ארכיון לתאריך : יוני 4th, 2019

פרשת בחוקותי – הוא סיום חומש ויקרא, ולא רק חומש ויקרא – אלא סיום סדר המצוות [משום שבחומש במדבר אין עוד מצוות, אלא רק סיפור הדברים של דור המדבר, וחומש דברים הוא ‘משנה תורה’].

ומשום שהוא סיום סדר המצוות, מופיע בפרשה זאת סדר ‘הברית’ על כל המצוות, שכולל בתוכו ברכות על קיום המצוות, ותוכחה על אי קיומם. ובזה נכנסו באלה ובשבועה לברית על קיום התורה לעולם ועד.

סדר זה מופיע פעמיים בתורה – בפרשת בחוקותי, ובפרשת כי תבא. ואת שניהם קוראים בסמוך לראש השנה; קודם חודש תשרי, וקודם חג השבועות (שגם הוא נחשב ראש השנה), משום ‘תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה’, כמובא בגמרא (מגילה לא).

קריאת פרשה זו, יש בה עונג ושמחה מצד אחד – כששומעים את הברכות, אבל גם צער ופחד מצד שני – כששומעים את התוכחה. אמנם לכשנבין מהות התוכחה – נראה שגם קריאת החלק הזה, יש בה שמחה והתרגשות, לא פחות ואף יותר מהחלק של הברכות. [וכמובא על המגיד מקאז’ניץ שכשהיו קוראים החלק הזה, היה משמיע תנועות של הנאה ותענוג. וכפי שניתן להבין מדברי הגמרא בעצמה – שעל ידי עצם הקריאה, פועלים ש’תכלה שנה וקללותיה’].

התמיהות שבפרשה

א. ‘אם בחוקותי תלכו, ואת מצוותי תשמרו’ – צריך להבין כפל הלשון.

ב. סדר הברכות מתאר מצב של עולם מתוקן – באוכל, בבריאות, בשלום, ובהצלחה גשמית ורוחנית. האם היה איזה זמן שהתקיימו כל הברכות הללו.

ג. ‘ואם לא תשמעו לי’: א. לכאורה די בזה שאין את הברכות, ומדוע צריך גם את כל התוכחה. ב. מדוע הקללות הם הרבה יותר מהברכות. ג. מהו עניין מספר ‘שבע’ שמופיע לאורך כל הקללות, ומהו הלשון ‘אף אני’. ד. האם אפסה תקוה, והרי לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואם אין מקיימים את התורה כראוי – עומדים בפני ענשים כבדים כאלו רח”ל, ונראה מזה כאילו נשתנינו חלילה לרעה מכל אומות העולם, שאינם עומדים בסכנה זו. ה. מהו הדגש ‘אז תרצה הארץ את שבתותיה’, וכי זה כל העניין.

ד. אחר כל התוכחה מסיים הכתוב ‘אלה החוקים והמשפטים וגו” כאילו מסיים את התורה. ומיד לאחר מכן באים בכתוב עוד כמה מצוות, שלאחריהם נכתב שוב ‘אלה המצוות אשר ציוה ה’ את משה בהר סיני’ ובזה נשלם הפרשה והחומש. וצריך ביאור הכפילות, ומדוע באמת לא נכתבו המצוות הללו קודם לכן.

ביאור הפשט

א. בחוקותי תלכו: רש”י מבאר שאינו הולך על קיום המצוות, כי על זה כבר נאמר ‘ואת מצוותי תשמורו’, אלא בא לומר ‘שתהיו עמלים בתורה’. וצ”ב הרי עמל התורה אף הוא חלק מהמצוות, ואם כן, כבר נכלל גם הוא ב’את מצוותי תשמרו’. וגם צריך להבין מהו הלשון ‘הליכה’. [ובאור החיים הקדוש ביאר בארבעים ושניים אופנים כידוע, והדברים נפלאים ומאירים].

ב. הברכות והקללות: בדברי הרמב”ן מבואר, ש”לא השיגו ישראל מעולם לברכות האלה בשלמותן, לא הרבים ולא היחידים מהם, [וזאת משום] שלא עלתה זכותם לכך, ועל כן תמצא לרבותינו ז”ל שיזכירו בפסוקים האלה ‘לעתיד לבוא’ [ומביא לזה כמה דוגמאות]’. כלומר, באמת הברכות האלו יכולים להיות בכל זמן, אלא שצריך לזה שלימות קיום התורה, ולכן יהיה זה רק לעתיד לבוא.

