בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 44

יש לך מקום פנוי?

אחרי שקראת את כל הכותרות, ושמעת את כל החדשות במקוה, כמה מקום נשאר לך בראש?!

***

הקניין התשיעי מקנייני התורה – הוא 'בטהרה'.

כשמחלקים 'קמחא דפסחא' – לא מבקשים ממך לשלם, לא מבקשים ממך לתת משהו בתמורה, ואפילו לא מבקשים ממך 'להיות משהו'; ראש ישיבה, צדיק או למדן, תלמיד חכם או ירא שמים. מבקשים דבר אחד – תבוא עם שקית, ריקה!

אם תבוא לשם, עם רכב מלא, ועם קרטונים עמוסים לעייפה, ושקיות גדושות – לא תוכל לקבל את הקמחא דפסחא. לא משום שלא רוצים לתת לך – אלא פשוט משום שאין לך לאיפה להכניס את זה… אז זה נשאר בחוץ, ובאים 'אחרים' ולוקחים את זה.

גם אם תבוא עם רכב פנוי, קרטונים ריקים ושקיות מוכנות – ויש לך מקום לאיפה להכניס. אבל אם הם מלוכלכים – ייתכן שתכניס לשם סחורה משובחת איכותית וטעימה, ותוציא אותה משם חסרי טעם וגדושי ריח…  

***

כל כך פשוט – וכל כך עמוק.

כל כך הרבה אנו מתמודדים עם 'קשיים' בלימוד; א. חוסר חשק להתיישב בכלל ללמוד. ב. יושבים כבר ללמוד – והמוח סתום. ג. לומדים כבר – והכל נשכח. ד. לומדים ומבינים וזוכרים – אבל לא מרגישים טעם. ועוד כהנה וכהנה.

הרבה פעמים זה בכלל לא קשור ללימוד. ייתכן שה'קמחא' משובח מאד, טרי וטעים, אלא שפשוט הגענו עם כלים מלאים ולא נשאר מקום… ייתכן גם שיש מקום, אבל מזמן לא ניקו שם…

הלימוד הרי לא קשור לידיים ולרגליים, אלא למוח וללב [וגם למעיים]. ואם כן, צריך 'להביא אותם' אל הלימוד, ולהביא אותם – פירושו: א. פנוי. ב. נקי. שתי תנאים פשוטים, ומאד קריטיים. ואז – התורה גולשת פנימה בצורה נעימה, מסודרת, ומועילה, ותו לא מידי.

אם ממלאים את המוח ואת הלב 'בדרך' לתפילה או ללימוד – ב'כל טוב ארץ מצרים'; חדשות, פוליטיקה, ועוד כמה עניינים העומדים על הפרק. וגם מזינים את העיניים והאוזניים בכל מיני מותרות – אתה מגיע ללימוד כשאתה כבר שבע, ונאלץ לאכול אכילה גסה… אז לאיפה זה ייכנס?!

***

בקיצור: במקום להתלונן על 'קשרים' שאין לך, פשוט תרוקן את הרכב, ותוכל לקבל את הסחורה – גם בלי 'קשרים'. ואותו דבר, במקום להתלונן על 'כשרונות' או 'חשק' שאין לך – תרוקן את הראש מכל השטויות שמילאת בו, ותוכל לקבל את התורה במתנה, גם בלי כשרונות או כוחות מיוחדים, שאין לך והם גם לא נצרכים!

כשמביאים לך שולחן חדש ומפואר לסלון – אל תגיד: כמה חבל שאין לי דירה גדולה יותר. אלא פשוט – קח את השולחן הישן והבלה, תזרוק אותו מהחלון (לא על אנשים), ויהיה לך מספיק מקום לשולחן החדש. וזה לא רק משל, אלא הנמשל בעצמו.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 43

למה אתה מחובר?

אמור לי במה אתה שמח – ואומר לך למה אתה מחובר.

***

הקניין השמיני מקנייני התורה הוא 'בשמחה'.

אין 'ציווי' בתורה להיות בשמחה, אך יש דווקא 'עונש' גדול למי שאינו בשמחה. לא עונש אחד, אלא כל העונשים וכל התוכחות. כל אלו באים על 'אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה'. איך זה מסתדר? אם אין על זה 'ציווי' – איך אפשר 'להעניש'? ועוד בעונש חמור יותר מכל המצוות ומכל העבירות?!

יש אומרים (כתב סופר, ועוד) שהשמחה איננה מצוה, והעצבות איננה עבירה – אבל השמחה מביאה את האדם למה ששום מצוה לא תביא אותו, והעצבות מביאה אותו למקום ששום עבירה לא תביא אותו. לעומת זאת, רבינו מוהר"ן מברסלב אומר שהשמחה היא דווקא 'מצוה' ואפילו 'מצוה גדולה'.

והאמת, שאין בזה שום מחלוקת. השמחה אכן איננה מצוה מהתרי"ג מצוות, דווקא משום שהיא 'מצוה גדולה'…

***

כשזוג מתחתן ומקים בית – יש להם רשימה של התחייבויות.

עשרה דברים שהבעל מתחייב לאשתו, וארבעה דברים שהיא מתחייבת עבורו (כמבואר ברמב"ם ושולחן ערוך), ביחד זה י"ד דברים. אבל יש עוד משהו, החמש עשרה במספר, שהם מחויבים זה לזה. זה אמנם לא כתוב, ואין כזה 'חיוב', אבל זה החיוב הכי חשוב.

השמחה! אם אין שמחה – אין קשר ואין חיבור, וממילא אין בית. גם אם יהיו כל הארבע עשר חיובים, בשלמות ובמלואם – עדיין אין זה בית. רק כשיש שמחה – יש את הבסיס החיוני ביותר, שעל גביו אפשר וצריך להוסיף את כל השאר. [רמז לדבר: י"ד חיובים, הם בגימטריא 'יד', כלומר, 'ידית' כדי להחזיק את הקשר, אבל לא כדי ליצור אותו. החמשה עשר הוא בגימטריא 'י-ה', שהופך את ה'אש' וה'אש' ל'איש' ו'אשה'].

כך גם לגבי היהדות. יש תרי"ג מצוות, והשמחה היא לא אחת מהם. לא משום שאיננה 'מצוה', אלא משום שהיא 'מצוה גדולה', כלומר, היא ההקדמה והבסיס לכל המצוות. כי רק כשיש שמחה – יש קשר, ואז כל המצוות פועלים את הפעולה של החיבור וההתקרבות. אם אין שמחה – נשארו רק תרי"ג מצוות של בני נח…

***

בלימוד התורה (ובקיום התורה) – השלב החשוב ביותר קודם הלימוד, הוא החיבור והשמחה. ולכן, 'אין אדם לומד אלא מה שלבו חפץ ובמקום שלבו חפץ', כי אם לא – הוא לא יהיה מחובר. וכל שכן ש'אין אדם לומד אלא אם כן הוא חפץ בכלל'…

התנועה הראשונה כשמתיישבים ללמוד (ועוד קודם לכן) הוא הנשיקה לספר. זהו השלב של השמחה והחיבור, ורק אז מתחיל הלימוד. לימוד כזה הוא לימוד של קשר, לימוד מהותי, והוא נחקק עמוק במוח [ולכן מובא בספרים, שנשיקה לספר קודם הלימוד ולאחריו, הוא סגולה לזיכרון] וגם ובעיקר בלב.