ארכיון לחודש : יוני, 2019

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 78

כמה אתה מרוויח ביום?

ועוד יותר חשוב: כמה אתה חושב על השאלה הזאת?

***

מהרגע שאנחנו קמים בבוקר, ועד הרגע שאנחנו מתקפלים בחזרה למיטה [ועד בכלל] – אדם עושה אין-ספור דברים; חושב מחשבות, מדבר דיבורים, הולך ממקום למקום, עושה פעולות ומזיז אצבעות. הוא יכול להגיע ביום אחד לאלפי פעולות ויותר.

השאלה היא: מה המניע המרכזי שעומד מאחורי כל זה? מה גורם לכל מחשבה, דיבור, פעולה, מעשה ותזוזה – שאנחנו עושים. והאם בכלל ישנו מניע מרכזי שכזה, ו/או האם בכלל יש איזה ‘מניע’?

זו שאלה גורלית. כי אם אין מניע מאחורי הדברים – אז החיים הם סתם, אוסף של פעולות בלתי מכוונות. ואף אחד אינו מעוניין לחיות חיים כאלו. ואם יש כן מניע כלשהו מאחורי הדברים – אז מאד מאד חשוב להבין מהו, כי אם הוא זה שמניע את כל המערכת, אז הוא בעצם הסיפור המרכזי.

***

לכאורה, המניע המרכזי הוא הרצון להרוויח.

כשקמים ליום חדש – הוא בשביל להשיג משהו שעוד לא היה לך אתמול. כי אם כבר יש לך אותו, למה לך לקום מהמיטה, ובשביל מה אתה הולך לעבוד שוב. מישהו שאין לו כבר מה להשיג, או לחילופין – שהוא מיואש מלהשיג אותו, אין לו בשביל מה לחיות.

וזה נכון. הקימה ליום חדש, והמנוע המרכזי שמניע אותנו – הוא הרצון להרוויח, להשיג ולהתקדם. אבל, למרבה האבסורד – לאחר שכבר קמנו מהמיטה, ויצאנו לדרך, אנחנו ‘שוכחים’ שבשביל זה קמנו, ועלולים לעשות הרבה מאד פעולות, שאינם עונים בכלל למטרה הזאת, ואינם מביאים שום ריווח בעקבותם.

המחשבה הפשוטה והבסיסית הזאת, נאבדת לה אי שם בתחילת היום, ומכאן והלאה – אנחנו פועלים על פי דפוסים ‘ישנים’ של עצמנו, או ‘מקובלים’ בעולם ובחברה. בדיעבד, אם תחשוב על רוב הדברים שעשית היום, הסיבה לכך היא משום שכך מקובל לעשות, או משום שכך התרגלת לעשות, או משום ש’למה לא’. מעט מאד מהדברים יקבלו תשובה ‘למה כן‘ ו’איזה ריווח זה מביא’.

***

און בן פלת – אשתו הצילתו.

לא היה בזה שום גאונות ושום עומק. רק שאלה פשוטה ובסיסית ביותר: ‘מה אתה מרוויח?’ והשאלה הזאת העמידה אותו על המקום, והצילה אותו ואת זרעו לנצח. היא לא ‘חידשה’ לו שום דבר, אלא רק ‘הזכירה’ לו את מה שאמור להיות פשוט לו, ושבשביל זה הוא קם בבוקר.

המחשבה הפשוטה סביב כל פעולה, מחשבה דיבור ומעשה – ‘מה אני מרוויח’, יכולה להקנות לנו חיים אחרים לגמרי. לאו דווקא שינויים מהפכניים, אלא גישה מפוכחת ועניינית, שתגרום לנו במהירות ובקלות, לבחור מה באמת כדאי ומה לא, ולצאת בסופו של יום עם עגלה מלאה, והמון המון סיפוק וחיות – ממה ש’כן’ עשינו, וממה שזכינו ‘לא’ לעשות.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 76

לא תמיד אתה אובייקטיבי.

בא נודה על האמת! אבל לפחות בחלק מהמקרים – אתה חושב שכן. הבעיה, שאין דבר כזה.

***

משה רבינו מסכן את עצמו פעם אחר פעם – להיכנס לפרעה, ולבקש ממנו שיוציא את עם ישראל ממצרים, עד שלבסוף הוא נאלץ לעשות את זה. בשלב הבא, הם עומדים לפני הים, ומשה רבינו מתפלל ועושה הכל כדי להושיע אותם – עד שהים נקרע.

מאז שהם באו למדבר סיני, משה רבינו אין לו בית ואין לו חיים – ‘מן ההר אל העם’, מכין אותם במסירות נפש לקראת החתונה והברית, ואף עולה לשמים למשך ארבעים יום, לא בשבילו כי אם בשביל להוריד להם תורה.

הוא יורד, והם עסוקים במחולות סביב העגל. הוא עולה שוב במסירות נפש, מוכן שימחקו אותו מהתורה ומההיסטוריה, ובלבד להביא מזור ומחילה לעם ישראל, עד שהוא מוריד לוחות שניות ובונה משכן.

