עשה השם יתברך שכל אדם חייב להיות לפעמים בטל מהתורה, ואז הוא שואב את חיותו מהאוצר של מתנת חינם, ובזה הוא ממשיך זאת לכל העולם.
יצירתו של האדם
לכך נוצר האדם לאחר כל הבריאה. לומר לו: א. תפקידך הוא לתקן את כל העולם, אם לכתחילה – על ידי שלא יחטא, ובכך ישאיר את העולם על תיקונו. ואם בדיעבד – שגם אם חטא חלילה, לא יפול בדעתו, שהרי היתוש קדם לו – ולמרות שאין לו שום זכויות יש לו קיום, על ידי אוצר מתנת חינם, ואם כן, גם אתה יכול להחזיק מעמד על ידי אותו אוצר, ואדרבה, בכך אתה ממשיך את אותו האוצר גם לאותו יתוש ולכל העולם.
וכל זה נכתב קודם לפרשת מצורע, ולשאר הטומאות. כי הפרשה זאת מדברת מהמצב של התיקון, בו האדם עוסק לתקן את עצמו ואת העולם, ורק לאחר מכן מדבר על מצב בו אדם מתעסק עם קלקול, כמו טומאת צרעת, וטומאת נדה וזב וכדומה. זאת ועוד, רק לאחר שנתבאר היסוד שיש אוצר של מתנת חינם, יכולים לדבר על מצב של קלקול, ולחזק את האדם שלא יתייאש אלא יידע שיש אוצר של מתנת חינם, והוא יכול לתקן הכל.
Podcast: Play in new window | Download