ארכיון לחודש : יוני, 2019

פרשת נשא היא הפרשה השניה בסדר במדבר, והיא המשך לפרשת במדבר. בפרשת במדבר מבואר מניין בני ישראל לשבטיהם, וסדר הדגלים סביב המשכן. ובנוסף מבואר מניין הלויים וסדר חנייתם הפרטי סביב המשכן. ובפרשה זאת ממשיך לעסוק במניין בני לוי וסדר עבודתם.

ובהמשך הפרשה מבואר עוד כמה מצוות; מצות שילוח הטמאים, וקרבן אשם מעילות. וכן מצות בדיקת סוטה, ודיני הנזיר. ולאחר מכן פרשת ברכת כהנים וחנוכת המשכן עם קרבנות הנשיאים. ובפשטות אין נראה שיש שייכות בין העניינים. ואדרבה, נראה כאילו המצוות הללו ‘מפסיקות’ בין סדר הדגלים וחניית הלויים – לבין פרשת חנוכת המשכן, ששייכים זה לזה.

אמנם בוודאי שיש שייכות בין הדברים, הן בדרך הפשט והן בדרך הפנימיות. ולשם כך יש להבין מהו עניין ‘הלויים’; שמצד אחד אינם כהנים – שעובדים בבית המקדש, ויש להם מצוות מיוחדות ומתנות כהונה, ומצד שני אינם ישראלים, ובזה נבין סדר הפרשיות, וכן יסודות לעבודת ה’.

פרשה זו באה לעולם יחד עם חג השבועות – לאחריו או לפניו, וכפי הנראה שיש בזה שייכות לקבלת התורה [כמו קריאת פרשת בחוקותי ופרשת במדבר, שנקראים תמיד בסמיכות לחג השבועות, ומבואר בחז”ל טעם העניין], ועל פי היסודות הנזכרים, נוכל להבין גם עניין זה בעז”ה, וכפי שיתבאר להלן.

התמיהות שבפרשה

א. מדוע נמנו הלויים לבדם, ומדוע הם חונים לבדם סביבות המשכן – ולא ביחד עם כל ישראל. ואם הם נתקדשו כמו הכהנים, מדוע אינם כמו הכהנים שיש להם איסורים מיוחדים, ומתנות כהונה מיוחדות. ובקיצור: מה מהותם של הלויים ומה תפקידם.

ב. מדוע נחלקו הלויים לשלשה חלקים; קהת, גרשון ומררי. שאינם רק חלוקה של משפחות אלא חלוקה מהותית, שכל אחד יש לו סוג עבודה אחרת במשאות [קהת – כלי המקדש, גרשון – הדברים העשויים מבד, מררי – הקרשים ושאר הדברים הכבדים].

וביותר פלא, שבני קהת נחלקו לעצמם מבני גרשון ומררי. הן בפירוט עבודתם; שבני קהת כתובים בסוף פרשת במדבר, ובני גרשון ומררי בפרשת נשא. והן בפירוט מניינם [מבן שלשים עד בן חמישים], שבני קהת כתובים בפרשה בפני עצמה, ובני גרשון ומררי יחד בפרשה בפני עצמה.

ג. הלויים היה להם שלשה מיני עבודות; שמירה, שירה ומשא. מה מהותה של כל עבודה, ומדוע שלשתם ניתנו ללויים, והאם יש שייכות בין העבודות.

ד. מה עניינם של המצוות הנוספות שנכתבו בפרשה; שילוח טמאים, אשם מעילות, פרשת סוטה ונזיר, וברכת כהנים. ומדוע הם מפסיקים בין מניין בני ישראל והלויים לבין פרשת חנוכת המשכן וקרבנות הנשיאים.

