פרשת מצורע, היא הפרשה החמישית בסדר ויקרא, והוא המשך לפרשה תזריע. בפרשת תזריע נכתב באריכות כל פרטי טומאת צרעת, ובפרשה זו מתבאר סדר טהרת המצורע ותיקונו, והרבה צדיקים קראו לפרשה זו ‘פרשת טהרה’.

עצם העיסוק בעניין תיקון האדם בפרשיות אלו – התבאר במאמרים הקודמים בפרשת שמיני ובפרשת תזריע. ושם התבאר בפרטיות עניין המאכלים, ועניין יולדת וברית מילה. והפעם נבאר בעז”ה עניין מצורע.

בימינו אין צרעת. והוא עניין פלא, שרק בזמן בית המקדש שיכולים להיטהר מזה – היה טומאה כזאת, אבל כשאין אפשרות להיטהר, גם אי אפשר להיטמא בזה. ורואים בזה רחמי השם, שאינו מביא מכה שאין לה רפואה. אמנם, לכשנבין עניין הצרעת, נראה שאם אמנם אינו קיים ‘בפועל’ בזמן הזה, עם כל הלכותיו ופרטיו, אבל ‘מהות’ העניין קיים, והוא נוגע עלינו מאד, אולי יותר מכל דבר אחר. ולא רק מהות ‘הטומאה’ והקלקול, אלא גם סדר הטהרה והתיקון שלו.

התמיהות בפרשה

א. מהו נגע הצרעת – האם הוא ‘חולי טבעי’ או ‘עונש רוחני’. והנה בפשטות הוא חולי טבעי, אך בחז”ל הקדושים מבואר שהוא עונש רוחני, ובא על פגם לשון הרע. ורמזו זאת בתיבת ‘מצורע’ נוטריקון ‘מוציא שם רע’. ויש להבין מה השייכות בין לשון הרע לבין צרעת, ומדוע נרמז עניין זה דווקא בפרשת מצורע שעוסק בטהרתו ולא בפרשת תזריע שעוסק בעצם העונש.

ב. בסדר טהרת המצורע, לוקחים שתי ציפורים. והוא דבר פלא שאינו נמצא בשום מקום אחר. ויש להבין מהות העניין, מה השייכות בין ‘ציפורים’ לבין טהרת המצורע. כמו כן, יש להבין מדוע אחד מהם שוחטים, ואת השני מניחים בחיים.

ג. כמו כן צריך להביא ‘עץ ארז, ושני תולעת, ואזוב’. והסדר הזה מופיע גם בטהרה מטומאת מת [על ידי פרה אדומה], וגם ביציאת מצרים, שהוצרכו לקחת אגודת אזוב. וצריך להבין מהות העניין, ומה השייכות בין שלשת הדברים האלו [מצורע, טומאת מת, ויציאת מצרים].

ביאור הפשט

א. הצרעת: דבר ברור הוא שאין הצרעת חולי’ טבעי, אלא חולי רוחני. וכפי שמבאר הרמב”ן, ש”בהיות ישראל שלמים להשם, יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב“, אלא ש”כאשר יקרה באחד מהם חטא ועון, יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו להראות כי השם סר מעליו”.

ואמנם יש צרעת שהיא חולי טבעי, אבל לא זו היא הצרעת המדובר. כי הצרעת הטבעית היא “עפשות וזיהום הגוף, ותגבורת המרה אשר תתגבר באדם ועושה רושם בבשרו”, והיא תוצאה של “העצבון וצרת הלב ושממון השכל” (אור החיים הקדוש), ומשכך, הרפואה לזה הוא לעשות דברים המשמחים ומרחיבים את הלב.

ואילו אצל המצורע עושים להיפך, שסוגרים אותו ומושיבים אותו בדד, ואם היה מדובר בצרעת טבעית, לא רק שלא היה מרפא אותו אלא עושה אותו חולה עוד יותר. אלא שזו צרעת רוחנית, שבאה על לשון הרע, ולכן הרפואה שלו הוא דווקא על ידי שסוגרים אותו, ואז הוא מתעורר בתשובה ושב ורפא לו.

וזה הטעם שנרמז עניין זה [שצרעת בא על לשון הרע] דווקא בפרשת הטהרה, כי רק על ידי הטהרה ניכר שאין זו צרעת טבעית אלא רוחנית. כי אם הייתה טבעית לא הייתה מתרפאת באופן זה (אור החיים). ובפשטות השייכות של הצרעת ללשון הרע, הוא כפי המבואר בדברי רש”י, שהוא הפריד בין איש לרעהו על ידי לשון הרע, לכך מוציאים אותו מחוץ למחנה.

ב. עניין הציפורים: מבואר בדברי חז”ל “יבוא קול ויכפר על הקול”, כלומר, הוא פגם בלשון הרע שהוא על ידי ‘הקול’, ולכך מביאים לו ציפורים שהם עושים ‘קולות’, והם מתקנים את מה שפגם על ידי הקול. ועל פי זה מבאר הרמב”ן את החילוק בין ‘עוף’ ל’ציפור’, ש’עוף’ הוא כל דבר הפורח אבל ‘ציפור’ הוא רק מי שמצפצף בקולו, דהיינו עופות דרור. ולכן נקרא הבוקר ‘צפרא’ על שם הציפורים שמצפצפים אז.

והטעם ששולחים את הציפור על פני השדה, הוא מבאר על פי הסוד של שעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים, שהוא כביכול ‘דורון’ אל הקליפה כדי להסיר אחיזתו [ושם בעניין שעיר המשתלח, ביאר באריכות שחלילה לומר שאנו נותנים לו דורון, אלא אנו מקיימים ‘מצות השם’ שציוה לעשות כן. ובזה אנו עובדים את השם יתברך ולא אותו ח”ו].

ובאור החיים הקדוש מבאר בדרך רמז, שכל הפרשה רומזת על גלות וגאולה. כי הגלות היא על לשון הרע, כמו שהיה במצרים וכן הוא בכל הגלויות, ולכן אנו נשלטים על ידי הגוים שהם הצרעת, וכשנזכה לשוב בתשובה ניגאל על ידי שתי הציפורים, שהם שני משיחים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, שאחד מהם ‘נשחט’, דהיינו משיח בן יוסף שצריך למות, והשני הוא הציפור החיה שהוא משיח בן דוד. ועל זה אנו מתפללים בברכת ‘ולירושלים עירך’ שלא ימות משיח בן יוסף, כמבואר באריז”ל. וכך מבאר גם שאר הפרטים של הטהרה.

ג. עז ארז ושני תולעת ואזוב: הרמב”ן מציין לכך שבשלשת מקומות הללו, עושים את הסדר הזה, אך אינו מבאר את השייכות ביניהם. ובאור החיים מבאר על פי דרכו, ששלשת אלו רומזים על שלשה אבות; ‘עץ ארז’ על אברהם אבינו, ‘שני תולעת’ על יעקב ו’אזוב’ על יצחק, שבזכות שלשתם תהיה הגאולה. ובזה אפשר להבין קצת עניין טהרת פרה אדומה, ויציאת מצרים.

