כשאין לאיפה לברוח 🏃‍♂️

‘גבולות יוצרות מרחב’ – אמרי אינשי.

וזהו כנראה, אחד מהסודות של ‘בין המצרים’.

***

רשות הרבים הוא מקום ענק ועתיר אפשרויות – ודווקא לכן אי אפשר לעשות בו כמעט כלום. כמו כן יממה שלמה היא המון זמן – ודווקא לכן מורחים את רובה. כשיש הרבה זמן או אפשרויות, קשה להתמקד ולהוציא משהו לפועל.

אבל כשנמצאים בבית, שהוא מקום קטן – אפשר לעשות בו הכל. כי כל דבר בו מאד מוגדר; כאן זה סלון – כדי ללמוד ולאכול, כאן מטבח – כדי לבשל, כאן חדר שינה – כדי לישון, וכאן מרפסת – כדי לנפוש, וכן הלאה. וכן כשמחלקים את היום לסדרים ושיעורים – אפשר לנצל את היום.

עד לא מזמן, כשהעולם היה ענק, והכל היה פתוח ומשוחרר. הייתה אפשרות לנוע מכל נקודה לכל נקודה בגלובוס, והאפשרויות לתקשורת ועסקים היו בלתי מוגבלות. אבל דווקא האפשרויות הקרובות ביותר; בית, משפחה, שכנים – היו מחוץ לתמונה, עד שהגיעו הסגרים והעוצרים למיניהם, וגילו את ‘אמריקה’…

***

‘כל רודפיה השיגוה בין המצרים’. הפסוק מתאר את המצב שלנו בגלות – שאנחנו נמצאים ‘בין המצרים’ – בין מיצר למיצר. ושם הרי אי אפשר לברוח לשום מקום, וממילא הרודפים יכולים לתפוס אותנו.

באים הצדיקים ואומרים ‘כל רודף י-ה – השיגוה בין המצרים’ – מי שמחפש את ה’, הזמן הכי מסוגל לכך שימצא, הוא ‘בין המצרים’. ומלבד שזה ההיפך מהמשמעות הפשוטה של הפסוק, זה גם לא הגיוני. מי בכלל פנוי לחפש את ה’, ועוד יותר – למצוא אותו, כשהוא נתון במיצר וסגור מכל הכיוונים.

והתשובה היא: היא היא. דווקא כשאנחנו נתונים בין מיצר למיצר – יש סיכוי שנחפש באמת את ה’, ואז ממילא גם נמצא אותו.

***

כשאנחנו נמצאים במרחב – יש לנו הרבה מה לחפש; ידיעת התורה, תפילה בכוונה, השגות וייחודים, עבודת המדות, קדושה וצניעות, ועוד רשימה ארוכה.

יש לנו יהדות עשירה מאד, ומרוב העשירות הזאת – אנחנו מתקשים להתמקד באחד מהם, ועוד יותר מתקשים להתמקד בסיפור האמתי, כי כשיש המון אפשרויות ‘שם’, למה להצטמצם למה ש’כאן’?

אבל כשנמצאים במיצר, ועוד יותר כשנמצאים ‘בין המצרים’ – לא נשארה אפשרות אחרת, חוץ מלהרים עיניים, ולחפש את ה’. וברגע שאתה מחפש אותו – אתה מוצא אותו. כי הוא הרי ‘כאן’ בדיוק ואולי יותר מכל במקום אחר.

ה’ מאד אוהב שאתה לומד ומתפלל ועושה דברים טובים. אבל הוא עוד יותר אוהב שאתה מרים סוף סוף את העיניים, ומסתכל בחזרה לתוך העיניים שלו, שתמיד מסתכלות. לכן הוא עשה את כל המיצרים, כדי לגרום לנו סוף סוף לעשות את הפעולה הפשוטה הזאת – להסתכל לו בעיניים.

לא נאכזב אותו. לפחות בימים אלו, נעצור לחצי שעה ביום, כדי להיכנס לשם – לתוך המיצר, להרגיש אותו היטב, ומשם – להרים את העיניים. ואין לך רגע מרומם ונשגב כשאותה שעה שבה נפגשים העיניים זה בזה. כי עין בעין יראו בשוב ה’ ציון.