בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 107

אם תתבקש לסכם את השנה שעברה –

היה טוב או לא?

***

אנו עומדים בסיומה של שנה, וכבר מריחים את השנה החדשה בפתח.

התחושה היא – יאללה, רוצים כבר לסיים את השנה הזאת, ולהתחיל דף חדש. מה שהיה היה, העיקר להתחיל מהתחלה. איך אומרים? תכלה שנה וקללותיה.

השאלה היא, מה יהיה בשנה הבאה באותו תאריך? האם נרגיש שוב את אותה הרגשה? ואם כן, אז לאיזה שנה חדשה מועדות פנינו?! שנה שבסופה תיראה אותו דבר, וגם עליה נשוב ונאמר ‘תכלה שנה וקללותיה’?!

***

בכנות, האם בכזו קלות אנחנו מוכנים להגדיר כך שנה שלמה? האם באמת השנה הזאת הייתה כל כך גרועה, שכל שנותר הוא להמתין לסיומה ולחכות למשהו חדש, אולי שם יהיה איזה משהו טוב…

האם לא היה שום טוב בשנה הזאת – כן, השנה שאנחנו מתביישים בכלל להסתובב אחורה ולהסתכל לה בפנים… – בשנה הזאת ממש, האם לא היה שום טוב, כלום כלום כלום?!

האם בשנה הזאת לא הנחנו תפילין בכל יום, האם לא שמרנו שבת, האם לא התפללנו שלש פעמים ביום. וכל אחד – את התוספות שיש לו על הרשימה המצוצמצת והמינימלית הזאת. ויותר מזה, האם לא היו לנו שום רצונות, שום התמודדויות, האם לא הקזנו דם פעם אחר פעם – בשביל לעמוד בנסיונות, ובכדי לעשות איזה משהו טוב.

כך, למחוק שנה שלמה, כאילו היא לא הייתה קיימת, כאילו היא לא שוה כלום, כאילו אם היינו יכולים לתלוש אותה מהלוח – היינו עושים את זה?! ואם זה אכן כך, האם יש סיכוי לצפות למשהו אחר שיקרה בשנה הבאה?

***

אז זהו שלא, ממש לא.

באותה פרשה, עליה אומרים חז”ל את ההגדרה ‘תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה’ – אנו קוראים את פרשת ביכורים.

תמציתה ועיקרה של מצות ביכורים, הוא לקחת את מה שעשית, להביא את זה בצורה הכי מקושטת רועשת ובומבסטית לבית המקדש, ושם לומר ולהכריז ‘שאיני כפוי טובה’.

וזה מה שעלינו לעשות בסיומה של שנה: להביא ביכורים! לקחת את השנה שהייתה, להרים אותה על נס, ולשבח אותה כמה היא נאה ויפה, כמה זכינו בה, וכמה אנו מאושרים שהיא חלק מהלוח שנה של חיינו.

אחרי שעושים את זה – אפשר להצביע על חלקים מתוכה, שקצת מפריעים לתמונה היפה, ולבקש ‘תכלה שנה וקללותיה’, לא, אל תמחוק לי את כל השנה, רק את הכתמים השחורים האלו. ותביא לי ‘עוד’ שנה טובה ונפלאה כמו השנה, אלא ששם תשאיר לי רק את ‘ברכותיה’, בלי תוספות לוואי.

בימים שנותרו – זה הזמן להתבונן אחורה, בעיניים טובות. ולשים לב כמה טוב הצטבר לנו רק מהשנה הנוכחית. שזה אומר ממילא, כמה אכן זכינו לפעול בראש השנה הקודם. ומתוך כך, להתקדם ביתר חשק לשנה הבאה, ולהתפלל עם יותר כח, שתהיה ‘עוד’ שנה טובה, והרבה יותר מתוקה.

פרשת כי תצא היא הפרשה השישית בסדר דברים. ובה מבוארים הרבה מצוות, בהמשך לפרשת שופטים ופרשת ראה, שבהם התחיל לפרט ולבאר את המצוות.

במאמר הקודם הרחבנו לבאר מה הוא הכלל – איזה מצוות חזר להזכיר בסדר דברים. ושם ביארנו שהחלוקה בין הפרשיות אינו באקראי אלא בדווקא. וממילא המצוות שהוזכרו בכל פרשה, שייכים בדווקא לאותה פרשה, ובפרט פתיחת הפרשה שיש בו עניין מכוון מאד, באיזה מצוה היא פותחת – שהיא היסוד לכל הפרשה.

[היסוד הזה שייך גם לכל פרשיות התורה, שבדרך כלל תחילת הפרשה הוא היסוד והתמצית של כל הפרשה. בהרבה פרשיות ניתן להבחין בזה מיד, ובשאר הפרשיות לפעמים קשה להבחין בזה ולהבין מה השייכות בין זה לבין כל הפרשה. אך המעיין היטב יבחין שבכל מקום הוא כך].

***

פרשה זו פותחת בפרשת ‘יפת תואר’, שהוא לכאורה עניין צדדי לגמרי, וגם חורג מכל הכללים – כי לכאורה אין כאן ‘מצוה’ אלא ‘היתר איסור’. ובהמשך הפרשה יש מצוות שהם לכאורה הרבה יותר עיקריים ו’דומיננטים’. ובכל זאת, בחר משה רבינו לפתוח פרשה זו במצוה זו, וכנראה שיש בה יסודות חשובים, וכפי שיתבאר בעז”ה.

הקושיות:

א. ‘כי תצא למלחמה’ – כל הפסוק הראשון מיותר לגמרי, שהרי עיקר מה שבא לומר הוא ההמשך ‘וראית בשביה וגו” ואם כן היה יכול להתחיל משם. בפרט שכבר פתח בפרשת שופטים ‘כי תצא למלחמה’ ואם כן לא היה לו אלא להמשיך את העניין.

ב. מה ההדגשה ‘ונתנו ה’ אלוקיך בידך ושבית שביו’, והאם מצוה זו אינה שייכת באופן שלא היה כן, דהיינו שלא נצחו את המלחמה.

ג. עצם ההיתר של יפת תואר, הוא דבר שכולו תמוה. וכי כך דרכה של תורה – להתיר איסור משום שהיצר הרע חושק בו, אם כן ביטלת תורה מישראל. ובכלל תמוה איך בכלל ארע דבר כזה, הרי למלחמה יוצאים רק צדיקים שאינם יראים מעברות שבידם, ואיך מלאם לבם לדבר זה.

ד. מה עניין התהליך שצריך לעשות במשך ירח ימים – להחליף בגדים, ולנוול את שערותיה וציפורניה, ולבכות את אביה ואמה. ממה נפשך – אם היא מותרת, תהיה מותרת לגמרי. ואם לאו, מה יועיל כל זה.

