בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 53

עם אדם עצבני – אף אחד לא רוצה להתעסק.

אז איך אתה רוצה להתעסק עם עצמך, אם אתה כל הזמן ‘מתעצבן’?…

***

הקניין העשרים-ושתיים מקנייני התורה – הוא ‘בארך אפיים’.

הבעיה העיקרית שיושבת בצומת המרכזית של החיים, כמו כיפת ברזל – ו’מנטרלת’ כל ניסיון שלנו להגיע למשהו אמתי – היא ‘קוצר רוח’.

מכירים את הילדים, שכשיוצאים לטיול – מהרגע שיוצאים ממפתן הבית, הם שואלים כל עשרים שניות ‘מתי כבר מגיעים’?… זה פשוט מוציא את החשק – ממך ומהם.

וזה בדיוק מה שאנחנו עושים. רוצים להגיע להרבה מחוזות טובים; למדות טובות, יראת שמים, לימוד תורה, תפילה בכוונה, לדרגות גבוהות, להשגות ולרוח הקודש. ואנחנו בהחלט נמצאים בדרך לשם, אבל לא מצליחים להגיע לשום מקום, רק בגלל השאלה ‘נו, אז מתי כבר נגיע’?

***

יש הרבה סיבות לשאלה הזאת. אנחנו לא ילדים קטנים, והסיבה שמעוררת אותנו לשאול שוב ושוב את השאלה הזאת, היא משום שאנחנו נתקלים בקירות. אם היינו רואים כביש סלול, מן הסתם היינו נמנעים מלשאול, ומחכים בסבלנות שנגיע אל היעד. הבעיה היא שהכביש פקוק לחלוטין במקרה הטוב, או מלא באבנים ובטונות במקרה הפחות טוב, ולפעמים בכלל לא רואים כביש, אלא רק קירות.

אז בואו נלמד מהשם יתברך. כשהוא מסתכל עלינו – הוא גם לא רווה נחת, לכאורה, ובלשון עדינה. הוא מסתכל עלינו, ומחכה שניסע לכיוונו, ואנחנו – במקרה הטוב לא נוסעים, ובמקרה הפחות טוב, נוסעים לכיוון ההפוך.

ובכל זאת – יש לו ‘אריכות אפיים’. במילים שלנו: יש לו סבלנות. זה לא קרה היום, וגם לא אתמול, ושלשום, ולפני שנה ועשר שנים – אז זה יקרה מחר, או מחרתיים, או בעוד שנה או מאה שנה. בלי לחץ, ובלי ‘קוצר רוח’. אם נאמץ גם אנחנו את המדה הזאת – ייתכן שהפגישה הזאת אכן תקרה מתי שהוא.

***

מהיכן נמשכת ‘אריכות אפיים’? מאמונה.

הסיבה שהשם יתברך מאריך אפיים, הוא משום שהוא ‘מאמין’ בנו. אחרי כל מה שלא עשינו, ושלל הביטויים שהספקנו להדביק לעצמנו – הוא עדיין מאמין בנו. ולכן, יש לו סבלנות.

וגם אנחנו. אילו יהיה לנו אמונה בו, שהוא מנווט לנו מסלול מדויק, גם כשנראה שנמצאים ב’דרך ללא מוצא’. ואם נאמין בעצמנו כפי שהוא מאמין בנו – יהיה לנו סבלנות ואריכות אפיים. וזה בעצם, כל מה שחסר לנו – כדי להגיע אל היעד. אולי כבר היום.

אדמה טובה, יש בה כח לגדל ולהצמיח פירות. כך גם, אמונה טובה, יש בה כח לגדל ולהצמיח אותנו. והמבחן של האמונה – הוא סבלנות ואריכות אפיים. (על פי ליקוטי מוהר”ן סימן קנה).

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 52

שמחה זה לא צחוק.

אבל לפעמים, או הרבה פעמים – אי אפשר להגיע לשמחה בלי צחוק.

***

הקניין העשרים-ואחד מקנייני התורה – הוא ‘במיעוט שחוק’.

