ההתקבעות בשגרה, או הבריחה מהשגרה, נובעות מאותה נקודה:
הפחד מלהיות ‘אני’!


אין כמעט מי שאוהב את חודש תמוז, ואת ימי בין המצרים. לעצור ולהתאבל – זה לא בדיוק הדבר החביב על אדם מן השורה. הרבה יותר נוח ומזמין, להמשיך בשגרת החיים, עם החתונות והאירועים, ולפחות עם המוזיקה והחיוכים. קשה להפסיק עם זה, ובטח שקשה להיכנס לתנועה של אבלות.
הפלא הוא, שגם כשמגיע חודש אדר, ואנו מצווים להרבות בשמחה – זה לא מרגיש כל כך נוח. אינני יודע איך להיות בשמחה, ובטח לא איך להרבות בשמחה, אז עזוב. הרבה יותר נוח ומזמין, להמשיך בשגרת החיים, על תלונותיהם והתמרמרויותיהם ולא להתבקש לעצור ולהיות ‘שמח’.
אז בקיצור, אין לנו בעיה עם אבלות כשם שלכאורה אין לנו בעיה עם שמחה. יש לנו כן קושי, כשמצמידים אותנו לקיר ואומרים: תרגיש!! לא משנה אם האמירה היא ‘תרגיש אבלות’ או שהאמירה היא ‘תרגיש שמחה’. אם יש כאן הוראה של ‘תרגיש משהו’, מתעוררת בנו התנגדות וחוסר נוחות.


ומכאן בחזרה לנושא השגרה.
כאמור, יש את האנשים שמכורים לשגרה קבועה ובלתי ניתנת להזזה. ויש את האנשים שלא מסוגלים לעשות יומיים את אותו דבר. אלו גם אלו, לא מוכנים להרגיש.
השגרה האמתית, היא אמנם שגרה קבועה אבל בכלל לא מקובעת. ההשגחה מגלגלת לפתחו של כל אחד תוך כדי השגרה, המון אירועים קטנים וגדולים, שמעוררים כל מיני תחושות קטנות או גדולות, נעימות יותר או נעימות פחות. וכל אלו אמורים להיות בהחלט חלק מהשגרה.
וכיון שאנחנו לא אוהבים להרגיש – קשה לנו לקבל את השגרה הזאת, שמכילה בתוכה כל מיני תזוזות והרגשות למיניהם. ולכן, יש לנו נטיה לברוח לאחד משתי האופציות; או לקבוע שגרה מקובעת ומרובעת בלתי גמישה לחלוטין, ובכך להפוך למכונה שרק פועלת ולא מרגישה. או לברוח מהשגרה, ולהיות נע ונד מיום ליום ומשעה לשעה, ובכך להתחמק מהצורך לפגוש אירועים והרגשות. אם יש משהו לא נעים, אני יכול פשוט לא להיות שם… כמה קל.


האמת היא, שה’אני’ הכי אמתי, הכי אישי והכי מחובר – אינו יכול להיבנות אלא על ידי ההרגשות המזדמנות לפתחנו. ולכן אדם בריא זקוק לשגרה, אבל שגרה גמישה ומאפשרת ולא מקובעת. שגרה שמכריחה כל אחד לפגוש הרגשות ולחוות אותם, לטוב ולמוטב, ושם דווקא שם, הוא מכיר את עצמו, ובונה את הקשר האישי שלו עם ה’.
וכיון שהנטיה הטבעית שלנו היא לברוח מהרגשות, קבלנו שתי מתנות; חודש תמוז וחודש אדר. בשתי התקופות הללו, אנו נדרשים בצורה רשמית לפגוש הרגשות. בחודש תמוז – הרגשות של צער ואבלות, ובחודש אדר – הרגשות של שמחה ועליצות. אם נסכים לכך, נוכל לראות שזה לא כל כך גרוע, ויכול להיות אפילו מעצים. ואז, אפשר לחזור לשגרה נכונה, עם ההרגשות הפשוטות והיומיומיות שמורכבות בדרך כלל משתי סוגי ההרגשות: של חודש תמוז ושל חודש אדר…