ביאור הפשט

א. עניין הלויים: הבכורות שייכים להשם יתברך, מחמת שפדה אותם מהמצרים. והם צריכים לשמש במקדש ולהקריב הקרבנות. אלא שהם אבדו את מעלתם, והכהנים נכנסו לעבודת הקודש. אמנם הכהנים צריכים סיוע ועזרה, ולשם כך על הבכורות להביא תחתם את הלויים שיסייעו לכהנים.

והגדרת הלויים היא ‘סיוע לכהנים’. כלומר, את עצם העבודה עושים הכהנים, וכל ‘הנלוה’ לזה – עושים הלויים [ולכן נקראים ‘לווים’ על שם שהם ‘נלווים’]. דהיינו: שירה בעת הקרבנות, שמירה על בית המקדש, ונשיאת המשכן ממקום למקום.

וגם בזמן הזה שאין לנו בית המקדש, יש ללווים תפקיד לסייע לכהנים, וכגון בברכת כהנים שהלוי נוטל ידי הכהן. ומחמת כן הוא מקבל גם כן קצת מתנות; מעשר ראשון, ועולה שני לתורה.

ב. סמיכות המצוות: בדברי הרמב”ן מבואר שאחר קידוש המחנות – הוזהרו לשלח את הטמאים, וכמו כן הופרדו הערב-רב [שאינם בכלל ‘למשפחותם לבית אבותם’] שהם ‘הגרים’ ולכן התבאר פרשת אשם מעילות בנודע לגר שמת ואין לו יורשים.

ומחמת שיוחסו ישראל ‘למשפחותם לבית אבותם’ – הזכיר פרשת סוטה, שעל ידי זה נעשים ממזרים שאינם מתייחסים ל’אבותם’. ולהיפך, ביאר פרשת הנזיר שמפריש עצמו ממחנה ישראל להיכנס יותר לתוך הקדושה.

וברכת כהנים נסמך להקמת המשכן, כי עיקר ברכת כהנים הוא בבית המקדש, כמו שהיה בהקדמת המשכן שנשא אהרן ידיו אל העם ויברכם, וכמבואר בחז”ל שבבית המקדש היו מברכים בשם המפורש ובבת אחת, מה שאין כן בשאר מקומות שהוא בשם הכינוי ובחלוקה לשלש ברכות.

ביאור הפנימיות

מבואר בזוהר הקדוש שהכהן הוא מצד החסד, והלוי הוא מצד הגבורה. וכן מבואר במדרש – שהלוי משמש את הכהן כמו אשה שמשמת לבעלה, וגם בזה מבואר בזוהר הקדוש שהאיש הוא מצד החסד והאשה מצד הגבורה. ועל ידי שהאשה משמשת את בעלה והלוי את הכהן – נכלל הגבורות בחסדים. הבנת העניין יתבאר לעובדא ולמעשה, על פי המבואר בליקוטי מוהר”ן (סימן נא), וכדלהלן.

המצב הסותר – שמוכרח להיות

השם יתברך ברא את העולם – כדי שיהיה מי שייהנה מאורו וטובו. אמנם בריאת העולם הייתה על ידי ‘חלל הפנוי’ – דהיינו שצמצם וסילק את אורו, ופינה מקום שכביכול ‘פנוי’ מאורו, וכך נברא העולם. נמצא שיש כאן דבר והיפוכו; כי העולם נברא כדי ‘לגלות’ את האור, ולמעשה הבריאה הייתה ‘צמצום’ האור.

וכך באמת כל העולם מורכב מדבר והיפוכו. מצד אחד יש אמת ומצד שני יש כנגדו שקר, מצד אחד יש שפע ומצד שני יש צמצום, מצד אחד יש אור ומצד שני יש חושך. וכן בכל דבר.

והנה דוגמא פשוטה: כשרוצים למלאות משקה, צריך לקחת כוס. והרי יש כאן סתירה: מצד אחד רוצים ‘למלאות’ – דהיינו להשפיע שפע, ומצד שני, יש את הכוס שאומר ‘אל תמלא’. שהרי כל הדפנות שלו והקרקעית שלו, אינם מניחים לשפע להגיע, ורק במקום שבו ‘אין כוס’ דהיינו באויר ששם אין את הכוס בעצמו – יכולים למלאות.