יש הבדל מהותי בין ‘שמחה’ לבין ‘צחוק’. שמחה הוא ‘סיפוק’ ומילוי פנימי, וצחוק מבטא ‘ריקנות’ פנימית. דבר והיפוכו.

אם משום שבאמת ריק מבפנים, וזה מתבטא החוצה על ידי הצחוק. וכפי שניתן להבחין בקלות, אצל נערים שמתמודדם עם ריקנות נוראה, שהצחוק הוא אורח קבוע אצלם, והוא גם צועק את הריקנות והאומללות שלהם. אם משום שהצחוק גורם לריקנות, גם אצל אנשים שאינם כאלו, וכמו שאמרו חז”ל ‘שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערוה’ (אבות פ”ג).

ולכן, בוודאי עלינו לאמץ בחום את השמחה, ובאותה מדה – להתרחק ולהרחיק מאתנו את השחוק. אם אין אנו חפצים בריקנות ובאומללות. וזה הפירוש הפשוט ‘במיעוט שחוק’ – למעט בשחוק.

***

ועם זאת, גם בזה יש להשתמש עם הפירוש ההפוך, ולומר שאנו בכל זאת זקוקים למעט צחוק. וכמו שאמר רבינו מוהר”ן מברסלב שאי אפשר לבוא לשמחה, אלא על ידי ענניני מילי דשטותא ועניינים של שחוק.

וכמובא בגמרא (שבת ל.) על רבה שקודם הלימוד היה אומר מילי דבדיחותא, ואז החל את השיעור באימה ויראה. וכן מובא בזוהר (פרשת תזריע) על רב המנונא, שהיה מסדר בפני תלמידיו ‘פרקים’ של מילי דשטותא.

הסיבה הפשוטה לכך היא, שאמנם השחוק איננו שמחה [ואף ההיפך ממנו], אבל הוא בהחלט יכול לשמש ‘מפתח’ עבור השמחה. כי השחוק מטבעו ‘משחרר’ – משחרר את השרירים, משחרר את הגוף, ובעיקר – משחרר את הנפש.

כלומר, דווקא משום שהוא ‘מרוקן’ – שהיא בעצם תכונה שלילית, יש בו גם פן חיובי. כי כמו שהוא מרוקן את כל הרצינות הטובה, הוא גם מרוקן את כל הרצינות הפסלה, של הכבדות והעצבות. ואז, ברגע של השחרור, יכולים להתיישב על ההגה ולהתחיל לנוסע באמת.

***

בפנימיות, יש בזה סוד.

כמו שמבאר רבי נתן. השמחה נמצאת בגלות. את מי אתה רואה שמח? את הגוים, את החילונים, את המופקרים. זאת אמנם שמחה מדומה, אבל זה מה שרואים היום. אצל אנשים אמתיים – קשה למצוא שמחה. אנחנו בגלות.

אם אתה רוצה לשמוח – אתה כביכול צריך אישור מהבוס, דהיינו מהגלות. והוא לא יתן לך אישור, כי הוא לא רוצה שאתה תשמח, אלא רק החבר’ה ‘שלו’. ולכן, אתה צריך לעשות לו ‘תרגיל’ – אתה מתחיל עם שחוק, ואז הוא מזהה אותך כאחד ‘משלו’, ומוכן להעניק לך מנה של שמחה, ואז – אתה ‘גנוב’ את זה, ושמח באמת עם הקדושה.

בקיצור: חייבים ‘מנה’ יומית – מעט ולפעמים מעט יותר – של שחוק ומילי דשטותא, כדי שנוכל לשמוח באמת.

נ.ב. בספר ‘שיח שפרי קודש’ מובא שלשה תנאים למילי דשטותא: א. לא לכוון לכבוד עצמו. ב. לא ‘על חשבון’ מישהו אחר. ג. לא ניבול פה חלילה.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 51

אף אחד לא אוהב למות.

ובכל זאת – אנחנו עושים את זה כל יום. כי אם לא – לא נוכל לחיות.

***

הקניין התשעה-עשר והקניין העשרים מקנייני התורה – הם ‘במיעוט שינה’ ו’במיעוט שיחה’.