ביאור הפשט

א. כי תצא למלחמה: באור החיים מבאר הפסוק הראשון בדרך הפשט, שכל ההיתר של ‘יפת תואר’ – אינו למי שהולך בשביל כך. אלא רק למי שיוצא ‘למלחמה’ דהיינו לשם מצוה. ואז מובטח לו שימסור ה’ את אויביו לפניו, וישבה שביו. ורק לאחר מכן, אם חשק בה יש את ההיתר של יפת תואר.

ב. יפת תואר: בדברי רש”י מבואר העניין כפשוטו, שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, וכיון שהתעורר לבו בחשק אליה, אין בידו להתגבר על זה, ואם לא יהיה בהיתר – יהיה ח”ו באיסור, ולכן התירה זאת התורה. אלא שבכל זאת יש כאן שתי סייגים: א. שתחילה ינוול אותה ורק אחר כך אם בכל זאת לא שבה תאוותו ממנו – תהיה מותרת לו. ב. התורה מבטיחה שסופו לשנואתה, ואם יישאר עמה יהיה לו בן סורר ומורה.

וכן הרמב”ן פירש העניין כפשוטו, אלא שמבאר מעט באופן אחר. לפי דבריו, ביאה ראשונה מותרת מיד בכדי להשקיט את יצרו. ואם רוצה אחר כך שתהיה לו לאשה, צריך לעשות את כל הסדר הזה – מטעם בין אדם לחברו. שהרי רוצה לגיירה בעל כרחה, ואם כן צריך לתת לה זמן שתוכל להכיל זאת בנפשה, להרחיק מלבה את כל מה שהייתה שייכת אליו, ולהכין עצמה אליו.

ובאור החיים הקדוש מבאר כל העניין בדרך סוד ובדרך משל, וכפי שיתבאר להלן ב’ביאור הפנימיות’.

ביאור הפנימיות

בירור הניצוצות

באור החיים הקדוש מבאר העניין כאמור בדרך סוד. ותוכן דבריו הוא (עם מעט תוספת על פי משנת הבעש”ט): שיש ניצוצות של קדושה בכל דבר בעולם, הן בדברי קדושה, הן בדברי רשות, ואפילו בדברים של טומאה ואיסור יש שם ניצוצות של קדושה ושל טוב, שנמצאים שם בשביה, וממתינים לצאת מהשבי ולחזור למקומם שבקדושה.

והנה הניצוצות של קדושה – שנמצאים בתוך הקדושה ובתוך דברי הרשות, יש לנו דרך לבררם ולעשות מהם קדושה. בדברי קדושה – בעצם השימוש בהם לקדושה, כגון שופר לתקיעה, לולב לנטילה, וכן תפילין וציצית ושאר דברי קדושה. ובדברי רשות – על ידי שמשתמשים בהם על פי תורה, בכשרות ועם ברכה, ועל פי פרטי ההלכה שבכל דבר (ויש עוד להרחיב בזה למעשה ואין כאן מקומו).

שני דרכים

אמנם הניצוצות ששבויים בתוך הטומאה, איך אפשר להוציאם, והרי אסור להתעסק בהם, וגם אם יתעסק בהם – הרי עושה זאת על פי איסור, ואם כן אינו יכול להוציאם לחירות. ואדרבה, עלול להכניס עוד ניצוצות לשביה ח”ו.

אלא שיש שני דרכים איך הם יוצאים מהטומאה אל הקדושה, וזה תלוי כמה חלקים של קדושה יש באותו הדבר. אם יש בו הרבה קדושה – נעשה מזה גרים, ומתהפך כולו לקדושה, כמו רות המואביה ונעמה העמונית, וכן שמעיה ואבטליון ורבי עקיבא ועוד. ואם יש בו מעט קדושה ורובו רע, אזי השם יתברך מסבב שיפגוש בדבר קדוש, ואז חלק הטוב שהוא המועט נדבק בקדושה ויוצא לחירות, והשאר שהוא רע נשאר כולו רע.

והדוגמא לזה הוא המעשה של שכם ודינה. שבתוך נשמת שכם היה נשמה קדושה של רבי חנינא בן תרדיון [שרמוז במה שכתוב ‘רחבת ידיים’, רחב”ת ראשי תיבות רבי חנינא בן תרדיון]. ולכן דבקה נפשו בדינה בת יעקב, ועל ידי הדבקות הזאת נכנס בה חלק הטוב, ונשאר שכם מנוער מכל טוב. ומדינה יצא נשמתו של רבי חנינא בן תרדיון.

נפשם בהם תתעטף

וזה סוד העניין של יפת תואר. כי הנה כל מה שאדם חושק אינו סתם, אלא אם הנפש שלו נמשך אל הדבר, אות הוא שיש חלקים מהנפש שלו שנמצאים באותו דבר [וכידוע מדברי הבעש”ט על הפסוק ‘רעבים גם צמאים – נפשם בהם תתעטף’, שאם אדם רעב או צמא לאיזה דבר, אות הוא שחלק מהנפש שלו עטופה באותו הדבר], והחלקים האלו הגיעו לשם על ידי עוונותיו או עוונות הדורות, והם ממתינים ומצפים שיגאלם.

אלא שהנפש שלנו בעצמה מעורבת טוב ורע, ולכן אין אנו יודעים מה מושך אותנו לאותו דבר, אם חלק הטוב או חלק הרע. ולכן, אם המשיכה הוא אל דברי קדושה, בוודאי הוא טוב. ואם המשיכה הוא אל דברים אסורים – מסתבר שהוא מצד הרע, וצריך לברוח מזה. ואם אל דברי רשות – שם נמצא עיקר הבירור, וצריך לזה הכנעה הבדלה והמתקה, וכמו שיתבאר במקום אחר בעז”ה.

אבל אצל הצדיקים, שהנפש שלהם מבוררת [או כשאדם עוסק במצוה בכל כוחו, שאז הוא לגמרי בתוך הקדושה] – אזי כל משיכה שיש להם הוא מחמת שיש איזה ניצוץ של טוב באותו הדבר, והם צריכים לתקנו. ולכן, מבואר הרבה בדברי הבעש”ט שכאשר בא מחשבות זרות, אינם באים אלא כדי להעלותם. כי מי שמחשבתו מבוררת, בוודאי אם נכנסה מחשבה אשר לא כדת, לא באה אלא כדי לעלות.

ולכן כאשר יוצאים למלחמה, שאז עסוקים במצוה – אם עלה בלבו חשק אל אותה יפת תואר, אות הוא שיש בה ניצוץ של קדושה, ואם כן צריך לתקנה. ולכן התירה אותה התורה כדי להוציא ממנה חלק הטוב. אמנם אין אנו יודעים אם צריך ‘להפוך’ את כולה לטוב [כמו האופן הראשון הנ”ל, וכדוגמת רות ונעמה], או רק להוציא ממנה חלק הטוב, ולהשליך את השאר. ובשביל זה צריך לנוול אותה, ואז אם עדיין יש לו חשק אליה, אות הוא שיש בה עדיין קדושה, וצריך להפכה אל הקדושה ואז תהיה לו לאשה, אבל אם אין לו חשק, אות הוא שכבר הוציא ממנה חלק הטוב ואז צריך לשלחה.

