פוסטים מאת הרב ישראל מאיר גלינסקי

שתי צדדים למטבע

כשהקב”ה הציע את התורה לאומות העולם – הוא הציג כביכול את מרכולתו בצורה רשמית ומכובדת, כאומר להם: הסחורה שלי היא טובה, אבל זו החלטה שלכם. והם, כסוחרים ותיקים – נגשו אל הסחורה, מששו אותה, בדקו אותה, והשיבו באותו מטבע ‘תודה, לא מעוניינים’.
כשהוא הציע את זה לנו – הוא הציג את זה עם כל הרגש שבדבר. זו לא ‘סחורה’ אלא הבת שלי, והסיבה שאני מציע לכם אותה – היא משום שאני נמס כביכול מרוב אהבה אליכם. ואין זו הצעה ‘לקחת’ את המתנה וללכת הביתה, אלא לעשות ‘חתונה’, ולהתחיל חיים חדשים – גם לכם וגם לי כביכול.

שיעור 51 – יתרו – הגישה לקבלת התורה

פרשת יתרו היא הפרשה החמישית בסדר שמות, והיא הפרשה של קבלת התורה. פרשה זו אינה עוד ‘עוד’ פרשה, אלא הפרשה העיקרית והמרכזית בכל התורה. מפרשת בראשית – ממתין העולם ומצפה אל הפרשה הזאת, וכל העולמות נמצאים בציפיה דרוכה לאותו יום גדול ונשגב שבו ניתנה תורה לישראל.
ואכן, סדר קבלת התורה מתואר בכתוב באופן מרגש ומרומם מאד, כמבואר בדברי המפרשים הראשונים והאחרונים, ובפרט בדברי האור החיים הקדוש שיוצא מגדרו, ונפשו יצאה בדברו, בהשתפכות הנפש נפלאה של אהבה התלהבות והשתוקקות, כמי שמצא את שאהבה נפשו, וראוי מאד לראות לשונותיו הקדושים בפנים.

חכם וצדיק

בעם ישראל ישנם שני סוגי דמויות של מנהיגים – תלמידי חכמים, וצדיקים. ‘תלמידי חכמים’ הם אלו שעוסקים בלימוד התורה, מבינים אותה ויודעים אותה. ואצלם באים ללמוד תורה, או לשאול פסקי הלכה כדת מה לעשות. ‘צדיקים’ הם אלו שעוסקים בדבקות ועבודה פנימית, ואצלם באים לפעול ישועות, ולהתקרב להשם יתברך.
עם ישראל צריך את שניהם, וכל אחד זקוק לשניהם. כל יהודי צריך שיהיה לו רב ורבי. ‘רב’ כדי לשאול שאלות בהלכה, ולהתייעץ עמו בענייני החיים. ו’רבי’ כדי להתקשר אליו ועל ידי זה להגיע לדבקות בה’ שזהו התכלית.

יש גדולים ויש קטנים

האם אתה מודע למיקום שלך?
איזהו חכם – המכיר את מקומו. ומשכך, לדעת את המיקום המדויק שלך, אינו חסרון, אלא מעלה וחכמה. והוא מה שיביא אותך לכל מה שאתה חולם.
***
הגישה של ילד הוא ‘שחור-לבן’; יש אותי, יש את המלמד, ואחריו – הקב”ה בעצמו. והגישה הזאת מלווה אותנו גם בהמשך החיים – כאילו יש רק שתי אפשרויות; או שאני ‘הילד’ או שאני ‘המלמד’ – או שאני גדול או שאני קטן, אין באמצע.

האם אני מיותר?

האם אני מיותר?
האם אתה מעניין מישהו?
מסתבר שכן, יש בך משהו מאד מעניין, ומרגש.
***
בעולם יש היררכיה. יש נשיאים, ראשי ממשלות, שרים, חברי קונגרס, וכן הלאה. היכולת של האזרח הממוצע לתפוס קשר עם מישהו ‘מלמעלה’, ולרגש אותו – רחוקה מאד, עד בלתי אפשרית. מה לעשות? אתה בסך הכל אזרח מן השורה, לא מרגש.

שבור או עצוב?

עצבות – הוא הדבר שהקב”ה שונא. ושברון לב – הוא הדבר שהקב”ה אוהב.
***
עצבות הוא ‘תסכול’.
וזה מה שקורה רוב הזמן. המושכל ראשון שלנו אומר שמגיע לנו, שהתכניות אמורות להסתדר לפי הצורה שעצבנו אותם, ושגם מגיע לנו לראות תוצאות.
וכשזה לא קורה, וזה הרבה ‘לא קורה’ – כל היום וכל הזמן – ההרגשה היא שמשהו ‘לא תקין’. זה לא אמור להיות כך, וזה ממש מוזר ופלא שכך זה קרה.

שיעור 50 בשלח – קריעת ים סוף על מה ולמה

‘קריעת ים סוף’ איננו עוד ‘פרט’ ביציאת מצרים,
אלא יציאת מצרים ‘חדשה’ בפני עצמה. ולכן יש לנו שני ימים טובים – יום טוב ראשון של
פסח על יציאת מצרים, ויום שביעי של פסח על קריעת ים סוף.

למעשה, כל מה שהיה ביציאת מצרים – חזר ונעשה
בקריעת ים סוף: א. מכות למצרים ונסים לישראל. ב. ביזת מצרים וביזת הים. ג. גילוי
שכינה. ולא רק שחזר ונעשה שוב, אלא באופן גדול ורחב יותר [‘עשר מכות’ מול
‘חמישים’, ‘נקודות הכסף’ מול ‘תורי זהב’, וגילוי שכינה לעומת ‘ראתה שפחה מה שלא
ראה יחזקאל’].

למה אתה צועק? סע!

אדם מטבעו נמצא בתנועה קדימה.
מאז שהתינוק נולד, הוא לא מפסיק לחשוב מה ‘עוד’ אפשר לעשות. וכך הוא מנסה לפתוח עיניים, אחר כך לחייך, בהמשך להתהפך, לזחול, ללכת, ולרוץ. [ואגב, כל שלב כזה מגיע לסיומו לאחר כ-10,000 נסיונות שכשלו, כך על פי מחקרים].

מסוחרר? אתה במקום הנכון!

כל אחד מאחל לעצמו חיים טובים. חיים של הצלחה, של התקדמות. ימים נעימים בהם התכניות זורמות כמו מים, המזג אויר נעים ומוצלח, חשבון הבנק נמצא בפלוס ולפחות לא במינוס, ואם אפשר – גם הצלחה בעבודת ה’.
אף אחד לא אוהב צרות, ואפילו לא ימים ‘לא מוצלחים’. בהם הכל הולך הפוך, מזג אויר מעונן ומצב רוח גשום, טלפונים מהבנק וכיוצא, אין חשק לכלום, ואפילו סידור התפילה מזעיף פנים כשפותחים אותו. בקיצור, ימים קשים.