‘אלו הם החיים’? 🧍‍♂️🚶‍♂️🏃‍♂️🚶‍♂️🧍‍♂️

האם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש

או על החורבן הפרטי שלנו?

***

יתום שנולד ללא אבא, אין סיכוי שהוא יתאבל עליו. הוא יכול ומחויב לקיים את המנהגים וההלכות, וגם ללמוד משניות ולהדליק נר לעילוי נשמתו, ואף לעלות לקברו. אבל להתאבל לא, כי הוא פשוט לא יכול. מעולם לא הכיר אותו כדי להתאבל עליו.

נולדנו בלי בית המקדש, ואין לנו סיכוי להתאבל עליו. ולכן התחושה היא שכל מסכת האבלות של שלשת השבועות, תשעת הימים, ותשעה באב – אינה אלא מסכת של מנהגים והלכות, סוג של ‘עילוי נשמה’ לבית המקדש, ותו לא. קשה להתחבר לדבר כזה, ולא פלא שאין לו סימפטיה מיוחדת לתקופה זו.

לחילופין, ישנם שמתאמצים להסביר לעצמם ולאחרים, באמצעות מאמרים וספרים, מה זה בית המקדש ומה ההבדל בין התקופה שבה היה לנו בית מקדש לבין התקופה שאין אותו. ובכך, מנסים לייצר חיבור כלשהו, שבאמצעותו נוכל כן להתאבל.

זה רעיון מבורך, ואשרי חלקם. אבל ספק אם יעיל. מרגיש יותר שמדובר בחיבור מלאכותי, וגם רוב רובו המוחלט של הציבור, בפרט הצעיר, אינו אוחז בכך. וכפי שסיפר אחד מחשובי המחנכים והמרצים (שבדרך כלל הרצאותיו מלאות על אפס מקום), שכאשר הודיע על שיעור בעניין זה, הגיעו שני אנשים בלבד…

***

אז זהו שלא.

רבינו אומר לנו מילים ברורות, שאינן מותירות ספק: “והנה מה שעבר אין, כי כבר נשרף בית מקדשנו” (ליקוטי מוהר”ן ח”ב סימן סז). כלומר, איננו מתאבלים על מה שהיה, אלא רק על מה שקורה אתנו כעת, כאן ועכשיו, יום יום ושעה שעה.

אין לנו מושג מה זה בית המקדש, ואף אחד לא מצפה מאתנו לבכות עליו. האבלות שלנו איננה עליו אלא על החורבן, ואת החורבן אנחנו מכירים היטב, אוהו כמה שאנחנו מכירים.

אין מי שלא רואה חורבן מול העיניים, וגם אין מי שלא חווה חורבן אישי בחייו. האם יש מישהו שמוכן, עם יד על הלב או אפילו בלי, לומר שטוב לו בחיים, והוא לא פוגש ולא מתמודד יום יום עם כאב ועם ייסורי נפש?!

***

רק מה? אלו הם החיים, מה לעשות.

חלילה! בזמן של גאולה, אלו הם אינם החיים. כשיהודי נמצא על מקומו, הוא חווה חיים של מלאות ושובע, ופוגש רק דברים שעושים לו טוב, וממלאים את יומו וחייו וביתו באור ושמחה וחיות, וכל המילים הטובות שרק אפשר לומר ו/או לחלום.

החיים הללו, שכבר הדבקנו להם תוית ש’אלו הם החיים’ – הם לא חיים אלא חורבן. וכל המטרה של תשעה באב ושלשת השבועות, הם לוותר על הייאוש, ועל ההשלמה ש’אלו הם החיים’, ובסך הכל להביא את הכאב, שקיים ועוד איך, ולבכות אותו ולזעוק אותו, מתוך הבנה ואמונה שזה ממש לא אמור להיות כך.

החיים העלובים הללו, בלי מוח ובלי לב, עם יהדות שבורה ומרוסקת למחצה לשליש ולרביע, ועם משפחות קרועות ושכולות, גשמית ורוחנית – הם לא חיים, נקודה. הם גלות, והם בכלל לא שייכים אלינו אלא נדבקו בנו בעקבות החורבן. הגיע הזמן לדפוק על השולחן ולומר: די! אני רוצה לחיות!!!

והבשורה היא, שבכלל לא חייבים לחיות כך. אין שום הלכה שמחייבת יהודי לחיות בגלות. מותר לו ומגיע לו לחיות בגאולה, אם רק ירצה. הרגע שבו יהודי לא מוכן להשלים עם הגלות, הוא אותו רגע שבו נולד המשיח שלו, והוא מתחיל לחיות. כל המתאבל, זוכה ורואה.