חיבור 🤲 מתוך חסרון 🔍

מי אוהב להיות בין מיצרים?

תלוי מי עוד נמצא אתך שם.

***

לפני כמה ימים הסתיים הגל הראשון. כעת אנו בתחילתו של הגל השני, ולאחר מכן בחודש אלול יגיע הגל השלישי. לא של קורונה אלא של קבלת התורה.

משה רבינו עלה שלשה פעמים לשמים, למשך ארבעים יום. הראשון, היה מיד עם קבלת התורה ועד י”ז תמוז. הוא ירד עם הלוחות ושבר אותם, ואז עלה פעם שניה בי”ח תמוז עד כ”ח אב, ופעם שלישית בחודש אלול עד יום הכיפורים, וירד עם הלוחות השניות.

הפעם הראשונה והשלישית היו ‘ברצון’, והפעם השניה הייתה ‘בכעס’ (רש”י מדברי חז”ל). ‘רצון’ מבטא קרבה וגילוי, ו’כעס’ מבטא ריחוק והסתרה. ואכן, בארבעים יום הללו – היו כל האסונות של ההיסטוריה, כי כל עוד ה’ יתברך קרוב ומשגיח, מי יכול לגשת אלינו. אבל כשהוא מסתיר פניו, כולם מתנפלים.

***

זה הצד הראשון של המטבע.

הצד השני הוא, מה שהצדיקים גילו לנו, שהימים הללו הם ימים גדולים והזדמנות מיוחדת. במהרש”א (בכורות כח) מבואר ששלשת השבועות של בין המצרים שקולים כנגד שלשת השבועות מראש השנה עד הושענא רבה. וכן מבאר מוהרנ”ת שלכן קוראים בימים אלו את פרשת המועדות, ועוד כהנה וכהנה.

ועל הפסוק ‘כל רודפיה השיגוה בין המצרים’, שמבטא את המצוקה בה אנו שרוים, פירשו הצדיקים בצורה הפוכה לחלוטין ‘כל רודף י-ה השיגוה בין המצרים’. כלומר, אם חיפשת את ה’, ולא מצאת אותו בשום זמן, לא בסוכות ולא בפסח, ראש השנה ויום כיפור, חנוכה ופורים, תמצא אותו עכשיו.

עוד מובא מצדיקים, ששלשת השבועות נחלקים לשלשה עשר ימים של תמוז, כנגד י”ג מידות הרחמים, ותשעה ימים של אב, כנגד ט’ מידות הרחמים של זעיר אנפין. כלומר, דווקא בימים אלו מתגלים מדות הרחמים בצורה מיוחדת יותר מכל השנה. והשיא הוא בחצות תשעה באב, שאז נולד משיח.

אז מה האמת? וכי אפשר להתכחש לכך שימים אלו הם ימים של כעס, ושאכן כל רודפיה כפשוטו השיגוה בין המצרים? וכי אין אלו ימים של צער אלא של שמחה?

***

יסוד הדברים הוא, שאין מושג של ניתוק.

ה’ יתברך אוהב אותנו, והאהבה הזו לא תתבטל ולא יכולה להתבטל לעולמים. אלא מאי? יש זמנים של ‘רצון’, שבהם הוא מביא את האהבה מצדו, ויש זמנים של ‘כעס’ שבהם הוא אומר: אני זז הצדה, וכעת התור שלכם.

מאד לא נעים להרגיש כעס וריחוק. ואם זה מישהו שבאמת אולי לא מעוניין בקשר אתך, זה גם משכנע ואתה גם כן מגיב בהתאם ומתרחק, אולי לעולם. אבל לא כאן. ברי לנו שהוא מעוניין בקשר, ואם הוא מביא כעס וריחוק, אנחנו נביא את האהבה מצדנו.

בין המצרים הם ימים לא נעימים – אם לא מתאבלים בהם. אבל מי שמתאבל, ולא מוכן להשלים עם החסרון, עם הריחוק ועם הכעס, אלא מוכן לחוות את החסרון, ולחפש ולהתגעגע אחר הקשר שאיננו אבל בוודאי ישנו, אין לך חיבור גדול מזה.  

ה’ יתברך אוהב משפט. ולפי הכללים, הוא מוכרח להראות כעס. אבל כביכול בסתר לבו הוא מייחל, שלא נתפתה להשתכנע מהכעס הזה, ולא נסובב בחזרה את הפנים. אלא נעמוד מול הכעס, ומול הכאב והחסרון, ונצעק: למה!

הצעקה הזאת, היא הכי מתוקה והכי עמוקה שיש בעולם. כי אם אתה באמת חושב שהוא עזב אותך, אז מה אתה שואל למה. האפשרות לשאול למה, נובעת מתוך נקודה בעומק עומק הלב, שיודעת שהוא לא עזב, ואין מצב שהוא יעזוב. אז ת’אמת, לא היית רוצה לפגוש את הנקודה הזאת?! ואולי היא זאת שקוראים לה ‘משיח’.