מלחמה על אויבך

והנה כל זה שייך לצדיקים כאמור. אמנם בוודאי מצוה זו, וכל הטמון בה – נמסר לכל ישראל, ויש בזה לימוד לכל אחד ואחד. ובשביל זה צריך להוסיף עוד ביאור, שבזה יתבאר השייכות שיש בזה לכל אחד.

בדברי האור החיים הקדוש מבאר העניין בדרך רמז, שהפסוק מדבר על המלחמה של הנשמה עם הרע, ולכן נקט הכתוב בלשון ‘למלחמה’ (בפת”ח), דהיינו למלחמה הידועה. ומלמד הפסוק שאם יוצא למלחמה – יזכה בוודאי לנצח את המלחמה ויתקיים בו ‘ונתנה ה’ אלוקיך בידך’.

ויש להמתיק העניין, על פי המבואר בליקוטי הלכות (ברכות הראיה ה). בתיקוני זוהר מובא שלאחר ראש השנה ויום כיפור שואלים מי ניצח במלחמה, והתשובה היא שמי שאוחז הכלי זין בידו אות הוא שניצח, ואלו הם הלולב וארבע מינים. ולכאורה הוא תמוה, כי אדרבה, מי שאוחז כלי זין אות הוא שעדיין לא ניצח, ומבאר שניצחון המלחמה ברוחניות – אינו כאשר ‘מסיימים’ את המלחמה, אלא בעצם מה שאוחז בידו כלי זין ונלחם, בזה בעצמו מנצח המלחמה, גם אם בפועל אינו מצליח, ורק כאשר הניח את הכלי זין מידו, אז נכשל ח”ו.

וממשיך האור החיים הקדוש ומבאר, שאז יזכה למצוא את הנשמה שלו שהיא ‘אשת יפת תואר’. אמנם עדיין יש דרך ארוכה לפניו, לברר את הטוב מתוך הרע, וזה כל המהלך שמבואר בפרשה שצריך להפשיט את בגדיה הטמאים וכן שאר הדברים, עד שלבסוף ‘והייתה לך לאשה’. וכמבואר בדבריו באריכות.

התנגדות הרצון

ויש לחבר את שני הפירושים כאחד, ובזה יתבאר יסוד גדול למעשה ששייך לכל אחד. והעניין יתבאר על פי המבואר בליקוטי מוהר”ן (ח”ב סימן פב) על פסוק זה. ומבואר שם שעיקר המלחמה שיש לאדם, יותר מכל הנסיונות והיצרים והתאוות שיש לו – הוא ‘התנגדות הרצון’, דהיינו האכזבות שיש לאדם, ממה שקורה עמו דברים שלא כרצונו.

ואין זה מוכרח להיות דברים גדולים, אלא אפילו דברים קטנים שאדם רוצה, ופתאום משתבש העניין ומתנהל שלא כרצונו – שההרגשה בזה קשה מאד, יותר מכל מיני נסיונות קשים שיש לאדם בגשמיות וברוחניות. כי הוא מרגיש שיש כאן מישהו ‘נגדו’. שהרי הוא רוצה ‘כך’ וארע למעשה ‘כך’. וכל אחד מכיר זאת ויודע את המרירות שיש מזה, בגשמיות וכל שכן ברוחניות.

וזה מה שכתוב ‘כי תצא למלחמה על אויבך’ – דהיינו המלחמות שיש לאדם בעניין הרצונות שלו, כשהולך לו שלא כסדר. וכאן מגלה הפסוק מה הטעם שיש דבר כזה, ומה התכלית מזה. ובזה יתבאר עצה נפלאה איך להתנהג בזה.

שמים וארץ

כי יש מלחמה בין השמים והארץ – ‘השמים שמים לה’ והארץ נתן לבני אדם’, בשמים רואים ומרגישים את נוכחות ה’, ובארץ אין מרגישים בזה. והתפקיד שלנו הוא להביא לידי כך שיהיה ‘לה’ הארץ ומלואה’ – שגם בארץ יתגלה נוכחות ה’.

ויש שני דרכים להתקרב להשם יתברך מתוך הארץ – או בדרך ביטול והתעלמות ממציאות העולם, או בדרך של חיבור העולם להשם יתברך. והדוגמא לזה הוא הגוף והנשמה, וכן איש ואשה. שהם שני הפכים, ובדרך כלל הם סותרים זה לזה, ואם רוצים לחבר אותם – יש שני דרכים סותרים; האחד – הוא שאחד מהם ‘משתלט’ ומכניע את הצד השני, והשני – שכל אחד יש לו ‘מציאות’ משל עצמו, ואמנם הם אינם מריבים זה עם זה, אבל גם לא מאוחדים.

והדרך הנכונה הוא בדרך שלישית, דהיינו: לא להכניע בכח את השני, אלא אדרבה להכיר במציאותו ולתת לו את צרכיו, ומתוך כך הוא מעצמו מתקרב ומבטל עצמו. כך הוא לגבי הנשמה והגוף – שאם הנשמה מכירה במציאות הגוף, ומספקת לו את צרכיו כראוי, יכולה היא להביאו למצב שיהיה טפל אליה, וכן לגבי איש ואשה, ואין כאן מקומו (לגבי שניהם).

וכך הוא לגבי העולם. אם האדם נמשך אחר רצונו האמתי, ומושך עצמו רק לרוחניות – אזי משאיר את העולם מנותק ורחוק. ואם ‘מוותר’ על רצונו, ודואג לטפל רק בעולם, אז העולם נשאר מנותק, ומנתק גם אותו. אבל הדרך הנכונה היא השלישית – להכיר במציאות העולם, ולהתעסק בו כראוי, ו’בתוכו’ להאיר את מציאות ה’, ואז לאט לאט העולם מזדכך ונעשה יותר ויותר כלי לגילוי מלכות ה’, עד שנעשה ‘לה’ הארץ ומלואה’.

ושבית שביו

וזה הטעם שיש לאדם התנגדות הרצון. כי הוא מטבעו [הרוחני] נמשך אל הרוחניות ולהשם יתברך, ומשאיר את העולם מאחוריו. ובשביל זה העולם מתחיל ‘להתנגד’ אליו, ומונע ממנו את הרצון שלו, כדי שיעצור את מרוצתו, וידאג לשתף את העולם עמו, ולחבר גם אותו להשם יתברך.