נמצא שהכוס אינו מניח למלאות. אבל באמת אי אפשר למלאות אלא מחמת שיש כוס, וכך אי אפשר לקבל שום שפע רק כשיש ‘צמצום’, ואי אפשר לגלות ‘אור’ רק כשיש ‘חושך’, ואי אפשר לברר את ‘האמת’ רק במקום שיש חושך. וכמו שיתבאר להלן.

קודם הבריאה – ולאחריה

נמצא שיש שלשה מצבים; קודם הבריאה – אין שום שקר וצמצום והסתרה, אלא הכל מלא רק באור ואמת ושפע. והמצב הזה נקרא ‘קדוש’, כי ל’קדושה’ אין מצב הפוך, אלא רק מצב אחד בלבד שנקרא ‘קדושה’. לאחר הבריאה – יש שני אפשרויות; טהור וטמא. כלומר, יש כבר דבר נוסף חוץ מ’אחדותו’ יתברך, שהוא הצמצום וההסתרה, והמצב הזה נקרא ‘טהור’, שכולל בתוכו אפשרות סותרת שנקראת ‘טמא’.

המצב של אחר הבריאה שנקרא ‘טהור’ – יש בו בחירה, האם להתחבר אל הקדושה ולהיות חלק ממנו, או להישאר נפרד ממנו, ואז נעשה מ’טהור’ ‘טמא’. כי אז הוא הופך לחושך ולשקר, ולמניעת השפע והאור.

וזהו כהן לוי וישראל. כהן הוא ‘קדוש’, כלומר עצם האמת והאור, בלי שום הסתרה וצמצום. אמנם זה אינו שלימות, כי אינו יכול להתגלות בעולם – אלא על ידי כלי. ולכן יש לוי – שהוא טהור [כמו שנאמר בפרשת בהעלותך ‘קח את הלויים וטיהרת אותם’], כלומר שהוא כבר עומד ‘מחוץ’ לבית המקדש, והבחירה בידו אם להישאר בפני עצמו או להיות נטפל לכהן.

אם הוא נטפל לכהן, הוא הופך להיות ‘כלי’ אל הקדושה, ונעשה בעצמו קדוש. ואם לאו – הוא הופך להיות סותר אל האמת, ונעשה ‘טמא’ ו’שקר’. כמו שהיה אצל קורח שלא רצה להיות ‘לוי’ ולהתבטל לכהונה, אלא רצה מציאות משל עצמו. ועל ידי זה חלק על האמת. וכך גם באיש ואשה – אם האשה נטפלת אל האיש, היא נכללת בו ובכך מגיעים שניהם לשלימותם, של אור וכלי. ואם לאו – היא פוגמת.

שלשה מיני לויים – ושלשה מיני עבודה

ויש בזה כמה דרגות; בני קהת – הם אלו שנכללים לגמרי בכהנים, ולכן הם נושאים את כלי המקדש ממש, ואינם צריכים להתאמץ כלל אלא ‘ארון נושא את נושאיו’. לעומת זה, יש את בני גרשון – שהם ‘טפלים’ אבל לא ‘בטלים’, אלא פעמים בפנים ופעמים ‘גרושים’. ולכן הם נושאים את היריעות והכיסויים, שהם נגלים ונכסים מהקדושה. וזה רוב בני אדם, שפעמים ‘מלאך’ ופעמים ‘גאלאך’.

