שיעור 86 בלק – משה לעומת בלעם

פרשת בלק עומדת בפני עצמה. פרשה זו היא אמנם חלק מחמשה חומשי תורה בכלל וחלק מחומש במדבר בפרט, אבל היא נחשבת גם לספר בפני עצמו. וכמבואר בדברי חז”ל (בבא בתרא יד) ‘משה כתב ספרו וספר בלעם’, כאילו יש שני תורות: חמשה חומשי תורה, ופרשת בלק.

וכבר נתייגעו בזה המפרשים לבאר מה המיוחד בפרשה זו. ובפשטות, משום שפרשה זו אינה מתארת כלל את המשך המעשה של משה רבינו ודור המדבר, אלא מספר מעשה שלם שנעשה כביכול ‘מאחורי גבם’ וללא ידיעתם, ולולא מה שגילה השם יתברך ‘זכר נא מה יעץ בלק וגו” לא היינו יודעים מזה. נמצא שזה מעשה מסוג אחר.

אמנם בוודאי עוד דברים בגו, ויש יסודות מיוחדים בפרשה זאת, שעומדים בפני עצמם כמו ספר שלם. במקביל ליסודות הרבים של חמשה חומשי תורה שעומדים בפני עצמם. ולשם כך יש ללמוד ולהבין את פנימיות המעשה של בלק ובלעם, ולהוציא מתוכם את היסודות הפנימיים הללו, כמבואר בספרי הצדיקים.

***

פרשה זו נחלקת לשלשה. החלק הראשון הוא סיפור המשא ומתן בין בלק ובלעם, ובין בלעם להקב”ה – עד שהגיע אל בלק. החלק השני הוא הקללות שנהפכו לברכות. והחלק השלישי הוא עצת בלעם ונפילת בני ישראל בחטא בנות מדין, עם מעשה זמרי ופנחס.

בכל אחד מהם יש הרבה עניינים תמוהים שיש לתת עליהם את הדעת, ולראות איך הכל הולך אל מקום אחד. במאמר זה נעסוק בעז”ה בחלק הראשון, ובמאמר הבא [פרשת פנחס] נעסוק אי”ה בחלק השלישי, ועוד חזון למועד אי”ה לעסוק בחלק השני.

הקושיות:

א. מה היה החשש של בלק ומואב מפני בני ישראל, יותר משאר האומות. והלא אדרבה, מואב לא היה להם לחשוש שהרי ישראל הצטוו שלא להילחם בהם. ומדוע כינו את החשש ‘כלחוך השור את ירק השדה’.

ב. אם חששו מהם, מדוע לא נלחמו בהם. ואם ידעו שלא יצליחו, מדוע חשבו שעל ידי קללה כן יצליחו. ובכלל, יש להבין את עניין הקללה איך היא פועלת – אם מגיע לאותו פלוני רע, יהיה לו גם בלי קללה, ואם לא מגיע לו, מדוע יקבל רע על ידי הקללה.

ג. מה ההבדל בין בלק לבלעם, ומי מהם היה מכשף יותר גדול. כמו כן יש להתבונן האם בלק ‘אחז’ מבלעם וכבד אותו או לא, ומדוע.

ד. מה הייתה דרגת נבואתו של בלעם, ואיך אפשר להבין שבלעם הטמא היה לו בגלל דרגה של נבואה, ועוד בדרגה של משה רבינו.

ה. מה היה המשא ומתן בין בלעם לבין השם יתברך. מדוע בתחילה אמר לו השם יתברך ‘לא תלך עמהם’, ואחר כך אמר לו ‘לך עם האנשים’. ואחר שנתן לו רשות, מדוע ‘ויחר אף ה’ כי הולך הוא’. ואחר כך שוב אמר לו המלאך ‘קום לך אתם’.

ו. מדוע היה בלעם בטוח בעצמו שיצליח לפתותו כביכול, ולקבל רשות לקללם ח”ו. ומדוע היה צריך את נס האתון כדי לבזותו כל כך. ומה היה עניין הקרבנות שהקריב.