לעומת זאת, בדברי התוכחה מבאר הרמב”ן שכל התוכחה הכתובה כאן התקיימה בגלות בית ראשון, והתוכחה שבפרשת כי תבא התקיימה בגלות הזאת של בית שני, ומוכיח זאת בכמה עניינים. ויש כאן קצת תימה, שהברכות לא התקיימו ואילו התוכחה התקיימה.

ג. התוכחה: בדברי רש”י מבואר שאין הקללות אמורות במי שאינו מקיים המצוות, אלא במי שמואס בהם וגועל אותם, ואף מואס באחרים העושים ומונע מהם, ומלבד זה גם כופר בעיקר. ואם כן, במי שרק אינו מקיים המצוות כראוי, יש רק מניעת הברכות אבל לא תוכחה. [ומה שמתחיל הפסוק ‘ואם לא תשמעו לי’, מבאר האור החיים הקדוש, שיש כאן סדר של השתלשלות, שכל אחד גורר את חברו – ועלול לבוא מתוך כך חלילה לכפירה בעיקר].

ד. ‘שבע’, ו’אף אני’, ו’שמיטה’: הרמב”ן מבאר שכל זה מרמז על השכינה, שנקראת ‘שבע’ ונקראת ‘אני’, והיא זאת שמוכיחה את ישראל, ולכן מובן שעיקר התביעה הוא על השמיטה, שנוגע אל השכינה [כפי שהתבאר בפרשת בהר]. ועדיין צריך למודעי.

ביאור הפנימיות

כל סדר הברכות והתוכחה נקראים בלשון הכתוב ‘ברית’. ובזוהר הקדוש על הפרשה מבאר באריכות גדול הרחמנות שיש להשם יתברך אלינו, מתוך האהבה והשייכות שיש לו עמנו, ומבאר בדרך פלא את כל התוכחה, בדרך של אהבה המקלקלת את השורה, ההיפך הגמור ממה שנראה לכאורה מעצם הדברים.

שני משלים נפלאים

התוכחה מגיע כאשר המערכת איננה כשורה, והקשר אינו בנוי בצורה בריאה כביכול, ומן ההכרח לשנות מן הסדר הקבוע ולהפעיל סדר של עונש ותוכחה. אבל האופן בו העניין נעשה, והתכלית של זה – הם נפלאים מאד, ומתוארים בדברי הזוה”ק בשני ‘משלים’ עיקריים.

המשל מבוסס על הקשר בין המלך לבנו, שבמצב כתיקונו הבן נמצא בארמונו של אביו, סמוך על שולחנו, והם מתענגים זה על זה, והבן אינו חסר דבר לא בגוף ולא בנפש. אבל כשהבן אינו מתנהג כשורה, נאלץ אביו להרחיקו משולחנו ומארמונו, ולפעמים אף ממדינתו.

אמנם ברור, שאין רצון המלך בשילוחו של בנו לאבדון, אלא רק כדי לעורר אותו לחזור לתיקונו. ולשם כך, הוא שולח את ‘המטרוניתא’ יחד עם בנה, ומרוב געגועיו אליה, הוא מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות, משגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים – כדי לראות אותה, ומתוך כך גם את בנה, ועל ידי זה הוא מתעורר ברחמנות להשיבו אליו. [כדאי מאד לראות את הלשונות בפנים, בפרט בימים של הילולא דרשב”י, לשונות שמעוררים מאד את האהבה והגעגוע והרחמנות].

והיה, אם עדיין לא חזר הבן לתיקונו, ואביו נאלץ לשלחו מחוץ למדינתו – ושם הוא נמצא בסכנה ליפול לידי ליסטים או חיות רעות, או לידי האויבים, ומי יודע אם יחזור חי לביתו – אזי אביו בעצמו הולך עמו לגלות, ועוזב את ביתו ארמונו ומדינתו להיות עם בנו, עד שישוב לתיקונו.

ולכן, כל התוכחה נאמרה באופן של ‘שבע’, ושבע פעמים שבע – כי כל התוכחה אינה באופן של גירושין ושילוח, בלי שום השגחה – אלא הכל על ידי השכינה שהיא ה’מטרוניתא’, שנקראת ‘שבע’ ונקראת ‘אני’. להלן נבאר משמעות העניין, ומתוך כך נבאר בעז”ה את הפרשה והעניין.