ביאור הפנימיות

והנה, אחר כל הביאורים הנפלאים הללו, ניכר היטב שעדיין רק הנסתר על הגלוי: א. מהו החטא המיוחד של לשון הרע [יותר משאר כל המדות רעות; קנאה, שנאה, מחלוקת וכדומה, ומכל הדיבורים הרעים; שקר, ליצנות, חנופה וכדומה]. ב. מדוע העונש על זה הוא דווקא צרעת, ומדוע הטומאה הזאת חמורה יותר מכל הטומאות שצריך לישב בדד חוץ לשלשה מחנות, ואינו יכול לישב אפילו עם שאר הטמאים. ג. מהו הסוד הפנימי של הציפורים, וכל סדר הטהרה המיוחד במצורע שלא מצינו דוגמתו.

והעניין יתבאר על פי מאמר נפלא בליקוטי מוהר”ן (סימן ג) שעוסק בעניין הניגון והמנגן, איזהו ניגון כשר ואיזו ניגון פסול. ובתוך הדברים מתבאר היטב עניין המצורע, וסוד הציפורים. ועל פי זה יתבאר בעז”ה גם כן עניין עץ ארז ואזוב ושני תולעת, וכדלהלן:

שני מיני הרגשות

וביאור העניין בקצרה כך הוא:

האדם מורכב משלשה חלקים עיקריים, והם: מחשבות, הרגשות, ומעשים. המחשבות – הם למעלה בראש, ומרמזים על שלשת הספירות העליונות ‘חכמה בינה ודעת’, המעשים – הם למטה בגוף, ובעיקר ברגליים, ומרמזים על הספירה התחתונה ‘מלכות’. וההרגשות – הם באמצע, דהיינו מרכז הגוף והידיים, ומרמזים על הספירות האמצעיות מ’חסד’ ועד ‘יסוד’.

אמנם ההרגשות בעצמם נחלקים לשתיים. החלק הראשון – הם הספירות ‘חסד גבורה תפארת’ שמרמזים על המדות ‘אהבה, יראה, והתפעלות’. והם הרגשות ‘חזקות’ ו’ניכרות’, שכשהם פועלים באדם – הוא חש אותם היטב. דהיינו שמרגיש אהבה גדולה או יראה חזקה או התפעלות עצומה. ולכן, צריך שיהיה איזה סיבה ש’מעוררת’ אותם, וכשהם ‘ערים’, הם מורגשים וניכרים.

החלק השני – הם הספירות ‘נצח הוד ויסוד’, שהם הרגשות נמוכות וחלשות יותר. והרגשות אלו – מצד אחד אינם ניכרים כל כך ואין מבחינים בפעילותם, ומצד שני, הם אלו שבעיקר משפיעים על האדם ועל הרגשתו, יום יום ושעה שעה, יותר מכל דבר אחר. החלק הזה, שהוא החלק היותר נמוך ובסיסי באדם – ניזון מהניגונים שהאדם שומע.

ניגונים, דיבורים ו’מסרים’

אחד מהדברים הנפלאים שיש בעולם, הוא ‘כח הניגון’. הניגון – משפיע על האוירה, מפעיל את מי שנמצא בסביבתו, ומעביר ‘מסרים’ גלויים או סמויים. ניגון יכול לגרום לשמחה גדולה או לעצבות נוראה, הוא יכול לגרום להתעוררות מיוחדת או לפריקת עול שאין כדוגמתה. הכל בכח הניגון.

למעשה, הניגון הוא הדבר שמלווה אותנו כל הזמן. וכל מהותו של האדם תלויה ב’ניגון’ שמתנגן בתוך לבו. והניגון הזה – שמתנגן בלב, ומלווה כל צעד וכל תנועה מחיינו – אינו תמיד ניכר, ולא תמיד אנו מכנים אותו בשם ‘ניגון’. כי הניגון שאותו אנו ‘שומעים’ ו’מרגישים’ שייך יותר לחלק הראשון של ההרגשות – אהבה ויראה והתפעלות, שהם ניכרים ומורגשים. אבל יש ניגון שאליו אנו פחות שמים לב, והוא שייך יותר לחלק השני של ההרגשות – נצח הוד ויסוד.

כל הניגונים שאדם שומע בחייו – משאירים בו ‘מסרים’, שנשארים גם לאחר שהסתיים שמיעת הניגון. ולא רק ניגונים, אלא כל ‘דיבור’ שאדם שומע, וגם כל דבר שהוא ‘רואה’ או ‘חווה’ או אפילו רק ‘קולט’ – חודר אליו, ומשפיע על הרגשתו. כל ‘הניגונים’ ו’המסרים’ האלו, הם אלו שמלווים אותנו, ומחליטים עבורנו אם להרגיש תחושת ‘חיות’ ו’חיוניות’ או הרגשת ‘כבדות’ וחושך.

האויר והקול

כל ‘העולם’ הזה של הניגונים, הוא עולם נעלם ונסתר. מצד אחד, זהו המשפיע המרכזי על חיינו – על כל התחושות היומיומיות שלנו, ועל כל הכח והחשק שלנו לעשות את כל מה שצריכים לעשות. ומצד שני, לא מדובר במצוות ולא בעבירות, וגם לא מדובר בדברים מוגדרים וברורים שאפשר להצביע עליהם. הרבה יותר קל לדבר על ‘מחשבות’ ועל ‘מעשים’, או לפחות על אהבה ויראה – מאשר על התחושות ה’אוריריות’ האלו.

ואכן, המשל הכי דומה לזה הוא ה’אויר’. מצד אחד, הוא אינו ניכר לעין ואי אפשר להצביע עליו. ומצד שני, אין דבר יותר ‘נוכח’ ו’מרכזי’ ממנו. הוא זה שמחיה את האדם, והוא זה שממלא את אויר העולם, ונמצא בכל פרט בבריאה. אין דבר ש’חי’ ללא אויר. וכך הם גם ההרגשות, הם אינם ניכרים לעין, אך הם הדבר הכי ‘נוכח’ והכי מרכזי.

וזה לא רק משל ונמשל, אלא הם אותו דבר. כי ההרגשות מושפעים מהניגון והקולות שאדם שומע, וכל מהות ה’קול’ הוא בסך הכל אויר. אלא שהקול מכוון את האויר בצורה מסוימת, ומשפיע על ה’תוכן’ של האויר, ואת התוכן הזה הוא מעביר לכל אלו שנושמים את אותו אויר, ומחדיר לתוכם את התחושה הזאת – לטוב ולמוטב.

רוח נבואה ורוח נכאה

כל אחד זקוק ל’רוח’. כי ה’רוח’ הוא זה שמנשב בו, ומפעיל את כל הכוחות שבו. אלא שהרוח מעורב משני כוחות סותרים – רוח טובה ורוח נכאה. כשאדם מלא חשק וחיוניות – הוא משום שמנשבת בו ‘רוח טובה’. ולהיפך, כשהוא מלא עצבות וכבדות, הוא גם כן משום שמנשבת בו רוח, רוח נכאה.

ה’רוח’ נמשכת בשרשה מהכח שנקרא ‘ציפורים’, ולכן הציפורים יש להם כח מיוחד של ‘קול’ ו’צפצוף’ כי יש בהם את ה’רוח’. אמנם יש שני מיני ציפורים – יש ציפורים מצד הקדושה, שנמשכים מהספירות ‘נצח והוד’, ומהם נמשך ‘רוח טובה’. ויש ציפורים מצד הקליפה [קליפת נגה] ומהם נמשך ‘רוח נכאה’.

