[נצח שבנצח]

כל אחד רוצה לנצח, אלא מה.

מה שמפריע, הם דווקא הנצחונות שכבר ‘כאילו’ נצחנו.

***

אחד מהכוחות החזקים ביותר, שפועלים בתוכנו ודוחפים אותנו לפעול – הוא הרצון לנצח.

השאלה המרכזית אותה אנו צריכים לשאול את עצמנו בהקשר הזה היא: מה הכוונה לנצח. וגם: למה לנצח, את מי לנצח, ואיך.

המושג ‘נצחון’ קשור בהכרח עם ‘מלחמה’. אם אני צריך לנצח מישהו, כנראה שהוא עומד לנגדי, ואני צריך להכניע אותו. לאור זאת, אם אין מישהו שנלחם אתי, לכאורה אין לי את מי לנצח. האמנם?

***

הרצון לנצח מקורה ממדת הנצח, והיא מבוססת על הצורך להיות נצחי.

כעיקרון, כל אחד מאתנו הוא נצחי, אך מהרגע שהוא פוגש את העולם, הוא פוגש משהו עראי, ומרגיש מאוים על נצחיותו. מכאן, הדחף העצום לנצח את מי שמפריע לי להיות נצחי, ולהישאר מה שאני באמת, נצחי.

בלי עבודה פנימית, הדחף הזה מוצא את מקומו מול כל מיני אנשים, דעות או אירועים – שאינם שווים לי, מסתדרים לי, או משתלמים לי. כי בטווח הקרוב, ההרגשה היא שהם אלו שמאיימים על קיומי, ומחלישים את מי שאני.

מתוך הדחף הזה, אנו מנסים לנצח את כל הרשימה הזאת. ובמקרה הגרוע, אנו גם מצליחים, ואז מרגישים ‘הנה נצחתי’, ו’כל הכבוד’. ולא מבינים למה עדיין אני מרגיש לא רגוע, עראי, חלש, ותלוש.

ולמה זה ‘במקרה הגרוע’? כי אם ‘נצחת’, סיכוי גדול שלעולם לא תפגוש את החזית האמתית, ולעולם לא תנצח באמת. אמנם נצחת את כל העולם, אבל את עצמך, כלומר את הדמיון שבו אתה החזק והמנצח – לא נצחת, ואם כן, איזה קשר יש לך עם הנצח. כלומר, עם מי שאתה באמת.

***

במקרה העוד יותר גרוע, זה גם מתלבש בערכים.

מילא מי שמנצח עם שרירים, או פוליטיקה – יש עדיין סיכוי, שיום אחד הוא ישב עם עצמו, ועדיף מול ה’, ויגלה שלנצחון הזה אין שום משמעות, והגיע הזמן לעשות משהו אמתי יותר.

אך מי שמנצח עם דעות, רעיונות ומוסכמות – החשש גדול עוד יותר, שלעולם לא יגלה את עצמו. שהרי הנצחון שלו הוא ערכי ומהותי לכאורה. בפרט כשהוא עוד מרגיש שאפילו לא התכוון בשביל עצמו אלא עשה שירות ליהדות ולאנושות, וסייע במובן הכי פשוט לנצחון של התורה בעצמה.

מי שאינו נמצא במקום המסוכן הזה, שיצביע. כל אחד מחזיק ברשותו רשימת נצחונות, רעיונות וערכים, שמבחינתו אין יותר ברור, וודאי ובטוח, יותר מהם. והם אלו שתוקעים אותו מלזוז, ולהתקדם למה שהוא באמת.

יש תקוה. יש צדיק שהכריז ואמר ‘נצחתי ואנצח’. הוא זה שמחזיק בידיו את הנצחון האמתי, ובידו לנצח את כל ה’נצחונות’ שלנו, ואת כל מגדל הקלפים של הערכים והרעיונות שהצלחנו לבנות לעצמנו ולאחרים במשך השנים. והוא התחייב לכך שכל אחד, יום יבוא, והוא יסכים לנצח את עצמו ואת כל נצחונותיו, ויצטרף לנצחון הגדול באמת, הנצחון להיות נצחי.