ביאור הפשט

א. פחד מואב: רש”י מפרש שהפחד שלהם היה מחמת שראו שאפילו סיחון שהיו בטוחים עליו, לא עמד בפני בני ישראל. ומבאר ‘כלחוך השור את ירק השדה’ שכל מה שמלחך השור אין בו סימן ברכה. והרמב”ן מפרש שמואב היו אומה קטנה ולכן חששו יותר מאחרים, ואמנם לא חששו על עצמם כי ידעו שישראל אסורים להילחם בהם, אבל חששו שילחכו את כל סביבותם, וממילא יהיו צריכים לתת להם מסים. וראה באור החיים הקדוש שמבאר הקשר בין מואב למדין, ומה היו הסיבות שהביאו אותם לקרוא לבלעם.

ב. קללה: באור החיים הקדוש מבאר, שבוודאי מי שאין מגיע לו רע, לא יארע לו כלום על ידי קללה, כי קללת חינם לא תבוא. אבל יכול להיות בני אדם שמצד מעשיהם מגיע להם פורענות, אלא שהשם יתברך מאריך להם אף, או שיש להם זכויות שבשבילם מתעכבת הפורענות. ובאופנים הללו – אם מתעוררת מדת הדין, או שמגיע אדם ומקלל אותם – עלול להגיע אליהם הפורענות שמגיע להם.

ג. בלק ובלעם: בלק היה קוסם יותר מבלעם (רש”י והרמב”ן), אך בלעם היה ‘כוחו בפיו’ וכמו שאמר לו בלק ‘כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר’. ומחמת שידעו שכוחם של ישראל הם על ידי משה ‘שכוחו בפיו’, הוצרך לקרוא לבלעם שכוחו בפיו. [ובאמת, בלק לא כבד את בלעם כלל (וכמו שמבאר באור החיים בכמה מקומות בפרשה), איך שבלק התייחס אליו בבזיון, אלא שכלפי חוץ התנהג אליו בכבוד כי היה צריך לו. וכך דרכו של השקר שבאמת הוא מבוזה בעיני אנשיו בעצמו, כמו שאמרו חז”ל ‘סהדי שקרא אאוגרייהו זילי’].

ד. נבואת בלעם: בדברי רש”י מבואר שכדי שלא יהיה פתחון פה לאומות, נתן להם נביא כמו משה. אמנם בוודאי היה חילוק בצורת ההתגלות, שלא נתגלה אליו בכבוד אלא בדרך מקרה ובלילה (רש”י ורמב”ן). ובדברי האור החיים מבואר עוד חילוק שבלעם היה צריך להתנבאות על ידי ‘משל’ ולא ‘במראה’. ועדיין צריך ביאור.

ה. המשא ומתן: בדברי הרמב”ן מבואר שבתחילה אמר לו השם יתברך ‘לא תלך עמהם לקללם’, ואחר כך כשהתעקש, אמר לו: אם אתה רוצה לילך עמהם ‘כדי לברך’ אתה יכול לילך. אמנם בלעם לא אמר להם כך, אלא קם והלך עמהם, כביכול כדי לקלל. ועל זה ‘ויחר אף ה’ כי הולך הוא’, כי יש בזה חילול ה’ כאילו הסכים השם יתברך חלילה לקללם את בניו. וגם כשיראו אחר כך שלא קללם אלא ברכם, ייראה כאילו השם יתברך נמלך שוב ושוב, ובאמת ‘לא איש אל ויכזב’.

והאור החיים הקדוש מבאר, שמצד אחד רצה השם יתברך שלא ילך, כדי להראות שאינו מסכים חלילה לקלל את עם ישראל. אמנם מצד שני לא רצה למנעו, כדי שלא ייראה כאילו השם יתברך חושש שאם ילך יצליח ח”ו לקלל. ולכן בתחילה אמר לו ‘לא תלך’ כדי להראות לו שהוא שולט עליו, ואחר כך אמר לו שאם הוא רוצה הוא יכול לילך, כי אינו חושש מכך שילך.