הרוח טובה שנמשכת מהציפורים, יכולה להביא את האדם לדרגה של נבואה. וכמבואר בכמה פסוקים שכשהנביאים רצו שתשרה עליהם רוח נבואה היו מנגנים [כי הנבואה נמשכת מהספירות נצח והוד]. אמנם גם מי שאינו זוכה לנבואה, אבל שורה בו ‘רוח נבואה’ דהיינו רוח של חיוניות והתרוממות הרוח, ומצילו מרוח נכאה. וכמו שכתוב אצל שאול שבכל פעם שהייתה ‘רוח רעה’ מבעתתו, היה קורא לדוד שינגן לפניו ויסלק ממנו את הרוח רעה.

לשון הרע, צרעת וציפורים

וזהו הפגם הגדול של לשון הרע. לא רק משום שפוגע בחברו, אלא משום שפוגע ב’אויר’ ומכניס בו ניגון רע, שמשפיע על כל הסביבה כבדות וחשכות. לשון הרע לא חייב להיות בגנות החבר, אלא גם יכול להיות בגנות עצמו, או סתם דיבורים בטלים של ליצנות וקלות ראש, או דיבורים מחלישים את הדעת. כל אלו מפעילים ‘ניגונים פסולים’ שמקלקלים את האויר.

ולכן, העונש של מצורע הוא להיות סגור, ולשבת בדד מחוץ למחנה. כי מהות הצרעת הוא ‘סגירו דנהורא עילאה’ (זוהר), דהיינו שסוגר ממנו את הרוח חיים, שהיא הרוח החיה שמכניסה חיוניות באדם ובעולם, וסגר עצמו בתוך רוח רעה ונכאה.

ולכן, הטהרה שלו הוא על ידי ציפורים. כי הוא ינק את דיבוריו הרעים מהציפורים של הקליפה, והטהרה שלו הוא על ידי שתי ציפורים ‘חיות טהורות’, דהיינו הציפורים שמצד הקדושה, שמכניסים חיות וטהרה בעולם. [והם בעצמם מרמזים על השני משיחים – שיכניסו רוח נבואה בעולם, כמו שכתוב ‘והתנבאו בניכם ובנותיכם’].

עז ארז, שני תולעת ואזוב

התיקון של הקול, הוא על ידי ‘הדיבור’. הדיבור הוא כח שהופך את האויר למציאות, ומחבר בין ההרגשות לבין המעשים. כל דבר שרוצים להוציא מכח אל הפועל – הוא על ידי דיבור. כי הוא לוקח את האויר, את המחשבות ואת ההרגשות – ומביא אותם לידי מעשה. ולכן, עיקר התורה הוא ‘תורה שבעל פה’, דהיינו התורה שמדברים אותה, ובכך הופכים את הקול לדיבור.

התנועה של החיים, והתנועה של הניגון – היא תנועה עולה ויורדת. וכך היא גם התנועה של הציפורים – עולות ויורדות. כי זה תפקידו של האדם – להיות עולה ויורד, דהיינו לעלות למעלה ולקבל ‘רוח חיים’ ואז להאיר אותה למטה, ואחר כך לקחת דברים מלמטה ולחבר אותם למעלה. ומי שמכיר בכך, אינו נבהל ממה שעולה ויורד, אלא מבין שכך הוא צורת החיים האמתיים.

המדבר לשון הרע, הוא משום שהוא שבור מעצמו ומחייו, וכשאין לו חיות מעצמו, הוא מחפש חיות מדברים אחרים ובטלים. והטעם שהוא שבור הוא משום עליותיו וירידותיו, ומשום שלא השכיל להבין סוד הדיבור והחיבור, סוד החיים והניגון, וסוד הציפורים. ולכן הוא עוסק ב’מות’ במקום ב’חיים’.

ולכן, מביאים לו עץ ארז שהוא גבוה, ואזוב שהוא נמוך, ושני תולעת שמחבר ביניהם. ה’שני תולעת’ מרמז על כח הדיבור, כי כוחה של תולעת הוא בפה. ועל ידי הדיבור מחברים בין הגבוה והנמוך. ואת שלשתם מחברים אל הציפור החיה, לרמז לו שזהו מציאות החיים. ואם יבין זאת, יתרפא מה’סגירו’ שלו, ויתחיל לחיות. ובזה גם מטהרים מטומאת מת, וגם יוצאים ממצרים.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 34

חודש ניסן הוא – כל שנה – ‘חודש של בחירות’.

השם בוחר בנו, ואנחנו בוחרים בו. ובבחירות, כך אומרים, כל קול קובע.

***

אחת התופעות המעניינות, מתגלה בכל מערכת בחירות – הוא חשיבותו של ‘היחיד’!

כל קהילה בנויה מיחידים, וכל קופה של צדקה דואגת ליחידים, אבל בסופו של דבר – זה משהו ‘כללי’, ובמשהו כללי כמו במשהו כללי – הרבה ‘יחידים’ מתפספסים. לא שמים לב אליהם, לא מייחדים להם מחשבה, ודבר קיומם לא כל כך תופס מקום.

כל זה עד לבחירות. שם אין ‘יחיד’ אחד שמתפספס. פילוחים מדויקים, ורשימות מדויקות – עושים הכל כדי ששום ‘יחיד’ לא יישאר מחוץ לתמונה. אין משפחה שלא יודעים עליה, ואין נער בן שמונה עשרה שלא מבחינים בקיומו. שהרי ‘כל קול קובע’.

וגם דואגים להזכיר לו את זה. פתאום, לרשותו של כל יחיד עומדת מערכת שלמה; עשרות טלפונים ותזכורות, הסעות בחינם, ואם צריך – אז גם מונית או מטוס. ואל תתבייש לבקש כל עזרה שצריך, העיקר – שנוכחותך תהיה ניכרת בסופו של דבר בקלפי…

***

טוב, אז בבחירות – ‘צריכים אותך לעשירי’, ולמחרת אתה יכול לומר קדיש… אף אחד כבר לא מכיר אותך. אבל בבחירות האמיתיות – באמת ‘כל קול קובע’, ולא רק אחת לתקופה וביום מאד מסוים, אלא יום יום ושעה שעה.

במערכת השמימית – לא מפספסים שום ‘יחיד’. אין אף אחד ש’בטעות’ לא קיבל חמצן, או שהשמש שכחה להגיע אליו. כל אחד מקבל את המנה היומית שלו, שכוללת: בריאות, פרנסה, אויר, ושאר ירקות. לא כ’חלק’ מציבור, אלא באופן מאד פרטי ואינדיבידואלי.

וגם להיפך – במערכת השמימית לא מוותרים על בחירתו של שום ‘יחיד’. להשם יתברך לא מספיק שרב פלוני או אדמו”ר אלמוני ‘בחר’ בו. זה משמח אותו מאד, אבל ממש לא מספק. גם לא מספיק לו שהציבור ‘בחר’ בו, גם אם זה מביא לו מאה ותשע עשרה מנדטים. הוא יושב ומצפה שאתה תבחר בו, ועד שתעשה זאת – הוא לא יהיה מסופק.

***

ובזה, לא שייך זיופים, ולא שטיקים. במערכת הזאת – כל ‘קול’ נספר ברצינות הכי רצינית שיש. ומנגד, גם אין מושג של ‘פתקים פסולים’, כי כל ‘רצון’ לבחור, וכל תנועה שעשית בשביל זה – כבר נחשב ל’קול’. 