ויש את בני מררי, שמרוחקים ו’מרירים’, והם נושאים את הדברים הכבדים. כלומר, שמרגישים מחוץ לקדושה וכאילו הקדושה כבדה עליהם. אמנם שלשת מינים אלו – משמשים את הכהנים, ורוצים להיות נכללים בקדושה, וכולם זוכים להיות סביב מחנה השכינה. ויש בזה חיזוק, שבכל מצב – יכול האדם להיכלל בקדושה, בין כשהוא ממש ‘נכלל’, ובין כשהוא ‘מגורש’ או ‘מריר’, אם לא יתרחק אלא ימשיך וישמש את הקדושה, מתוך רצון והשתוקקות אל הקדושה.

כמו כן, יש ללווים שלשה מיני עבודות: שמירה – הוא העבודה הפשוטה, שעומד מחוץ לקדושה ורק שומר שלא ייכנס טומאה. ומתוך כך מתקדם וזוכה להיות ‘נושא’ את הקדושה, ובזה הוא כבר מתחבר אל הקדושה, ואז זוכה לדרגה שלישית – שנכלל לגמרי בכהן ונולד מזה ניגון שמשלים את עבודת הקרבנות של הכהן. וקיצרתי.

אתערותא דלתתא – ואתערותא דלעילא

משמעות העניין למעשה, יובן מתוך הדוגמא של איש ואשה. הנה בסדר הנישואין – כל הקידושין והחופה, נעשה מצד החתן. הוא מכסה אותה, נותן לה טבעת ואומר לה ‘הרי את מקודשת’, נותן לה כתובה, מכניסה לרשותו, ומתחייב לתת לה כל צרכיה. והיא מצדה אינה צריכה לעשות כלום [ולהיפך, אם תעשה משהו, אינה מקודשת (קידושין ו)].

כל מה שמוטל על הכלה לעשות – הוא ‘להסכים’ לנישואין. דהיינו להגיע לחתונה, ולהושיט את אצבעה לקבל את הטבעת. הא ותו לא. ואם היא עושה כן – בבת אחת חל עליה כל מה שיש לבעלה, וכל מה שהוא מתחייב עבורה, והיא הופכת מיישות עצמית עלובה, למציאות שיש לה כל טוב.

התנועה הזאת נקראת ‘אתערותא דלתתא’, והיא מעוררת את ה’אתערותא דלעילא’, שבזה כלול כל מה שצריך. וכך גם לגבי הקשר בין ישראל לבין הקב”ה, שהוא קשר של חתן וכלה כמתואר בשיר השירים, וכפי שמכונה קבלת התורה בשם ‘יום חתונתו’. וגם בזה, אין לנו אלא ‘להסכים’ לקבלת התורה, ותו לא. ובזה הרגע – אנו נכנסים תחת כנפי השכינה, וכל אשר יש לו – יש לנו. זהו החיבור בין האור לבין הכלי, וכפי שיתבאר עתה.

ההשתוקקות – מלמטה ומלמעלה

באור החיים הקדוש (בפרשת סוטה) מבואר, שמאז בריאת העולם, יש בכל נברא כיסופים והשתוקקות להיות דבוק באלוקים חיים ברוך הוא, ‘והרגש תיאבון זה’ יש אפילו בדומם. ולכן כשחילק הבורא את המים לשניים; מים העליונים ומים התחתונים – התחילו המים התחתונים ‘בוכים ומתאנחים על שלא זכו להתקרב לאלהים חיים בחצי העליון, כי הוא זה כוסף הנבראים יחד ותקותם’.

ולא רק מלמטה יש השתוקקות לעלות למעלה, אלא גם מלמעלה יש השתוקקות לשכון למטה, כמו שאמרו חז”ל ‘נתאווה הקב”ה שיהיה לו דירה בתחתונים’. ועל זה נאמר ‘ויכולו השמים והארץ’ ‘ויכל אלוקים’, שבפשטות הכוונה מלשון ‘סיום’, אמנם חז”ל ביארו זאת מלשון ‘נכספה וגם כלתה נפשי’, שהשמים והארץ משתוקקים לעלות למעלה, והשם יתברך משתוקק לירד למטה.