הרצון הכי חזק באדם, שגובר על כל שאר הרצונות – הוא רצון החיים. ‘כל אשר לאיש יתן בעד נפשו’, אדם מוכן לסבול כל חייו ובלבד לחיות, והראיה, שגם אדם שכולו מלא סבל – ברגע שירגיש איום על חייו, הוא יגייס את כל הכוחות הטמונים בו – כדי לשרוד בחיים, ו…להמשיך לסבול.

כמו כן להיפך. האיום הכי חזק על האדם, והפחד הגדול ביותר – הוא פחד מות. אף אחד לא מוכן למסור עצמו ביודעין למות [חוץ ממסירות נפש, שהוא כח על-טבעי שקבלנו בירושה מאברהם אבינו, וגם הערבים קבלו את זה, זה לעומת זה].

ובכל זאת – אנחנו מוכנים כל יום לוותר על החיים ‘ביודעין’, למשך כמה שעות, והולכים לישון. שינה הוא אחד מששים במיתה (ברכות סא). ולא רק שינה, אלא גם ‘הולך בטל’ ועוסק בשיחה בטלה – כישן דמי, והוא גם כן מיתה. כי על התורה נאמר ‘כי היא חייך’. וכשמתבטלים מהתורה ועוסקים בשיחה בטלה – בוחרים למות במקום לחיות.

***

אבל אין לנו בחירה על כך.

אי אפשר לא לישון [כדי לחיות], כי מי שלא ישן – מת לגמרי. וגם אי אפשר שלא לעסוק בכלל ב’שיחה’, כי מי שאינו מפקח דעתו מפעם לפעם – אולי הגוף שלו לא ימות, אבל הנפש כן. ואז, הוא יהיה פטור מכל המצוות.

ולכן יש ‘מצוה גדולה’ לישון ולשוח מעט שיחות חולין, כמובא (חיי מוהר”ן תקלג) “כשהמח נתייגע מהלימוד, אז צריכין לשוח ולדבר שיחות חולין עם בני אדם כדי לפקח דעתו, והשיחה הזאת היא כמו שינה שהיא נייחא להמוחין. ושיחה כזו אינה בכלל דברים בטלים חס ושלום כלל, אדרבא היא מצוה גדולה, כי אם לא יתבטל קצת לפקח דעתו בשיחה אזי חס ושלום יתבטל מכל וכל”.

אז מה הפשט? יש מצוה גדולה ‘למות’ כל יום כמה שעות?! התשובה היא: כן! וכמובא בדברי חז”ל (מסכת דרך ארץ) ‘רצונך שלא תמות, מות עד שלא תמות’. הפשטות היא: תמית עצמך מ’חיים גשמיים’, ואז תתחיל לחיות ‘חיים רוחניים’. אבל בפנימיות מבואר כאן, שכדי לחיות ‘חיים רוחניים’ צריך גם כן למות ‘מות רוחני’.

***

למה באמת?

העולם נברא בכל יום מחדש. כי בכל יום, יש נחת רוח חדש שהשם יתברך רוצה מהעולם, וממך. ה’ לא רוצה אותך היום כמו אתמול, וגם לא כמו לפני שעה. הוא רוצה אותך ‘חדש’.

ולכן אתה צריך בכל לילה ‘למות’ ולהיוולד מחדש. וגם במשך היום, צריך מפעם לפעם לקחת אתנחתא, ו’לחדש’ את המוח, כדי להיות אדם חדש.

כדי ‘לקנות’ את התורה – אתה צריך להביא אתך ‘מיעוט’ של שינה ו’מיעוט’ של שיחה. כי אם לא – לא תוכל לקבל את התורה החדשה של כל יום. ותורה ישנה – אין להשיג…

פרשת אמור היא הפרשה השמינית בסדר ויקרא. תחילת הפרשה עוסקת בענייני הכהנים [קדושתם המיוחדת, והזהירות ממום וטומאה. המשך הפרשה עוסק בענייני הקרבנות [שלא להביא בעלי מומין]. והחצי השני של הפרשה עוסק בענייני המועדות [שאמנם אינם שייכים לכהנים ולקרבנות, אבל מחמת שהם ‘ימי קרבנות’, לכן נכתב פרשה זו בחומש ויקרא (רמב”ן)].