***

מה אתה אומר על מישהו כזה? עזוב, לא משנה מה אתה אומר, לפחות בוא נסכים מה אתה בטוח ‘לא’ יכול לומר עליו: ‘כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר’…

כלומר, את כל הסיפור הזה הוא עשה – פשוט בשביל לדפוק אותך. הוא ראה אותך יושב בארץ זבת חלב ודבש, על המחיה ועל הכלכלה, וחי חיים טובים. והוא פשוט לא היה יכול לסבול את זה, עד שהחליט שהוא הולך להקדיש את החיים שלו ולהפקיר את עצמו – בשביל ‘לשלוף’ אותך מאותה ארץ זבת חלב ודבש, ו’להרוג’ אותך במדבר.

זה כל כך גאוני, וכל כך עמוק. שצריך להיות לא רק רשע מרושע – אלא גם טיפש מטופש בשביל להצליח לצרף את המילים האבסורדיות האלו למשפט אחד, ולהעז לומר את זה, ברצינות ולא בציניות, מול קהל של מאות אלפים, בלי למצמץ, ואף אחד גם לא מניח את אצבעו על הרקה או לפחות מגחך. ובכל זאת – זה קרה, וזה נאמר, וזה גם כתוב בתורה.

***

אמור מעתה – אין גבול לסובייקטיביות. פשוט אין.

אם יכולים לצייר ציור הזוי שכזה, והוא מתקבל, כ’אפשרות’ לפחות – אין לך יותר שום דרך ושום כלי, למדוד ציור תמונה או מצב, אם הוא אמתי או לא, אובייקטיבי או סובייקטיבי. פשוט אין. אתה כבר לא יכול להאמין לשום דבר, בוודאי לא לעצמך.

יש רק אפשרות אחת: לעשות את ההיפך הגמור. להיצמד בכל הכח למשה רבינו, ולצדיקים שבכל דור, ולשמוע מהם ורק מהם את התמונה האמתית, גם אם דווקא היא נראית לך הכי הזויה ובלתי הגיונית. כי אם לא – אתה עלול לשמוע תמונה עוד יותר לא הגיונית, ולקבל אותה בתמימות.

כל התובנות שלך – על עצמך ועל היכולות שלך. על העבר על הווה ועל העתיד. על מה שקורה בעולם ועל מה שלא קורה – אינם שווים אפילו את הנייר. אל תבנה על זה כלום, ממש כלום. רק אם שמעת את זה ממשה רבינו. ואז, הם שווים כל הון דעלמא, גם אם אין לך חבר אחד שמוכן לשמוע את זה.

פרשת שלח היא הפרשה הרביעית בחומש במדבר, שהוא החומש הרביעי. אבל הוא גם כן תחילת הספר ‘השישי’, כי חומש במדבר נחלק לשלשה ספרים; הראשון עד ‘ויהי בנסוע’, השני ‘והיה בנסוע’, והשלישי לאחר מכן. החלק הראשון מתאר את המצב ‘לכתחילה’ של המשכן והדגלים והשראת השכינה, והחלק השלישי מתאר את הנסיונות שהיו לדור המדבר [וכדי להפסיק, יש פרשה באמצע של ‘ויהי בנסוע’]. ובסדר זה של נסיונות המדבר, פרשה זו היא ממש בתחילתה.

בפרשה זו עומדים ממש בכניסה לארץ ישראל ולתיקון העולם. ובבת אחת התהפך הכל, ונגזר עליהם להישאר ארבעים שנה במדבר, ונגזר בכיה לדורות של חורבן שתי בתי מקדשות, וכל הגלויות והצרות שסבלנו עד הנה. ומובן מזה, שיש כאן עניין יסודי מאד, שבשבילו קבלנו עונש חמור כל כך כל כך. ואם כן, מדה טובה מרובה, שאם נזכה להתנהג באופן אחר – נזכה לכל הגאולות ולכל הישועות.

וכמובא במזמור ‘לכו נרננה’ [שאמרו משה רבינו, ונוהגים לאומרו בקבלת שבת, יחד עם כל המזמורים של הגאולה]: ‘אל תקשו לבבכם כמריבה, כיום מסה במדבר’, שהפסוק מזהיר אותנו שבכדי לזכות לגאולה, עלינו להיזהר שלא להתנהג כמו שהתנהגו דור המדבר, והסיבה שהם התנהגו כך ‘ואומר, עם תועי לבב הם, והם לא ידעו דרכי’, דהיינו שלא הבינו מהי הדרך הנכונה, ולכן ‘אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי’, ומזה בעצמו דורשים חז”ל (סנהדרין קי:), ש’אם יבואון’, כלומר, אם ילמדו מהי הדרך הנכונה וילכו בה – אזי כן נזכה לבוא ‘אל מנוחתי’ [ולכן אין זה מזמור של פורענות, אלא של תקוה וגאולה].