הקול – קול יעקב, וכל קול קובע. אז אנא, אל תישאר בחוץ! [‘לא רוצה להוציא מהפה, על מי שלא מצביע’ (ציטוט מעיתון)].

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 33

ראש חודש ניסן.

ראש השנה למלכים! טוב, מה זה נוגע אלי? אני לא מלך, לא ‘ראש ממשלה’, לא ‘נשיא’, ואפילו לא ‘מועמד’…

***

העולם, הוא לא רק ‘אוסף’ של אנשים, אלא ‘פסיפס’ שלם – שמורכב מכל האנשים ביחד. לכל אחד יש את המשבצת שלו, את התפקיד שלו במערכת, ואת החלק שרק הוא יכול לעשות – ומכולם יחד נוצר המציאות השלמה שנקראת ‘עולם’.

החלק שיש לכל אחד, נקרא ‘מלכות’. כי אין מלך בלא עם, ומשכך, המלכות תלויה בכל אחד ואחד, שבלעדיו לא תהא המלכות, או שעל כל פנים היא תהא חסרה. העולם לא יהא אותו עולם – אם לא אתה, והתפקיד המיוחד שלך.

וכל אחד, יש לו את כל הכוחות, וגם את כל הרצון והמוטיבציה – למלאות את החלק שלו, ואת ה’מלכות’ שלו. אין שום דבר שמונע זאת ממנו, ואין שום סיבה בעולם שזה לא יצא לפועל.

***

יש רק בעיה אחת – שאנחנו לא נמצאים במשבצת המתאימה.

בכל מערכת מתוקנת, יש מישהו ‘מלמעלה’ שמחלק את התפקידים, ומעמיד כל אחד על המשבצת שלו, בהתאמה מלאה ומדויקת לכל אחד. ואז, כשכל אחד נמצא על ‘מקומו’ הנכון, הוא עושה את תפקידו בחשק ובנאמנות, והמערכת פועלת כמו מכונה משומנת.

במערכת מקולקלת – כל אחד בוחר ‘לעצמו’ את המשבצת, שנראית לו כאילו היא שלו. או גרוע יותר, מישהו או מישהם ‘מלמטה’ בוחרים זאת עבורו, ומחליטים שהוא מתאים לתפקיד פלוני או אלמוני, ועושים הכל כדי להעמיד אותו שם, ולהפוך אותו לכזה.

ואז, זה פשוט לא עובד. קודם כל – כי זה בוודאי לא נכון. מלמטה אי אפשר לראות שום דבר, רק מלמעלה. ושנית – בגלל שזה לא נכון, אין לו את הכוחות למלאות שליחות ותפקיד שאינם שלו, וגם אם הוא מצליח, אין לו סיפוק מזה, והוא לא מצליח למלאות בזה את המטרה הכללית.

וזה עיקר הביטוי של הגלות: מערכת מעורבבת ומקולקלת, שלא יודעת להבחין נכון מה מקומו ומה תפקידו של כל אחד, וכל אחד עומד בדיוק על המשבצת שאינה שלו, וממילא מרגיש שאין לו את הכוחות, ואין לו את המוטיבציה, והתוצאות בהתאם. ‘ישראל אינם על מקומם’, זה הכל.

***

בחודש ניסן – הכל מתחיל מחדש.

זה הזמן בו מחלקים מחדש את כל הפקידים – החל מהמלאכים למעלה בשמים, וכלה בכל המינויים והתפקידים שיש כאן בעולם. כך גילה הבעל שם טוב. ובליקוטי מוהר”ן מבואר שהצדיק מעמיד כל אחד על מקומו וגדולתו.

ולכן, חודש ניסן הוא חודש של ‘גאולה’. כי כשנעמדים על המקום המתאים – נגמר הגלות, ומתחילים לנשום אויר של חירות.

זה הזמן להתפלל: ריבונו של עולם, אנא, כל אחד על מקומו האמיתי והמדויק, ואז, יהיה לנו את הכח ואת כל מה שצריך, כדי להביא את עצמנו ואת כל העולם, למקום הכי יפה, מלא, אמיתי ושלם.

פרשת תזריע הוא הרביעי בסדר ויקרא. פרשה זו יחד עם פרשת מצורע – עוסקים בעניין טומאת צרעת ותיקונה, וכן בכל סדר טומאת האדם וטהרתו. השייכות של הפרשיות הללו לחומש זה, הוא לכאורה משום שיש בהם קרבנות, אמנם כפי שיתבאר יש בהם יסודות בעצם בניין האדם.

בתחילת הפרשה, קודם פרשת המצורע, יש עוד פרשה שנראית כפתיחה או כהקדמה לפרשת הצרעת, והוא פרשת טומאת יולדת. פרשה זו לכאורה אינה על מקומה, כי רק לאחר סיום עניין המצורע, נכתבו כל הפרשיות העוסקים בטומאת איש ואשה, בטומאה היוצאת מגופם, כגון נדה זב וזבה וכיוצא, ולכאורה הפרשה הזאת שייכת לשם ולא לכאן.

וכפי הנראה, שיש חשיבות מיוחדת להופעת פרשה זו דווקא כאן, ויש בזה לימוד חשוב בעצם מהות האדם, קודם שעוסקים בעניין המצורע, וקודם שעוסקים כלל בשאר הטומאות שבאדם.

התמיהות שבפרשה

א. בעניין טומאת יולדת: א.  לכאורה לידה הוא מצב של תיקון, ואם כן, מדוע יש בו טומאה. ב. מה מהותם של ימי הטוהר, בהם היא אמנם מותרת לבעלה אך אסורה להיכנס למקדש ולאכול בקדשים, כמו טבול יום. ג. מדוע יש הבדל בכל זה בין לידת זכר ללידת נקבה.

ב. וביום השמיני ימול בשר ערלתו: א. מה עניין מצוה זו לכאן, והרי כבר נתבארה פרשה שלמה בעניין זה בפרשת לך לך. ב. מהו הלשון ‘וביום השמיני’ כאילו הוא המשך לשבעת ימי הטומאה. ג. מדוע מילה הוא דווקא ביום השמיני ולא ביום הראשון.

ג. מה עניין פרשה זו לכאן, בין פרשת המאכלות לבין פרשת מצורע.

ביאור הפשט

א. מקום הפרשה: בדברי רש”י מבואר שאחר שנתבאר תורת הבהמה והחיה, נכתב תורת האדם. כשם שיצירתו הייתה אחר כל הבהמה והחיה. ועדיין צ”ב מדוע נקט בשביל זה בדווקא פרשת יולדת, כאשר בשאר בעלי חיים לא נכתב עניין ‘לידתם’. וגם מה בא ללמדנו בכך שנכתב ‘אחר’ כל בהמה וחיה.

ב. טומאת יולדת: לדברי הרמב”ן, הוא ‘ניקוי המותרות’, ובתחילה הם דמים ממש ולכן היא טמאה, ולאחר מכן, כבר אינה טמאה אבל עדיין צריכה להוציא תמצית הדמים, ו’הליחות העכורות המעופשות הבאות מתמצית הדם’, ולכן עדיין אינה טהורה למקדש ולקדשים. והמובן לכאורה, שיש באדם עכירות גשמית שמרחיקה אותו מהקדושה, ויש בזה שלשה דרגות: לפעמים דרגה של טומאה ממש, לפעמים דרגה של טהרה אבל עדיין לא של קדושה, ורק כשנקי ומזוכך לגמרי יכול להגיע גם לקדושה.