והשלימות הוא – כאשר השם יתברך אכן יורד למטה, ואז ממילא כל השמים והארץ, וכל המים העליונים נמצאים ‘למעלה’. כי אין באמת ‘למטה’ ו’למעלה’ אלא רק לפי הקירוב והריחוק להשם יתברך. אלא שצריך להתחיל מלמטה – אם מלמטה מתעוררים לגלות את ההשתוקקות, ממילא מתגלה גם ההשתוקקות שמלמעלה, ועל ידי זה נעשה ייחוד, שזה כל תאוות העליונים והתחתונים. [כמו באיש ואשה].

בחירה – לכאן או לכאן

ודבר זה נעשה בקבלת התורה, שאז ‘ירד’ ה’ על הר סיני, וממילא נעשה הייחוד, והחיבור המקווה לעליונים ולתחתונים. אמנם על ידי חטא העגל, עלה שוב השם יתברך למעלה, ומכאן יש כל הזמן בחירה לכל אחד אם להשכין אותו יתברך כאן, ולפעול את הייחוד הזה, או לא. עד לעתיד לבוא שאז יעביר השם יתברך הטומאה מן הארץ, ויהיה שוב הייחוד השלם.

זהו עבודת הלויים – לבחור לכאן או לכאן. האם להשתוקק להיכלל בכהנים שהם עצם הקדושה, או לרצות להיות בפני עצמם, ולהישאר ‘למטה’. וכן עבודת איש ואשה – האם האשה תיכלל בבעלה, או שתרצה להיות בפני עצמה.

אם בוחרים חלילה שלא להשתוקק ולהיכלל, נעשים טמאים ויוצאים חוץ למחנה. וזה מעשה הסוטה שנפרדה מבעלה, ולכן מביאים אותה לבית המשכן ששם יש את החיבור בין התחתונים לעליונים, ושם המים כבר אינם בוכים. ואותם מים ועפר – הם אלו שנוקמים בה. ולעומת זה, הנזיר הוא זה שבוחר להיכלל בקדושה. ואז יש ברכת כהנים [שיש בו שלשה חלקים: יברכך – שפע, יאר ה’ פניו – הארת הפנים, וישם לך שלום – ייחוד השלם].

וזה כל סדר חג השבועות, שבכל ספירת העומר מתחילים להתכונן ולהשתוקק אל הייחוד, ובפרט בליל שבועות שנשארים ערים כל הלילה, מרוב השתוקקות ורצון להיכלל, ואז זוכים לקבלת התורה, שהשם יתברך יורד אלינו ומתייחד אתנו, ואז עליונים ששו ותחתונים עלזו, וזהו השלימות.

Podcast: Play in new window | Download

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 69

קבלת התורה – היה פעם אחת.

אחר כך אנחנו לומדים את התורה ‘שכבר קבלנו’. לכאורה, אבל האמת שלא.

***

הקניין המ”ה מקנייני התורה – הוא: ‘הלומד על מנת ללמד והלומד על מנת לעשות’.

משונה מצות תלמוד תורה, מכל שאר המצוות – בשלשה דברים עיקריים. א. בכל מצוה יש כלל ‘עוסק במצוה פטור מן המצוה’. ובלימוד תורה אינו כן, אלא כל מצוה [שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים] דוחה תלמוד תורה.

ב. כל מצוה – על כל אדם לקיים בעצמו. ואילו בלימוד תורה, יש מצוה ‘ללמד אחרים’, ויכול להיות אדם שאם היה לומד בעצמו היה מספיק ויודע הרבה, אך מחמת שהוא עסוק ללמד אחרים, אינו יכול להתקדם. ונמצא שמחמת האחרים – הוא בעצמו מנוע מלקיים את המצוה כראוי.