ועל זה אומר הפסוק ‘כי תצא למלחמה על אויבך’ – אם יש לך מלחמה עם הרצון, אזי תדע שהתפקיד שלך הוא ‘ונתנו ה”א בידך’, דהיינו שהשם יתברך נתן לך את הארץ בידך, כדי שתחבר אותה אליו, ולכן יש כאן התנגדות, כדי שלא תברח אלא תחבר גם אותה אליו.

והדרך לזה הוא ‘ושבית שביו’. כלומר, עליך להכניס כביכול את השם יתברך ב’שבי’, בכדי לפעול זאת. כי לכאורה איך אפשר להכניס את השם יתברך לעולם – הרי זה בזיון עבורו. בשלמא בשמים – שם נאמר ‘על השמים כבודו’, ושם כולם מכבדים אותו. אבל כאן הוא מבוזה ואין מכירים בו, ואם תחשוב עליו כאן בתוך דברי העולם, אתה כביכול לוקח אותו בכח לתוך מקום שאינו מכובד עבורו.

והתשובה היא שאכן כך הוא, ובכל זאת השם יתברך מבקש ממך ‘לשבות’ אותו בשבי, ולחשוב עליו גם בתוך העולם, למרות שזה לכאורה בזיון עבורו, ולבסוף דווקא זה יהיה תכלית הכבוד. כי רק כאשר הוא מתגלה בעולם, אז הוא באמת מכובד. ועל פי זה יתבאר גם המשך הפרשה, על פי המבואר בדברי האור החיים הקדוש.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 106

מאד קל להגיד ‘סליחה’.

הרבה יותר קשה ‘לבקש’ סליחה, בפרט אם יש באמת על מה, וכל שכן כשמדובר בסיפור רציני.

***

הספרדים כבר החלו באמירת סליחות, והאשכנזים מצטרפים מאוחר יותר (אם כי אין בזה איסור ברכה לבטלה ולא חשש קטניות לומר ביחד עם הספרדים…).

וזה פשוט קורא. עם ישראל בהמוניו, ובכל גווניו – מתעורר לפתע, ומתחיל להיאסף קבוצות קבוצות, בכל מיני מקומות ובכל מיני צורות ואופנים – לאמירת סליחות. אצל הספרדים זה מאד בולט – אין מי שלא אומר סליחות (לפחות פעם אחת), אם זה חרדי, דתי, מסורתי או חילוני, סליחות לא מפספסים ויהי מה.

איפה שרק הולכים – פוגשים אמירת סליחות. אם זה בכותל המערבי, אם זה במירון ו/או שאר קברי צדיקים, ואם זה בכל מיני אירועים כינוסים והזדמנויות. הכל מלא. קבוצות גדולות וקטנות, עומדים ואומרים סליחות. מי כעמך ישראל.

***

אבל זה מאד מוזר.

מה הכוונה ‘אמירת’ סליחות? סליחה הוא לא דבר ש’אומרים’ אלא דבר ש’מבקשים’. ובדרך כלל גם לא מספיק לבקש, אלא צריך לעבוד קשה כדי לפייס ולהשיג את הסליחה המבוקשת. סליחה שרק ‘נאמרת’ – לא רק שאינה משיגה את פעולתה, אלא אף מרגיזה עוד יותר.

ולא, לא אנחנו המצאנו את המושג ‘אמירת’ סליחות (בשונה מהרבה המצאות אחרות שכן נולדו אצלנו, כמו: ‘עשית שחרית’ ‘מתי אתה עושה בר מצוה’ וכדומה). אלא זהו הלשון שמובא בספרים, ויתירה מזו, באחד הפיוטים הידועים (מלאכי רחמים) אנו מכנים את עצמנו ‘אומרי סלח נא’…

השאלה היא לא רק על המילה ‘אמירה’. אלא גם על כל הצורה שהיא נעשית. אומרים סליחות, וממשיכים את החיים כרגיל. בפרט בדוגמאות שהוזכרו לעיל, בהם באים קבוצות קבוצות של חילונים, לובשים כיפה לחצי שעה, ‘אומרים סליחות’, ומורידים את הכיפה…

***

יש בזה משהו עצום.

הרי אנחנו לא באמת רוצים להיות כאלו. עם ישראל ושום יהודי לא רוצה להיות חילוני וגם לא רוצה לעבור עבירות. רצוננו לעשות רצונך. אלא שיש שאור שבעיסה שמפיל את היחיד, ואת הגלות שמפילה את הכלל. ולכן אנחנו נראים כמו שנראים. כמו בבית חולים, זה לא נראה יפה, אבל את מי אפשר להאשים?

אז ברור שצריך טיפול רציני, שיחזיר אותנו למקום הטבעי והנכון, ולהנהגה קבועה בריאה ונכונה. ואת זה צריך לעשות כל השנה, לא לבד כמובן, אלא בעזרת הצדיקים רופאי הנפשות, שיש להם רחמנות אמתית ויודעים להדריך אותנו לאורך הדרך מהמחלה אל הבריאות.

אבל דבר ראשון – צריך בירור של הזהות, מי אנחנו באמת, ושאנחנו באמת לא שייכים לכאן, ולא הפכנו את זה למשהו ‘בריא’ ו’מומלץ’, אלא למשהו ‘חולה’ ו’מאולץ’. ואת זה עושים באמצעות אמירת סליחות.

אמירת סליחות פירושו אמירה ברורה: ‘אני חולה’ ‘לא טוב לי כאן’. האמירה הזאת לא הופכת אותנו לבריאים, אבל לפחות מבהירה בצורה חד משמעית שאני רוצה להיות שייך למחלקת הבריאים ולא להתאזרח בבית חולים. מתי זה יקרה? לא יודע, ה’ יעזור שבקרוב. אבל ההכרזה הזאת היא תחילת התהליך.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 105

מה צריך לעשות באלול?

שאלת המליון. ואולי פשוט צריך ‘לא לעשות’?! או מדויק יותר: לא להתמקד ב’עשייה’ אלא ב’מהות’.

***

קבלנו את התורה, ומעדנו. ביום בו שהיינו אמורים לקבל את הלוחות הראשונות – הם נשברו, וחזרו כלעומת שבאו. זאת אומרת שמשהו השתבש, לא עבד לפי התכנית ולא התאים לכללים. ובכן, מה הפתרון? לוחות שניות.

משה רבינו עולה שוב לשמים, להביא שוב את הלוחות. במחנה ישראל תוקעים בשופר ומזהירים שלא ליפול שוב באותה טעות, ואכן, הוא חוזר לאחר ארבעים יום עם לוחות. והפעם, הכל בסדר. הלוחות הגיעו בשלום, וקיימים בידנו עד עצם היום הזה.

