Photo by Tayeb MEZAHDIA from Pexelsפרשת פנחס הוא המשך ישיר לסיום פרשת בלק. בסוף פרשת בלק – אחר המעשה הנפלא של בלעם, שרצה לקלל ונמצא מברך – בפסוקים האחרונים ממש, מתחיל פרק חדש – שלכאורה אינו קשור כלל למעשה בלעם – והוא מעשה שיטים, שנכשלו ישראל בבנות מואב, ומעשה זמרי שקרב את המדינית, ומעשה פנחס שלקח רומח בידו והרג אותו ואותה. ובזה מסתיים הפרשה.
לאחר מכן מגיע פרשת פנחס, שמתחיל לכאורה מאמצע המעשה, ומספר על שכרו של פנחס, ועל מלחמת מדין. ולכאורה היה ראוי לכתוב כל המעשה בפרשה אחת – או כולה בפרשת בלק, או כולה בפרשת פנחס. אם אינו שייך למעשה בלעם – צריך לכתבו בפרשת פנחס, ואם הוא שייך למעשה בלעם – צריך לכתבו כולו בפרשת בלק.
ובכלל, כל המעשה הזה הוא פלא והפלא. איך ארע דבר כזה, שאחר הגילוי הנפלא של אהבת ה’ לעמו – שהתגלה בברכת בלעם, היה פתאום נפילה כזאת. וכן להיפך, מה היה הפעולה של פנחס, ומדוע נחשב לדבר גדול כל כך, עד שהשם יתברך דורש בשלומו, ונותן לו כל המתנות שבעולם – כהונה לו ולזרעו, ושלא ימות לעולם, וזכה להיות אליהו מלאך הברית, ושכל הגאולה העתידה תלויה בו [יחד עם משיח].
וכנראה שדווקא התמיהה הגדולה היא התשובה והיסוד. והיסוד הזה מוכרח להיות כ’המשך’ לכל המעשה עם ברכתו של בלעם, כי הוא שייך לאותו עניין. ואף על פי כן מוכרח להתחלק לשתי פרשיות, ומתוך כל יתבאר יסוד נפלא מאד, שיש בכוחו לעשות מהפכות יותר מכל דבר אחר – הן לציבור והן ליחיד, וכפי שיתבאר בעז”ה.
הקושיות:
א. החטא של בנות מואב – היה מתוך עצתו של בלעם. וצריך ביאור: איזו ‘עצה עמוקה’ יש בזה, הלא זה תמיד דרכו של היצר, לפתות ולמשוך ולהכשיל, ומה יום מיומיים. ואם באמת יש כאן איזה עצה עמוקה, מדוע לא הציע זאת מיד כשקרא לו בלעם, ורק כשלא הצליח לקלל ‘התחדש’ לו עצה זו.
ב. ‘הבועל ארמית, קנאין פוגעין בו’. ממה נפשך, אם מגיע על זה עונש – מדוע צריך ‘קנאים’. ואם לא מגיע על זה עונש – איזה היתר יש לקנאים לפגוע בו, וכי יש לקנאים תורה משל עצמם. ובכלל, מי הם אותם ‘קנאים’, האם יש אנשים מסוימים שנקראים ‘קנאים’ שלהם מותר ולאחרים אסור.
ג. מה היה מעשהו של פנחס. בפסוק מבואר שלקח רומח בידו והרג את שניהם. אבל בפסוק בתהלים נאמר ‘ויעמוד פנחס ויפלל ותיעצר המגפה’. האם לקח חרב או שהתפלל. בפסוק לא נאמר שהתפלל, ובתהלים לא נאמר שלקח חרב.
ד. האם ‘קנאות’ הוא דבר טוב והגון או לא. אם הוא טוב – מפני מה לעגו עליו, ואם אינו טוב – מפני מה קיבל על כך שכר.
ה. במגפה מתו ארבעה ועשרים אלף. אמנם באמת היו צריכים למות כמעט מאה ושבעים אלף [שהם רבע מעם ישראל], כמו שפירש רש”י על פסוק ‘הרגו איש אנשיו’, ובזכות פנחס ניצלו. מדוע היה חרון אף גדול כל כך. ומדוע היה ציווי ‘צרור את המדינים’ – דהיינו לשנוא אותם, מה שלא נאמר על שום אומה ולשון [חוץ מעמלק].
ביאור העניין
דרכנו לפרש בדרך כלל ‘ביאור הפשט’ ואחר כך ‘ביאור הפנימיות’. אמנם במפרשי הפשט לא נמצא כמעט ביאור על העניין [רק ביאור הפסוקים, אבל לא כלל העניין] כמו במקומות האחרים, ולכן בהכרח לפרש מיד על פי פנימיות העניין.