אמנם הוסיף ואמר לו ‘אם לקרוא לך באו האנשים’, כלומר, אם אתה חושב שתרוויח מזה, אתה יכול לילך. ובזה רמז לו שאם יבדוק העתידות יראה שאינו הולך להרוויח מזה אלא להפסיד הכל. ואם היה בודק, בוודאי לא היה הולך, אבל מרוב שנאתו לא בדק, ועל זה ‘ויחר אף ה’ כי הולך הוא’.

ו. האתון והקרבנות: בדברי חז”ל מבואר שידע את השעה שהקב”ה כועס והיה בטוח שיקללם באותה שעה, אבל באותם ימים לא כעס. ובדברי רש”י מבואר, שהקריב קרבנות כנגד כל מה שהקריבו האבות. ולכן היה בטוח שיצליח לפתותו.

והרמב”ן מבאר סוד עמוק בעניין הקרבנות, ומבאר שרצה לעורר את רצון ה’ אליו על ידי הקרבנות [וכפי שיתבאר להלן]. ובאור החיים הקדוש מבואר שהקב”ה אסר לו לעסוק בענייני כישוף וכיוצא, אבל לא אסר לו לעסוק בעניינים שבינו לבין קונו, ולכן הוכרח לעסוק בקרבנות, תחת העיסוק בטומאותיו להבדיל.

ולגבי האתון, הרמב”ן מבאר שפתיחת פי האתון היה כדי להראותו שאין כחו בפיו אלא מהשם יתברך, ואם ירצה גם האתון ידבר. ואם כך, אל לו להעלות בדעתו שיוכל לקללם.

ביאור הפנימיות

בלק ובלעם הם שתי קליפות, שהם השורש של כל הטומאה שבעולם. והם אלו שעומדים בכל כוחם להסתיר ולמנוע את הקדושה – שלא תתגלה ותתפשט בעולם, ולכן כאשר בני ישראל רצו להיכנס לארץ ישראל, שזה הוא הרגע של התגלות הקדושה – הם התעוררו לפעול בכל כוחם כדי למנוע זאת, וכפי שיתבאר להלן על פי הספה”ק קדושת לוי וליקוטי הלכות (הלכות ברכת השחר ה).

השור ועשב השדה

והנה פעולת הקדושה – הוא לחבר את כל העולם להשם יתברך; דומם, צומח, חי ומדבר. והחיבור הזה נקרא בשם ‘כלחוך השור את ירק השדה’. כי החיבור להשם יתברך נעשה על ידי שיהודי משתמש עם הדברים שבעולם, ועושה בהם מצוות, וכך מתחברים כל הדברים שבעולם להשם יתברך.

אמנם יש דברים שאין בהם מצוות, וכגון ‘עשב’ שהוא גדל מעצמו ואין בו מצוות של ‘לא תחרוש בשור ובחמור’ ולא מתנות עניים, וגם אינו ראוי לאכילה ואין בו ברכת הנהנין וכדומה. ולכן סיבב השם יתברך שהשור אוכל את עשב השדה, ואחר כך כשאוכלים את השור, ובזה הרי יש הרבה מצוות, ממילא מתחבר גם העשב שבקרבו אל הקדושה.

ומזה חששו בלק ובלעם. כי ידעו שכאשר ייכנסו עם ישראל לארץ ישראל, אזי כל מקום וכל אומה שיכבשו, יתהפך על ידם לחלק מהקדושה. ואפילו מואב, שאינם יכולים להילחם בהם ולכבוש אותם, יכולים לעשות זאת באמצעות אומה אחרת שתכבוש את מואב, וכך יהפוך מואב לחלק מאותה אומה, ואז כשיכבשו את אותה אומה, ממילא יתקנו גם את מואב [כמו המהלך של השור ועשב בשדה] ולכן חששו מזה מאד.