מה ההבדל? האם הלוחות השניות, הם אותם לוחות רק במהדורה שניה? אם כן, האם לא היה אפשר פשוט ‘לתקן’ את הלחות הראשונות?! ומה בעצם ‘שמר’ עלינו שלא ליפול בפעם השניה כמו בפעם הראשונה?

***

יש הבדל מהותי – בין שתי הפעמים, ובין שתי הלוחות – הראשונות והשניות.

הלוחות הראשונות היו מאד רציניות ונוקשות. הם באו לספר לנו מה ‘צריך’ לעשות, ואיך אמורים החיים ‘להיראות’ לכתחילה, וגם מה יקרה אם לא. כשהייתה מעידה, התורה בעצמה הסכימה לקביעה ‘ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם’ ח”ו. כי מה לעשות – זו תורה, וזו שכרה.

כשאתה בלחץ ממשהו שאתה ‘חייב’ להצליח בו, קרוב לוודאי שלא תצליח. כל נסיון, וכל ספק נסיון, מספיק רק שמשהו לא בדיוק כשורה ‘הוא אמר בשעה שש, וכבר שש ודקה’… – מערער את היציבות, ועלול לגרום לנפילה, מה שאכן קרה.

הלוחות השניות – לא מורידים כהוא זה מחומרת הלוחות הראשונות, אבל באים לספר לנו עוד כמה דברים, ‘סודות מהחדר’. הלוחות השניות מספרות לא רק מה ‘צריך’, ואיך החיים ‘אמורים’ להיראות – אלא מה באמת קורה, ומה הם החיים בעצמם.

***

הסוד של אלול, הוא: אני לדודי ודודי לי. זו אכן לכאורה הזמנה ל’תנועה’, אבל גם ובעיקר ‘עובדה’. אתה קרוב לה’, וה’ קרוב אליך. זאת עובדה, ויודע מה, גם אם לא תרצה…

הלוחות השניות ניתנות לא ‘במקום’ הראשונות, אלא ‘ביחד’ אתם. הלוחות השניות מצטלמות על ‘רקע’ של לוחות שבורות. כלומר, גם אם לא עמדת במשימה, והלחות נשברו והם עדיין שבורות, הסיפור לא נגמר, כי הוא פשוט לא יכול להיגמר. אם היית גוי – זה היה נגמר, אבל אתה לא.

ובגלל שאתה לא, יש מערכת ‘עוקפת’ שנקראת י”ג מדות, שבכלל לא מתחשבת ב’נתונים’ אלא ב’קוד הבסיסי’ – שה’ אוהב אותך ויהי מה. אלול, תשובה, ולוחות שניות – באים לומר מסר בסיסי מאד: יש מצב שהלוחות יכולות להיות שבורות [וצריך להיזהר מזה], אבל אין מצב שהקשר שלך עם ה’ יהיה שבור.

זה אמנם לא יכול להיות כתוב בלוחות ראשונות, כי זה ‘לא רשמי’, אבל זה כן מופיע עם לוחות שניות כי זה ‘אמתי’.

ואם כך, אז כבר למה לא להשאיר את הלוחות שלמות?! אם אין לחץ, ואתה בכל מקרה קרוב, אז למה לא ליהנות מזה?! תלמד, תתפלל, תעשה מצוות, ותיהנה. כי באמת אין דבר יותר טוב מזה, אם רק תוציא משם את המרכיב של ה’לחץ’ וה’חייב’.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 104

מי המציא את אלול?

האם יש לזה בכלל מקור, ואולי בכלל זו המצאה של המשגיחים?…

***

אלול – לא כתוב בתורה.

‘חודש הראשון’ (ניסן), ‘חודש השלישי’ (סיון) ו’חודש השביעי’ (תשרי) כתוב בתורה. אבל חודש השישי (אלול) – לא. והאמת, שגם ראש השנה שכן כתוב בתורה – לא כתוב שזה ‘יום הדין’, אך על כך בהזדמנות אחרת. אלול, ועוד כהכנה ליום הדין – בוודאי שלא כתוב.

זה אמנם לא כתוב בתורה, אבל זה הגילוי הראשון של ‘פנימיות התורה’. מי ש’חידש’ את זה – הוא משה רבינו. כשעלה להר בפעם השלישית, היה זה בראש חודש אלול עד יום כיפור, שאז הוריד את הלוחות השניות. ואז, הפכו הימים האלו לימי רצון ורחמים, עד עצם היום הזה.

***

מעניין לגלות, שהנושא הזה ממשיך להיות אך ורק ‘פנימיות התורה’ – לאורך כל ההיסטוריה. לאחר משה רבינו, הבא בתור שמזכיר את ‘אלול’ כמושג – הוא רבי שמעון בר יוחאי, רבן של ישראל בפנימיות התורה. בזוהר הקדוש על הפסוק ‘ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים’ מבואר שהכוונה היא לחודש אלול, שהוא חודש של תשובה והתקרבות.

אחרי הזוהר הקדוש, יש לזה אזכורים קלים מאד בדברי חז”ל והגאונים. אבל הביטוי הממשי שהוא מקבל הוא רק בזמן האריז”ל, שגילה ‘כוונות’ מיוחדות לחודש אלול, ובכך הפך אותו להלכה ולמעשה לחודש מיוחד עם הנהגות מיוחדות. בעקבות כך החלו המנהגים המוזכרים בשולחן ערוך והרמ”א, באמירת סליחות ותקיעת שופר.

ומי שהפך את זה ממש ל’נושא’ ששמו ‘אלול’. כלומר, לחודש שכל הדיבור נסוב סביב ‘אלול’, עם כל מיני התעוררות והנהגות מיוחדות בכל נושא ועניין – היה הבעל שם טוב ותלמידיו הקדושים, כפי שניתן לראות בספריהם הקדושים ובספרי הדורות. משם זה התפשט גם לעולם הישיבות ולכל העולם, והדבר פלא.

***

המסקנא הראשונה והעיקרית מכך הוא, שהגישה ל’אלול’ מוכרחת להיות גישה של ‘פנימיות’ ולא של ‘נגלה’.

‘פנימיות התורה’ – הוא בעצם ה’קודים’ שמאחורי התורה, או במילים אחרות ‘הסודות מהחדר הפנימי’. אלו הם הכלים והאמצעים שעל ידם אנו יכולים לזכות לקיום התורה. אם זה באמצעות הבנת מהות התורה ומצוותיה, ואם זה באמצעות גילוי דרכים ‘עוקפות תורה’, שהמרכזי שבהם הוא ‘תשובה’, שאיננה מסתדרת כלל עם הכללים של התורה, אלא פשוט ‘עוקפת’ אותם.

