הפקת לקחים?! 💬🗨

ומה בכל זאת המסקנא

[הרהורים בעקבות ל”ג בעומר תשפ”א – חלק ב]

האירוע הזה שארע לנו כעת, אינו הראשון בהיסטוריה.

יש לו תקדים. ומשם אנו יכולים ללמוד – כיצד נוהג יהודי במקרה שכזה.

***

ביום השמח ביותר בהיסטוריה, היום שהוכתר בעשר עטרות, יום הקמת המשכן – אירע אסון. שני בני אהרן נספו, ונשמתם עלתה לגנזי מרומים.

ושם, באותו מעמד, התורה מלמדת אותנו בדיוק כיצד נוהגים בסוגיא שכזו. דבר ראשון – וידום אהרן. שתיקה מוחלטת, בלי קושיא או טרוניא, וגם בלי שאלה ונסיון להבין. רק שתיקה. שתיקה קדושה של הכנעה.

דבר שני – אהרן ובניו מקבלים ציווי, להמשיך את המעמד כרגיל. לא להתאבל ולא לבכות, אלא להמשיך את החגיגה. זוהי נקודה דקה ועמוקה, שמן הנמנע להרחיב בה, ותלויה באבנתא דליבא. אך גם היא קבלה נוכחות באירוע הנוכחי, שהיה בעיצומה של ההילולא, ומיד לאחריו הגיעה שבת.

דבר שלישי – וכל בית ישראל יבכו את השריפה. עם ישראל הצטווה לבכות. לא להסיק מסקנות ולא להפיק לקחים, אלא לבכות. להרגיש את הכאב הצורב, ולתת לו. זהו.

רק לאחר מכן, הגיעו המסקנות, והם היו מאד אישיות. אהרן הכהן קיבל דיבור אישי, וכמוהו כנראה גם כל אחד מישראל, קיבל את הדיבור האישי שלו. ההוכחה לכך היא, שעד היום אין מסקנות ברורות והחלטיות בנוגע לאירוע, מה היה הגורם לאותו אסון (יש אומרים שתויי יין, יש אומרים שהורו הלכה, יש אומרים שלא נשאו נשים, ועוד). 

***

אין לנו דרך, גם אם נרצה, להצביע על מסקנות ברורות ומוחלטות.

האסון אינו קשור לגודל האירוע ומספר האנשים המשתתפים בו. זה גם לא קשור לתשתיות הלקויות (והן בהחלט לקויות) של ההר, לא קשור לעומס ולא לצפיפות, ו…כן, זה גם לא קשור למשטרה. מבחינה עובדתית – זה פשוט לא קשור.

ל”ג בעומר במירון, אינו נערך כעת בפעם הראשונה, ואפילו לא ביום שישי. הוא נערך כבר מאות שנים, בתוכם עשרות פעמים שחל ביום שישי. וכבר שנים רבות שהוא מכיל כמות של מאות אלפים, ולא קרה כלום.

מעולם, מעולם – לא היה אדם אחד שנפח את נשמתו ואפילו לא ניזוק. לא היה. מלבד המפולת הידועה שהייתה לפני כמאה שנה וקיפחה את חייהם של שלשה עשר אנשים, ומלבד האסון החם והטרי של השנה – לא היה אפילו אחד!

האם זה אומר שצריך לסמוך על הנס ולא לטפל בתשתיות? כמובן שלא. בוודאי שצריך לעשות הכל כדי לקיים מצות מעקה ו’לא תשים דמים’ והמסתעף. אבל אין ולא היה שום קשר בין האירוע הנוכחי לבין הצורך בהשתדלות. שום קשר, חד משמעי. עובדה.

[בנימה אישית. מי שנכח במקום וראה את השתלשלות הסיפור מתחילתו ועד סופו (כמה דקות בסך הכל), וכותב השורות נמנה ביניהם, יודע שזה לא קשור בכלל לכל מה שמדברים. זה היה משהו מאד נקודתי, שספק אם ניתן היה למנוע, ואם כן, הכיוון שונה לחלוטין, ולא כאן המקום].

***

גם מסקנות ‘רוחניות’ – אינן יכולות להיות ברורות והחלטיות.

אין לנו נביא, ואין אתנו יודע עד מה. אנחנו דור יתום, ואין לנו את הפריבילגיה שיגלו לנו ברוח הקודש, מה בדיוק על מה ולמה. בשנים האחרונות היו כמה וכמה אירועים משמעותיים; פיגועים, אסונות, טרגדיות, וגם מגפה. ולא קבלנו שום מידע ברור, על מה זה קרה ומה צריך לעשות.

דוברים יש הרבה, יותר מדי. וכל אחד מהם מדבר מהנושא הקרוב ללבו. האחד מעורר על קדושת בתי כנסיות, השני על לימוד התורה, השלישי על קדושה וצניעות, והרביעי על בין אדם לחברו. וכל הדברים נכונים וחשובים כשלעצמם, אבל לא יכולים לשמש כדוברות ופרשנות לאירוע המסוים הזה.

***

נחזור אם כן לראשונות:

הדבר הראשון – שתיקה. שתיקה של הכנעה, מתוך אמונה שאכן העולם אינו בידיים שלנו, לא העולם הפרטי ובוודאי לא העולם הכללי. יש מישהו גדול יותר, והוא יודע מה הוא עושה.

הדבר השני – אמונת חכמים. האירוע לא היה באפריקה, וגם לא בכביש 6, אלא במירון. ולא בבין המצרים, או כל תאריך אחר, אלא בל”ג בעומר. אם כך, זה לא קשור אלינו אלא לבעל האתר וההילולא – רבי שמעון.

ואם זה קשור אליו – מדובר בוודאי סיפור של המתקה. כל עבודתו של רבי שמעון היא המתקת הדינים, וגאולה. רבי שמעון הקפיד מאד על מי שהתאבל אצלו בל”ג בעומר על החורבן (כמסופר על תלמידו של האריז”ל), ובוודאי שלא היה נותן לחורבן אחר לקרות אצלו.

מה כן? ייתכן שלעולם לא נדע. וגם אם כן, אז לא עכשיו. אם נזכה, ובעז”ה בוודאי נזכה – להתחזק באמונה בה’ ובצדיקיו, בוודאות מוחלטת שיש כאן רק טוב, אהבה והמתקה – נזכה לשמוע את הבת קול שתספר לנו מה הסיפור ומה המטרה, וזה יהיה כנראה בצורה אישית, ולא להעברה.