בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 29
לא קל להיות ילד מאומץ.
יש לו 'כאילו' אבא ואמא, אבל רק כאילו.
יכול להיות שהם נותנים 'בדיוק' את מה שנותנים כל אבא ואמא, ויכול להיות אפילו יותר. לא חסר לילד המאומץ כלום, אבל עדיין – אין לו אבא ואמא אמיתיים. מה ההבדל?
***
ילד רגיל, שיש לו אבא ואמא ביולוגיים – יודע שהוא ילד 'שלהם', והם אוהבים 'אותו', אותו ממש – כמו שהוא, וכמו כל מה שהוא רק יהיה. הוא יודע שהוריו לעולם לא 'יתחרטו' על מציאותו, ולא יחשבו פעמיים אם להמשיך להחזיק אותו. זה בכלל לא נושא, הוא הילד שלהם והם ההורים שלו, נקודה.
הוא אמנם יודע שהם רוצים ממנו שיהיה ילד טוב, הם מצפים שהוא יתנהג כראוי, ומייחלים שירווה אותם נחת. הוא יודע שאם הוא לא יתנהג כראוי – זה יגרום להם צער, ואולי הם אפילו יענישו אותו. אבל הם ימשיכו להיות ההורים שלו, והוא ימשיך להיות בן שלהם. כי האהבה ביניהם היא נתון שאינו מוטל בספק או במבחן.
לעומת זאת, ילד מאומץ – כל הזמן מרגיש 'במבחן'. הוא מרגיש כל הזמן כל הזמן צורך לרצות אותם (בפת"ח), להיות ילד טוב, ולהתנהג בסדר. ולא רק בשביל לשמח אותם או לגרום להם נחת, ולא רק כדי לא לצער אותם או להינצל מעונש, אלא פשוט כדי להישאר 'בן' שלהם.
הוא יודע שאין לו את הפריבילגיה לשחרר את הידיים והרגליים, ולדעת ש'יהיה מה שיהיה – הוא נשאר בן שלהם'. לא. ממש לא. אין לו שום הבטחה כזאת, והם בהחלט יכולים ברגע מסוים להתחרט, או להפסיק לאהוב אותו.
והנפקא מינה – איננה רק כשהוא לא רוצה להתנהג כראוי, או ברגע של חולשה. אלא בכל רגע ורגע. גם כשהוא מתנהג טוב, וגם כשהכל בסדר 'פלוס' – החיים שלו אינם אותם חיים, כי אין לו אבא ואמא אמיתיים, ולכן, אין לו קרקע יציבה, והחיים שלו אינם באותה רמה של כל ילד אחר.
***
אנחנו חיים כמו ילדים מאומצים – אצל אבינו שבשמים.
כל יום וכל רגע – אנו חיים תחת התחושה שאנחנו במבחן, ושהקשר והאהבה שיש בינינו לבין אבינו שבשמים, מותנה ועומד. ביום שאתה טוב – הוא אוהב אותך, וביום שאינך כזה – הוא פחות אוהב אותך.
וזה עוד במצב 'טוב'. במצב יותר גרוע – אנו משוכנעים שהוא כבר התאכזב מאתנו, ולא מי יודע מה מתעניין. הוא כבר לא 'בונה' עלינו, לקבל נחת מי יודע מה. אז הקשר נהיה כזה קר ובלתי מחייב, ואנחנו מרגישים כמו יתומים בחיי האב.
יש כאן מסר מוטעה, שמגיע מהתחנה של 'המן-עמלק'. לדבריו, אם אתה 'ישן מן המצוות' אז גם 'אלוקיהם ישן הוא'. ואתה כל הזמן אמור להחזיק את היד על הדופק, ולבדוק האם 'יש השם בקרבנו אם אין'.
וזו טעות קריטית! אתה לא 'בן מאומץ', אלא 'בן ביולוגי' – הוא לא יכול להתייאש ממך, ולא יכול להפסיק לאהוב אותך, כי אתה שלו. ועל כך עונה לו הקב"ה 'ועד זקנה אני הוא, ועד שיבה אני אסבול' – אין שינה, ואין זקנה, אין יאוש, ואין ריחוק, כי כל הדברים האלו שייכים בקשר 'תלוי' ובלתי מחייב, מה שלא ניתן לומר על הקשר שלנו.
בפורים, תזכיר לעצמך מי אתה. ותסיר את עצמך מרשימת התפוצה של עמלק, בנימוק: 'לא רלוונטי'…
