יש לך רגעים טובים בחיים?

תנעל אותם בכספת מיוחדת, ותשתמש בהם במצבים קשים.

***

זהו זה, חוזרים לשגרה.

הלחץ הציבורי כבר דוחק. מזה כמה שבועות, שקרה הלא יאומן והבלתי אפשרי – והמשפחה הגרעינית החזיקה מעמד בין ארבע קירות וקצת יותר.

כך התכוננו לפסח, כך התנהלו הנקיונות והקניות, וכך התנהל ליל הסדר והחג כולו. הכל הצטמצם לבין כותלי הבית ובמחיצת המשפחה המצומצמת, עם אופציה ל’טיול’ למרפסת, ולמי שיש כלב – גם טיול יומי קצר בן מאה מטר.

אבל זהו, יש גבול. רוצים כבר לצאת לנשום אויר, ומתגעגעים עד כלות לחזור לשגרה. לשם כך, ‘מבטיחים’ כל האחראים ‘מלמעלה’, לעשות מאמץ עליון להתחיל לשחרר את הסגרים והעוצרים למיניהם ולאפשר את החזרה לשגרה, נו נו, נראה אותם.

***

אבל, האם באמת אנחנו אוהבים את השגרה?

היו לנו ימי חג, ימים של שמחה פנימית, וזמנים של קרבת ה’ מיוחדת. האם אנחנו באמת מעוניינים לסיים אתם ולחזור לשגרה, האפורה והמשעממת במקרה הטוב, והמלאה אתגרים והתמודדויות במקרה היותר מצוי.

השגרה שוחקת, מפוררת ומעייפת, ואם הייתה לנו אפשרות להמשיך את החג לכל השנה ולכל החיים, כנראה שזה מה שהיינו בוחרים. אבל זהו שאי אפשר. ואנחנו מוכרחים לחזור לימי השגרה, ולפגוש שוב את ימי החול.

עובדה ופתרון בצדה. חייבים לחזור לשגרה, אבל ממש לא חייבים לזנוח את החג מאחור, ולהתייבש עם הימים השגרתיים. החג, אם נרצה, ימשיך אתנו וילווה אותנו ‘בתוך’ השגרה היומיומית הפשוטה והיבשה, והוא ירטיב לנו אותו בטעם של קרבת ה’.

***

אסרו חג – זה הפתרון.

‘אל ה’ ויאר לנו’ – ה’ יתברך בחסדו הגדול, פתח לנו צוהר והאיר לנו. זה היה כל כך טוב, וכל כך נעים, ואנחנו מתקשים להיפרד. ובכן, יש עצה ‘אסרו חג בעבותים’ – תקשור את החג אליך בחבלים עבים, ‘עד קרנות המזבח’ – ותוביל אותו אתך למקומות הקשים ביותר, ששם אתה מתמודד וצריך להילחם.

הכלל הוא, שכל רגע וכל אירוע שהיה אי פעם בעולם, נשאר קיים לנצח. אם היו לך רגעים של פסח, ושל קרבת ה’, זה קיים. כל שיש לך לעשות, הוא לשמר את זה אצלך, ולא לתת לזה להתפזר. תבנה לזה כספת מיוחדת, תכניס את זה פנימה, וזה שלך. ברגע שתצטרך תוכל לשלוף את זה משם, ולהתחמם בזה.

היום, הוא יום של שגרה. אבל אנחנו בוחרים לעשות ממנו חגיגה, על חשבון החג שהיה ולכאורה איננו עוד. בכך אנו מזכירים לעצמנו שהחג היה ועודנו, ומתי שרק נרצה, נוכל לפתוח שולחן ולהיזכר בו. וגם ברגעים הקשים ביותר, תוכל בשקט בשקט ללכת לפינה – ולחבק את הפסח שהיה, ועודנו.