בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 101

מי שנוסע לקברי צדיקים – מסתמא הבחין בנקודה מעניינת:

הם לא קבורים במקום אחד, בצורה מסודרת, כמו הר המנוחות – אלא מפוזרים בכל קצוות הארץ והעולם.

***

אחד מהדברים שקשור מאד לנסיעות – הוא ‘קברי צדיקים’.

יש כאלו שנוסעים במיוחד לקברי צדיקים, ויש כאלו שנוסעים ‘לצפון’ או ל’חוץ לארץ’ – והתירוץ הוא ‘קברי צדיקים’. מתוכם, יש את אלו שעושים את זה בתדירות, ויש את אלו שעושים את זה רק ב’בין הזמנים’. אז נוסעים ל’באניס’ וקוראים לזה שנוסעים ל’רבי מאיר בעל הנס’. ומכאן הכינוי ‘רבי מאיר בעל הבניאס’…

כך או כך – קברי צדיקים הם בהחלט ‘כתובת’. והכתובת הזאת מצריכה (בדרך כלל) – יציאה מהרדיוס המוכר, ונדידה כלשהי או יותר – אליהם. ולא רק נסיעה חד-פעמית, אלא כל צדיק (כמעט) דורש נסיעה מיוחדת עבורו.

אין ‘חלקה’ מרכזית ששם קבורים הצדיקים, אלא הם מפוזרים על פני הארץ והעולם. אפילו התנאים שנקברו רובם באיזור הגליל, אינם שוכבים סמוכים זה לזה, אלא במרחק ניכר ואף יותר, בין אחד לחברו.

יכול להיות לזה שני מובנים. או שיש בזה אמירה: אם אתה רוצה להגיע אלי – אתה צריך להתאמץ במיוחד, ולא לתפוס ‘טרמפ’… או שיש בזה מתנה, שבכל מקום שתלך, תוכל לפגוש קברי צדיקים…

***

בעומק העניין, טמון כאן רעיון עצום.

עיקר המושג שנקרא ‘צדיק’ – אינו תלוי (רק) בכמות, כמה תורה הוא למד וכמה מצוות הוא קיים. אלא (גם ו) בעיקר במהות. והמהות של צדיק, מבואר בזוהר, שהוא ‘אחיד שמיא וארעא’ – מחבר את הארץ עם השמים.

אצלנו זה ממש שתי מחלקות. השמים – שמים לה’. כשאתה לומד בבית מדרש, מתפלל בבית כנסת, אוחז לולב או מדליק נר חנוכה, אתה בשמים ואתה קרוב לה’. אבל כשאתה לא שם, אלא אוכל, ישן, מטייל, מדבר, או בוהה, אתה בארץ ואתה רחוק מה’.

אצל הצדיקים – זה דבר אחד ממש. השמים – הם לא ‘שם’ אלא ‘כאן’, וכאן, הכוונה בכל דבר. כל העולם וכל החיים מחובר לה’, כולל כל הדברים שנקראים בשם ‘ארץ’. מבחינתם, אין שום דבר שאמור להיות מנותק או מנתק מה’.

***

גם אנחנו צריכים ורוצים כך לחיות – לאו דווקא בצורה מלחיצה, ההיפך, בצורה מאד חווייתית ומלאה צבע. ואת זה – אנחנו יכולים לקבל רק מהצדיקים ובשביל זה אנחנו הולכים אליהם.

לכן, הדרך אליהם רצופה בהמון ‘ארץ’ – נסיעות, מזוודות, בלגן וטרדות. כי זה בדיוק השטח המובהק ביותר של ‘ארץ’, שמנותקת ועוד איך – מהשמים. אז אחרי כל קטע ‘ארץ’ כזאת – יש לך צדיק, שמהווה בשבילך ‘תחנה’, להיזכר שכל הארץ הזאת יכול להיות קשור לשמים, והנה לך צדיק שחי כך.

ובקיצור: ‘בין הזמנים’ – או כל סוגי ה’ביניים’ למיניהם, הם הזדמנות בשבילנו, לזכות להיות ‘צדיק’. לא רק למדן, ולא רק מדקדק בהלכה, ולא רק יהודי שומר מצוות, אלא יהודי ‘צדיק’, שזוכר שכל דבר בעולם וכל מצב בחיים – מחובר לה’. ואם אתה לא יכול לבד – תיסע ל’רבי מאיר בעל הבניאס’…. 

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 100

כמה זמן מחפשים?

עד שמוצאים. או עד שמתייאשים מלמצוא. האם יש דבר שמחפשים אותו כל החיים?

