בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 91

תורת הנסתר שגילה האר"י הקדוש –

היא התורה הכי מסודרת ובהירה, ובאותה מדה – הכי לא ברורה.

***

הציון של האריז"ל, הוא הציון הכי ברור והכי מקורי.

אצל רבי שמעון בר יוחאי – אין בכלל גישה לציון האמתי שלו, רק לבניין שמעל. והציון עליו משתטחים הוא בכלל כמה קומות מעל מקום הקבורה. הציונים של בעש"ט ורבינו מוהר"ן מברסלב – עברו טלטלות מצד אחד ושיפוצים מהצד השני. וגם לא תמיד היה גישה אליהם.

לעומת זאת דווקא הציון של האריז"ל, הוא ממש המצבה שמתחתיה הוא קבור. לא עברו עליו שום טלטלות ושום שינויים. אותו ציון, אותה מצבה, הכי גלוי והכי אותנטי, וגם הכי נגיש. מעולם לא היו מניעות מלהגיע לשם.

***

ובכל זאת, דווקא לשם באים הכי פחות. במירון, אומן ומעזבוז – אין שקט לרגע. כל הזמן באים יהודים להשתטח, להתפלל ואף ללמוד. יש אוהל על הציון, הכנסת אורחים צמודה, ואפילו מלון וקריה. בצפת לעומת זאת, אין אוהל ולא הכנסת אורחים, ומעטים הם הבאים לפקוד את המקום.

כמו כן, ההילולא של הבעש"ט – הוא ביום טוב. ההילולא של רבינו מוהר"ן מברסלב – הוא בחול המועד. ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי – הפך בעצמו ליום טוב. ואילו ההילולא של האריז"ל – הוא בבין המצרים, בתשעת הימים, ואף אחד לא מעלה על דעתו לעשות את זה יום טוב.

***

האריז"ל היה סוד, ועודנו סוד.

מתוך כל חלקי התורה שיש לנו – החלק הכי ברור והכי מסודר, הוא כתבי האריז"ל. במקביל אולי לששה סדרי משנה, ויד החזקה להרמב"ם. הכל כתוב מסודר, ברור ומבואר. בלי בלגן, ובלי רמזים. דבר דבור על אופנו.

לעומת הגמרא, שאינה קלה להבנה; הזוהר שכל כולו רמזים; ספרי הצדיקים שאין בהם מבנה מסודר בדרך כלל; וספרי רבינו מוהר"ן מברסלב שצריך הרבה להתייגע כדי להבין מה כתוב.

אבל כל אחד יודע את האמת, שאין יותר נסתר מתורתו של האריז"ל. הכל מסודר, אבל רק לכאורה. כי באמת העץ חיים הוא הספר הכי לא מסודר שיש, ההתחלה שייכת לסוף, והסוף להתחלה, וכן הלאה (כמבואר בשיחות הר"ן). הכל ברור, אבל רק לכאורה, כי כל מה שכתוב הוא רק גילוי טפח מתוך כיסוי של טפחיים (כמבואר בהקדמת מהרח"ו).

***

יש בזה נס עצום, וגם מסר חשוב.

גילויו של האריז"ל – משמש כתחנה מרכזית ביותר בפנימיות התורה. אי אפשר בשום אופן לעבור ישירות מהזוהר לספרי החסידות, בלי התחנה החשובה של גילוי הקבלה. אבל  זו רק תחנה, וכפי שאמר האריז"ל בעצמו להבעש"ט, שאילו היה חי עוד שנתיים היה מסיים את הגילוי, אבל לא זכינו והסתלק קודם זמנו.

ולכן, אסור בשום אופן להפוך את זה למשהו בפני עצמו. אם הקבלה היא תורה בפני עצמה – לדעת את כל השמות, הספירות, הפרצופים והעולמות ותו לא – אז האור העצום והנורא הזה, הופך חלילה למשהו יבש, מנותק וקר. מוכרחים לקחת את כל הידיעות הללו ולתרגם אותם לעבודת ה' – להפוך את המשל לנמשל, ולהבין מה באמת קורה בחיים שלך, ומה אתה פועל בכל דבר, כפי שאכן התגלה בספרי החסידות ובתורתו של רבינו.