המועדות הם: חג הפסח, חג השבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, וסוכות [ובדרך רמז, נרמזו גם כן חנוכה ופורים בסיום הפרשה, בפרשיות של הדלקת המנורה ולחם הפנים, כמבואר בספרים]. אמנם בתוך סדר המועדות – בין פסח לשבועות, יש שתי פרשיות נוספות, והם: קרבן העומר, וספירת העומר.

שני עניינים אלו, לכאורה אינם חלק מ’המועדות’, אבל אם נכתבו בפרשה זאת, כנראה שיש להם כן שייכות. כמו כן, הזמן שקוראים פרשה זו בכל שנה הוא בימי ספירת העומר, ובוודאי אינו במקרה (כמבואר בספרים). ואם כן, יש להבין מה עניינם של קרבן העומר וספירת העומר, ומה השייכות שלהם לפרשה זו.

התמיהות שבפרשה

א. מה עניינו ותכליתו של קרבן העומר, ומפני מה היה בא מן השעורים [כמבואר בגמרא (מנחות סח:)] – שלא ככל המנחות, שהם מחיטים.

ב. מה עניינו של הספירה, ומדוע הוא מקושר לקרבן העומר. וגם ל’מנחה חדשה’ שמקריבים בחג השבועות.

ג. מהו ההדגשה ‘וספרתם לכם‘, ומה העניין של השבע שבתות. ובכלל, מדוע כל הספירה מקושר לעניין ‘שבת’ – ‘ממחרת השבת’ ‘שבע שבתות’ ‘ממחרת השבת השביעית’, בפרט שבאמת אין הכוונה לשבת כפשוטו.

ביאור הפשט

א. קרבן העומר: את התבואה החדשה אסור לקצור, וכל שכן לאכול. עד שיקריבו ממנו קרבן ‘ראשית’, והוא קרבן העומר, שמתיר את התבואה החדשה בקצירה ואכילה. ועדיין אינו מתיר את התבואה החדשה למנחות, עד שמקריבים שתי הלחם בשבועות (רש”י, ורמב”ן).

ב. שעורים: הלכה למשה מסיני (רמב”ם, ספר המצוות, עשה מד). והטעם, מבואר בגמרא, שכשם שבקרבן יחיד – יש מן החיטים (כל המנחות) ויש מן השעורים (מנחת סוטה). כך בקרבן ציבור – צריך להיות גם מן החיטים וגם מן השעורים.

ג. הספירה: בניסן הוא קציר שעורים, ובשבועות הוא קציר חטים. ומשניהם צריך להקריב קרבן ראשית. ולכן, מבאר הכתוב שיקריבו בתחילה ‘ראשית השעורים’, ואז ימנו חמישים יום עד שיגיע קציר חיטים, ויקריבו ‘ראשית החיטים’ (רמב”ן).

ד. וספרתם לכם: יש שני מיני ספירה – יש את הספירה של טהרה (נדה, זבה, יולדת), שאין בהם מצוה ‘לספור’, אלא הכוונה ‘להמתין’, והספירה הוא רק היכי תמצי שלא לשכוח להמתין. לעומת זאת ספירת העומר – יש מצוה ‘לספור’, ולכן כתוב ‘וספרתם לכם‘. [ולגבי היובל, מסתפק הרמב”ן אם הוא כמו הספירה הראשונה, או שגם בזה יש מצוה על הבית דין לספור בפה].

ביאור הפנימיות

‘המתנה’ לקבלת התורה

והנה בוודאי אם יש מצוה ‘לספור בפה’, אינו ספירה של המתנה בעלמא, בין זמן קציר שעורים לזמן קציר חטים, אלא יש דברים בגו. והעניין הוא כפי המבואר בראשונים ובכל הספרים, וכבר מובא בזוהר הקדוש – שהספירה היא לקראת קבלת התורה בשבועות.