***

המערכת של היהדות – מורכבת משני מישורים: תורה, ודרך ארץ.

‘תורה’ מתייחס לחלק הרוחני – לימוד תורה, תפילה, וקיום מצוות. ‘דרך ארץ’ מתייחס לחלק הגשמי – אכילה, שינה, פרנסה, חברה, ומנוחה. בימינו אפשר להוסיף לרשימה גם: ‘הזמן’, ו’בין הזמנים’, שמקבילים ל’תורה’ ו’דרך ארץ’.

האם אכן זקוקים לשניהם? ברור כמובן ש’דרך ארץ’ לבד לא מספיק בלי ‘תורה’. אדם שמתעסק רק בגשמיות בלי שום קשר לרוחניות – הוא בהמה. אבל לכאורה ‘תורה’ לבד – כן אמור להספיק. ואדרבה, הלוואי שנזכה כולנו להיות כל החיים דבוקים ברוחניות, בלי צורך בגשמיות כלל ועיקר.

אז זהו שלא. קודם כל, המציאות היא שאי אפשר, נקודה. מי שיהיה דבוק רק ברוחניות, ולא ידאג לתחזק את החלק הגשמי – יצטרך להיפרד בתוך כמה ימים מהעולם… והמציאות הזאת היא לא סתם, אלא היא מבטאת הגדרה מהותית, שאי אפשר לזה בלא זה.

ועל כך אומרים חז”ל ‘יפה תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון’. כלומר, תורה בלי דרך ארץ – אין בו כדי להבטיח ‘משכחת עוון’!… האמנם? איך זה ייתכן?!

***

“כל מה שברא הקב”ה – לא ברא אלא לכבודו” (אבות פ”ו)

כבוד מופיע בשתי צורות: בצורה של ‘גילוי’ ובצורה של ‘חיפוש’. הכבוד הרגיל – הוא פשוט לכבד. אם אנחנו לומדים תורה ומקיימים מצוות – אנחנו מכבדים אותו, ומכריזים בצורה הכי ברורה שהוא כאן ושהוא המלך.

אבל בואו נסכים – שהחלק הגראפי שבו יהודים לומדים תורה ומקיימים מצוות – הוא קטן מאד מאד ביחס לכל העולם, ששם זה לא קורה. שם לא מכבדים את ה’, ולא רק שלא מכבדים, אלא מבזים אותו. אז איזה מין כבוד זה, שבאיזה קטע קטן מהיקום יש לו כבוד, ובכל מקום אחר לא מכירים בו בכלל.

בשביל זה יש את החלק השני – שנקרא ‘חיפוש’. הפעולה הזאת נעשית בתוך ‘שטח האויב’ – במקום שבו אין שום גילוי של כבוד. אף אחד לא מכבד אותו שם, ואף אחד בכלל לא מכיר בו. ואז, אתה מגיע, נעמד במרכז הכיכר, ואומר: ‘איפה ה’?’ והשאלה הזאת, שנאמרת מתוך וודאות שהוא בוודאי כאן, ואתה רק מחפש ‘איפה’ – מגלה אותו במקום חדש, שבו הוא מעולם לא התכבד.

***

תורה – זה ‘גילוי’ הכבוד. דרך ארץ – זה ‘חיפוש’ הכבוד. כשאנחנו לומדים – אי אפשר להתעלם מה’, שהרי אתה עוסק ‘בו’. [רק צריך להיזהר שלא לגרש אותו חלילה]. אבל כשאתה אוכל, ישן, עוסק בפרנסה, הולך לטייל, ו/או יושב על ערסל – יש לך כביכול בחירה, האם להתעלם מנוכחותו, או לומר: ריבונו של עולם, אתה כאן!

בזמנים של ה’דרך ארץ’ – יש לנו הזדמנות להרחיב את השטח הגראפי, בעולם או בנפש, של נוכחות ה’ בעולם. מדובר בסך הכל בשינוי תפיסה: במקום להרגיש שמשאירים את ה’ בבית כנסת או בבית – מחליטים ‘לחפש’ אותו במקומות נוספים. לא באותו צבע של הבית מדרש, אלא בצבעים אחרים, ומעניינים לא פחות.

ואם מחפשים – מוצאים, וממשיכים לחפש. החיפוש הזה – הוא ההגנה הרוחנית הגדולה ביותר. כי אתה ‘עסוק בלחפש’ ולא ‘פנוי להתפרק’. ויש גם תגמול – כי מכבדי אכבד.