ההילולא של האריז"ל הוא בבין המצרים, לומר לך: אני נמצא כאן, כדי שתחפש דרכי את בית המקדש, ולא תחשוב שידיעת הקבלה היא הגאולה. בלעדיה אמנם לא תוכל להגיע לגאולה, אבל אם תסתפק בה, אתה עדיין רחוק מהגאולה. הציון שלו, מסמל אף הוא שאתה רק בדרך ועוד לא הגעת אל המנוחה ואל הנחלה.

היום הזה, הוא הזמן להודות להשם יתברך על האור העצום הזה שירד לעולם, ושנותן לנו תקווה עצומה בתוך הגלות וימי בין המצרים, ויחד עם זה להתעורר לחפש איך להכניס את התורה הזאת לתוך החיים שלנו, על פי ספרי הצדיקים, וכך להגיע לגאולה.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 90

משנכנס אב ממעטין בשמחה.

ומה עם 'מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד'?

***

עצבות ואבלות – הם לא פחות מתרתי דסתרי.

עצבות הוא כעס, תסכול, וייאוש. כשאדם אבד משהו, והוא לא חושב שיש סיכוי למצוא אותו – הוא עצבני, כועס ועצוב. במצב הזה הוא לא רוצה שאף אחד ינחם אותו, ההיפך, 'עזוב אותי לנפשי' 'אין לי כח לכלום'.

אבלות הוא געגוע. כשאדם אבד משהו, ואינו מוכן להשלים עם חסרונו, ומחכה לרגע שימצא אותו בחזרה – זהו אבלות. מי שמתאבל – מחפש תנחומים. הוא רוצה שיבואו ויחזקו אותו, שעדיין יש תקווה, ושעדיין יש לך קשר לאותו דבר שאבד.

שמחה הוא הרגע של המציאה. כשאדם מוצא את מה שאבד, או משלים את מה שהיה חסר – הוא שמח. שמחה היא רגע של שלימות, מלאה או חלקית.

***

אנחנו בגלות. נקודה.

אבדנו את כל מה שאפשר לאבד. בית המקדש נשרף, הקב"ה כביכול ברח. אין לנו אבא, ואין לנו אמא. אין לנו תורה ואין לנו צדיקים. אין ארץ ישראל ואין קדושה. אין כלום – וחבל אפילו לחשוב אחרת.

התגובה הטבעית לכזה מצב הוא 'ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון' – ייאוש טוטלי. זו לא אבדה מסוימת, קטנה או גדולה – אלא מציאות שכל כולה חלל. לא שיש הכל ואבד משהו, אלא צריך לחפש אם בכלל נשאר משהו. התגובה הטבעית ביותר הוא ייאוש ועצבות.

ואת זה אסור לעשות. ירמיהו הנביא ליווה אותנו, ויחזקאל שבר את הכללים וגילה את מראה המרכבה – רק כדי לספר לנו שכולם כאן. הקב"ה כאן, פמליא של מעלה כאן, ואפילו בית המקדש כאן, והראיה, שהכותל המערבי לא נשרף. וכל זה כדי שחלילה לא נתייאש, לא ניפול לעצבות.

***

אז אנחנו עושים להיפך.

אם לא עצבות – אז הכל בסדר, ואם כן, יאללה, בא נשמח; מוזיקה, יין, חתונות וגלידות. למה לא? אם לא עצבות, אז שמחה. וזה בסדר, כי בשביל לצאת מעצבות – תעשה הכל.

אבל, אחרי שהשתחררת מהעצבות – אל תשכח את המציאות. אנחנו בגלות ולא בגאולה. עדיין הכל חסר, ועדיין אין לנו את כל מה שצריך שיהיה לנו. אנחנו לא על המקום שלנו, אלא במצב גרוע מאד, מאד מאד.

ולכן, תנמיך רגע את הווליום. תעצור רגע את הריקודים. ותסתכל לעצמך בעיניים: טוב לך, או שאתה רק עושה כאילו. ובשקט תענה לעצמך את התשובה שכולנו יודעים: לא טוב לנו, ממש לא. אז זה בדיוק הזמן להתאבל. להתגעגע, לחפש, ולא לוותר.

משנכנס אב ממעטים באמצעים שעוזרים לך להיתפס לשמחה חיצונית, ולשכוח את המצב העיקרי שלך. עזוב, תעשה טובה לעצמך, ותניח אותם בצד לכמה ימים. ולא, אל תיפול לעצבות, כי זה גרוע יותר. מה כן? תתאבל! כי אם תתאבל, אם תחפש ותתגעגע – תמצא.