אמנם יש לציין רעיון שנאמר על ידי בעלי המוסר – לבאר מדוע נחלק העניין לשתי פרשיות. כי בפרשת בלק מסופר על מעשה הקנאות שעשה פנחס, אמנם בכל קנאות צריך לבדוק אם זו קנאות לשם שמים, או רק הזדמנות לפרוק את המדות הרעות של הכעס והאכזריות, ובשביל זה צריך להמתין שבוע, כדי לבדוק זאת. ורק אז כשמתברר שזה נקי, אזי ‘הנני נותן לו את בריתי שלום’.
להלן נבאר העניין בפנימיות, על פי המבואר בליקוטי מוהר”ן (ח”ב סימן ח), ובליקוטי הלכות (ברכת השחר הלכה ה), וייתכן שיעלה בקנה אחד עם הרעיון הנ”ל, ובאופן שיש בו הדרכה לעובדא ולמעשה לכל אחד ובכל מצב.
מערכת רשמית – ולא רשמית
בכל מערכת שבעולם, יש את החלק הרשמי של המערכת, שבו נמצאים הכללים וההוראות מה צריך לעשות ואיך צריך להתנהג, ויש את החלק ש’מאחורי’ הדברים, דהיינו הקודים והמרכיבים הפנימיים של המערכת, שזה הבסיס והיסוד שעל זה עומד כל המערכת.
כך גם במערכת של עם ישראל. יש את החלק הרשמי, שזה התורה והמצוות ששם יש כללים והוראות מסודרים ו’חתוכים’ – מה מצוה ומה עבירה, מה מותר ומה אסור, ומה החומרא של כל דבר. וזה החלק הנגלה. אבל יש את הפנימיות של הדברים, ששם הכללים מתבטלים ורק הקודים האמתיים יש להם חשיבות.
וכך הוא במציאות העולם. יכול להיות אדם שמקיים את כל המערכת של התורה והמצוות, ומדקדק על כל סעיף בשולחן ערוך, קלה כחמורה. אבל אינו מחובר כלל בפנימיותו. ומשום כך יכול להיות ‘נבל ברשות התורה’, כי הוא מקיים את כל התורה אבל הוא ‘נבל’, כי אין לו חלק ונחלה עם התורה ועם השם יתברך.
ויכול להיות להיפך – אדם שלא מצליח לקיים כל מצוה כראוי, ולדקדק בכל הלכה כראוי. אבל לבו בוער באהבה להשם יתברך, ורוצה מאד להתקרב אליו, וכואב לו על מה שאינו מצליח לקיים. ואותו אדם אמנם עדיין אינו ‘ברשות התורה’ אבל אינו ‘נבל’, אלא יהודי.
עצת בלעם – שתי חלקים
והנה בלעם הכיר את המערכת הרשמית, וידע שיש מערכת של תורה ומצוות, ואת הכללים של ‘אם בחקותי תלכו’ ו’אם בחוקותי תמאסו’, והמצבים של ‘עושים רצונו של מקום’ ו’אין עושים רצונו של מקום’. והוא הכיר את זה היטב מהמציאות, כי ידע שיש בכל יום רגע שהקב”ה כועס, והיינו משום שיש כאלו שעוברים על רצונו.
ולכן, חשב ‘לרכוב’ על המערכת הזאת, ובאמצעותה לפגוע בעם ישראל. דהיינו לתפוס את נקודות החולשה שבהם על פי המערכת הרשמית הם אינם בסדר, ואת הכעס שמתעורר מחמת כך – ואז לקללם. אבל כשניסה לעשות כך, גילה שהקב”ה אינו כועס, ושאין שום בעיה במערכת, כי ‘לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל’, אין שום חסרונות ושום עבירות.
ואיך זה ייתכן, הרי בוודאי יש. אלא שהביאור הוא [כמו שהתבאר במאמר הקודם בקצרה], שיש מערכת פנימית, ששם כל הכללים משתנים. וכל המערכת הרשמית ‘כפופה’ למערכת הפנימית הזאת. דהיינו, שאמנם ‘בתוך הבית’ יש ויכוחים ויש מריבות, וצריך לתקן הרבה דברים. אבל למי שבא ‘מחוץ לבית’ ומנסה להעביר ביקורת – אומרים לו: ‘לא קשור אליך. הכל בסדר בינינו ואנחנו מסתדרים היטב זה עם זה, ואל תתערב במקום הרגיש והייחודי הזה’.