המלכות – בתיקונה או בקלקולה

פרשה זו הוא כאמור סיום סדר המצוות שבתורה. ולכן, בפרשה זו באה התורה לבאר לנו מהות קבלת ושמירת התורה והמצוות – שאינם רק ‘דבר מלך שלטון’, אלא יש כאן תהליך פנימי שמתרחש על ידי זה, ולכן, יש לזה תוצאה ניכרת בעולם – לכאן או לכאן.

בני ישראל – הם השכינה הקדושה, כי על ידינו מתגלה מלכותו והשראתו יתברך בעולם. כשאנו מקבלים את התורה, ומקיימים את המצוות – אנו ממליכים אותו יתברך, ומגלים אותו בעולם. וזה נקרא ‘שבע’, דהיינו המדה השביעית שהיא ‘המלכות’ ו’השכינה’ הקדושה, כלומר, גילוי מציאותו, מלכותו, והשראתו יתברך בעולם.

וכשהמלכות מתוקנת, אזי כל העולם מתוקן. כל השפע בא כתיקונו, הגשמים והפירות והפרנסה. וגם הגופות בריאים ויפים, ואין שום מלחמה ומחלוקת, רק שלום ושלוה. וזה יהיה כאשר יגיע העולם לתיקונו, ויתגלה מלכותו יתברך בשלמות, ואז נראה את התוצאה של כל מה שעשינו, שיהיה עולם מתוקן – ברוחניות ואף בגשמיות.

אמנם, כאשר אין זה כראוי ובשלמות, והיינו בזמן הזה שעוד לא הגיע העולם לתיקונו – אזי רואים רק חלק מהתיקון והברכה; יש גשמים, פרנסה ובריאות – אבל רק חלקי, או מתוך יגיעה וקושי. וכן שאר העניינים. וכאשר לא רק שאינו כראוי בשלימות, אלא גם נפגם המלכות, ועם ישראל אינם עוסקים כלל לגלות את מלכותו והשראתו – אזי המלכות והשכינה נמצאת בגלות. ואז מתעורר השם יתברך להוכיח את בניו האהובים – כדי לעורר אותם מחדש אל הברית והמלכות, כדלהלן.

שמד מול רצון

בכל ‘ברית’ וקשר – יש שני מצבים בלבד: שמד או רצון. ‘שמד’ הוא ניתוק וקרירות, ו’רצון’ הוא חיבור ואהבה.

ואמנם לכאורה הם מבטאים שני מצבים קיצוניים; כי ‘שמד’ הוא ניתוק מוחלט, וכמו שקוראים למי שפרק שם ישראל מעליו, והלך לבקש מקומו בין גוים ועובדי עבודה זרה, שנקרא שמו ‘משומד’. ולעומת זאת ‘רצון’ הוא הדרגה הגבוהה ביותר של חיבור, ורומז למדת הכתר, שהוא למעלה מכל המוחין והמידות, וגבוה מכל המחשבות ההרגשות והדיבורים.

אבל באמת הם כוללים את כל הדרגות והמצבים שבעולם. כי כל אדם, וכל דרגה, וכל מצב – יש בו אפשרות של ‘רצון’ או של ‘שמד’. והוא שייך לכל פרט ופרט. לדוגמא: יכול להיות צדיק גדול, שנמצא בדרגות גדולות – אבל ברגעים מסוימים או כלפי דברים מסוימים, הוא מנותק, ואם כן יש בו שמד. וכן יכול להיות להיפך, רשע גדול שעובר על כל התורה, אבל יש לו רגעים או עניינים מסוימים, שבהם הוא מרגיש חיבור, ואם כן יש בו רצון. ומזה יש להשליך על כל המצבים והדרגות.

וזה כל התכלית של האדם בעולם, וכל המטרה של התורה והמצוות – להעלות את האדם ממצב של ‘שמד’ למצב של ‘רצון’, ולא רק ‘שמד מוחלט’ ו’רצון מוחלט’ אלא כל מיני דרגות ומצבים של ‘שמד’ וכל מיני דרגות ומצבים של ‘רצון’. והכח לזה הוא על ידי ה’ברית’ שהוא מדת היסוד-צדיק, ולכן ‘משה’ רבינו שהוא ראש כל הצדיקים, עומד בין שמד לרצון [שמד – 344, משה – 345, רצון – 346], ומעלה כל אחד מכאן לכאן.

