מה עושים עם הקושיות❓

[הרהורים בעקבות האסון במירון – חלק ג]

האסון הגדול ביותר, שעלול חלילה לקרות ליהודי – הוא לאבד את האמונה.

ועוד יותר מסוכן – לאבד חלילה את האמונה בצדיקים.

***

הלב של כולנו מזועזע. המראות הקשים, השמועות המזעזעות, וכמות הנפגעים – נגע במקומות העמוקים ביותר, ואין מי שלא הרגיש מטולטל עד עמקי נשמתו. לא נותרה עין יבשה, ולא נותר לב שלא שתת דם.

זו מתנה. זה אומר שהלב שלנו בריא, יהודי ורגיש. ואינו יכול לראות או לשמוע על אסון שכזה, ולהישאר אדיש או שליו. גם בדור שכזה, עם לבבות אטומים ומחוספסים כל כך – עדיין עדיין הלב שלנו חי, ואינו נשאר שוה נפש מול טלטלה שכזו.

כנגד כל אחד מארבעים וחמשת הקדושים, ישנם חמשת אלפים שהיו במירון ולא נספו. ועוד אלפים רבים שנותרו חיים בביתם. ובכל זאת, אותם ארבעים וחמש תופסים את הלב ואת המח של כל יהודי, בכל פינה בעולם. אשרינו, והלוואי שנזכה תמיד להיות כל כך רגישים ומאוחדים. כי זה מה שאנחנו.

***

אבל… יש אסון שקט, שאם לא נבחין בו – עלולים להיות חלילה הרבה יותר נפגעים.

כשקורה אסון, ובסדר גודל כזה – והוא אינו מתרחש אצל הגוים או הרחוקים, ולא באירוע בידור כלשהו, אלא אצל יהודים, כשרים ותמימים, ובאירוע שכל כולו קדושה והתרוממות – העולם מתקומם, פוקח עיניים ושואל, גם אם ללא מילים: איה אלוקיך.

ולא רק העולם שבחוץ, אלא גם ‘העולם’ שבפנים. בפנים, בשקט, בתוך הלב, גם כן מנקרת השאלה/קושיא הזו. רובינו לא מעיזים לשאול זאת בקול, ורבים מאתנו גם לא מעיזים לשאול את זה בשקט, אבל איפה שהוא, השאלה הזאת קיימת ותובעת את עלבונה.

וזה עלול להיות חלילה אסון. אסון שקט ובכלל לא תקשורתי, שקובר תחתיו לא עשרות, אלא מאות ואלפים נערים וזקנים, שעלולים לאבד את האמונה בין לילה. וזה לא חייב להיות כפירה, אלא משהו בלב שנסגר וזהו, ה”י.

***

ועוד יותר, וזו אולי הסכנה הכי גדולה – לאבד את האמונה בצדיקים.

מי שנגזר עליו לראות את המחזות הקשים. ראה אנשים שוכבים חסרי אונים, חלקם עדיין נלחמים על כל נשימה, וחלקם כבר חלשים מכדי להילחם. ואלו וגם אלו אינם יכולים לסייע לעצמם, רק נושאים עיניים בציפיה נואשת, למישהו שישים לב אליהם ויחלץ אותם מתוך ההפכה.

וכך בדיוק אנו נראים. דור כל כך חלש שנלחם על כל נשימה של טוב, ורובו הגדול כבר חלש אפילו מלהילחם. אין לנו יכולת לסייע לעצמנו, רק להרים עיניים אל הצדיקים, שילחמו עבור הטוב שלנו, יומם לא ינוחו ולילה לא ישקוטו, עד שיביאו אותנו לשם.

וזה קורה. אחת לשנה כל נשמה אוספת את עצמה, ומביאה את עצמה ל’הנשמה’ אצל הצדיק הגדול, שרוצה לפטור את העולם כולו מן הדין, ולהביא את הגאולה ברחמים. באותם רגעים אנו מטעינים את עצמנו בחמצן, ומקבלים כח לשרוד עוד שנה בחיפוש אחר הטוב והגאולה.

***

וכעת, כל הסיפור הזה עומד בסימן שאלה. זו כבר לא שאלה שבאה מבחוץ, כי שם בכלל לא מכירים את זה. אבל מבפנים, אוי הכי מבפנים, עולה השאלה במקרה הטוב, והמסקנא במקרה הגרוע: כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק?!

הרי זה לא קרה בבית כנסת או קהילה כלשהי, אלא אצלו בבית, בתוך החתונה האישית שלו – אליה הוא הזמין את כולנו, כדי לשמוח ולרקוד, וכדי להרגיש בחוש שאין שום רע ודין, רק טוב ורחמים. ולכן הוא גם לא מרשה להתאבל שם, רק לאכול ולשתות ולשמוח (כלשון האריז”ל). אז איך, למען השם, הוא נתן לדבר כזה לקרות?

אז מי שלא זכה להאמין ברשב”י, צריך ממילא תחיית המתים. אבל מי שכן זכה להאמין בו, ולהגיע ליום שמחתו, עלול חלילה להישאר עם הקושיא הזאת, ביודעין או בלא יודעין, ולאבד מבלי משים, את מקור החמצן האחרון, ה”י.

***

מה עושים?

קודם כל, לא מתעלמים. אסור להכחיש ולומר: אין לי קושיות. דוד המלך לא נבהל מלעשות זאת, והוא מילא כמה וכמה פרקים בספר התהלים בהמון קושיות שכאלו. התעלמות איננה פתרון, אלא סכנה. כי התעלמות היא פעולה של מריחה, וכשמורחים שאלה היא הופכת למסקנא.

אין לנו ספיקות באמונה, חלילה. אנו יהודים, מאמינים בני מאמינים, וככאלו, ברור לנו שלא הכל אנו מבינים ולא הכל צריכים להבין, כשנגדל, אולי נבין. אין לנו ספיקות אבל כן יש לנו קושיות, לנו ואולי גם לילדנו. קושיא לא חייבת להיות כפירה והתרסה, אלא כשמה כן היא: קושי וכאב.

רבינו מגלה ש’קושיא’ ראשי תיבות ‘שמע ה’ קולי אקרא’. וזה אומר שהיא נועדה כדי לצעוק אותה אל ה’. אם בלבך פנימה אתה שואל קושיות ‘על’ ה’, ולכן מפנה לו גב, עושה לו פנים כועסות ומתרחק ממנו – זו לא קושיא אלא כפירה. אבל אם אתה לא מסתתר, אלא מפנה את הפנים אליו, וצועק מתוך כאב את הקושיות שלך אליו ולא עליו – זה מצוין, זה מתוק, וזה קדוש.

כשהלב עודנו חם, זה הזמן לצעוק בכל הכח את הקושיות אל ה’, ולהתחנן אליו שלא יקרה חלילה אסון נורא, ולא נאבד ולו קמצוץ – מהאמונה השלימה בה’; מהאמונה השלימה ברבי שמעון ובהילולא שלו; מהאמונה השלימה בכך שה’ אוהב אותנו, מרחם עלינו ורוצה עבורינו רק את הטוב; ומהאמונה בכך שהדרך שלנו לגאולה, פרטית וכללית, נעשתה קרובה יותר ולא רחוקה יותר.