וכמו בין אב לבן, שבוודאי יש הרבה מה להעיר לבן, ולחנך אותו כדי להעמיד אותו על דרך הישרה. אבל זה רק בין האב לבנו. אם יבוא מישהו מבחוץ, וינסה להסית את האב כנגד בנו, יאמר לו: לך לך. אל תדבר על הבן שלי. זה עסק פרטי ביני לבינו ולא עסקך. כך בינינו לבין השם יתברך, ולכן הוא כביכול לא נתן לבלעם ‘לחדור’ למקום הפרטי הזה.
משכך, הבין בלעם שאם הוא רוצה לפגוע חלילה, הוא צריך לפגוע במערכת הפנימית הזאת, ולא החיצונית. וכאן הגיעה עצתו של בלעם, שפגעה במקום הכי פנימי והכי רגיש – בבית פנימה. וזאת על ידי בנות מואב.
נכרית – חמור או קל
איסור נכרית – הוא האיסור הקל ביותר מתוך רשימת העריות, ואפילו אינו מופיע ברשימת העריות, שכולם הם לפחות כרת, וחלקם הגדול במיתת בית דין. ואילו נכרית הוא רק לאו שהעונש עליו הוא מלקות. כל זה מצד המערכת ‘הרשמית’ כמובן.
אבל מצד המערכת הפנימית – זהו האיסור החמור ביותר. אברהם אבינו יושב על פתחו של גיהנם ומוציא משם כל יהודי, חוץ ממי שאינו מכירו, דהיינו מי שבא על הנכרית. כי גם מי שעבר על כל התורה, ואפילו על כל העריות – הוא עדיין ‘בתוך הבית’ אלא שזקוק לתיקון, אבל מי שבא על הנכרית – עזב את הבית, וברח החוצה.
[וכמו שמקובל לומר על מישהו שפרק עול שהוא ‘הוריד את הכיפה’, אף שאינו דאורייתא ולא דרבנן אלא הנהגה טובה, ו’בדרך’ לשם כבר עשה איסורים חמורים הרבה יותר, אבל הביטוי של הורדת הכיפה, מבחינה פנימית, הוא הרבה יותר חריף מכל העבירות האחרות שעשה].
וזה מה שעשה בלעם. הוא לא הציע להכשיל אותם בחילול שבת או אכילה ביום כיפור, ואפילו לא בשאר העריות, אלא ‘להוציא אותם מהבית’, על ידי בנות אל נכר, שהאיסור בזה אמנם אינו חמור כל כך, ואף היה בזה ‘דיון’ אם מותר או אסור, אבל המשמעות של זה היא החמורה ביותר.
קנאים – פוגעים בו
בכך פגע בלעם במערכת הכי פנימית ורגישה. ולכן, התגובה לזה לא יכולה לבוא בצורה ‘רשמית’ אלא רק בצורה ‘לא קונבנציונלית’, שאמנם אינה ‘מגיעה’ על פי המערכת הרשמית, אבל מבטאת היטב את הפרצה החמורה שנעשתה כאן. וכאן בדיוק המקום של ‘קנאות’.
‘קנאות’ פירושו התפרצות פנימית בלתי נשלטת. כמו מי שרואה אנשים שפגעו בבני ביתו, בילדיו או באביו – שאינו הולך לשאול רב מה צריך לעשות, ואפילו לא מה מותר לעשות – אלא מתפרץ ללא שליטה, תופס את אותו פוגע, ועושה בו שפטים – בלי חשבון ובלי מגבלות ומעצורים, עד שירגיש שביטא את רגשותיו השוצפים, והלה ‘הבין את המסר’.
זה מה שעשה פנחס. מצד ההלכה אסור להרוג את זמרי, כי מגיע לו רק מלקות, ורק אם היה עדים והתראה. אבל ההתעוררות שלו – לא באה מצד ההלכה, אלא מצד המקום הכי פנימי ומקושר לה’, והנקודה הזאת התקוממה כל כך, שהוא לא יכול היה להבליג על הפגיעה החמורה הזאת באבינו שבשמים, והוא ‘לא יכול היה להירגע’ עד שלקח סכין והרג אותם.
אילו היה זמרי הורג את פנחס, לא היה חייב מיתה, כי פנחס היה ‘רודף’, ואפילו אם מישהו אחר מתוך השבט היה הורג אותו, היו ידיו נקיות. כי לא היה כאן חיוב מיתה, אלא הייתה כאן התקוממות של קנאות ואכפתיות נוראה, שלא הסכימה להבליג עד להשמדתו של זמרי קבל עם ועדה.