התמיהות שבפרשה

• ‘שלח לך’ ופירש רש”י ‘לדעתך, אני איני מצוה אותך’. האם שליחת מרגלים הוא דבר טוב או לא. אם אינו טוב – מדוע שלח משה וגם יהושע מרגלים, ומדוע לא מנע זאת הקב”ה. ואם הוא דבר טוב – מפני מה לא ציוה אותו השם יתברך על זה.
• ב.      ‘כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה’, ופירש רש”י ‘צדיקים היו באותה שעה’. אם כן, מה גרם להם להשתנות.
• ג.       ‘ויקרא משה להושע בן נון יהושע’, ופירש רש”י ‘יה יושיעך מעצת המרגלים’. האם משה רבינו ידע כוונתם הרעה או לא. אם ידע, מפני מה שלח אותם, ואם לא, מפני מה התפלל על יהושע [ואם התפלל, מדוע לא התפלל על כלב, ועל כולם].
• ד.      ‘ויספרו לו ויאמרו’, האם סיפרו אמת או שקר, אם סיפרו אמת, מה טענה יש עליהם והרי לכך נשלחו, ואם סיפרו שקר, מדוע לא הכחישם משה ויהושע.
• מהו עיקר חטא המרגלים, שעל זה נגזר גזירה נוראה כזאת, ומה התיקון לזה.

ביאור הפשט

• מרגלים: מבואר בדברי הרמב”ן והאור החיים הקדוש, שיש שני מיני ‘מרגלים’. יש מרגלים שהולכים לבדוק באיזה דרך כדאי להיכנס ולכבוש, ויש מרגלים שהולכים לבדוק אם היא ארץ טובה או לא.

יהושע שלח מרגלים מהמין הראשון, לראות כיצד לכבוש את הארץ. וגם כוונת משה הייתה לכך. אבל הם התכוונו למין השני של מרגלים – לבדוק אם היא ארץ טובה, וזה אינו טוב, כי היה להם להאמין שאם השם יתברך נותן להם זאת במתנה, וגם אומר בפירוש שהיא ארץ טובה, הרי שכך הוא.

והנה יש חילוק בין שני מיני המרגלים, שהראשון אינו הולך לרגל את כל הארץ, אלא רק את העיר הראשונה שבדעתם לכבוש, ואחר כך ירגל את העיר השניה וכן לעולם , וכמו שהיה אצל יהושע. ואילו כאן ביקשו לחפור ‘את כל הארץ’. אמנם, היה להם תירוץ לזה, שהכנענים מחביאים כעת את כל אוצרותיהם, וכשייכנסו לארץ לא ימצאו אותם, ולכן רצונם ללכת לרגל ולראות היכן הם ‘חופרים’ ומטמינים את האוצרות, ולכן קראו לזה ”ויחפרו לנו את הארץ”. (אור החיים).

• צדיקים: בדברי האור החיים הקדוש מבואר, שהם בעצמם היו צדיקים, אבל מאחר שנעשו ‘שלוחים’ של עם ישראל, שכוונתם לא הייתה לטובה – הרי ש’כח המשלח בשליח’, ונכנס בהם ארס ונפגמה כשרותם. ויש ללמוד מכך, עד כמה יש כח לשליחות, לטוב ולמוטב.

ובזוהר הקדוש מבואר שידעו שכשייכנסו לארץ ישראל, כבר לא יהיו נשיאים, ולכן הייתה להם נגיעה. ובספרים מבואר על דרך זה, שידעו שבכניסתם לרץ ישראל, כבר לא יאכלו מן ולא יהיה להם ענני כבוד, אלא יצטרכו להתעסק איש עם גפנו ותאנתו, והעדיפו להמשיך את המצב הרוחני של המדבר, ולא ליפול למצב הגשמי של ארץ ישראל.

• משה רבינו: כפי הנראה, משה רבינו ידע כוונתם הרעה, אלא שלא היה לו ברירה והיה מוכרח להניח להם ללכת, כי אם לאו, ייראה כאילו הוא חושש להראותה להם. וכעין זה מבואר באור החיים הקדוש שמזה הטעם לא מנע אותם השם יתברך, כי גלוי לפניו שבלא זה ‘הייתה מהומה גדולה יותר’. ולכך התפלל לפחות על יהושע שלא ייכשל.

[והטעם שלא התפלל על אחרים. נראה מזה שהיכולת לפעול על אדם להצילו תלוי במדת התקרבותו אל הצדיק. ומחמת שיהושע היה משרתו היה יכול להתפלל עליו אבל לא על אחרים. וכלב הבין זאת ולכן הלך להתפלל על קברי אבות, ובזה קרב עצמו עליהם ויכלו לפעול עבורו].

• הוצאת דיבה: בפשטות, כל מה שסיפרו היה אמת, ומשה רבינו בעצמו אמר אותם הלשונות (בפרשת דברים) ‘ערים גדולות ובצורות בשמים, עם גדול ורם בני ענקים, מי יתייצב לפני בני ענק’. אלא שהיטו את ‘מסקנת הדברים’, ונתנו להם להבין שמחמת שאלו הם הפרטים, לכן אי אפשר לעלות לארץ ישראל ולכבוש אותם. ובאמת אינו כן, כי אמנם כל הפרטים הם אמת, אבל הקב”ה נותנה להם ויעשה עמהם נסים.

ובדברי הרמב”ן מבואר, שהיה שני חלקים בסיפורם. בתחילה, כשהיה בפני משה, התביישו לשקר וסיפרו רק דברי אמת [אלא שהוסיפו תיבת ‘אפס’, שמטה לגמרי את מסקנת הדברים, וכאמור]. ואחר כך כשהלכו לאוהליהם, החלו לספר דברי שקר: ‘ארץ אוכלת יושביה היא וכו”. ואז מאנו כולם ללכת. [ולכן מוכיח אותם משה בפרשת דברים ‘וישיבו אותנו דבר ויאמרו, טובה הארץ אשר ה’ אלוקינו נותן לנו, ולא אביתם לעלות’, כי הוא לא שמע את הוצאת הדיבה שאמרו אחר כך].