ואנחנו? נוכל לסייע לו אם נרצה. ככל שנסכים לתלות סימן שאלה גדול ולפחות קטן על כל ערימת ה’מסקנות’ הבלתי מנוצחות שלנו. לא חלילה לערער בהם, אך לפחות להסכים להניח לצדם גם סימן שאלה קטנטן, ולהיות קשובים גם למשהו שונה, גם אם הוא מסכן את כל ההקדמות ההחלטיות שיש בידנו – כך יקדם היום, בו נזכה באמת לנצח. הלוואי.

צריך חברה, וצריך גם עצמיות.

איך מתמרנים בין שניהם, והאם יש מקום ל’עצמאות’?

***

כל אחד מורכב משני חלקים – יחיד וציבור.

אי אפשר לחיות לבד, נקודה. לא טוב היות האדם לבדו, ואדם בריא צריך להתחתן ולחיות עם משפחה, וגם צריך אחים ובני דודים, שכנים חברים ומכרים, ולקינוח, גם להיות ‘שייך’ לקטגוריה כלשהי; בית כנסת, קהילה, חסידות או ישיבה, ולפחות לאיזו אידאולוגיה.

או חברותא או מיתותא. לחיות לבד – זה למות בשקט, בלי מנין בלי לויה ובלי קדיש. והכי גרוע בלי הספדים. אין לזה טעם, אין לזה צבע, אין לזה חיות ואין בשביל מה לחיות. כשאדם חי עם חברה, החיים שלו נכנסים לתנועה, ויש לו בשביל מה לקום, ומספיק סיבה לחיות.

כשאדם עם עצמו, הוא צריך להתמודד עם מאה עשרים ושבע מדינות בתוך תוכו, שבכל אחת מהם יש קואליציה ואופוזיציה, והמון מפלגות שכל אחת דורשת מלא תיקים. והוא צריך לשמש ולהיות גם הנשיא, גם הראש ממשלה, גם ראש האופוזיציה, גם המצביע וגם זה שלא מצביע, גם הקנאי וגם הפשרן. כשהוא חי עם ציבור, התפקידים מתחלקים בין כולם.

***

אבל, באותה מדה – גם אי אפשר להיות רק ‘חברתי’, כי אז אתה בסך הכל ‘חלון ראוה’ של המותג אותו אתה מייצג. אם אתה מתאים את כל כולך – את הלבוש, את המנהגים, את הנוסח, ואת תנועות הגוף, ולבסוף גם את תנועות המחשבה וההרגשה – לחברה אליה אתה שייך, אז איפה אתה בעצמך?

כל אחד צריך ‘חבר’ ו’חברה’, אבל הוא צריך גם את עצמו. ואם ה’עצמו’ הופך להיות חיקוי לחבר ולחברה, והוא נשאר בסך הכל ‘מספר’ במדינה, בקהילה ובקופת חולים – למה לו חיים. אם אתה לוחם בקנאות על העמדה של הציבור שלך, אבל מפסיק לחשוב בעצמך, אז זה עצוב או מצחיק או שניהם יחד. כי ‘מי הוא זה’ שמדבר כאן? מישהו שמזמן כבר לא קיים?!

הבעיה היא שמאד קשה לזהות את זה. כשאדם חי לבד, מספיק לו כמה שעות או כמה ימים – כדי להבין שהוא לא יכול לחיות כך. אבל כשהוא חי עם חברה, יכול להיות שגם מאה עשרים שנה לא יספיקו לו כדי לראות שהוא לא חי, אלא רק משמש כ’מחזה אור קולי’ עבור איזו קבוצה, שיטה או אג’נדה.

***

כמה עלוב לקרוא ‘עצמאות’ – למשהו שהדבר היחיד שהצליח לעשות, הוא להרוג את ה’עצמיות’. מדובר סך הכל בהתאגדות של כמה ממורמרים, שהתייאשו מהפנימיות האישית שלהם, וכדי להצליח לברוח מזה כמה שיותר רחוק – הקימו ‘עצמאות’ ציבורית, שעשתה ועושה הכל כדי למחוק לכמה שיותר אנשים את האני הפנימי שלהם.