ג. מצות מילה: באור החיים מבואר שהטעם לכך שהוזכר כאן שוב, הוא כדי ללמד שמילה דוחה שבת (ראה בדבריו כמה ביאורים בזה). והטעם שהמילה ביום השמיני: א. כדי שיהיו גם אביו ואמו שמחים, ולכן הוא שייך ומקושר לעניין שבעת ימי הטומאה. ב. כדי שיהיה כוחו חזק ובריא, והיינו כדי שיעבור עליו שבת שנותן בו את הכח החיוני.

ביאור הפנימיות

בדברי חז”ל הקדושים – שהובאו בדברי רש”י – מובן שבפרשה זו מתגלה יסוד מהות האדם, ומרכז תפקידו בעולם, וכפי שמבאר זאת רבי נתן, כדלהלן.

וכדי לבאר העניין, יש להקדים שני מאמרי חז”ל הקדושים, השייכים לפרשה זו. הראשון – יצירתו של האדם לאחר כל הבהמה והחיה, לומר לך, זכה – הוא שולט בכולם, לא זכה – יתוש קדמו. ובפשטות הכוונה היא לעוררו לענווה ושפלות, אך בפנימיות מתבאר כאן מהות עבודתו.

השני – שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא, אם הקב”ה חפץ במילה מפני מה ברא את האדם ערל. הביא לו שיבלים וגלוסקאות, והראה לו שאמנם בתחילה נבראים שיבלים אך אינם ראוים לאכילה רק על ידי בני אדם. וצריך להבין מה היה כאן הויכוח.

האדם – תיקון הבריאה

והביאור הוא כך. האדם, נברא במהותו שלם ומתוקן, ולכן הוא נברא ללא ערלה, כי הערלה אינו חלק מהאדם השלם, אלא אדרבה – מום וחסרון. וכמו כן, כל הפרטים בעולם היו שלמים ומוכנים ולא היה צריך להכין אותם ולתקנם, כמו שאמרו חז”ל שהיו מלאכים צולים לו בשר ומוזגים לו יין. וכן יהיה גם לעתיד שיגדלו גלוסקאות מוכנים על העצים (שבת ל).

אמנם, לאחר החטא שבו נעשה תערובת טוב ורע, התכסה האדם בערלה, וזה מרמז שיש עליו לעמול ולתקן את העולם. ולכן, גם אחר שמל את הערלה, עדיין בנו נולד עם ערלה, כי נעשה בטבע האדם הצורך וההכרח להתייגע כדי לתקן. ולכן, גם הגלוסקאות גדלות כשיבלים וצריך לתקנם עד שיהיו ראויים לאכילה.

מילה ופריעה

והנה התיקון הוא על ידי מצות מילה, ובמילה יש שני חלקים: מילה ופריעה. כלומר, את ‘עור הערלה’ צריך לחתוך ולהסיר לגמרי. ואת ‘עור הפריעה’ צריך להפריד לשניים, והוא נשאר מחובר לגוף אלא שפורעים אותו מעל גבי העטרה.

ויש בזה שני חלקים של תיקון. יש בעולם חלקים של רע וטומאה, שהם שלשת הקליפות הטמאות; ענן גדול, רוח סערה, ואש מתלקחת [שרומזים על שלשה מיני רע, ימין שמאל ואמצע]. ואת החלקים האלו צריך להכניע ולבטל לגמרי, והם כל העבירות והאיסורים שבתורה, שעל ידי שמתרחקים מהם ואין עוסקים בהם כלל – מכניעים אותם לגמרי.

והחלק השני, הוא החלק שאינו רע גמור, אלא דברי רשות שמעורבים טוב ורע, והוא קליפת נגה שמעורב טוב ורע. ובדברים האלו, אין צריך להתנזר מהם לגמרי, אלא להפריד בין הטוב לבין הרע. דהיינו שלא לעשות אותם ‘סתם’ ומתוך ריחוק וגשמיות, אלא לחפש את הפנימיות שבהם, והדרך לעבוד בהם את השם יתברך.

ושני החלקים האלו ישנם גם בעניין הלידה. כי אמנם הלידה הוא מצב של תיקון, אבל מחמת היות האדם מעורב טוב ורע, ומוטל עליו לעסוק בתיקון – לכן גם לידתו מלווה באותו בירור, ויש בה את שני חלקי התיקון; בתחילה, יש טומאה גמורה שאז צריך להתרחק ממנה לגמרי, ואחר כך, יש מצב של ‘טוהר’, שהוא מעורב טוב ורע, ולכן עדיין אינה יכולה לבוא אל הקודש.

יום השמיני

והנה, לכאורה אם האדם צריך לתקן את עצמו – היה צריך לעשות כל זה כבר ביום הראשון, ולא להמתין ליום השמיני כדי למולו. וקושיא זו יש גם להקשות על ארץ ישראל והתורה. ארץ ישראל לא ניתנה מיד לאברהם, אלא הייתה קודם תחת יד שבעה אומות, ורק לאחר מכן ניתנה לישראל. וכן התורה לא ניתנה ביום הראשון של הבריאה, אלא לאחר עשרים וששה דורות, ושניהם פלא; כי אם התורה הוא החיות של העולם, איך התקיים העולם באותם עשרים וששה דורות, וכן ארץ ישראל, איך יכלה לסבול את טומאת האומות בכל אותו הזמן שהייתה תחת ידם.

התשובה היא, שיש בזה סוד עמוק, הנקרא ‘אוצר מתנת חינם’. כלומר, הן אמנם שהאדם חייב להיות מהול ומתוקן, וכן אמת שהתורה היא קיום העולם, וארץ ישראל הוא מקום קדוש שאינו סובל טומאה. אבל דווקא משום כך אין קיום לעולם, בפרט לאחר חטא אדם הראשון שנעשה מעורב טוב ורע. כי אם כך, מיד ברגע שהאדם מקלקל חלילה את קדושתו, אין לו קיום, וכן אם נעשה בארץ ישראל דבר שאינו לפי קדושתה, מיד היא מקיאה אותו, וכן כשהאדם בטל מן התורה – אפילו מחמת הכרח – אין לו קיום.

ולכן, יש אוצר ‘מתנת חינם’, שכביכול מקיים את העולם בכל אופן, יהיה איך שיהיה. ולכן המתין הקב”ה עשרים וששה דורות [שכנגדם אנו אומרים עשרים ושש פסוקים ‘כי לעולם חסדו’] קודם קבלת התורה, וכן מסר תחילה את ארץ ישראל לכנען, וכן ציוה להמתין שבעה ימים קודם המילה – כדי לגלות על ידם את אותו אוצר של מתנת חינם, ובכך ידע האדם, שגם אם נפל חלילה – עדיין לא אבדה תקוותו, ועדיין יש לו קיום, ודווקא על ידי כך יוכל להמשיך ולעסוק בתיקונו.

ויותר מכך, על ידי המצבים הללו, שבהם מוכרחים להתקיים על ידי אותו אוצר של ‘מתנת חינם’ – ממשיכים קיום גם לכל העולם. כי הרי כל העולם אין להם את הכח של הברית, ולא את הכח של התורה, ואם כן, הקיום שלהם הוא רק על ידי ‘מתנת חינם’, אך גם לזה אינם זכאים, ובשביל זה עשה השם יתברך שכל אדם חייב להיות לפעמים בטל מהתורה, ואז הוא שואב את חיותו מהאוצר של מתנת חינם, ובזה הוא ממשיך זאת לכל העולם.

