מסר יומי קצר פשוט ומועיל.

ההתקבעות בשגרה, או הבריחה מהשגרה, נובעות מאותה נקודה:
הפחד מלהיות 'אני'!


אין כמעט מי שאוהב את חודש תמוז, ואת ימי בין המצרים. לעצור ולהתאבל – זה לא בדיוק הדבר החביב על אדם מן השורה. הרבה יותר נוח ומזמין, להמשיך בשגרת החיים, עם החתונות והאירועים, ולפחות עם המוזיקה והחיוכים. קשה להפסיק עם זה, ובטח שקשה להיכנס לתנועה של אבלות.
הפלא הוא, שגם כשמגיע חודש אדר, ואנו מצווים להרבות בשמחה – זה לא מרגיש כל כך נוח. אינני יודע איך להיות בשמחה, ובטח לא איך להרבות בשמחה, אז עזוב. הרבה יותר נוח ומזמין, להמשיך בשגרת החיים, על תלונותיהם והתמרמרויותיהם ולא להתבקש לעצור ולהיות 'שמח'.
אז בקיצור, אין לנו בעיה עם אבלות כשם שלכאורה אין לנו בעיה עם שמחה. יש לנו כן קושי, כשמצמידים אותנו לקיר ואומרים: תרגיש!! לא משנה אם האמירה היא 'תרגיש אבלות' או שהאמירה היא 'תרגיש שמחה'. אם יש כאן הוראה של 'תרגיש משהו', מתעוררת בנו התנגדות וחוסר נוחות.


ומכאן בחזרה לנושא השגרה.
כאמור, יש את האנשים שמכורים לשגרה קבועה ובלתי ניתנת להזזה. ויש את האנשים שלא מסוגלים לעשות יומיים את אותו דבר. אלו גם אלו, לא מוכנים להרגיש.
השגרה האמתית, היא אמנם שגרה קבועה אבל בכלל לא מקובעת. ההשגחה מגלגלת לפתחו של כל אחד תוך כדי השגרה, המון אירועים קטנים וגדולים, שמעוררים כל מיני תחושות קטנות או גדולות, נעימות יותר או נעימות פחות. וכל אלו אמורים להיות בהחלט חלק מהשגרה.
וכיון שאנחנו לא אוהבים להרגיש – קשה לנו לקבל את השגרה הזאת, שמכילה בתוכה כל מיני תזוזות והרגשות למיניהם. ולכן, יש לנו נטיה לברוח לאחד משתי האופציות; או לקבוע שגרה מקובעת ומרובעת בלתי גמישה לחלוטין, ובכך להפוך למכונה שרק פועלת ולא מרגישה. או לברוח מהשגרה, ולהיות נע ונד מיום ליום ומשעה לשעה, ובכך להתחמק מהצורך לפגוש אירועים והרגשות. אם יש משהו לא נעים, אני יכול פשוט לא להיות שם… כמה קל.


האמת היא, שה'אני' הכי אמתי, הכי אישי והכי מחובר – אינו יכול להיבנות אלא על ידי ההרגשות המזדמנות לפתחנו. ולכן אדם בריא זקוק לשגרה, אבל שגרה גמישה ומאפשרת ולא מקובעת. שגרה שמכריחה כל אחד לפגוש הרגשות ולחוות אותם, לטוב ולמוטב, ושם דווקא שם, הוא מכיר את עצמו, ובונה את הקשר האישי שלו עם ה'.
וכיון שהנטיה הטבעית שלנו היא לברוח מהרגשות, קבלנו שתי מתנות; חודש תמוז וחודש אדר. בשתי התקופות הללו, אנו נדרשים בצורה רשמית לפגוש הרגשות. בחודש תמוז – הרגשות של צער ואבלות, ובחודש אדר – הרגשות של שמחה ועליצות. אם נסכים לכך, נוכל לראות שזה לא כל כך גרוע, ויכול להיות אפילו מעצים. ואז, אפשר לחזור לשגרה נכונה, עם ההרגשות הפשוטות והיומיומיות שמורכבות בדרך כלל משתי סוגי ההרגשות: של חודש תמוז ושל חודש אדר…

יש אנשים שאוהבים שגרה, והרבה מאד שלא אוהבים.

מי מהם צודק, ותכל'ס איך מתמודדים עם השגרה ועם חוסר שגרה?

***

יש אנשים ויש אנשים.

יש אנשים שאפשר לכוון את השעון על פי התנהגותם. כל יום אותו דבר, אין שינויים ואין זעזועים. בשעה מסוימת הם נשכבים לישון, ובשעה מסוימת כבר תראה אותם ערים. יש להם תכנית קבועה ומסודרת שלעולם לא תזוז ולא תשתנה, אלא אם כן מישהו או משהו יאלץ אותם לעשות זאת, ואז, הם מרגישים ממש במצוקה.

ויש אנשים ממש להיפך. השגרה משעממת אותם, ומכניסה אותם לדיכאון. אין שני לילות ברציפות שהם הולכים לישון באותה שעה, ובוודאי לא קמים באותה שעה. וגם במשך היום, הם חייבים להכניס שינויים מרעננים מיום לחברו ומשעה לחברתה. והדבר שהם הכי אוהבים הוא שבירת השגרה; שבת וחגים, בין הזמנים וימי פגרה, או לפחות תשעה באב וקורונה…

***

מי מהם צודק? שניהם כן, ושניהם לא.