העצמאות שאליה אנחנו שואפים כבר אלפיים שנה, ובמיוחד בשבעים שנה האחרונות – הוא לגאולה. גאולה שתגלה לכל אחד את נקודת העצמיות שלו, שבה רק הוא קיים, ומהנקודה שרק הוא קיים – הוא יכול להגיע לחיבור מלא עם ימין ה’, חיבור שכל כולו נביעה וחיים.

כסף סופרים, ופעמיים.

ביצים גם כן. אבל ‘עומר’ – מי סופר?!

***

‘עומר שעורים’ – זה לא הרבה, לא בכמות ולא באיכות. שתיים וחצי קילו של מאכל בהמה, זה משהו שכל אחד יכול לעבור לידו מבלי למצמץ, ובטח לא לספור.

את העומר הזה, מביאים לקרבן אחת לשנה. ועושים ממנו עסק גדול ומיוחד; כל הצדיקים הולכים להשתתף במעמד קצירת העומר, וכל הקהל אף הוא צופה מהצד. כל שאלה – גם טכנית – נשאלת שלשה פעמים, וזוכה למענה שלשה פעמים.

‘לכבוד’ קרבן העומר, מקריבים עוד כמה קרבנות מיוחדים. ו’לקינוח’, אנו סופרים שבעה שבועות וארבעים ותשעה ימים – ‘לעומר’!

מה הסיפור?

***

יצאנו כעת ממצרים.

אבל כשאנחנו בודקים בבנק, עדיין לא רואים את זה. אנו מסתכלים על עצמנו במראה, ובודקים שוב את המספר זהות ומדת הנעליים – והנה הכל אותו דבר. אבל מה זה אומר שיצאנו ממצרים?

למי שמתעקש לשאול את השאלה הזאת, ובצדק, מיועדת ספירת העומר. שהמסר שלה הוא קטן, פשוט ועוצמתי. ספירת העומר טוענת שכנראה שלא תרגמת את יציאת מצרים למספרים. חשבת שיציאת מצרים הולכת לשנות אותך? אתה יכול להמשיך לחכות. יציאת מצרים לא משנה אותך, אלא מאפשרת לך לשנות את עצמך.

ושינוי עצמי, הוא תמיד אבל תמיד ללא יוצא מן הכלל, תהליך. ותהליך, הוא דבר שתמיד אבל תמיד מתחיל ממשהו קטן, פצפון ובלתי מורגש, ובדרך כלל הוא גם הדבר הכי קרוב אליך, במרחק הושטת אצבע.

***

וזה בדיוק הסיבה שאף אחד לא עושה שינוי. כי אף אחד לא מוכן לתהליך, וגם מי שכן, חושב שהוא צריך בשביל זה לטפס את האוורסט, ומתעקש להתחיל דווקא משם. אז זהו שלא: א. מוכרחים תהליך. ב. אבל בשביל זה לא צריך יותר ממשהו קטן. עומר שעורים לדוגמא.

יש לנו מלא ‘עומר שעורימ’ים על ידינו, סביבנו ובתוכנו. אלא שאנחנו בכלל לא פנוים לשים לב אליהם, ולכן גם לא זזים לשום מקום ולא מתקדמים מילימטר. רק עומדים ושואלים בפנים תמהות: לא מבין, עברתי פורים, עברתי פסח, עוד שנה ועוד שנה, ולא קרה כלום.

אם תסכים לקחת את העומר שעורים, ולעשות ממנו עסק. וחוץ מזה גם לספור אותו, ממש כמו שסופרים כסף וביצים והרבה יותר. אם תעשה את הספירה הזאת בהתלהבות עם לשם ייחוד וגארטיל, אתה תראה שבתוך שבע שבועות תגיע לקבלת התורה, ותהיה אדם.

***

מה זה העומר שעורים?