יצירתו של האדם

לכך נוצר האדם לאחר כל הבריאה. לומר לו: א. תפקידך הוא לתקן את כל העולם, אם לכתחילה – על ידי שלא יחטא, ובכך ישאיר את העולם על תיקונו. ואם בדיעבד – שגם אם חטא חלילה, לא יפול בדעתו, שהרי היתוש קדם לו – ולמרות שאין לו שום זכויות יש לו קיום, על ידי אוצר מתנת חינם, ואם כן, גם אתה יכול להחזיק מעמד על ידי אותו אוצר, ואדרבה, בכך אתה ממשיך את אותו האוצר גם לאותו יתוש ולכל העולם.

וכל זה נכתב קודם לפרשת מצורע, ולשאר הטומאות. כי הפרשה זאת מדברת מהמצב של התיקון, בו האדם עוסק לתקן את עצמו ואת העולם, ורק לאחר מכן מדבר על מצב בו אדם מתעסק עם קלקול, כמו טומאת צרעת, וטומאת נדה וזב וכדומה. זאת ועוד, רק לאחר שנתבאר היסוד שיש אוצר של מתנת חינם, יכולים לדבר על מצב של קלקול, ולחזק את האדם שלא יתייאש אלא יידע שיש אוצר של מתנת חינם, והוא יכול לתקן הכל.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 32

למה אתה עייף?

בעולם אומרים שהזקנים עייפים עדיין מהשבע ברכות שלהם…

***

זה באמת דבר מוזר.

עשו כבר חתונה, השקיעו בזה כל ממון שבעולם, כולם כבר טרחו ובאו לשמוח ולשמח, והזוג כבר בנה את ביתו. אז מה הלאה?

מה פשר העניין? מה פתאום להמשיך את החגיגה עוד שבע ימים, ולהטריח שוב ושוב את החתן והכלה, את המחותנים ואת הציבור – לאכול עוד פעם סעודה, לשמוע עוד פעם דרשות, ולברך שוב את השבע ברכות, עם ‘נפגעים’ חדשים…

כך גם לגבי בניין המשכן. שם זה אמנם היה ‘קודם’, אבל גם שם היו ‘שבעת ימי המילואים’ – שבע ימים בהם הוקם המשכן ופורק, הוקם שוב ופורק שוב. ועם ישראל עומד ותמה – מה העניין בזה? ממה נפשך, אם הגיע הזמן להקים את המשכן, תקים אותו וזהו. ואם לאו – אז תמתין עוד כמה ימים.

***

התשובה היא, שיש שבת ויש ששת ימי השבוע.

שבת הוא זמן נפלא ומתוק, כולו מנוחה עונג ושמחה. אבל מגיע מוצאי שבת, והסיגריה הראשונה מעוררת מחשבות: מתי היה שבת?…

חתונה הוא גם כן זמן גבוה. שמחה גדולה פורצת גבולות, ממש כמו שבת. אבל אם למחרת בבוקר – כבר לובשים כובע וחליפה ואומרים תחנון, החתן עלול לתהות האם באמת קרה כאן משהו, או שהכל כמימים ימימה.

הקמת המשכן הוא זמן נשגב, רגע בו כל עולמות עצרו את נשימתם, ועקבו בדריכות אחר המעמד של ‘וירא כבוד ה’ אל כל העם’. אבל מה יהיה למחרת? האם יהיה לזה קיום, גם הזמן שבו לא תהיה ההתרגשות הגדולה של ‘וירא כל העם וירונו’.

***

בשביל זה יש שבע ברכות.

בימים אלו, עוברים בזה אחר זה את כל ימות השבוע, את כל סוגי הימים הקיימים, ואת כל סוגי המצבים הקיימים [ואת כל סוגי הערים הקיימות…], ובכל אחד מהם – עושים את החגיגה מחדש. וכך גם שבעת ימי המילואים.

כעת, כשהוא יגיע שוב לאותה תחנה, הוא לא ישאל את עצמו שאלות מיותרות, אלא יזכור שהוא כבר היה בתחנה הזאת, וישב במזרח עם בגדי חתן ועשה סעודה וחילק ברכות. ואז, הוא גם ידע שקדושת המשכן וקדושת שבת – אינם רק לשעתם, אלא לכל יום ולכל מצב.

כל יום, הוא אירוע! כל יום – הוא סיבה לשמחה, וכל יום – הוא רקע לשפע ברכות.

פרשת שמיני היא הפרשה השלישית בסדר ויקרא. והנה, מצד אחד יש בה המשך פרשת הקרבנות, כהמשך לפרשת ויקרא ופרשת צו, ומצד שני מתחילה לדבר בעניינו של כל אדם, דהיינו כשרות המאכלים, והנושא הזה ממשיך בפרשיות הבאות שעוסקים בהם בעניין לשון הרע וצרעת, שכל זה נוגע לכל אדם ולא רק לכהנים ולבית המקדש.

ובאמצע – בין נושא הקרבנות לנושא האכילה, נכנס המעשה של נדב ואביהו שהיו צדיקים גדולים ומתו ביום הקמת המשכן, ומיד לאחר מכן נאמר פרשת שתויי יין. ויש להבין עניין המעשה הזה מצד עצמו, והקשר בינו לבין מה שנתבאר לפניו ולאחריו. ומה הלימוד שיש מפרשה זו אלינו.

וכפי שיתבאר בעז”ה, יש כאן יסודות נפלאים בכל מהותו של האדם בעולם, והשיקול הנכון בין מה שצריך להרים עצמו למעלה אל השמים, לבין מה שצריך כביכול להוריד עצמו ולהיות חלק מהארץ, ורק על ידי שניהם מגיע אל המכוון.

התמיהות בפרשה

א. ‘ויהי ביום השמיני’ – מפני מה נכתב בלשון ‘ויהי’ שהוא לשון צער, הרי לא היה שמחה בעולם כמו אותו היום, שבו הוקם המשכן ונטל עשר עטרות. והתירוץ הוא פשוט כמבואר בגמרא, שבאותו היום מתו נדב ואביהו. וזה בעצמו הפלא, מפני מה פרע מהם הקב”ה באותו יום ובאותו מעמד, וערבב בזה השמחה. [ובפרט לפי המבואר בדברי רש”י בפרשת משפטים, שכבר נגזר עליהם העונש בקבלת התורה, בפסוק ‘ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו’, אלא שלא רצה לערבב השמחה של קבלת התורה, והמתין להם. אם כן מפני מה ערבב שמחת הקמת המשכן ולא המתין עוד].

ב. מה עניין הקרבנות של יום השמיני. כלומר, הקרבנות של שבעת ימי המילואים היו כדי לחנוך את המשכן והמזבח, אבל מה עניינו של יום השמיני וקרבנותיו.

ג. בכל הפרשה נראה שאהרן התבייש להתקרב לעבודת המשכן, עד שהוצרך משה לומר לו ‘קרב אל המזבח’, וכן התבייש מכך שלא ירדה שכינה, עד שנכנסו והתפללו על זה. וצריך להבין מדוע היה גדול חששו וריחוקו של אהרן.