ג. כך גם להיפך. יכול להיות אדם שבעצמו אינו יכול ללמוד, אבל הוא מחזיק אחרים שילמדו, והרי זה נחשב עבורו כאילו למד בעצמו. מה שלא קיים בשום מצוה אחרת.

הסיבה לכך נעוצה בהגדרה של מצות ‘תלמוד תורה’. שהיא בעצמה מצוה משונה – הרי אינה אלא ‘הכשר מצוה’, שהרי כדי לקיים צריך ללמוד, כמו כל דבר בעולם שלא יודעים בלי ללמוד, אבל לא משום כך הופך הלימוד בעצמו למטרה, מהי אם כן ‘מצות’ תלמוד תורה.

***

מצות תלמוד תורה – הוא המשך ישיר לקבלת התורה.

בקבלת התורה – קרה הדבר ההיסטורי: התורה ירדה לעולם. לפני כן היא הייתה חמדה גנוזה, והייתה אצורה באוצרותיו של הקב”ה, ולא היה לאף אחד גישה לזה. והנה, התורה מגיעה לעולם.

מכאן ולהלן, יש לנו מצוה – לגרום שהתורה ‘תהיה’ בעולם. ובכך, אנו ממשיכים את אותו מעמד, יום יום ושעה ושעה. בכל עת שיהודי עוסק בתורה, הוא גורם שהתורה ‘תהיה’ בעולם, ובכך הוא גורם שמעמד הר סיני ממשיך להתקיים עד עצם היום הזה.

משכך, אין שום נפקא אם אתה לומד בעצמך או מחזיק מישהו אחר שילמד, וגם אין נפקא מינה אם אתה בעצמך מתקדם בלימוד התורה – או שמלמד את האחרים תורה. כי כך או כך – התורה ‘תהיה’ בעולם. ומאותה סיבה, לא ייתכן שלימוד התורה ידחה קיומה של שום מצוה – כי אם כן, מה הועלת, התורה שאתה רוצה ‘שתהיה’ בעולם – איננה.

***

ההגדרה הזאת בנויה על דברי הראשונים והפוסקים במצות תלמוד תורה, ויש לזה כמה וכמה השלכות הלכתיות, מעשיות ופנימיות, ואין כאן מקומו כמובן.

אבל ההשלכה הישירה היא – הגישה ללימוד. הלימוד צריך להיות ‘על מנת ללמד ועל מנת לעשות’, כלומר, עליך לדעת בשביל מה אתה מתיישב ללמוד, או מסייע לאחרים ללמוד, והוא: כדי שהתורה ‘תהיה’ בעולם.

זוהי גישה מהפכנית. בכלל לא משנה [מצד מצות ‘תלמוד תורה’] כמה תספיק, כמה תבין וכמה תדע. אלא רק כמה קיום תתן לתורה בעולם. שהיא תהיה כאן ולא רק בשמים. כל כך קל, וכל כך נשגב.

בעוד כמה ימים נעמוד תחת החופה. נקבל על עצמנו לעשות הכל – כדי שהחופה הזאת תמשיך להיות נוכחת בעולם, יום יום ושעה שעה. על ידי לימוד התורה של עצמנו, של אחרים, ועל ידי קיומה.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 67

רוצה להבין ולזכור?

תעשה מכל ידיעה – שאלה ותשובה, ותראה פלאים.

***

הקניין הארבעים-ושלש מקנייני התורה, הוא: ‘שואל ומשיב’.

בליל הסדר – איננו מתחילים לספר ביציאת מצרים, עד שתישאל השאלה ‘מה נשתנה’. מחפשים איזה ילד שישאל, ואם אין ילד – מישהו אחר מהמסובים, ואם אין מסובים – על האדם לשאול את עצמו. ורק לאחר שהשאלה מנסרת בחלל – אפשר להתחיל לספר.

