ארכיון לתאריך : יוני 5th, 2019

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 68

הבהרה: הסוגיא הזאת, יסודית מחד, ודקה ועדינה מאד מאידך. לכאורה אינה מתאימה ל'קצר ולעניין' אלא לליבון ארוך. בתקוה שלא תצא תקלה מתחת ידינו.

האם מותר ‘לחדש’ בתורה?

ממה נפשך, אם זה חדש – אז זה לא ‘תורה’, ואם זה תורה – אז זה לא ‘חדש’?!

***

הקניין המ”ד מקנייני התורה – הוא: ‘שומע ומוסיף’.

‘שומע’ פירושו: מקבל את מה שאומרים לו, ואינו זז מכך. ‘ומוסיף’ פירושו: שהוא מחדש בעצמו. ואיך יתקיימו שני הכתובים כאחד. מי ש’שומע’ לא מוסיף, ולא מתחכם, אלא נשאר נאמן ומדויק למה ששמע. ומי ש’מוסיף’ לכאורה אינו ‘שומע’  שהרי הוא יוצא מגבולות השמיעה ומערב גם את שכלו ו’כל המוסיף גורע’.

יש כאן בעצם שאלה יסודית: האם התורה אמורה לעבור בצורה מדויקת מרב לתלמיד ומאב לבן – ללא שום שינוי או סטיה. אות באות לפי כל הדקדוקים וללא כל שינויים וחידושים. או שבכל שלב בו היא עוברת [בן / תלמיד] היא עוברת ‘שינויים’ ו’חידושים’ ומקבלת פנים חדשות.

***

אילו היא אכן אמורה לעבור בלי שינוי אות או פסיק – מדובר אם כן בהעברה טכנית בלבד, ולשם כך איננו זקוקים ל’תלמידי חכמים’ ‘רבנים’ ו’צדיקים’, אלא בעיקר ‘בעלי זיכרון’. כמו כן, לא היה אמור להיות הבדל בין רבי אחד לרבי אחר, ובוודאי לא בין התלמידים של אותו רב, אלא כולם אומרים אותו דבר במדויק.

והמציאות היא הרי לא כן. במציאות, אנו רואים שהיא מתחדשת ועוד איך. החילוק בין התורה ‘בראשיתה’ לבין התורה שנמצאת בידנו כיום – הוא עצום. על גבי התורה שבכתב, יש את המשנה, עליה את הגמרא, את הראשונים, האחרונים, כשכל שלב מוליד הרחבות וחידושים לאין שיעור. ובתוך כל שלב – יש כל כך הרבה שיטות ו’רביים’, ואצל כל רבי – יש כל כך הרבה תלמידים, שכל אחד מהם יש לו דעה שונה וחידושים אחרים.

איך זה ייתכן, ואיך זה מסתדר עם השמירה על המקור ועל המסורת. ובאותה נשימה: מה בעצם ההבדל בין ‘רב’ ל’תלמיד’. כלומר: אם כל תלמידי ‘שמאי’ היו אומרים אותו דבר, וכל תלמידי ‘הלל’ היו אומרים אותו דבר – מובן ש’שמאי’ ו’הלל’ הם ‘רביים’ והשאר הם ‘תלמידים’. אבל אם כל אחד מהתלמידים – אומר גם הוא באופן שונה, אם כן, כל אחד הוא ‘רבי’, ומדוע נקראים הם ‘תלמידי פלוני’.

***

היסוד הוא פשוט, עמוק ומפליא גם יחד.

יש את ‘היסודות’ ויש את ‘התולדות’. היסודות של התורה – הם אמת נקיה וברורה, ואי אפשר לנגוע בהם בשום אופן, ולא לשנות בהם כמלא נימה. והיסודות הללו עברו בחרדת קודש מרבי לתלמיד ומאב לבן, בזהירות ושמירה עילאיים, שלא לשנות קוצו של יוד.

אבל מתוך ‘היסודות’ הללו – ישנם הרבה ‘תולדות’. ובזה יש מקום לחידושים והתרחבות, ואדרבה, לכל אחד יש את חלקו האישי, שמיוחד רק לו, ושמקנה לו את האפשרות ואת הזכות והחובה – להוליד את התולדות שמיוחדות רק לו, ואין מישהו אחר שיכול להוליד את התולדות האלו.

ובזעיר אנפין. אצל כל ‘רבי’ יש את היסודות המיוחדים שלו, שמהם אין לתלמידיו לזוז כמלא נימה, ויש את ‘התולדות’ שנולדים מאותם יסודות, שבהם יש מקום לתלמידים לחדש כל אחד כפי עניינו. [המשל המדויק לכל זה הוא התולדות גשמיים, שהיסודות בין כולם שווים: רמ”ח איברים ושס”ה גידים, ומבנה הגוף העקרוני. אבל התולדות משתנים בין אב לאב, ובין ילד לילד, ודוק היטב במשל ותבין מזה לנמשל].

‘לקנות את התורה’ – פירושו, להבחין בין ‘היסודות’ שמהם אסור לזוז כמלוא נימה, לבין ‘התולדות’ שבהם כל אחד חייב לחדש, לפרות ולרבות. אם הוא משנה את היסודות – הוא לא ‘תלמיד’ אלא ‘תלמיד טועה’, ואם אינו מחדש – אינו ‘תלמיד’ אלא ‘תוכי’.

ועוד משפט פשוט-עמוק לסיום: ‘תלמיד’ אמתי – הוא זה שיכול לכתוב ספר שלם, שאין בה מילה אחת ששמע בפירוש מרבו, ואין שם מילה אחת שלא קיבל מרבו.