• החטא: עיקר החטא שלהם היה לשון הרע, שהוא שקול כנגד שלשה עבירות ומגדיל עבירות עד לשמים (כמבואר בערכין טז, ובאריכות בספר ‘שמירת הלשון’). אמנם זה גופא צריך להבין מפני מה חמור כל כך עון זה, ומה התיקון לזה.

ביאור הפנימיות

להבנת העניין, יש לבאר תחילה מה מהותו של ‘ארץ ישראל’. בפשטות, הוא מקום המיועד למגוריהם של עם ישראל. אבל בוודאי אין זה סוף העניין, שהרי כל התורה סובב סביב מעלת ארץ ישראל; שבע פעמים קבלו האבות הקדושים הבטחה על זה, ואף כריתת ברית; יציאת מצרים – הוא כדי לבוא לארץ ישראל. הגלות – הוא היציאה מארץ ישראל, והגאולה – הוא לשוב לארץ ישראל. ובקיצור: הכל סובב סביב ‘ארץ ישראל’.

אם כן, יש כאן עניין מהותי. ובאמת מבואר במשנה ‘עשר קדושות הן’, והראשון שבהם הוא ‘ארץ ישראל’ שיש בה קדושה מיוחדת, ובתוכה נמצאים גם שאר תשע הקדושות, שהם ירושלים ובית המקדש וכו’ עד קודש הקדשים. וצריך להבין מהו קדושתה המיוחדת של ארץ ישראל, והאם כל אחד שנמצא בארץ ישראל זוכה לכך, ואם לאו, איך כן זוכים לזה. והעניין יבואר על פי המבואר בליקוטי מוהר”ן (ח”א סימן ז, וח”ב סימן ז).

‘ארץ’ או ‘ישראל’

ארץ ישראל הוא מקום שיש בו סתירה מובהקת: מצד אחד – על פי דרך הטבע, אי אפשר לחיות בו בשום אופן. כי הוא מקום שאין גשמים יכולים לרדת בו כלל [כמו שבמצרים אין גשמים, ושניהם הרי באותו מקום], וגם ניכר בחוש שמאד קשה להתקיים בארץ ישראל, יותר מכל מקום אחר בעולם, כי בדרך הטבע אין בו קיום לשום אדם.

ומצד שני – כל השפע מגיע רק לארץ ישראל, ששם ‘עיני ה’ אלוקיך בה’, והיא ‘שותה תחילה’ וכל העולם אינו שותה אלא מ’התמצית’ של ארץ ישראל. וגם זה ניכר בחוש, שבסופו של דבר הכי הרבה שפע יש דווקא בארץ ישראל. וידוע שכל האילנות שגדלים בכל מקום בעולם, וכל מיני שפע שיש באיזה מקום – כולם נמשכים דרך גידים וצינורות דקים מארץ ישראל וירושלים, ושלמה המלך שידע להבחין בכך, נטע כל מיני אילנות וכל מיני שפע – כאן בארץ ישראל.

והסתירה הזאת נמצאת בשמה ‘ארץ ישראל’; מצד אחד – היא ‘ארץ’ יותר מכל מקום אחר בעולם, דהיינו מקום מגושם ויבש שאינו יכול להצמיח ולהוליד שום שפע. ומצד שני היא ‘ישראל’ יותר מכל מקום אחר בעולם, שכל השפע – הגשמי והרוחני – מושפע רק אליו, ורק ממנו נמשך שיריים לכל העולם.

אמונה – כלי השפע

והתשובה לסתירה הזאת הוא: אמונה. אמונה הוא הכלי שמצד עצמו אין בו כלום, אבל הוא הכלי שמכיל את כל השפע.

ואמנם ברוב העולם יכולים לחיות בטעות בלי אמונה, כי נדמה כאילו יכולים להצמיח ולהשיג בעצמם, ויש באמת כוחות הטבע שהשם יתברך הטביע שם, שיכולים לקבל שפע גם בלי אמונה, אבל הוא שפע מאד מאד מצומצם, כי אין לו כלים.

אבל בארץ ישראל – אי אפשר לחיות בכלל בלי אמונה, כי בלי אמונה אין כלום, אפילו לא מה שיכולים לקבל בכוחות הטבע, כי אין כוחות הטבע בארץ ישראל. ולכן מוכרחים לחיות עם אמונה, ואז, יש כלי גדול ורחב לקבל כל השפע שבעולם.

וזה גודל המתנה של ארץ ישראל – המתנה של האמונה. כי רק מי שיש לו אמונה חייו חיים, וכל יהדותנו וכל התורה – הוא רק כדי לבוא לאמונה, שהוא התמצית והתכלית של כל התורה, כמו שכתוב ‘כל מצוותיך אמונה’, ואמרו חז”ל ‘בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה’. דהיינו להכיר את מציאותו יתברך בעולם, כמבואר בזוהר הקדוש (בהרבה מקומות) שכל המצוות הם רק ‘עצות’ בכדי לזכות לדבר העיקרי שהוא ‘בגין דאשתמודעין ליה’ (ראה ליקוטי מוהר”ן לז).