בלק ובלעם – שתי קליפות

והנה בלק ובלעם הם שתי מיני קליפות, שונים זה מזה. וכמבואר בדברי הזוהר הקדוש, שבלק היה עסוק בכשפים על ידי ‘ציפור’, ובלעם היה עסוק ב’השגות’ של טומאה, על ידי כל מיני טומאה שטימא את עצמו, והלך להרי החושך (שנקראים ‘הררי קדם’) כדי ללמוד את החכמות הרוחניות של הטומאה.

נמצא שכח הטומאה של בלק, הוא כח של ‘כשפים’, דהיינו כוחות הטבע. וכח הטומאה של בלעם, הוא כח של ‘ידיעות’, דהיינו כוחות רוחניים. וכל אחד מהם יש בו סכנה מיוחדת שאין בחברו. הסכנה של בלק הוא שבא להילחם, וכנגד האמונה הוא מגלה כוחות של כשפים וכוחות הטבע, ובזה מחליש את האמונה. והסכנה של בלעם, הוא שאינו בא כלל להילחם, ואינו נראה כלל כרשע וכופר, אלא אדרבה כצדיק רוחני ובעל השגות, אבל הוא בא לשבש את האמונה בדרך רוחני, וכדלהלן.

בלק, נלחם בעיקר עם צעירי הצאן, שעדיין אינם יודעים בין ימינם לשמאלם, ולא התחנכו על האמונה הקדושה. והוא בא ומלמד אותם את חכמת הטבע, ובזה עוקר מהשורש את האמונה. ולכן עיקר חששו היו מ’כלחוך השור את ירק השדה’, כי זה בעצמו מה שהוא רוצה לעשות: לעקור את עשבי השדה שהם בני הנעורים.

אבל מול בני ישראל אינו יכול, כי יש להם את משה רבינו והצדיקים, שכבר חינכו אותם לאמונה. ולכן, היה צריך את הכח של בלעם, שהוא בא באיצטלא של צדיק שבא ללמד אמונה, אבל מסלף ומעוות אותה. ובאמת אין בו כח לא לברך ולא לקלל, אלא שהוא יודע מתי צריך להיות לפלוני ברכה, ובא ואומר לו כך וכך יהיה, ונדמה לפלוני שזה מחמת ברכתו ובאמת אינו כן. וכן יודע מתי הקב”ה כועס, ואז משתמש בזה ומקלל, ובאמת אינו מחמת קללתו.

משה ובלעם – זה לעומת זה

על בלעם נאמר ‘בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו’, וזה תמצית שיטתו של בלעם – לעומת שיטתו הקדושה של משה רבינו. ומחמת זה היה נדמה לו שיכול לפתות כביכול את השם יתברך, אבל בפרשה זו נתגלה השקר שב’שיטתו’.

יש שני מיני רצונות. יש את הרצון של השם יתברך – הן את הרצון הכללי לברוא את העולם, והן את הרצון הפרטי לברוא כל פרט שיש בעולם, ולחדש את העולם על כל פרטיו בכל יום ובכל רגע. ויש את הרצון הפרטי של כל אחד. דהיינו, שכל פרט שיש בעולם – יש לו רצון משלו, ולכן יש לו כביכול יישות משלו, ואינו מבוטל ונכלל בהשם יתברך מחמת הרצון הפרטי שיש לו.

והנה, התכלית של בריאת העולם – הוא כדי למלאות רצונו של השם יתברך, דהיינו לבטל את הרצון העצמי וממילא את היישות העצמית – ולהיכלל בהשם יתברך וברצונו. ובשביל זה צריך להתקרב לצדיקים ולקבל מהם את הרצון הכללי להתבטל להשם יתברך, ולקבל את התורה, שמלמדת איך לבטל כל רצון פרטי להשם יתברך.