ויעמוד פנחס – ויפלל
מניין ידע פנחס באיזה דרך לנקוט, מאחר שלא מדובר בהלכה או בהוראה רשמית. על זה אומר הפסוק ‘ויעמוד פנחס ויפלל’. תפילה – יש בה אמנם חלק ‘רשמי’; יש מצוה דאורייתא או דרבנן להתפלל, ויש נוסח והלכות איך להתפלל. אבל תפילה במהותה היא נקודה פנימית ‘עבודה שבלב’. וכל סדר התפילה מכוון כנגד סדר הייחוד והזיווג כמבואר בזוה”ק וכתבי האר”י.
וזה מה שפנחס עשה. הוא עורר בלבו את הנקודה הפנימית של הייחוד, ומתוך כך עורר בתוכו בעירה עצומה של קנאות על הקשר של עם ישראל עם ה’, ואז ‘יצא לפעולה’ בלי לדעת מה לעשות, אלא ידע בוודאות שמעתה הוא מכוון אל המטרה, וכל מה שיעשה קשור אל המטרה, ונכלל במה שמותר לו ומוטל עליו לעשות.
[היה יהודי בבני ברק, שהיה מגדולי הלוחמים למען כבוד השבת, והיה יוצא בשבת למחות בחילול שבת, וכל רכב שהיה עובר, היה תופס אותו והופך אותו… (הוא היה בר הכי…). וכמה פעמים באו לחזון איש בתלונות עליו: איך הוא נוגע ברכב בשבת, ומה יהיה עם הילדים שלו וכו’. והחזו”א תמיד ענה: הוא יודע מה הוא עושה… כלומר, מאחר שזה נובע מהנקודה הפנימית, כל מה שהוא עושה זה נכון…]
קנאות – נקי או לא
קנאות – הוא לא דבר ‘רשמי’. אין שיטה כזאת ואין הלכה כזאת, כי כל מהותה הוא הנהגה ‘לא קונבנציונלית’. ולכן, אם לא זה לא מגיע מבעירה פנימית ואמתית – זה רציחה ממש. אבל באותה מדה – מי שאינו אוחז בכך, אמור לשאול את עצמו: הכיצד, ואיך זה ייתכן. איך יכול להיות שזה לא בוער בי, ושלא הגעתי למדרגה שאני פשוט ‘לא יכול לשתוק’.
ואכן, היו שזלזלו בפנחס וחשבו שזה לא הגיע ממקום נקי, אבל השם יתברך אמר למשה ‘הנני נותן לו את בריתי שלום’ – שהכוונה הוא ‘תמסור לו דרישת שלום’. כולם מזלזלים בו, ואני מחזק את ידו. וגם קיבל מתנה בצורה ‘לא קונבנציונלית’ את הכהונה לו ולזרעו, והוא גם זה שהפך לאליהו מלאך הברית, שעומד בנקודה של הברית בין יהודי לקונו, וגם עתיד להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
והנה, על פי המערכת הרשמית, ההיסטוריה מלאה במצבים שנעים בין טוב לרע. קבלת התורה וחטא העגל, בניין המשכן וחטא המרגלים, ארץ ישראל ועבודה זרה, בית ראשון ושני וחורבנם, וכן בכל הדורות. כי אמנם יש את הטוב ואת האמת, את התורה ואת הצדיקים – אבל כנגד כל טוב יש ממש זה לעומת זה, שעומד למולו ומונע אותו. ואם כן, מה יהיה הסוף, ואיך לבסוף יהיה התיקון.
על כך מבאר ר’ נתן, שהכרעת המערכה תהיה רק על ידי הנהגה זו של ‘קנאה’. כלומר, על ידי שמתעוררים בני אדם ואומרים ‘לא ייתכן להמשיך כך’ ‘חייבים לעשות שינוי’, ומתעוררים לעשות דברים שאינם חייבים לעשות; לבנות מקוה, בית מדרש, לייסד קהילות ומוסדות, ולהאיר אור הצדיקים וכדומה. רק על ידי זה תוכרע המערכה. כי היא לא תוכרע בצורה רשמית ובנשק קונבנציונלי אלא רק בצורה של ‘קלקול השורה’.
וכך גם כל אחד לעצמו. כל אחד נמצא במצב תמידי של עליות וירידות, יום אחד מלאך ויום אחד ‘גאלאך’, ואין אתנו יודע עד מה, מתי יהיה קץ הפלאות, בו נעלה על דרך המלך ונזכה להיות כראוי. והתשובה לזה היא רק ‘קנאה’. דהיינו, פעם אחת שעוצרים ואומרים ‘עד כאן’ ‘לא עוד’. זה הכח היחיד שיכול לשנות את המפה של טוב ורע ימין ושמאל שמשמשים בערבוביא, ולנצח לצד הטוב.
Podcast: Play in new window | Download
Photo by Scott Umstattd on Unsplash