‘הקוד’ ו’הסוד’ הראשון והמרכזי של פנימיות התורה – הוא חודש אלול. ולכן הוא בדווקא ‘לא’ כתוב בתורה, כי הוא עוסק במשהו ש’מאחורי הקלעים’. ורק מתוך כך ניתן לגשת לאלול. וזה אומר בקיצור ש: אלול אינו עוסק ב’כמות’ אלא ב’מהות’. אלול אינו עוסק בלהראות כמה אתה ‘רחוק’, אלא כמה אתה ‘קרוב’. והוא לא דורש עוד ‘עשייה’ אלא יותר ‘בירור’ ו’בהירות’ במה שממילא כבר עושים.

במאמרים הבאים בעז”ה נשתדל להתמקד בכמה וכמה נקודות מרכזיות של ‘אלול’ – המבוססות על פנימיות התורה. ואשר יתנו לנו גישה מפוכחת ומעשית לחודש אלול, מתוק מפחיד ומועיל.

פרשת ראה היא הפרשה הרביעית מסדר דברים, שהוא משנה תורה. וכאמור, בסדר זה משה רבינו מגלה את ה’סתרי תורה’ – היסודות של התורה שעל ידם יכולים לקיים כל שאר חלקי התורה.

וכפי שנתבאר, בפרשת דברים – גילה סוד התוכחה, ובפרשת ואתחנן – אופן התפילה, והתפילות שלכאורה אינם מתקבלות, ובפרשת עקב – איך להמתיק את הדינים. וכעת פרשת ראה, ממשיך ללמד ולגלות את היסודות הנחוצים לכל אחד, שעל ידי זה יזכה לקיום התורה. ובפרשה זו מתבאר שיש ברכה וקללה, והוא תלוי בכל אחד – איך הוא מסתכל על החיים שלו, לטובה או להיפך. שבזה משפיע אם יהיה לו ברכה או קללה. וכפי שיתבאר.

כמו כן יש להבחין שבפרשת ואתחנן, מובא בעיקר סדר קבלת התורה וקבלת עול מלכות שמים, בפרשת עקב, מובא בעיקר עניין ארץ ישראל, ובפרשה זו פרשת ראה, מובא בעיקר עניין ירושלים ובית המקדש. ולכאורה יש בזה סדר מדוקדק, ששייך לאותם יסודות שהזכרנו.

הקושיות

א. ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה – מה עניין הפסוק הזה לכאן. הרי מקום הברכות והקללות הוא בפרשת כי תבא, ושם מבואר כל הסדר בהרחבה ובפרטיות, ואם כן, מה עניינו לכאן.

ב. מה שייך כאן הלשון ‘ראה’, ומה ההדגשה ‘אנכי’, וכן ההדגשה ‘היום’.

ג. מהו הכפילות ‘ברכה וקללה – את הברכה וגו’ והקללה וגו”. ומדוע לא כתב מיד אנכי נותן לפניכם את הברכה אשר תשמעון והקללה אם לא תשמעון.

ד. לגבי הברכה כתוב ‘את הברכה’ ולגבי הקללה לא כתוב ‘את’. כמו כן לגבי הברכה כתוב ‘אשר תשמעון’ ולגבי הקללה כתוב ‘אם לא תשמעון’. וצריך ביאור.

ביאור הפשט

א. המקום: לדברי רש”י והרמב”ן, הכוונה כאן הוא למה שמובא בפרשת כי תבא. אלא שכאן הזכיר זאת בקצרה, ולהלן מרחיב בזה למעשה בפרטיות.

ב. ראה אנכי: באור החיים הקדוש מבאר שכאשר רוצה לעורר אותם לעזוב הבלי העולם הזה, ולחפש אחר תענוגי עולם הבא, צריך לזה שתי תנאים. הראשון – שאותו ‘מעורר’ יש לו את התענוגים של העולם הזה, ויודע מה זה. והשני – שאותו ‘מעורר’ יודע מהם הם התענוגים של העולם הבא.

ועל זה אומר להם משה ‘ראה אנכי’, כלומר אני הוא זה שטעמתי את העולם הזה, כי היה גדול וגיבור ומלך ועשיר, ואני הוא זה שטעמתי את העולם הבא כמו שלא טעם אף אחד. ואני הוא זה שמראה לך ואומר לך את האמת.

ג. הכפילות: באור החיים הקדוש מבאר, שבכל דרך יש גם ברכה וגם קללה, כי רשעים תחילתן שלוה וסופן ייסורים, וצדיקים תחילתן ייסורים וסופן שלוה. ואם כן, בכל דרך יש גם ייסורים וגם שלוה. וזה מה שכתוב בתחילה ‘ברכה וקללה’. ואחר כך מפרש איזה מהם הוא הברכה האמתית ואיזה להיפך.

ד. את הברכה אשר תשמעון: באור החיים הקדוש מבאר שהברכה העיקרית היא בעולם הבא, ויש לזה פירות בעולם הזה, וזה מרומז ב’את’, שהוא טפל לברכה העיקרית. ומה שכתוב ‘אשר’ הוא משום שזה מה שמשה רבינו רוצה שיהיה. וגם משום שהשמיעה בעצמה היא הברכה.

ביאור הפנימיות

פנימיות העניין מבואר בליקוטי מוהר”ן (סימן לו), ובזה מתבאר מה הסוד של הנסיונות והמעברים ברוחניות שעוברים על האדם, ואיך להפוך אותם בעצמם לברכה, וכפי שיתבאר.

אור פשוט – והציור

בכל יום יש שפע חדש שמגיע לעולם. השפע הוא ‘אור רוחני’ שמופיע בעולם בצורה של אותיות רוחניות, והם מופיעות לעינינו בדמות העולם על כל אשר בו. השפע הזה, שהוא אור רוחני – הוא לא ‘טוב’ ולא ‘רע’, וכמו שכתוב (איכה ג) “מפי עליון לא תצא הרעות והטוב”, אלא ‘אור’ פשוט שאין בו שום ‘ציור’, לא לטוב ולא למוטב.

האור הזה נקרא ‘קמץ’ (שרומז על הכתר), על שם שהוא ‘קמוץ וסתום’, ואין בו שום ציור ושום ‘פירוש’. לאחר מכן הוא נעשה ‘פתח’ (שרומז על החכמה), כלומר, הוא ‘נפתח’ ומופיע בצורה של אותיות. ואז הוא עדיין לא נוטה לא לטוב ולא לרע. השלב הבא הוא ‘צירי’ (שרומז על הבינה), שבו נעשה ה’ציור’ של השפע וה’צירוף’ של האותיות – לטוב או למוטב.

הציור של השפע נעשה על ידינו. האדם הוא זה שבוחר כיצד ‘לצייר’ את השפע, האם הוא יהיה שפע טוב או חלילה רע. ובאיזה ‘צירוף’ האותיות יופיעו בפניו, האם בצירוף נכון וישר, או בצירוף מעוות ומוטעה.