שתי עיניים – שתי רצונות

אמנם יש כל הזמן ‘חיכוך’ בין שתי הרצונות. מצד אחד יש את הרצון של השם יתברך, ואנו רוצים להיות מחוברים לאותו רצון ולהיכלל בו, ומצד שני יש את הרצונות האישיים שלנו. ובמחשבה ראשונה נדמה, שעצם המציאות שיש כזה חיכוך אינו ראוי, אבל באמת – זה כל התענוג של השם יתברך, שיש כזה חיכוך כל הזמן, והאדם נמצא בתוך החיכוך הזה, וצריך בכל פעם לבחור לצד רצונו של השם יתברך.

ולכן יש לאדם שתי עיניים. העיניים מבטאות את הרצון של האדם, ושתי עיניים מבטאים שתי רצונות מנוגדים, העין הימנית פונה להשם יתברך, ורוצה את רצונו. והעין השמאלית פונה לעבר העולם, ורוצה את הרצונות שמנוגדים לרצון ה’. ועל זה אומר השם יתברך ‘ליבבתיני באחת מעינייך’, כלומר, אף שיש את העין השמאלית, אבל די לי בזה שעין אחת פונה אלי, ובזה יש די כדי לאהוב אותך בכל לבי כביכול.

אמנם הצדיקים שביטלו רצונם לגמרי, ואין להם שום רצון אחר חוץ מרצון השם יתברך – אין להם שתי עיניים אלא עין אחת, והם מעוררים זה לעומת זה גם למעלה. כי גם למעלה יש כביכול שתי עיניים, אחד של רחמים ואהבה, ואחד של דין וגבורה. ועל ידי שיש להם רק עין אחת – הם גורמים שגם למעלה יש רק ‘עינא חד דרחמי’.

בלעם – שתום העין

וזה לעומת זה, יש את בלעם, שהוא תכלית ההיפך, וגם לו יש רק עין אחת. כי אין לו בכלל שתי רצונות, אלא רק רצון אחד, דהיינו הרצון הפרטי שלו. ולא די לו בזה, אלא הוא רוצה כביכול להכריח ולבטל את רצון השם יתברך לרצונו, שהרי ‘בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו’. ולכן, כל חייו עסק לטמאות עצמו בתכלית הטומאה, כדי לבטא לגמרי רק את רצונו ושלא יישאר שום מקום לרצון אחר כביכול.

ובשביל הבחירה, עשה השם יתברך שנראה כאילו הוא הצליח, והגיע כביכול לאותם דרגות והשגות של משה רבינו, אלא שהוא הגיע לזה מתוך ביטול מוחלט של רצונותיו לרצון השם יתברך, והוא הגיע לזה מתוך עקשנות מוחלטת על רצונותיו, וביטול מוחלט של רצון ה’ כביכול. ולכן גם היה נדמה לו שיכול ‘לפתות’ את השם יתברך, שיסכים בהכרח לרצונו לקלל את ישראל ח”ו.

ולכן הקריב קרבנות כנגד האבות, עם כוונה הפוכה. כי האבות הקריבו כדי לבטל את הרצון הבהמי לרצון השם יתברך, והוא עשה זאת כדי להמשיך את רצון ה’ אליו. אמנם לא הצליח, ולא רק שלא הצליח אלא איבד את כל הכוחות שהיו לו, והכוחות האלו ניתנו לאתונו, להראות לו שאם כרצונו, אז לא רק הוא יהיה בעל השגה אלא גם בהמתו…

***

ובאותם ימים לא כעס השם יתברך, כי אמנם בכל יום יש שתי עיניים, ימין ושמאל. אבל באותם ימים שרצה בלעם להגביר את העין שמאל על העין ימין, הראה לו השם יתברך שבעצם אין עין שמאל אלא רק עין ימין. ואמנם בדרך כלל יש דין ויש משפט, אבל כל זה בינינו לבין השם יתברך. אבל כשהוא מתערב מבחוץ – אזי כלפיו, לא הביט און ביעקב, כי מאחר שיש לנו עין ימין, גם הוא כביכול מסתכל עלינו רק בעין ימין. ויש עוד להאריך בחלק הזה.

Podcast: Play in new window | Download