וכל סדר הברכות והתוכחה – עומד על הציר הזה, שבין שמד לרצון. שעל ידי הרצון נמשכים כל הברכות וכל השפע באופן מתוקן. ועל ידי השמד, מתעוררים כל מיני נסיונות ותוכחה, ולא כעונש בלבד – אלא כדי להעלות משמד לרצון, וכפי שיתבאר.

עמל התורה – או כופר בעיקר

‘אם בחוקותי תלכו’ – שתהיו עמלים בתורה. הטעם שנצרך עמל בתורה, אינו מצד ‘מצות תלמוד תורה’, שהרי בכל המצוות אין חיוב שיהיה ‘עמל’, אלא מצד ‘בירור הרצון’. העמל בתורה הוא כדי להתיש את יישותו של האדם, ולברר את רצונו – שיהיה מחובר אליה ואל נותנה. וכך, הוא יוצא מ’שמד’ ל’רצון’, ואזי גם קיום המצוות יהיה מתוך רצון. [ולכן נקרא בשם ‘חוקה’, כי החיבור הוא בעצם, ולא מחמת טעם. וגם נקרא בשם ‘הליכה’, כי רק ברצון שייך הליכה והתקדמות מדרגה לדרגה, ואכמ”ל].

ואזי, אם הרצון מבורר בשלימות וכראוי – אזי הברית כתיקונה, וכן המלכות. ועל ידי זה הכל מתוקן לסעודה, וכאמור. ולהיפך, אם הרצון פגום, ומתוך כך נעשה ‘בחוקותי תמאסו’ – דהיינו לא רק אי קיום התורה, אלא מאיסה וכפירה, שזה תוצאה של ‘שמד’, אז מתחיל סדר הקללות והתוכחה.

וכאן נמצא עיקר החידוש. לכאורה, יש בחירה בטוב או ברע, בקיום התורה או חלילה בפריקת עול. אך כל זה רק לכאורה, כי מאחר שמדובר בברית – אי אפשר לבחור אלא בה. או בבחירה לכתחילה לטוב, או על ידי גילוי הברית בדיעבד מתוך הרע.

כי לכאורה כאשר פורקים עול חלילה, אזי כל ‘האויבים’ הופכים לאוהבים, ואז ‘ככל העמים בית ישראל’. אך הנה, המה יוצאים לגלות, וכל התוכחה עוסקת בכך ש’האויבים’ ירדפו אותם, או יכלו אותם. והרי לא מדובר באויב פרטי אלא ב’אויב’ של עם ישראל, ואם מדוע עדיין אויב הוא לישראל. אלא משום שהשכינה נמצאת עמהם בגלות, כלומר, הגוי מזהה ביהודי את מה שהוא בעצמו לא זיהה – שיש בו ‘חיבור’ בעצם למשהו אחר, ולכן ממשיך לשנוא אותו. ומתוך כך, מתגלה בהכרח הברית שיש לנו, ואנו חוזרים משמד לרצון.

סיום הפרשה

ולכן, מיד לאחר סדר התוכחה, באים עוד כמה מצוות. שאינם ‘עוד’ מצוות – אלא גילוי הרצון. כי כל המצווה של ‘ערכין’ ושל ‘הקדש’ – הוא תוצאה של התעוררות אהבה עצומה, שמבעיר את הלב ברצון חזק ‘להעניק’ כביכול להשם יתברך. ובעצם, הרצון הוא לתת ‘נפשות’ אלא שאין השם יתברך חפץ בזה, ולכן נותנים ‘ערך נפש’, או לפחות שאר דברים.

נמצא שמצוות אלו מבטאים את ‘הרצון’ החזק הטמון בלבו של אדם. והרצון הזה, הוא ‘תוצאה’ של סדר הברית, הברכות והתוכחה – שכתובים קודם לזה. ולכן, הם נמצאים בסדר הפרשה לאחריו, ובסיומם, נכתב שוב הסיום ‘אלה המצוות והחוקים אשר ציוה ה’ את משה בהר סיני’.

חזק חזק ונתחזק

Podcast: Play in new window | Download