כשיצאו ממצרים, יצאו על מנת לקבל את התורה, וכמו שכתוב ‘בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר הזה’. ולכן, מיד כשיצאו משם, החלו לספור את הימים, מתוך תשוקה להגיע לקבלת התורה. וכך גם בכל שנה, לאחר חג הפסח שבו אנו יוצאים ממצרים – אנו סופרים את הימים מתוך ציפיה והשתוקקות לחג השבועות שבו אנו מקבלים את התורה מחדש.

אמנם צריך ביאור: א. מדוע נצרך ההמתנה הזאת. ומדוע לא קבלו את התורה מיד, מאחר שזה כל התכלית של יציאת מצרים. ב. אם הספירה היא מתוך ציפיה והשתוקקות לקבלת התורה, היה לנו לספור את מניין הימים שנותרו, ולא את מניין הימים שעברו. ג. מדוע נקראת ספירה זו ‘ספירת העומר’, ולא ‘ספירת קבלת התורה’.

‘הכנה’ לקבלת התורה

בזוהר הקדוש מבואר, שקרבן העומר הוא כמו קרבן סוטה [וכמובן מדברי הגמרא]. וכמו שקרבן הסוטה ‘בודקת’ אותה אם היא טהורה או לא, כך קרבן העומר הוא ‘בדיקו דאשת חיל’ לראות אם אנו ראויים.

ואחר הבדיקה הזאת, מגיעים ימי הספירה, שהם ימי טהרה. כמו שהאשה מטהרת עצמה לבעלה במשך שבעה ימים, כך אנו מטהרים עצמנו במשך שבעה שבועות [והחילוק הוא, שבטהרה פרטית די בשבעה ימים, ובטהרה כללית צריך שבעה שבועות (אור החיים)].

ולכן מובן השייכות בין ספירת העומר לקרבן העומר, כי שניהם עניינם אחד – להכין את נפשותנו לקבלת התורה, על ידי ה’בדיקה’ של הקרבן, והספירה שלאחריה. וכן מובן, מדוע צריך להמתין בין יציאת מצרים לקבלת התורה – כדי לטהר את עצמנו ולהכין אותנו שנהיה ראוים לכך. וכמו שאומרים בתפילה שאחר הספירה ‘כדי לטהרנו מקליפותנו ומטומאתנו’.

וגם מובן, מדוע סופרים הימים שעברו ולא הימים שנותרו, כי אין זה סתם המתנה, אלא המתנה של הכנה, שבזה חשוב לספור את הימים שכבר עברו, שבהם נעשתה כבר הכנה, ועל ידם אנו קרובים וראוים יותר לקבלת התורה.

צמצום והגבלות – כדי לקבל תורה

מהי המשמעות של ‘הבדיקה’ ו’הטהרה’ הזאת? בפשטות, נראה שבכדי לקבל את התורה – תובעים מהאדם יותר ‘רצינות’, וגילוי מוכנות, כדי שיהיה ראוי לכך. ולשם כך, עלינו להראות בימי ספירת העומר יותר רצינות בלימוד התורה וקיום המצוות, כדי להראות ש’כדאי’ לתת לנו שוב את התורה.

אך בוודאי לא זאת הכוונה. כי אם כן, ביציאת מצרים – שעדיין לא קבלו התורה – איזה ‘רצינות’ הם היו יכולים להראות, והרי עדיין לא היה להם תורה לעסוק בה, ולא מצוות לקיים. ויותר מזה, שהרי אין לך גילוי רצינות יותר מיציאת מצרים בעצמה, שעליה נאמר ‘לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה’, ובפרט בקריעת ים סוף, שנכנסו לים במסירות נפש, וכי צריך יותר מכך.

אלא הכוונה היא להיפך ממש. ההכנה לקבל התורה – דורש מהאדם מוכנות ‘לוותר’ ו’להצטמצם’. כל המהלך של קבלת התורה היה מלווה בהרבה צמצומים והגבלות. משה רבינו נצטווה על ידי הקב”ה ‘הגבל את ההר וקדשתו’, ובסמוך ממש לקבלת התורה, הוצרך לרדת שוב ולהזהיר אותם על כך לבל ‘יהרסו אל ה’ לראות’.