כלים – מתוקנים או פגומים

ה’ציור’ של השפע – נעשה על ידי הכלים שיש לנו. היות והשפע אין בו שום ציור וצורה, הוא ‘נשפך’ לתוך הכלים שלנו, ומקבל ממילא את הצורה שלהם. כמו מים שנשפכים לתוך כלי, והופכים להיות באותו צורה של הכלי – עגול או משולש או מרובע וכדומה.

נמצא, שאם הכלים הם הכלים טובים ומתוקנים – אזי השפע שנכנס לתוכם, מקבל ציור וצורה של טוב. ואם חלילה הכלים מקולקלים ו/או פגומים – גם השפע שנשפע לתוכם, מקבל את הציור הזה, והופך להיות שפע מקולקל.

דומה הדבר, לשני אנשים שמכינים חמין. שניהם משתמשים באותם רכיבים בדיוק, אך התוצאות שונות מאד זה מזה – האחד, יוצא לו תבשיל משובח ונודף ריח נעים ומגרה. והשני, יוצא לו תבשיל מקולקל, שמדיף ריח נורא ודוחה. מה ההבדל – הראשון ניקה את הסיר קודם שנתן את המוצרים לתוכו, והשני – לא… אותו שפע, אבל תוצאה הפוכה…

יש שמבארים בזה את המשנה ‘מה בין תלמידיו של אברהם לתלמידיו של בלעם’, והרי ההבדל ביניהם הוא עצום. אך הפירוש הוא, ששניהם קבלו אותו שפע של רוח הקודש, וההבדל ביניהם הוא רק ב’כלים’. הכלים של אברהם אבינו היו נקיים, ושל בלעם – מטונפים, ולכן, אותו שפע פעל אצל כל אחד מהם פעולה הפוכה.

שבעים כלים – כמניין ‘עין’

‘הכלים’ של האדם, תלויים בגודל הקדושה שלו, והקדושה תלויה בעיקר בעיניים. קודם כל בפשטות – הנסיון של קדושה מתחיל בעיניים, כמו שאמרו חז”ל ‘עין רואה, לב חומד, וכלי מעשה גומרים’. אבל יש בזה גם מובן מהותי. הקדושה תלויה ב’הסתכלות’ על העולם – איך אדם בוחר לראות ולהסתכל עליו, לטוב או למוטב.

השפע הרוחני, נחלק לשבעים ‘סוגים’, שהם שבעים פנים של תורה. ‘שבעים פנים’ פירושו שבעים סוגי ‘תפיסות’, שיכולות להתחלק בין בני אדם שונים, אבל גם יכולים להיות כולם אצל אדם בעצמוץ הטעם הרוחני – הוא לא כל הזמן אותו דבר, אלא כל יום וכל רגע מקבל צבע אחר, טעם שונה, ותפיסה חדשה.

כנגד זה, יש שבעים אומות, שהם ההיפך הגמור משבעים פנים. כנגד של ‘טעם’ ו’צבע’ של תפיסה רוחנית, יש מדה או תאווה שמושכת את האדם, ומנסה להטריד אותו ולהעסיק אותו, ובכך למשוך אותו ‘החוצה’, ולמנוע ממנו את התענוג הרוחני.

למעשה, לא מדובר ב’או זה או זה’ – אלא בשניהם גם יחד. כלומר, אי אפשר לבחור ב’שבעים פנים’ במקום שבעים אומות, אלא מוכרחים את השבעים אומות כדי לזכות בשבעים פנים. אי אפשר לזכות לשום טעם רוחני, לפני שפוגשים את אחת המדות או התאוות ומתמודדים אתה. וזאת, משום שהיא זאת שהולכת להיות ‘הכלי’ של אותו שפע.

אם לא היו מדות או תאוות, לא היה לנו מושג של טעם וריח, אם כן באיזה כלים היינו יכולים להרגיש ולתפוס אור רוחני. בשביל זה יש מדות ותאוות, שהם כלים של הנפש, ועל ידי שהם קיימים – יכולים לקבל הרגשה ותפיסה בעניינים רוחניים.

השאלה רק איך ‘להסתכל’ על אותם שבעים אומות, האם כמשהו בפני עצמו, שכדאי להימשך אחריו ולעשות ממנו מטרה תכלית, או כאמצעי וכלי לקבל דרכו אור רוחני. אם מרגישים משיכה של ‘אהבה’ – משתמשים בה לתפוס מהי אהבת ה’, ואם מרגישים פחד ורתיעה – משתמשים בזה כדי להרגיש יראת ה’. וכן הלאה.

העצה – צעקה ואמונה

נמצא אם כן, שמוכרחים לעבור דרך השבעים אומות בכדי לבנות את הכלים לקבל את השפע. וזה מה שהפסוק אומר ‘ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה’. כלומר ‘אנכי נותן’ – אני נותן לכם שפע נקי, שאין בו שום ציור לטוב או למוטב. ורק ‘לפניכם ברכה וקללה’ – כשהוא מגיע אל הכלים שלכם, הוא הופך להיות ברכה או להיפך.

ובשביל זה ‘ראה’ – אתה צריך להשתמש בכח ה’עין’ שרומז על שבעים אומות, שהם כלים לשבעים פנים של תורה, ולהסתכל נכון על הנסיונות וההתמודדויות. לא לראות אותם כמציאות בפני עצמה, וכמשהו שאמור להרחיק אותך מהרוחניות, ולהוות תחליף אליהם, אלא כמשהו שישמש ‘כלי’ להרגשות רוחניות.

אמנם מובן שזה אינו פשוט. קל אולי להגדיר זאת כך, אבל קשה לחיות עם זה בשעת מעשה. כאשר יש התמודדות עם אותם שבעים אומות, ההרגשה היא מיצר וגלות, והנפש מתכווצת ומתמודדת מאד, ומה העצה אם כן, שעל ידה יכולים לעמוד בנסיון הזה, ולזכות ל’ראה’ כראוי, בכדי שזה יהיה ברכה ולא קללה.

על זה יש שני עצות: א. ‘היום’. ב. ‘אשר תשמעון’. העצה של ‘היום’ – הוא לצמצם את ההתמודדות לרגע הזה ותו לא. לא צריך לנצח לגמרי, בכדי לזכות לקדושה וממילא לכלים רוחניים. אלא צריך לנצח ‘הפעם’ ותו לא. וזאת משום שכל יום יש שפע חדש, וההתמודדות הזאת, היא הכלי של השפע של ‘היום’, ולכן צריך רק היום לנצח, כדי לקבל את השפע של היום.

שמע ישראל

והעצה של ‘אשר תשמעון’, הוא לומר שמע ישראל. כלומר, בכל יהודי טמון כח פנימי עצום של מסירות נפש על נקודת היהדות. יהודי אומר פעמיים ביום ‘שמע ישראל’, ובזה הוא מכניס בעצמו כח אדיר, שיכול לעמוד נגד כל הנסיונות.

