בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 99
מה אתה אוהב יותר?
'אשרי יושבי ביתך', או 'אשרי תמימי דרך'…
***
אחד מהתסמינים הבולטים של 'בין הזמנים' – הוא ללא ספק הנסיעות.
אין קשר לכאורה בין 'מנוחה' ו'נופש' לנסיעות. העולם ה'חופשי' אמנם מחבר בין 'יום מנוחה' [שבת קודש] לנסיעה לים, רח"ל. אבל אנחנו לא. לא רק כי זה 'אסור', אלא כי מבינים שמנוחה לא קשור לנסיעה, ההיפך.
ובכל זאת, בין הזמנים שנועד לכאורה למנוחה – הפך לשלשה שבועות של נסיעות וטלטולים, מייגעים ומפרכים, שלאחריהם אכן זקוקים למנוחה… זה אמנם לא מובן, אבל מי יודע סודם של דברים. אולי כשנשיג את הסוד של 'בין הזמנים' בעצמו, נזכה להשיג גם את הסוד של 'הנסיעות של בין הזמנים'.
וכפי שכבר הוזכר, הנידון איננו אם זה נכון או לא, אלא מאחר שזה כך – מהם היסודות שיכולים למצוא דווקא בהם. ואחד היסודות הוא ללא ספק – הנסיעות.
***
נסיעות – הם מצד אחד, דבר מעניין ומרתק. עוזבים את הסביבה המוכרת, ופוגשים נופים חדשים ו/או דברים שאי אפשר לפגוש אותם בזמן השגרה ובסביבה המיושבת. ומצד שני – הם ללא ספק דבר מייגע ומפרך, לא רק את הגוף אלא גם את הנפש והנשמה.
כשאדם נמצא בסביבה המוכרת ובשגרה המבורכת – הוא מכיר פחות או יותר את הנסיונות, ויכול להיערך לקראתם ולהתמודד אתם. לא כך בנסיעות. שם אדם פוגש נסיונות מסוד שהוא לא מכיר, ובגודל שהוא לא יודע איך להתמודד אתם.
הנסיעה נוטלת את היישוב הדעת. וגם אדם שבדרך כלל מיושב, מתקשה להתרכז בנסיעה ולשמור על קור רוח, כל שכן לעיין בספר ולהצליח ללמוד או להתפלל כראוי. וכל זה חוץ מנסיונות בקדושה ואמונה, שהדרכים מלאות מהם בשפע.
***
העולם אומר ש'אשרי יושבי ביתך' [השהות בבית] – מסתיים ב'תהילת ה' ידבר פי'. ואילו 'אשרי תמימי דרך' [היציאה לדרכים] – מסתיים ב'תעיתי כשה אובד'… ואכן היו צדיקים שאמרו על עצמם, שהם יכולים לתת דין וחשבון על כל יום ורגע מחייהם, חוץ מיום הנסיעה…
ובכל זאת, אין אדם שיכול לדלג על נסיעות. החיים שלנו מורכבים מ'בשבתך בביתך' ומ'בלכתך בדרך' כאחד. אז כנראה שיש בזה מטרה. ולא רק במקום שאליו נוסעים, שיש בזה סודות גדולים, כידוע מהבעש"ט שכל מקום שאדם נוסע אליו, בוודאי יש איזה תיקון שצריך לפעול שם. וגם אם הוא נוסע למטרה מסוימת – ייתכן מאד שהמטרה היא אחרת לגמרי. אבל גם הנסיעה בעצמה – יש בה סוד.
דווקא הנסיונות שיש בהם – יכולים להביא אותנו למקום אחר. בסביבה המוכרת והשגרה היומיומית – אין 'חריגות' למוטב, כאמור, אבל גם כמעט לא 'לטוב'. אבל בדרכים, דווקא 'הריחוק' שהם לכאורה יוצרים, יכולים להוליד התעוררות עצומה בלב ל'התקרבות'.
דווקא המצב בו אדם מרגיש שהיציבות שלו מתערערת, והוא לא מכיר את עצמו. דווקא המצב בו עומדים מול נסיונות חדשים, קשים ובלתי מוכרים – יכולים להוליד את ההכרה שאני באמת לא יודע ולא יכול, רחוק וחלש. ומתוך כך להוליד את הצעקה האמיתית והעמוקה 'תעיתי כשה אובד, בקש עבדך', וברגע שלאחר מכן, אתה הרבה יותר קרוב ממה שהיית קודם.