וכדי שבהכרח נבא לאמונה, קבלנו מתנה גדולה ויקרה שהיא ארץ ישראל. שהוא המקום היחיד בעולם – שאי אפשר לחיות בו אלא עם אמונה, ומי שאין לו אמונה אין לו קיום בארץ ישראל, ועל ידי זה נזכה בהכרח להגיע לאמונה. ולכן, הגלות שהיא חסרון אמונה, מתבטאת ביציאה מהארץ, והגאולה שהיא תיקון האמונה – הוא לחזור לארץ ישראל.

מרגלים – סתירה לאמונה

וכאן היה עיקר טעות המרגלים. כי הם הלכו לראות את ארץ ישראל איך היא נראית – והאמת, שהיא נראית גרוע מאד, וזה בעצמו הוא מתנתה. כי המתנה אינה כפי שהיא נראית, אלא כפי מה שהיא מכריחה את האדם לחיות, דהיינו להגיע לאמונה שזה עיקר המתנה.

והיו צריכים להבין זאת, ולכן אמר השם יתברך ‘ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל’, כלומר, שיסתכלו על כך שכל הסיפור של ארץ ישראל הוא ‘אשר אני נותן’, שהשם יתברך מתגלה בתוכה, ומגלה איך שהוא מנהיג את הכל שלא בדרך הטבע אלא בהשגחה גלויה. ואם כן, אדרבה, דווקא משום שקשה לכבוש אותה, ודווקא משום שקשה לחיות בה והיא ‘ארץ אוכלת יושביה’ – דווקא משום כך, מוכרחים לבוא לאמונה, ואז מתגלה יותר השם יתברך, שזה עיקר הטוב.

וזה היה כל הויכוח בין המרגלים לבין יהושע וכלב. הם לא התווכחו על הפרטים אם הם נכונים – אלא רק על המסקנא. שהמרגלים הסיקו מכך שאי אפשר ללכת לשם, לכבוש אותה ולחיות שם, ויהושע וכלב טענו שאדרבה ‘טובה הארץ מאד מאד, אם חפץ בנו ה’, והביא אותנו אל הארץ הזאת’, כלומר שבוודאי נוכל לכבוש אותה ולחיות בה, ודווקא שם נזכה לאמונה שהוא תשוקתנו וחמדת לבנו.

‘דעת’ או ‘מרגל’

והטעם לכך שטעו בכך, הוא משום שהם לא היו שייכים לסוג העבודה של ארץ ישראל, ולכן לא היו אמורים להיות נשיאים בארץ ישראל אלא רק במדבר. הם הורגלו לכך שקרבת ה’, הוא על ידי השגות רוחניות מתוך מצב של מן ובאר וענני כבוד, שהוא דרגה של ‘דרי מעלה’, ולא הבינו שעיקר הנחת רוח הוא דווקא מתוך מצב של ארץ ישראל, שבו יש עליות וירידות, לפעמים ‘דרי מעלה’ ולפעמים ‘דרי מטה’, לפעמים ‘דעת’ ולפעמים ‘אמונה’.

וזה עיקר החטא שלהם, שהלכו על דעת עצמם והיו ‘מרגלים’. כלומר, במקום לקבל את הדעת של משה רבינו, שהוא מאיר את הדעת האמתית שיש תכלית שנעשה דווקא מתוך השילוב של ‘דרי מעלה’ ו’דרי מטה’ [וכמו שאמר הקב”ה ‘שלח לך – לדעתך’, היינו שילכו עם הדעת שלך], הלכו על דעת עצמם, והחליטו מה צריך להיות ומה הם רוצים לראות [כמו שאמרו חז”ל ‘שהקדימו פה לעין’ ואכ”מ].

וזהו החטא החמור של לשון הרע – שהאדם ‘מרגל’ על עצמו ועל אחרים, ובודק כל הזמן לפי קריטריונים שהוא החליט מה זה טוב או רע, ועל פי זה שופט את עצמו ואת יכולותיו, ושופט את אחרים ואת דרגתם ומעמדם. ולא כפי הדעת של הצדיקים. כי מי שהולך על פי דעת הצדיקים, יודע שאי אפשר לשפוט כלום ממה שנעשה עם האדם, רק ממה שנעשה בלבו כמה רצונות טובים יש לו, ואז, גם אם יש לו אין סוף עליות וירידות – כולם הם כלים לקרב אותו להשם יתברך, ומי שיודע זאת אינו ‘מרגל’.

ולכן, התיקון לזה הוא ציצית שמוזכר בפרשה. ששם אנו מוזהרים שלא להיות ‘מרגלים’ – ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם’, לא לתת לעיניים וללב להסיק מסקנות, אלא ללבוש ציצית שמכסה את הגוף, ונותן לנו כח לעצום את העיניים, שלא לראות ברע, אלא רק לחיות באמונה. ובזה מרומז גם האור של חנוכה [שמוזכר ברמז וראשי תיבות בפרשה זו, בפסוק ‘הזה כגודל חסדך וכאשר נשאת’], שאז מאיר הדעת של הצדיקים, וקיצרתי.