יהודים במשך הדורות עמדו במצבים של נסיונות קשים ומרים, והסכימו למסור נפשם ולהישחט – והכל תחת האמירה של ‘שמע ישראל’. גם יהודים שהיו רחוקים מאד, כשהגיע ‘רגע האמת’ הם אמרו ‘שמע ישראל’ וחזרו למקורם. וידוע סיפורים רבים על יהודים שגילו את יהדותם באמצעות המילים נוראות ההוד הללו.

את הכח הזה, צריך לקחת לכל נסיון. כשאדם עומד בפני נסיון, של אחד או יותר מהשבעים אומות – הוא צריך לעורר מתוכו את הכח של מסירות נפש שטמון בו. וזאת על ידי שנזכר ‘הרי אמרתי היום שמע ישראל’, אם כן יש לי כח. ואם קשה להתקשר למה שכבר אמר שמע ישראל, יכול לחזור ולומר אפילו מאה פעמים ביום.

המובן הפנימי של ‘שמע ישראל’ – הוא הבירור מי אני ולהיכן אני שייך. ‘שמע ישראל’ נאמר על ידי השבטים, כאשר יעקב אבינו חשש שמא יש בהם פגם, הם אמרו ‘שמע ישראל’ כלומר: אנחנו שייכים אליך ‘ישראל אבינו’. וממילא אנו מאמינים שה’ אלוקינו ה’ אחד. ולכן כנגד י”ב שבטים יש י”ב תיבות ב’שמע ישראל’ וברוך שם’. ומהי”ב שבטים הללו יצאו שבעים נפש, שהם השורש של שבעים פנים לתורה.

כשיהודי אומר ‘שמע ישראל’ הוא מזכיר לעצמו, ובעצם לנשמתו – להיכן הוא שייך, ואם כן, לא נאה ולא יאה לו ההשתייכות לשבעים אומות, שהם בני השפחות המבוזים והמנוולים. ומזה מקבלים כח שלא ללכת אחרי השבעים אומות, אלא לעמוד בנסיון ועל ידי זה לקבל כלים של ברכה. וזה הפירוש ‘את הברכה אשר תשמעון’ – על ידי ‘שמע’ (תשמעון), יש כלי (את) לקבל את הברכה.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 103

מה ההבדל בין שעון מעורר – לאזעקה בצבע אדום?

למה כששומעים אזעקה – נבהלים, וכששומעים שעון מעורר – לא נבהלים אלא ‘מתעוררים’ (או ממשיכים לישון…)?!

***

בראש חודש אלול – מתחילים לתקוע בשופר ולומר סליחות.

מה המטרה של תקיעת השופר והסליחות, ומה בעצם המטרה של כל ה’אלול’? לכאורה כדי להתעורר. אבל לפעמים (או יותר) – במקום ‘להתעורר’, נבהלים ונלחצים, או לחילופין, נעשים אדישים ומאובנים.

יש כאן תהליך אבסורדי. בכל חג ומועד, ובכל נושא ביהדות – אנחנו יודעים שיש ירידת הדורות; ‘פעם’ היו מרגישים שבת / פסח / תפילה / יראת שמים – בצורה חזקה מאד, ו’היום’ חלש יותר. זה מוכר ולגיטימי. אבל כשזה מגיע לנושא של אלול וימים נוראים – זה לא ‘ירידת’ הדורות אלא משהו אחר לגמרי. זה לא נהיה ‘חלש’ יותר, אלא נהיה ההיפך הגמור.

כולנו מכירים בעל פה את התיאורים על חודש אלול – איך שהוא היה נראה פעם; אם זה בישיבות, ואם זה בחצרות הצדיקים. יודעים לצטט את מה שהיו אומרים בנובהרדוק ‘כל השנה צריך להיות אלול, אבל אלול זה הרי אלול’… יודעים לספר על הדגים שרועדים, ולצטט את האמרה ‘כמה עלינו לרעוד על כך שאנחנו לא רועדים’.

וכל התיאורים והציטטות האלו והאחרות – לא רק שאינם מעוררים, אפילו לא חלש, אלא אדרבה, גורמים לאדישות או לגיחוך… ובמקרה הטוב (אם הוא קיים, ואם אפשר לקרוא לזה ‘טוב’) – הוא גורם ללחץ ועצבים. מה הסיפור?!

***

שעון מעורר מצלצל – כשצריכים לקום ליום חדש, או להיזכר באיזו מטלה. לא מדובר במשהו מפחיד או מלחיץ, אלא במשהו שאנחנו מוכנים לקראתו, יודעים במה מדובר, וערוכים אליו. כל שנשאר הוא ‘לעורר’ אותנו מהשינה, ולהתחיל את התהליך הבריא והמוכר של היום החדש.

לא כן כששומעים אזעקה. האזעקה מודיעה על משהו שאנחנו לא יודעים איך להתמודד אתו. הוא לא תלוי בנו, ולא ביכולת שלנו להתמודד אתו. ובקיצור: הוא מעדכן על משהו ש’גדול מאתנו’. ולכן, הוא מעורר בהלה, או במקרה החמור יותר, גורם להתאבנות. שני תגובות של ‘היסטריה’.

***

תקיעת שופר, סליחות, ואלול – לא אמורים לשמש כאזעקה, אלא כשעון מעורר.

כמו שהשעון מעורר, מזכיר לך לקום ליום חדש. כך השופר מזכיר ואומר לנו: יהודי יקר, נרדמת קצת ונפלת לכל מיני חלומות ופנטזיות. הגיע הזמן להתעורר ולחזור הביתה, למקום האמתי שלך, להיות קרוב לה’. וזה מה שהוא היה אצל הצדיקים – מישהו שדופק בדלת, ואומר: הגיע זמן מנחה, או במושגים שלנו: הגיע זמן ארוחת צהריים…

אבל כאשר זה הופך להיות אזעקה; אתה שומע שופר – אתה שומע צרות ועונשים, רואה פרצוף זועם, ומרגיש חוטא ורשע. זה הרגשה של משהו מפחיד, ש’גדול עלינו’. לא פלא, שהוא גורם ללחץ, או גרוע יותר, להתאבנות שהופך לציניות. וכך נהפך האלול המתוק מ’אני לדודי ודודי לי’ למשהו שצריך לקרוע מלוח השנה.

השופר המתוק, כפי שלימדונו הצדיקים, אומר לנו: ישנת עמוק ילדי, ואתה לא רוצה להיות בתרדמת כל החיים. אז הנה, באתי להעיר אותך ונלך ביחד לבית הכנסת. היש מתיקות גדולה מזו? זה הרי ממש חרוזים עם המזמור ‘לדוד, ה’ אורי וישעי’ – שגם אותו ‘משום מה’ אומרים באלול?!