ד. בדברי רש”י מבואר בשם חז”ל שהפגם של נדב ואביהו היה שנכנסו שתויי יין למקדש. והוא פלא: א. שעדיין לא נצטוו על זה. ב. מפורש בפסוק שהפגם היה מה שהקריבו ‘אש זרה’. ובכל אופן יש להבין סמיכות הציווי של שתויי יין לפרשה זו.

ה. פרשת כשרות המאכלים – צריך להבין מה עניינה לפרשה זו, שעוסקת בהקמת המשכן. ובכלל לחומש ויקרא שנקרא ‘תורת כהנים’, ועוסק בעבודות המשכן והקרבנות.

ביאור הפשט

א. מיתת נדב ואביהו: לדברי רש”י, לכתחילה אמר הקב”ה למשה שכך יהיה ביום הקמת המשכן, כדי ש’בקרובי אקדש’, כי כשהקב”ה נפרע מן הצדיקים, הוא מתקדש ומתכבד על האחרים. נמצא, שהיה כאן עניין מכוון בדווקא בכך שהיה ביום זה, כדי להטיל מורא המשכן. [והרמב”ן מבאר באופנים אחרים ‘מתי’ נאמר הדבר למשה].

ב. יום השמיני: בדברי הרמב”ן מבואר שהקרבנות האלו הם קרבנות ‘חינוך הכהנים’, כמו מנחת חביתין. אמנם הביא מדברי חז”ל שהקרבנות האלו באו לכפר על עוון העגל. וגם מיתת נדב ואביהו שייך לזה כמבואר בדברי רש”י על הפסוק ‘הנותרים’. ובזה מתבאר מדוע חשש אהרן והתבייש כל כך, כי מכיון שהיה צריך לכפרה, חשש מי יודע אם יתכפר לו. [ובדברי האור החיים מתבאר באריכות מתי הכלל של ‘אין קטגור נעשה סנגור’].

ג. שתויי יין: בדברי המפרשים מבואר שמחמת שנכנסו שתויי יין, לא היה להם שיקול הדעת כראוי, ולכן טעו והקריבו אש זרה. ולכן נצטוו מיד לאחר מכן שלא להיכנס שתויי יין, כדי שלא לבוא לכלל טעות.

ה. כשרות המאכלים: בדברי רש”י (תחילת פרשת תזריע) מובא ‘כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף’. ומתוך כך ניתן להבין, שאכן אחר שסיים בפרשיות הקרבנות, עבר לדבר בתורתו של ‘האדם’. אמנם בדברי הרמב”ן מבואר שהוא נוגע בעיקר לכהנים, שצריכים להיזהר שלא להיטמא לבהמות שמטמאים בנבלתם, ולכן נכתב בחומש זו ובסמוך לפרשת הקרבנות.

ביאור הפנימיות

בזוהר הקדוש מבואר, שהפגם של נדב ואביהו היה שלא נשאו נשים. ולכאורה גם זה תמוה: א. מפני מה חמור הדבר כל כך. ב. מה השייכות בין זה למה שמבואר שהקריבו אש זרה. ובדברי הרמב”ן מבואר על דרך האמת, שבהקטרתם ‘אש זרה’ הפרידו את המלכות משם הוי”ה, ובכך עשו אותה כביכול ‘זרה’. ובזה מתבאר קצת שייכות בין הדברים, אמנם עדיין צריך ביאור מהות הדברים.

ועניין זה מתבאר בספר ליקוטי מוהר”ן (ח”ב סימן כג), ובספר ליקוטי הלכות (פריה ורביה הלכה ג), וכדלהלן.

ונסו יגון ואנחה

נאמר בפסוק ‘ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה’. והכוונה היא בפשטות שכשזוכים להשיג ששון ושמחה, אזי מגרשים ומבריחים את היגון ואנחה. אמנם בפנימיות העניין יש כאן עבודה. והיינו שכאשר אדם זוכה לשמחה, אזי היגון ואנחה בורחים לצד, וממתינים עד שייגמר השמחה ויחזרו למקומם.

וכמו בני אדם שרוקדים בשמחה, אזי הדרך הוא שבני אדם אחרים שאינם רוצים לשמוח – זזים אל הצד, וממתינים שייגמר הריקוד, ואז יחזרו למקומם יחד עם העצבות שלהם. כך יש לכל אחד חלקים בנפש, שהם אוהבים את היגון ואנחה ואינם רוצים לשמוח, ובדרך כלל הם אלו שנמצאים ‘במרכז’ ומונעים לגמרי את השמחה, אך כשמגיע שמחה גדולה ואינם מצליחים למנוע אותה – הם נזהרים שלא להפוך להיות ‘חלק’ ממנה אלא בורחים אל הצד, וממתינים לשעת כושר לחזור אל המרכז.

ומה שצריך לעשות – הוא למנוע מהם לברוח ולהכניס אותם פנימה. כמו במשל של הריקוד, שאם יתפסו את אותם האנשים ויכניסו אותם בכח אל הריקוד – יתבטל מהם בהכרח היגון ואנחה, והם יהפכו להיות בעצמם שמחים. וכך, כלפי האדם עצמו, הוא צריך לקחת את אותם החלקים בנפש שהם ‘יגון ואנחה’, ולהכניסם בכח לתוך השמחה, ובכך הם יתבטלו. וזה פירוש הפסוק ‘ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה’, היינו שכאשר היגון ואנחה רוצים לנוס ולברוח, צריך שהששון והשמחה ‘ישיגו’ אותם ויכניסו אותם בעל כרחם לתוך השמחה.

שמחה ועצבות – חיים ומוות

וביאור העניין: מקור השמחה הוא אצל השם יתברך, כמו שכתוב ‘עוז והדר לפניו’, כי הוא מקור החיים. וכל חלק שמחובר אל מקור החיים, שורה בו שמחה. ולכן בכל פעם שנולד ילד, או ביום הולדתו, או בנישואין וכדומה, שכל אלו הם מצבים בהם מתגלה ומתחדש מצב של ‘חיים’ – מתעורר שמחה.

העולם הזה, מחמת שהוא מנותק לכאורה ממקור החיים – הוא מקום של ‘יגון ואנחה’. ולכן, כל בני העולם שנמצאים בו, גם אם יהיה להם כל טוב שבעולם, עדיין חייהם הם גוש של ‘יגון ואנחה’, משום שאינו מחובר למקור החיים. ורק כאשר זוכים לחיות באמונה, ולחבר את העולם ואת החיים אל השם יתברך שהוא מקור החיים – זוכים לגלות את השמחה.

ובזה תלוי עיקר החילוק בין גלות לגאולה. בית המקדש היה נקרא ‘משוש כל הארץ’, כי הוא זה שגילה את מקור החיים בעולם, ולכן ממנו נמשך שמחה לכל העולם. וכן יהיה לעתיד, כשיתגלה השם יתברך בעולם – יהיה שמחה גדולה בעולם, וכפי המתואר בכל הפסוקים על הגאולה שכולם עוסקים בלשונות של שמחה מופלגת. לעומת זאת, כהיום שאנו בגלות ואין לנו בית המקדש – השמחה נעלמת ונסתרת, והעצבות שולטת. וזהו גלות השכינה, שנפרדת ממקור חיותה – רחוקה שחורה וקודרת.

כתוצאה מהעצבות, שהוא ניתוק ממקור החיים – נשלט האדם בידי הקליפות וההסתרה, ונופל לחטאים ועוונות, ונכנס לשליטת הדינים, הנסיונות והצרות, שהם כולם ‘סטרא דמותא’ רחמנא ליצלן.