כשמדברים על קבלת התורה – התמונה המצטיירת לעינינו, הוא לעלות גבוה ולהיות משהו אחר, רוחני ונעלה, ואפילו מנותק. כל אחד יש בו רצון לקבל את התורה, אבל בתנאי שהתורה תהפוך אותו למשהו אחר, ושהוא יצליח להיות דבוק בה כל הזמן, ולהיות תלמיד חכם קדוש וצדיק.

והאמת היא להיפך ממש, התורה ניתנה לנו ולא למלאכים, רק משום שאנו בני אדם ולא מלאכים. ו’בני אדם’ הכוונה שיש לנו גוף ויצר הרע, ואנו נמצאים בעולם מוגבל, ויש לנו הרבה הגבלות וצמצומים, והתורה לא הולכת ‘להוציא’ אותנו משם, אלא ‘להיכנס’ לשם, ולהדריך אותנו כיצד לחיות נכון בתוך הצמצום הזה.

ולכן, ההכנה לקבלת התורה, הוא לבדוק אותנו ולהכין אותנו – שנהיה מוכנים לקבל את ה’הגבלות’ והצמצומים, ואז, לקבל את התורה נכון. וזה הסוד של קרבן העומר וספירת העומר, וכמבואר בליקוטי הלכות בכמה מקומות, וכדלהלן.

עומר שעורים – מאכל בהמה

קרבן העומר, במקביל למנחת סוטה – מקריבים משעורים, שהם מאכל בהמה. בסוטה הטעם לכך הוא משום ש’היא עשתה מעשה בהמה, לכך תביא מאכל בהמה’. ובקרבן העומר גם כן הטעם דומה מאד.

ההתחלה של כל אחד הוא מדרגה של בהמה. הזוהמה של הגוף ושל העולם – גם אם זוכים שלא לעשות עבירות – הוא מעמד של בהמה, כל שכן אם נופלים חלילה בדברים אסורים ומאוסים, והרי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. נמצא שההתחלה [של כל שנה ושל כל דרגה] הוא ממצב של ‘בהמה’.

השאלה איך מתייחסים לכך. ויש לכך שתי גישות הפוכות, ששניהם טעות. הגישה הראשונה היא להתעלם, ולא לחשוב על כך – אלא כאילו אין אני בהמה. והגישה השניה היא – להתקבע בכך, כלומר, אכן אני בהמה, ואם כן – זה מה שאני וזהו. ושניהם אינן אמת, כי להתעלם מכך הוא רמאות ולא יכול להצליח, ולהתקבע בכך הוא עוד יותר טעות, כי אין הכי נמי – כעת אני בהמה, אבל לכך נוצרתי כדי להתקדם מבהמה לאדם.

קרבן העומר – וספירת העומר

ולכן, ההתחלה היא בשתי דברים: א. להאמין באמונה שלמה, שמלא כל הארץ כבודו. וגם במקום שבו אני עומד – יהיה איזה דרגה שיהיה – השם יתברך נמצא כאן וקרוב אלי. וכמו שאמרו חז”ל “אם יאמר לך אדם היכן אלוקיך, תאמר לו בכרך גדול של רומי”. ב. לעשות איזה תנועה קלה של התרוממות, משהו קטן של התאפקות בסור מרע, או של התגברות בעשה טוב. משהו ממש. ולהחשיב את זה.

וזה שני החלקים – קרבן העומר וספירת העומר. קרבן העומר – הוא לקחת את המאכל בהמה, ולהביא אותו לבית המקדש, כלומר, גם החלק הבהמי והמצב הבהמי, אינו מנותק מהשם יתברך. ולכן, מביאים אותו לבית המקדש ומניפים אותו להשם יתברך. ובזה עוצרים רוחות רעות וטללים רעים, שכל שליטתם הוא משום שנדמה כאילו השם יתברך אינו נמצא כאן, וממילא יש להם שליטה. אבל כשמגלים שהשם יתברך מלא כל הארץ כבודו אין להם שום שליטה.

