Photo by אם היינו בטוחים ששנת תש”פ, תיזכר כשנה של היסטוריה – באה שנת תשפ”א, ושמה אותה בכיס הקטן.
אירוע רודף אירוע, וכשהצבע האדום של הכותרות עדיין לא יבש, כבר צריך להשתמש בו שוב.
איך לומדים את הסוגיא הזאת, ומה אמורים לעשות איתה ובעקבותיה?
***
בשנה שעברה, העולם פגש מציאות חדשה ובלתי מוכרת לחלוטין. את הנהגת העולם לקח לעצמו, בצורה דיקטטורית לחלוטין, וירוס מזערי ומסתורי, והוא החליט עבור כל מדינה וכל בנאדם, מה מותר ומה אסור, מה אפשרי ומה לא.
העולם החכם והגיבור כרע ברך, וביקש ברוב הכנעה לברר אצל הנגיף בכל כמה ימים או שבועות, מה הדרישות שלו הפעם. מילים מוכרות של שגרה, כמו ‘תמיד’ ‘אף פעם’ ו’לעולם לא’ – נמחקו מהלקסיקון, וכל נושא שהיה נראה כמופקע, עלה לדיון מחדש.
העולם עבר בית ספר, חד משמעי, והוא למד שפה חדשה, והתנהגות ומנטליות חדשים. אבל זהו, הוא מנסה להמשיך הלאה ולחזור לעצמו. ואז מגיעה השנה החדשה, או נכון יותר, חציה השני של השנה – ופותחת בית ספר נוסף, הפעם בצורה אישית וממוקדת לנו, לעם ישראל בכלל, וליושבי ארץ הקודש בפרט.
***
ל”ג בעומר תשפ”א. צמד מילים שעדיין רוטטות בלב, ומסומנות בסימן שאלה גדול, שממאן להסתלק לו ולאפשר לנו להמשיך בשלנו. לא חלפו כמה ימים, וחזית נוספת נפתחת בפנינו: דם ואש ותמרות עשן, שמכוון, שלא כתמיד, לעבר כל חלקי ארץ ישראל, דרום, מרכז ואף צפון. ותוך כדי דיבור, טרגדיה נוראה בגבעת זאב, עם הרוגים, המון פצועים וכמויות של דם.
קריסה. זו המילה הכי דומיננטית שמרחפת באוויר. כל דבר שלא היה נראה שיכול לקרות, דווקא קורה. וכמעט ללא הפוגה. כבר אין שום מקום, שום זמן, ושום מעמד – שהוא בטוח, ואפשר לסמוך שלא יקרה בו כלום. כאילו כל העמודים שמחזיקים את העולם במצב שפוי ונורמלי, קרסו ונעלמו מהשטח, והשאירו אותנו מעל חלל בלתי מפוענח, שעלול לבלוע אותנו בכל רגע.
במילים של אמת קוראים לזה ‘דינים’, ‘העלמה’ או ‘הסתרה’. ו…כן, יש כזו הנהגה, והיא של ה’ כמובן, ולא של אף אחד. חשוב להבהיר, למרות שכבר לכאורה ברור, שאין שתי רשויות ואין שתי מנהיגויות בעולם, אין. אבל יש כן שתי סוגי הנהגות, של אותו בעל הבית. לפעמים הוא משתמש ביד ימין, ולפעמים דווקא ביד שמאל. והחידוש הוא, ששניהם נועדו לקרב ולא לרחק.
***
כשיהודי פוגש מאורע לא נעים, וכל שכן רצף של אירועים קשים – הוא נבהל. וכשהוא נבהל, שתי אפשרויות עומדות בפניו. האחת, לקחת אחריות, והשנייה, דווקא לשחרר אחריות.
לקחת אחריות פירושו: לעמוד על שתי רגליו, להניח ידיו על מתניו, ולדרוש הסברים. א. איך זה קרה. ב. מי אשם. ג. איך מונעים את הפעם הבאה. לשחרר אחריות פירושו: להתיישב, להרפות את הידיים, ולומר: הבנתי, יש בעל הבית, וזה לא אני.
הנטייה הטבעית שלנו היא לקחת אחריות, וזה דווקא מגיע ממקום נכון ויהודי מאד, מהמקום של הבחירה. יהודי אכן מצווה לחיות עם אחריות, ולהיות עם יד על הדופק ועל ההדק. העולם אינו הפקר, והוא דורש מאתנו תשומת לב, לכל תנועה, מחשבה דיבור או מעשה.
אבל לפעמים מאבדים את הגבול, ובשם ‘לקיחת האחריות’ אנו ‘לוקחים שליטה’ והופכים לבעלי הבית. ואז, בא בעל הבית האמתי, מקיש על הגג ואומר: חבר’ה, שחררו. האחריות היא שלי ולא שלכם, אתם יכולים לשחרר ואני אסתדר מצוין…
זו תפקידה של מדת הדין. היא לא באה להציק ולא להעניש, ובטח לא להפחיד ולהרחיק. היא רוצה רק דבר אחד: הכנעה. אינך מתבקש להתעמק מדי, ולא לחפש בנרות מה צריך לתקן, אלא רק לזוז הצדה, ולהעביר את המושכות למי שהם שלו. לוותר על הסברים, על פרשנויות, על אשמים, ועל איך למנוע את הפעם הבאה.
לוותר. פשוט לוותר. זו המטרה וזה הסיפור. וככל שנסכים לכך, מהר יותר ובקלות יותר, כך נמנע יותר בטוח את הפרק הבא. זה הבית ספר שה’ ניסה לעשות לנו בשנת תש”פ, וזה הבית ספר שהוא עושה לנו גם כעת בשנת תשפ”א. בית ספר של הכנעה. זה שמו.
***
זה לא אומר שאין הסברים, וזה לא אומר שאין מה להבין. זה אפילו לא אומר שכל המאורעות שייכים לאותה קטגוריה, ויש להם את אותה משמעות. ממש לא.
אף אחד לא מעלה על דעתו להשוות בין אירוע שהיה אצל רשב”י, בזמן ההילולא שלו, ובסדר גודל של ארבעים וחמש נשמות מכל הגוונים של עם ישראל בכל מקומות מושבותם, לבין אירוע שהיה במקום אחר ובסדר גודל שונה לחלוטין. כל אחד גם מבין שאין שום השוואה בין אירוע שכל כולו שמימי, כולל הפרטים הטכניים שלו, לבין אירועים שמעורבת בהם יד אדם, במזיד או בשוגג.
כל אירוע יש לו את המימד שלו, את המשקל המיוחד לו, ומשמעות מיוחדת משלו. ולמרות זאת, גם לרצף האירועים יש משמעות, וגם הוא מכיל דיבור כלשהו ותדר משלו. והדיבור שלו הוא: הכנעה. להפסיק עם פרשנויות, ועם מסקנות, ולתת מקום של כבוד להנהגה שלמעלה. ככל שנעשה את זה מהר יותר וטוב יותר, נגיע מהר יותר בחזרה ליד ימין, ולהנהגה של גילוי ושל חסד.