להפוך היגון ואנחה – לשמחה

עיקר תפקידנו הוא לצאת מעצבות – שהיא גלות ומוות, לשמחה – שהיא גאולה וחיים. ולשם כך, אנו עוסקים בתורת השם ומצוותיו, כדי לגלות את מקור החיים ובכך לעורר את השמחה. ובזמנים מיוחדים כמו שבתות וימים טובים, שבהם מתגלה יותר האמונה, או בזמנים של נסים וישועות או התגלות של ‘חיים’ – מתגלה שמחה גדולה.

אמנם בכך לא די, ואין זו שמחה שלמה – כי באותו זמן של השמחה, יש הרבה חלקים באדם, שמנותקים ממנה ועדיין ‘מתים’. ובאותם חלקים שולט עדיין הגלות, וכל עוד הם קיימים – עדיין יש באדם שליטת הקליפות וההסתרה. ולכן, צריך להכניס את אותם החלקים לתוך השמחה, ולהחיות אותם, ובזה מתבטלים לגמרי הקליפות וההסתרה.

ולכן, הקדושה אינה יכולה להיות על ידי ‘פרישות’, אלא דווקא על ידי ‘יחוד’. כלומר, אם האדם רוצה להתקדש, ולשם כך הוא רוצה לפרוש לגמרי מהעולם – הוא לא יצליח בכך. כי בכך הוא אמנם מתחבר יותר למקור החיים, אבל משאיר את כל העולם מנותק. ולכן, הוא אמנם שמח – אבל משאיר קיים את כל היגון ואנחה. וכשהם קיימים – הם שולטים.

ולכן, התכלית של המשכן ובית המקדש, הוא לגלות שכינתו יתברך דווקא בתוך העולם הזה, וכל עבודת בית המקדש הוא בדברים של העולם הזה – בהמות וסולת ונסכים, שמחברים אותם אל מקור החיים, והופכים אותם להיות חלק מהשמחה, ובזה מתייחדת השכינה במקורה, ונעשה שמחה שלמה בעולם.

קטורת ישמח לב

ועיקר עבודה זו נעשתה על ידי הקטורת, שעליה נאמר בזוהר הקדוש שהיא שוברת את כל הקליפות ומבטלת את כל הדינים, ואין עבודה למעלה ממנה. ואם היו בני אדם יודעים מעלת הקטורת היו מנשקים כל תיבה ממנה. ה’קטורת’ הוא מלשון קשר, והוא הכח שמקשר אפילו את מעט החיות שנמצא ‘בתוך’ הקליפות – אל הקדושה.

וביאור העניין בקצרה: לכאורה כל ההגדרה הזאת, שהעולם הזה הוא ‘יגון ואנחה’ – הוא ההיפך מהמציאות, כי אדרבה, העולם הוא מקום צבעוני, מלא טעם מראה וריח, ומלא הנאות וחוויות. אך הביאור הוא, שהקליפות והיצר הרע אין להם כח משלהם, ואינם יכולים ‘לברוא’ או ‘לתת’ משהו – אלא רק יש בהם ‘כח המדמה’, דהיינו, לקחת את מה שכבר קיים בעולם, ולדמות כאילו הוא משלהם.

והיינו, שהבעל דבר יש בכוחו וברשותו, לדמות כאילו יש בחירה בין ‘האמת והנכון’ לבין ‘הנעים והטעים’. וכביכול אומר: אם רצונך לבחור בחיי אמת, ניחא, אך שם הכל שחור-לבן. אם רצונך בצבעים ובטעמים, בהכרח עליך לוותר על האמת. אך באמת, כל הצבע, הטעם המראה והריח – אין מקורם אלא בחיות אלוקית, והם נמצאים רק בצד האמת.

ואת זה מגלה הקטורת. בחז”ל מבואר שהעיזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת, וכלה שבירושלים לא הייתה צריכה להתבשם מחמת ריח הקטורת. והנה, עומד אדם ומתלבט בין הקדושה לבין ההנאה, והנה עולה באפו הנאה נפלאה כזאת, והוא מגלה שהיא בעצמה מגיעה מהקדושה… אין לך ‘בירור’ גדול מזה, שמברר את החיות שבין הקליפות, ומגלה שכל החיות הזאת הוא רק משום שהוא מחובר למקור החיים.

ולכן, יש בקטורת י”א סממנים, ולא עשרה. ואחת מהם היא ‘חלבנה’ שאין בה ריח טוב אלא ריח רע. כי הקדושה היא ‘עשרה’, והקליפות הם ‘מותרות’ שאינן נצרכות אלא נדבקות, כמו השערות, הציפורניים ושאר המותרות שבגוף, שאינם מועילים כלום וצריך להיפרד מהם. אלא שקשה להיפרד מהם מחמת שנדמה שיש בהם ‘משהו’, אך הקטורת מגלה שהסממן הי”א אינו אלא ‘חלבנה’ שאין בה אלא ריח רע, וממילא אפשר להיפרד ממנה.

על הקטורת נאמר ‘קטורת ישמח לב’, כי היא מחברת את כל המקומות הרחוקים והמנותקים אל מקור החיים, ובזה מתגלה שלימות השמחה.

ביאור הפרשה

חטא העגל היה ‘עבודה זרה’, שבזה ניתקו את עצמם ואת העולם ממקור החיים, ובטלו את השמחה הגדולה של קבלת התורה. התיקון לזה היה המשכן, ויום התיקון היה יום השמיני שבו הוקם המשכן ובו הוקרבו הקרבנות שהם תיקון על העגל, ואז היה שמחה גדולה בכל העולמות.

אמנם, נדב ואביהו – שבחרו בפרישות ולא רצו לישא נשים, ניתקו בין השמחה לבין היגון ואנחה, והשאירו את היגון ואנחה בשליטה. ולכן, לא היה בכוחם להקריב את הקטורת, ואדרבה, לא רק שלא ‘קשרו’ בזה את המלכות-השכינה למקורה, אלא הפרידו אותה ועשו אותה ‘זרה’. ואז, שלטה בהם העצבות שהיא המוות, ודווקא היום השמיני שהוא יום השמחה נעשה עבורם ‘ויהי’ שהוא צער.

ולא רק שלא היה בזה ערבוב השמחה, אלא אדרבה – בזה הבינו כולם גודל נחיצות השמחה, ושצריך ואפשר להפוך כל יגון ואנחה לשמחה. וזה בעצמו היה שלימות השמחה, ולכן נצטוו אהרן ובניו שלא להתאבל כלל. והוזהרו מיד על שתיית יין, כי היין הוא זה שמנתק את האדם מהעולם, ונוטל ממנו הכח לחבר את היגון ואנחה אל השמחה.

ומיד לאחר מכן, באה פרשת האכילה. כי כעת מובן גודל העבודה שיש בעניין האכילה, וכמה נפקא מינה שיש בין אכילה של כשרות, שמבטל את היגון ואנחה והופכו לשמחה, לאכילה שאינה של כשרות. ולא כפי הנראה, שאם כבר אוכלים – מה זה משנה מה אוכלים…

* * *

ובכל זה יש עוד הרבה להאריך ולהרחיב, בפרט לעובדא ולמעשה. וכן יש לבאר בזה עניין פרה אדומה. וכן עניין החמץ והמצה, ויציאת מצרים, אך אין כאן מקום, ותן לחכם ויחכם עוד.