ומיד לאחר מכן, צריך להתחיל לספור. ‘ספירה’ היינו להחשיב את הדבר. ובדרך כלל אין אנו מחשיבים אלא דברים גדולים, ורק אותם אנו סופרים, אבל בספירת העומר – מתחילים לספור פעולה קטנה מאד  של ‘עומר’ [שהוא מדה קטנה] ‘שעורים’ [שהוא דרגה נמוכה]. וזה ההתחלה להתרומם מהמצב של בהמה, דרגה אחר דרגה – כל פעם בעוד דבר קטן – עד שמגיעים לחג השבועות, ומקריבים מנחה מחיטים, שהוא מאכל אדם.

קרבן העומר – הוא ‘בדיקה’. כמו שבודקים את הסוטה לראות אם יש בה נאמנות לבעלה, כך בודקים אותנו אם יש נאמנות. והנאמנות נבדקת דווקא במקום שמרגישים לכאורה רחוקים, ואז יש את הנסיון לבגוד, מתוך הרגשה שכאן אין נוכחות של בעלה, אבל אם יש נאמנות, יודעים ומאמינים שגם במצב הזה אנחנו ‘אשת איש’, כי מלא כל הארץ כבודו. וספירת העומר הוא ‘טהרה’, דהיינו הדרך להיטהר מזוהמת הבהמיות, ולהתקדם לדרגת אדם.

וזה ההכנה לקבלת התורה. את התורה אי אפשר לקבל ממקום של ‘מלאך’, ואפילו לא ממקום של ‘אדם’ – אם איננו נמצאים שם. את התורה יכולים לקבל רק: א. כשמכירים באיזה מקום אני – ולא מתבלבלים מזה, אלא משתמשים בכח התורה כדי לגלות שהשם יתברך נמצא גם כאן. ב. כשלא ‘משלימים’ עם זה, אלא רוצים להתקדם, ומאמינים שכל צעד קטן, הוא התקדמות. וזה כל מה שהתורה רוצה מאתנו.

וספרתם לכם – כל אחד ואחד

את הספירה הזאת צריך כל אחד לעשות בעצמו, כמו שדרשו חז”ל מהפסוק ‘וספרתם לכם – כל אחד ואחד’. כלומר, קבלת התורה, וההכנה אליה – הם באופן פרטי, של כל אחד ואחד לעצמו.

כי יש שני מיני נסיונות – מבחוץ ומבפנים. מבחוץ – יש את הנסיונות שמושכים החוצה, אם זאת על ידי היצר הרע, ואם זאת על ידי קרירות וליצנות שמגיע מבחוץ. אבל יש גם נסיון מבפנים – דווקא על ידי היצר טוב, ועל ידי ה’רצינות’ והחמימות שרואים מבפנים, שעל ידי זה מרגיש את עצמו חלש ורחוק, ומאבד את החשק ואת הכח לעשות את שלו, מאחר שממילא לא יהיה ‘כמו שצריך’ וכמו חבריו.

ובאמת, אין שום שייכות בינו לבין חבריו, אלא כל אחד יש לו את החלק שלו, ואין שני אנשים שוים בשום אופן בעולם. כי אם התורה היה נמדד ב’כמות’, יכול להיות כעין תחרות מי מקיים יותר, ומי מביא יותר ב’כמות’, אבל מאחר שהתורה הוא ‘בדיקת וטהרת אשה לבעלה’ – אין זה מתבטא בכמות אלא במהות, ובמהות – לכל אחד יש משהו מיוחד שאין לאף אחד.

ולכן, הדרך לקבלת התורה, הוא רק כאשר כל אחד סופר ‘לעצמו’, ואינו מסתכל לצדדים – לא בחוץ, לאלו שלועגים לו, ולא בפנים, לאלו שמחלישים דעתו. אלא עוסק בחלקו האישי, ומאמין שזה יקר בעיני השם יתברך יותר מכל אדם אחר שבעולם. ואז זוכה להגיע לייחוד הפרטי שנעשה בשבועות, בין החתן – השם יתברך, לבין הכלה – הוא בעצמו.