Podcast: Play in new window | Download

פרשת בהעלותך היא הפרשה השלישית בסדר במדבר, והיא נחלקת לשלשה ספרים. החלק הראשון הוא המשך לפרשת במדבר ופרשת נשא, וממשיך לבאר עניין הלויים, הדגלים והמסעות. החלק השני הוא פרשת ‘ויהי בנסוע הארון’ שנחשב לחומש בפני עצמו, והחלק השלישי מתחיל לספר את הנסיונות שהיו וממשיך בזה בפרשיות הבאות.

אמנם בתחילת הפרשה – יש פרשיה שעומדת בפני עצמה, ולכאורה אינה שייכת כלל לסדר הדברים, והוא פרשת ‘בהעלותך את הנרות’, שעוסק בציווי הדלקת המנורה בבית המקדש. ולכאורה אינו שייך לכאן ואדרבה, מפסיק באמצע העניין.

עניין זה כבר נכתב בתורה שני פעמים – בפרשת תרומה [והעלה את נרותיה, והאיר על עבר פניה], ובפרשת תצוה [ויקחו אליך שמן זית זך, וכל הפרשה]. וכאן יש כמה פרטים שהתחדשו וכדלהלן, אבל צריך להבין מפני מה נכתב כאן, ומתוך כך נלמד יסודות נפלאים לעבודת ה’.

התמיהות שבפרשה

א. ‘בהעלותך את הנרות’ – מפני מה נכתב כאן פרשה זו, אחר שכבר נכתב בפרשת תרומה ופרשת תצוה. ומדוע נכתב כאן באמצע סדר חנוכת המשכן ועבודת הלוויים.

ב. ‘אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות’ – מהו פני המנורה, ומדוע צריך שיאיר באופן הזה. כמו כן, לכאורה מאירים רק ‘ששת הנרות’ אל מול פני המנורה ולא ‘שבעת הנרות’.

ג. ‘ויעש כן אהרן’ – מפני מה צריך לציין זאת, וכי יעלה על הדעת שלא עשה כן.

ד. מפני מה צריך לציין שהמנורה הייתה עשויה מקשה זהב.

ביאור הפשט

א. פרשת המנורה: בדברי רש”י מבואר (מדברי חז”ל) שכשראה אהרן חנוכת המזבח, חלשה דעתו שלא היה לו חלק בזה. אמר לו משה שלך גדולה משלהם שאתה מטיב ומעלה את הנרות.

והרמב”ן תמה, איזה חלישות הדעת היה לו, והרי אהרן יש לו עבודת הקטורת, מנחת חביתין, עבודת יום הכיפורים, והוא ‘קדוש ה’ עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלוקינו’, והוא בעצמו הקריב את קרבנות הנשיאים.

וביאר הרמב”ן, שהחלישות הדעת היה על שלא היה לו חלק ב’חנוכה’ של המזבח, ועל זה אמר לו שיש לו חלק ב’חנוכה’ אחרת – והוא נס חנוכה שהיה על ידי המנורה. ומה שאמר לו ‘שלך גדולה משלהם’ הוא משום שחנוכה זו היא לדורות, גם בזמן שאין בית המקדש קיים.

והאור החיים מבאר שבהטבת המנורה, צריך להסיר את הנרות בכל יום ולהחזירם, וכיון שהמנורה פסולה בלי הנרות, נמצא שבכל יום הוא מכשיר את המנורה מחדש, ואם כן הוא עושה ‘חינוך’ בכל יום.

[ומה שהתחדש בפרשה זו, הוא כמה דברים. א. ‘בהעלותך’ עד שתהא שלהבת עולה מאליה. ב. ‘אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות’. והרמב”ן מבאר שהתחדש גם כן שמעכב ‘מנורה’ ו’מקשה’].

ב. פני המנורה: באור החיים מבואר, על פי דברי חז”ל (שבת כג) על המנורה ‘וכי לאורה הוא צריך, והלא כל ארבעים שנה שהלכו במדבר לא הלכו אלא לאורו, אלא עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל’, והעדות היא על ידי נר מערבי שדולק בכל יום כל היום. וכיון שכל התכלית של המנורה הוא העדות הזאת – צריך שכל הנרות יאירו אל הנר הזה, להראות בפירוש שכל עניינם אינו ‘לאורה’ אלא ‘לעדות’.

ובדרך רמז מבאר ש’פני המנורה’ רומז לישראל, ו’שבעת הנרות’ רומז לשבעים אומות, וכולם מכוונים לישראל, וצריכים לשמשם. ולעתיד לבוא יתבטלו לגמרי.

ג. ויעש כן אהרן: בדברי רש”י מבואר ‘מלמד שלא שינה’, והוא תמוה וכי יעלה על הדעת שישנה. והרמב”ן מבאר שאהרן הכהן השתדל לעשות מצוה זו בעצמה ולא ליתן לאחרים, אף שכשרה בכל כהן, וזאת משום שהיא ‘רומזת לדבר עליון וסוד נשגב’ (ולא באר מהו הסוד).

והאור החיים הקדוש באר לפי דרכו שהיה כאן ציווי מיוחד לעשותו באופן שמפרק המנורה ובונה אותה מחדש, ועל זה יש הדגשה שעשה כן. ובשם קדושת לוי ידוע, שמרוב התלהבות היה יכול לשפוך השמן וכדומה, והעיד הכתוב שעל אף גודל ההתלהבות – עשה הכל כשורה.

