ללקק את האותיות

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 50

יצא לך לאכול פעם – נטו לשם שמים?

אם היה לך מרק בלי טיפת מלח, ואכלת את זה, זה היה ‘נטו’ לשם שמים…

***

מה ההבדל בין מרק מתובל למרק תפל? המרכיבים הם אותם מרכיבים, שניהם בריאים באותה מדה, ושניהם מזינים באותה מדה. אז מה בכל זאת חסר? טעם, עריבות, תענוג.

וזה מה שהופך את זה ממשהו ‘מושך’ – שאתה צריך להתגבר על עצמך שלא לאכול אותו בלעיטות, למשהו ‘דוחה’ – שאתה צריך להתגבר על עצמך כדי לאכול את זה…

כשאוכלים, לא אוכלים רק כדי להשביע את הגוף, אלא גם – ואולי בעיקר – כדי להשביע את הנפש. וכשחסר את הרכיב של הטעם – זה אמנם משביע את הגוף, אבל לא את הנפש. ועל כך כותב הראב”ד: ‘תמעט באכילה, אבל המעט שאתה אוכל, יהיה מתובל וערב’.

***

הקניין השמונה-עשר מקנייני התורה – הוא ‘במיעוט תענוג’.

מקובל בשם הגר”א לפרש את כל ה’מיעוט’ שמופיעים בקנייני התורה – על דרך החיוב ולא על דרך השלילה. ולעניינו, כדי לקנות את התורה, זקוקים לפחות ל’מיעוט’ של תענוג.

כשאנחנו מבקשים על לימוד התורה, אנו מבקשים בקשה חריגה ויוצאת דופן. לא מבקשים (רק) על עצם הלימוד, אלא על ‘הטעם’ – “והערב נא ה”א את דברי תורתך בפינו”. הלשון הזה הוא לשון שטבעו חכמים, והיא חלק מברכת התורה שהיא מדאורייתא, כלומר, יש כאן משהו מהותי ועקרוני, ולא תוספת ותחביב.

אם נשתמש בהגדרה למדנית, נמצא ש’לימוד תורה שאין בו ‘טעם’ – חסר בעצם הלימוד’ [וכמבואר בהקדמה הידועה לספר ‘אגלי טל’, ש’תורה לשמה’ – הכוונה ‘לימוד מתוך תענוג’]. ולכן, תחילת לימודו של התינוק, מלווה בלקיקת דבש. לא רק כאמצעי טכני – אלא כהגדרה מהותית.

***

לימוד תורה היא המצווה הכי חשובה [ותלמוד תורה כנגד כולם], ובאותה מדה – המצווה הכי מסוכנת. וההבדל בין שני האפשרויות הוא – האם התורה היא ‘מידע’ או ‘חיבור’.

אם היא משמשת למידע אינטלקטואלי גרידא – זהו ‘שלא לשמה’, שבמקרה הטוב איננה אסורה, ובמקרה הגרוע ‘נוח לו שלא נברא’. רק אם היא משמשת ל’חיבור’ – זוהי ‘תורה לשמה’ שעליה נאמרו כל המעלות העצומות.

וההבדל מתבטא ב’טעם’. אם מרגישים בזה טעם [לא טעם שכלי אלא טעם רגשי – ולכן ההדגשה היא ‘והערב נא את דברי תורתך בפינו‘], אז יש כאן חיבור. ואם לאו – אין כאן אלא מידע.

מסופר על החזון איש, שראו אותו מסתובב בחדרו מקיר לקיר, כשפניו אדומות, והוא חוזר שוב ושוב ‘אמר אביי’ ‘אמר אביי’, כך במשך שלשת רבעי שעה. לא היה כאן שום חידוש ב’הבנה’ כמובן, אבל היה כאן חיבור רגשי עמוק לעצם המילים הקדושות. זהו תורה לשמה.

***

ויש לכך הרבה השלכות – פרקטיות ומהותיות; המשיכה אל הלימוד, החשק כשיושבים מול הספר עוד קודם שפתחו אותו, הביקוש להבין באמת, ועוד ועוד – כל אלו מושפעים ישירות מהחילוק בין ‘מידע’ לבין ‘חיבור’.

קח פסוק אחד, משנה אחת, או קטע בספרי הצדיקים, ותנסה ללמוד אותו – לא מתוך ניסיון ‘להבין’ אלא מתוך ניסיון ‘להרגיש’ את הטעם של המילים הללו. תלעס אותו שוב ושוב, עד שתרגיש את המתיקות על השפתיים. ואז – נכנסת לראשונה לעולם שנקרא ‘לימוד התורה’. אשריך.