אתה יודע… כל מה שאתה מעדיף שלא להכיר. כל המדות שלך, האהבות והפחדים שלך וכל מיני הרגשות, שאתה מעדיף להתעלם מהם ולא להאמין שיש בזה איזושהי עבודה פנימית, ולא לחשוב שיש מה לעשות עם זה. החלקים הלא נעימים הללו, שבכלל לא מתכתבים עם ‘עבודת ה”, זה העומר שעורים.

ומה צריך לעשות עם זה? להניף קצת, זה הכל. פשוט: להסכים להסתכל על זה, ולחפש שם ומשם את ה’, ולהביא לו משם איזו מנחה. לא מרשימה מי יודע מה, אבל הכי אמתית שיש. תזוזה כזאת, אכן ראויה לספירה, והיא זאת שתביא אותך אל היעד.

כשיש מלאי – צריך לספור אותו.

האם יכול להיות שהספירה ‘תייצר’ את המלאי!?

***

באיזשהו מקום התבלבלנו בין ‘מספרים’ לבין ‘ספירה’.

העולם מאד אוהב מספרים; כמה הגיל שלך, מה מספר הזהות שלך, כמה ילדים, וכמובן – כמה כסף. וממילא כמה אתה שווה. אפילו את התאריך, הלועזיים מעדיפים לציין במספרים ולא באותיות.

כשמדברים על מספרים, מדברים על כמויות. וכשמדברים על כמויות, בהכרח מדברים על משהו ‘לא חשוב’. כי אם הוא היה חשוב, למה צריך שיהיו ממנו כמויות.

***

‘ספירה’ לעומת זאת, היא דבר שמורה על חשיבות. דבר שאינו שוה ואין בו חשיבות, אף אחד לא טורח לספור אותו. וכשאני רוצה לציין על מישהו שאינני מחשיב אותו, הביטוי הנפוץ הוא ‘אינני סופר אותו’.

דבר שבמנין אינו בטל אפילו באלף. לא בגלל שהוא הרבה, אלא מחמת שהוא חשוב. וזו בעצמה הסיבה שאיננו בטל, כי מחמת חשיבותו הוא אינו יכול להפוך להיות חלק מהריבוי ולהתבטל בו.

ובקיצור. מספרים מורים על כמות, וספירה מורה על מהות. והם שני הפכים.

***

הסיבה שהעולם אוהב מספרים וכמויות, היא – משום שזה מדיד.

והאמת, שככל שהדבר מדיד, כך הוא פחות חשוב וייחודי. דבר שהוא מדיד, אות הוא שהוא מותאם לכללים מוכתבים מראש, ואם כך, אין בו שום ייחודיות.

ייחודיות, מעצם טבעה, אמורה להביא משהו חדש שטרם היה עד כה, וממילא, גם אין שום כללים מוקדמים כדי למדוד אותו.

***

ואת זה אנו סופרים בספירת העומר.

איננו סופרים ‘מלאי’, כי הוא איננו. אין תאריך קבוע מראש לחג השבועות, שאנו סופרים ‘אליו’. חג השבועות יחול ביום החמישים של הספירה, ולא משנה באיזה תאריך הוא יחול. ואם לא תהיה ספירה, הוא בכלל לא יחול, אף פעם.

פירוש הדבר הוא, שאנו ‘יוצרים’ אותו באמצעות הספירה. כלומר, איננו סופרים מלאי קיים, אלא יוצרים משהו חדש. ולכן גם לא סופרים לאחור, אלא במספר הולך ומתקדם, כי איננו מצמצמים פער לקראת משהו, אלא עסוקים בליצור אותו.

ספירת העומר איננה ספירה כמותית, אלא מהותית. ולכן, איננו סופרים פעולות או משימות אלא ימים. בעצם, איננו אלא סופרים את עצמנו. הספירה מספרת לעצמנו שיש כאן מה לספור, וככל שנתרגל יותר לספור את עצמנו, ולהבין שכל אחד מאתנו הוא פרטנר – כך תהיה יותר משמעות לחתונה שתתקיים בסיום הספירה.