ביאור הפנימיות

בדברי הרמב”ן האמורים, מבואר שהמנורה ‘רומזת לדבר עליון וסוד נשגב’. ופנימיות העניין מבואר בליקוטי מוהר”ן (סימן כא), שהמנורה וכל פרטיה, רומזת לשכל אלוקי שעלינו לזכות להשיג, ועל פי פרטי המנורה יתבאר איך זוכים לזה, וכדלהלן.

אחור וקדם

השכל של אדם דולק כמו נר. כמו שהאש הוא דבר רוחני ומופשט, ובכל זאת אינו יכול לדלוק אלא על ידי שמן ופתילה גשמיים; כך השכל הוא כח רוחני ומופשט, אבל אינו יכול ‘לדלוק’ אלא על ידי השמן והפתילה, שהם הגוף והשמנים שבו [ולכן כשאדם רעב (שהגוף-הפתילה חלשה) ובעיקר כשהוא צמא (שאז אין מספיק שמן) – קשה לו לחשוב.

על אדם הראשון נאמר ‘אחור וקדם צרתני’, ובפשטות הכוונה שברא בו שני פרצופים מפנים ומאחור – שלו ושל חוה. אבל בפנימיות הכוונה היא שיש בו שני מיני שכל; אחד מכונה בשם ‘אחור’ והשני מכונה בשם ‘קדם’.

שכל ‘אחור’ – הוא השכל המוכר והרגיל. שבו אדם לומד דבר בצורה מסודרת שלב אחר שלב, תחילה את האותיות, אחר כך את הנקודות, קריאת מלים, הבנת הכתוב, וכך ידיעה אחר ידיעה, עד שהשכל שלו נבנה. השכל הזה הוא קר ויבש – כי הוא קולט נתונים, ואוגר אותם במוח כמו מחסן. ואין לזה בהכרח השפעה ישירה על חייו.

שכל ‘קדם’ – הוא שפע אלוקי, דהיינו הארה שמגיע ‘מלמעלה’ – לא על ידי לימוד מסודר והבנה עקבית, אלא מאיר פתאום במוחו של אדם כמו ברק, שמציף אותו באור ותופס אותו. והשכל הזה אינו ידיעה בעלמא, אלא ידיעה מהותית שמבעירה את הלב ותוספת אותו.

ביטול הבחירה

עיקר האדם הוא השכל ‘קדם’. כי כל הידיעות שאדם לומד ויודע – עדיין איננו הוא בעצמו. וכפי שידוע על אריסטו ימ”ש, שתפסו אותו במעשה מגונה, וכשהתפלאו אמר ‘כעת אני לא אריסטו’. ומעשים שבכל יום, שיכול אדם לתת הרצאה על נושא מסוים, כשהוא בעצמו לא מקיים את דברי עצמו [כמו לדבר על סכנת עישון, תוך כדי עישון]. וכל זה משום שהשכל של אדם – מנותק ממנו ואיננו חלק מעצמיותו. ורק שכל ‘קדם’ – דהיינו הארה ש’תופס’ אותו, הוא זה שהופך להיות הוא בעצמו.

המבחן של זה הוא ‘ביטול הבחירה’. כלומר, למרות שבעצם יש בחירה לכל אדם על כל דבר שבעולם, לטוב או לרע ח”ו – למעשה ברוב הדברים אין באמת בחירה, כי רוב הדברים הם ‘מחוץ’ לבחירה, לטוב או למוטב. ולמשל, לרוב שומרי תורה ומצוות אין בחירה אם לחלל שבת במזיד, נמצא שלגבי זה יש ‘ביטול הבחירה’.

ביטול הבחירה הוא תוצאה של ‘שכל קדם’. כי כל ידיעה שתופסת את האדם, והופכת להיות חלק ממנו – הוא לא יכול לעשות אחרת מכך. ונקודה זו – היא ההגדרה היחידה לדרגה של אדם. מה שמבדיל בין אדם שפל שבשפלים – לבין הצדיק הגדול ביותר, הוא רק בנקודה זו – כמה ‘שכל קדם’ יש לו, דהיינו כמה ביטול הבחירה יש לו. עד שאצל משה רבינו – לא היה בחירה על שום דבר, רק על דברים שלא שמע בפירוש, והיה צריך להכריע מעצמו מה רצון ה’ (ראה ליקוטי מוהר”ן סימן קצ).

שבעת הנרות

השאלה היא איך זוכים להגיע לשכל קדם. בשלמא שכל אחור – הוא דבר שכל אחד יכול; פשוט לפתוח ספר ולהתחיל ללמוד, ידיעה אחר ידיעה ופרט אחר פרט. אבל שכל קדם – שהוא הארה שמגיע מלמעלה, איך אפשר לגרום שנזכה לזה.

התשובה לזה הוא מעשה המנורה. המנורה הוא הארת השכל כאמור, ובעיקר הוא מרמז על ‘שכל קדם’, שהוא נקרא ‘פני המנורה’. [כי ‘פנים’ ו’קדם’ היינו הך, ושניהם הם להיפך מ’אחור’]. ובכדי לזכות לזה צריך ‘אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות’, שכל שבעת הנרות יאירו, ואז יכולים לזכות ל’פני המנורה’.