אפשר לספר לשני סיפור או ידיעה. לפעמים זה מסקרן, מעניין ואפילו מרתק, ולפעמים זה משעמם. בין כך ובין כך – הסיכויים שהשני ‘יזכור’ את הסיפור ו/או הידיעה – הם לא גבוהים. ולא רק ‘לזכור’ אלא אפילו ‘לקלוט’ באמת, אין סיכויים גבוהים [וזו בעצמה הסיבה שהוא גם לא יזכור].

לעומת זאת, כאשר הלה ‘שאל’ שאלה – שעליה הוא קיבל את הידיעה ו/או הסיפור, הסיכויים שהוא יקלוט את הדברים, ויזכור אותם – גבוהים הרבה יותר.

***

ולכן, התורה בנויה בצורה של שאלות ותשובות. על כל משנה – יש שקלא וטריא בגמרא, שמלאה משאלות ותשובות, הוה אמינא ומסקנא, קושיות ותירוצים. אפילו דברים פשוטים כמו ‘מקור’ – לא מובא בצורה של ידיעה גרידא, אלא בצורה של שאלה ‘מנלן’, שעל זה מגיע התשובה ‘דכתיב וכו’. לפעמים ישנם שאלות שהתשובה עליהם מתבקשת, ובכל זאת הם נשאלים – העיקר שיהיה כאן ‘שאלה ותשובה’ (ראה רש”י יומא ג.).

וזה לא נגמר בגמרא. הראשונים ממשיכים להקשות ולתרץ על הגמרא, והאחרונים על הראשונים, וכן הלאה. וגם כשכבר יש מערכת מסודרת של ידיעות – כמו הרי”ף, הרמב”ם, הרא”ש, הטור, והשולחן ערוך – הם לא נותרו ב’מנוחה’, אלא סביב כל אחד מהם חנו שורה של ‘נושאי כלים’ – שדואגים לסבב אותם בקושיות ותירוצים. ומחוץ לכל זה – יש מערכת שלמה שנקראת ‘שותי”ם’, שכל כולם שאלות ותשובות.

גם בתורה שבכתב, שכולה מכתב אלוקים, אות באות. לא מוותרים המפרשים – הראשונים והאחרונים, ונעמדים על כל קוץ וכל תג, שואלים ומשיבים, מקשים ומתרצים. וזו בעצם הצורה שבה החכמים הקדושים ‘הוציאו’ מתוך התורה שבכתב ‘תורה שבעל פה’ – דהיינו את ההלכה למעשה. [כמובן, על פי הדרכים שהתורה נדרשת בהם, ועל פי המסורת – יחד עם קדושתם הנוראה].

***

סיכומו של דבר: הבנה אמתית – מבוססת על היכולת לשאול ולענות. החל משאלות פשוטות שהופכים את ‘הידיעה’ היבשה לסיפור שלם, ועד קושיות עמוקות שמזמינים חידושים נפלאים. ולכן, אחד מקנייני התורה הוא להיות ‘שואל ומשיב’ – הן בין אב לבנו ובין מלמד לתלמידו, והן בין אדם לעצמו.

וכפי שידוע על כמה מגדולי ישראל, שהיו ידועים כבעלי זיכרון מופלא, והעידו שאין זאת אלא משום שבכל דבר היו להם ‘שאלות’, שהפכו את הידיעה ל’דבר פלא’, ומי אינו זוכר דבר פלא. ולא רק בתורה, אלא גם ידיעות של אמונה, ותובנות על החיים ועל העולם – אם ייעשה מהם שאלה ותשובה, וכלשון הכתוב ‘שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה’ –  הם יהיו ברורים יותר, חדים יותר, ויחדרו יותר עמוק פנימה.

אמנם, יש כאן הדגשה ‘שואל ומשיב’, ולא רק ‘שואל’. כי שאלות שנועדו כדי להישאר בשאלה, וכל שכן קושיות שלא נועדו אלא כדי להפריך – אין בהם כל תועלת, אלא רק נזק. התועלת היא בשאלות שנועדו ‘להשיב’.