שבעת הנרות – הם שבעה נקבים שיש בראשו של אדם; שתי עיניים, שתי אוזניים, שתי נקבי החוטם, והפה. שהם הצינורות של המוח, ודרכם הוא ניזון. אדם שאין לו את הנקבים האלו – בעצם אין לו מוח, כי המוח שלו ריק וחלול, ואין בו שום שימוש. ורק על ידי הנקבים האלו – המוח ניזון ומתמלא, ואז יש לו משמעות.

דרך הנקבים האלו – יכולים להכניס דברים טובים או חלילה רעים. ולכן יש שתיים מכל דבר – כי יש עין ימין כדי לראות טוב, ועין שמאל כדי לעצום מראות ברע, וכן בחוש השמיעה, וכן בחוש הריח [שמרמז על ‘הרגשה’]. וגם בפה צריך לשמור על חוש הדיבור שיכניס רק דברים טובים ולא דברים רעים [ולהלן יתבאר מדוע יש רק פה אחד].

כאשר שומרים על נקיות שבעת הנקבים – שהם ‘שבעת הנרות’ – אזי המוח נקי, וכשהוא נקי הוא יכול לקבל הארה ושפע אלוקי. כי בעצם יש לאדם הרבה שפע אלוקי [על ידי המאמץ של השכל אחור, ואין כאן מקומו], אלא שהוא נשאר ‘מבחוץ’ ואין לו מקום להיכנס. וכשהמוח מתפנה מכל הדברים האחרים ש’תופסים’ אותו – ממילא יש מקום לשפע אלוקי להיכנס.

פני המנורה

אמנם העצה הזו בעצמה – צריכה עצה. כי סוף סוף בני אדם אנחנו, ויש יצר הרע ונסיונות, ולא תמיד זוכים לקדש את שבעת הנרות כראוי. בפרט העיניים והאוזניים – שמוכרחים להיות פתוחים, ואי אפשר להינצל לגמרי מראיות ושמיעות שאינם טובות.

והעצה לזה הוא ‘הידיעה והבחירה’. ובזה יתבאר מדוע יש רק פה אחד, הלא גם בדיבור יש דיבור טוב ודיבור שאינו טוב. אך הביאור הוא, שכל הדיבורים נכללים בשתי הגדרות בלבד – אמת או שקר. אמת – כולל כל הדיבורים הטובים, ושקר כולל כל הדיבורים הפגומים.

אמנם כשעוסקים בעניין ‘אמת’ – יש אמת ויש אמת לאמתו. כלומר, בוודאי האמת הוא שצריך לדבר רק דיבורים טובים, ולקיים את התורה, ולשמור כל החושים, ולא לפגום כלל וכלל. אבל האמת לאמתו הוא – שגם את הרע וגם את הנסיונות, והנפילות והמכשולות – ברא השם יתברך, כי אין עוד מלבדו. ואמנם אין אתנו יודע עד מה, לשם מה עשה את זה, ולכן אין לנו רשות לחשוב על זה ולהתעסק עם ‘הידיעה’ הזאת אלא רק להתעסק ב’בחירה’, אבל סוף סוף הידיעה הזאת היא האמת לאמתו.

ולכן יש רק פה אחד, כי בסופו של דבר – אין באמת אמת ושקר, אלא רק אמת, כי רק השם יתברך נמצא כאן ותו לא. וכשאדם יודע זאת ומאמין בזה באמונה שלמה – דווקא אז יש לו את הכח לברר את הטוב מן הרע, ולבחור בטוב ולהרחיק את הרע. ואז יש כח לשני עיניים ואוזניים ונקבי החוטם.

וזה גם כן הכוונה ‘אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות’ – פני המנורה הוא הפה שהוא באמצע, ולמולו יכולים להאיר את העיניים והאוזניים והחוטם, כי רק כשמאמינים ב’ידיעה’ ויודעים שיש רק ‘פה אחד’, ורק אמת אחת – אז יכולים להאיר את שבעת הנרות [ולכן נקרא ‘שבעת הנרות’ אף שהם רק שש, כי בהעלם נרמז בהם גם ‘הפה השני’ שאינו קיים].

שלך גדולה משלהם

קרבנות הנשיאים – הם עבודה של ‘בירורים’. כי הקרבת הקרבן הוא עבודה של בירור הטוב מהרע [כמו שהתבאר בפרשת ויקרא], וזה אפשר רק בבית המקדש, ששם רואים את האמת ומכח זה יכולים לברר הטוב מהרע. אבל כשאין בית המקדש – אין את הכח הזה.

אבל אהרן קיבל את עבודת המנורה, שזה לא רק בזמן בית המקדש – אלא לדורות. כי המנורה מאיר את אור הידיעה [של ‘פני המנורה’], ועל ידי זה מקבלים כח של בחירה בכל עת וזמן ומצב. ובזה ניחמו משה ‘שלך גדולה משלהם’.

וזה הטעם שהמנורה צריכה להיות ‘מקשה’ – כי חייב להיות מקשה אחת של ידיעה ובחירה, של פני המנורה ושל שבעת הנרות. כי אם לא כן – דהיינו אם חסר את הידיעה, אין כח לבחירה, ואם אין בחירה, אין משמעות לידיעה. ולכן דווקא כאן הוכרח לחזור ולהדגיש שהמנורה היא ‘מקשה’.

Podcast: Play in new window | Download