עובדה היא שהקב"ה ברא את העולם בצורה כזאת, שמצד אחד אין אפשרות לשגרה רצופה, ויהי מה. בכל כמה ימים ישנה שבת וגם ערב שבת. ובכל תקופה חג ומועד, או להבדיל תענית. וגם בתוך השגרה, ישנם המון אירועים שמשבשים את השגרה, שמחות, סתם טרדות, או חלילה 'מסכת שמחות'… את רובם המוחלט, בלתי ניתן למנוע וכנראה שיש לכך מכוון.

ומצד שני, עובדה היא שרוב ימי השבוע, השנה והחיים – הם ימי שגרה. החיים אינם יכולים להתבסס בשום אופן על ריגושים ועל הפתעות, אלא אמורים להתבסס בהחלט על שגרה קבועה, אפורה ומשעממת. כל יום יש לילה ויום, אותם טלית ותפילין, ואותן שלש תפילות. סדר יום צפוף ותובע, וניהול בית תקין. על גבי השגרה, ורק על גביה, יכולים בהחלט ואף צריכים – 'להתווסף' רגעים של משהו אחר.

***

למה זה כך?

יש הסבר והוא דורש מאמר בפני עצמו, ועוד חזון. כרגע נתמקד לא ב'למה' אלא ב'מה'. מה עושים עם זה. ובכך נחזור למה שפתחנו במאמר הקודם: מה תפקידו של חודש תמוז.

השנה ברוב הגדול, מורכבת משניהם יחד. כמעט בכל חודש ולפחות בכל תקופה – ישנם חגים ששוברים את השגרה. יוצאים דופן חודשי תשרי וניסן, ש'השגרה' שבהם היא חגים. ועוד יוצא דופן: תקופת תמוז – שאין בה בכלל חגים, וכמעט שום דבר 'שובר שגרה'.

אז העולם 'המציא' מעצמו את שבירת השגרה, ויצר את המושג 'חופש' ו'בין הזמנים'. והיה גם מי שדאג לייצר 'תחילת שנה' בחודש אלול. ואין הנושא כרגע אם כל אלו או חלקם חיובים או שליליים, אלא רק העובדה שכל אלו הם מלאכותיים, ובעצם זו תקופה שכל כולה שגרה (עד שנזכה לגאולה, ואז יהיו בה בהחלט חגים).

אז אם התקופות האחרות, הן הזדמנות עבור חובבי השגרה ללמוד איך לחיות עם חוסר שגרה, וכולנו עברנו בית ספר בעניין הזה בתקופת הקורונה. דווקא תקופת תמוז היא הזדמנות כיצד לחיות דווקא עם שגרה. וכיון שכבר צריך לסיים, נקצר ונאמר שישנה עבודה דווקא להיות 'פועל שחור', ולהסכים לעשות דברים ללא צבע וללא ריגוש, רק כי כך צריך לעשות. זו היא מדת המלכות, והיא זאת שתתקן את העולם. כדאי לנסות, לפחות קצת. יכול להיות שנגלה ריגוש מסוג נוסף…

הרחבת הדברים בעז"ה במאמר הבא.

מה עושים בחודש תמוז? חוץ מלהמתין ל'בין המצרים'…

אם נדע את התשובה, אולי נוכל למנוע את בין המצרים!

***

בחודש תמוז מתחילה אווירה של 'סוף שנה', והיא אכן כזאת: התקופה הרביעית והאחרונה מבין תקופות השנה; תשרי, טבת, ניסן ותמוז.

חודש תמוז, ובכלל תקופת תמוז – אינו נושא בתוכו איזה חג או יום חגיגי כלשהו, אלא 'סתם' חודש כזה ו'סתם' תקופה כזו.

בכלל, חודש תמוז כבר מתחילתו, נתפס כמשהו שקשור ל'בין המצרים'. וכבר מתחילת החודש, הפנים מופנות קדימה לשם, עם חשק או בלי, אבל כהתניה ברור: אמרת תמוז, אמרת בין המצרים…

***

אז קודם כל לעובדות:

רובו של החודש, אינו 'בין המצרים'. אותו רוב, לא רק שאינו חלק מבין המצרים, אלא ההיפך הגמור. ולשם כך כמה מילים.

אחר קבלת התורה, עלה משה למרום לארבעים יום, להביא את הלוחות. אילו היינו זוכים, הארבעים יום הללו היו מסתיימים בחג, שחל בי"ז תמוז, והחג הזה היה נמשך לאורך כל ימות בין המצרים עד לתשעה באב.

נמצא אם כן, שרוב החודש שייך בכלל למחלקה הזאת של קבלת התורה, ולכן תמוז ר"ת 'זמן מתן תורתינו' (ליקו"מ ריז). ולא רק שאינו חלק מבין המצרים, אלא הוא זה שיכול למנוע אותם, ולהפוך אותם לחג.

***

אז מה כן?

תקופת תמוז היא אכן האחרונה מבין תקופות השנה, ומשמשת כ'שורה תחתונה' שלהם.

חודש אלול, שהוא החודש האחרון ממש, הוא זמן של תשובה. אבל לא רק, כל התקופה היא חלק מהסיפור, ולכן היא כנגד 'דגל מחנה ראובן' שעליו נאמר אתה פתחת בתשובה תחילה. וזה מרומז בשמות החודשים: תמוז, אב, אלול, כידוע.

אז נכון, המילה 'תשובה' מעוררת אצלנו קונוטציה שלילית, לא פחות מ'בין המצרים'. וזה אולי הונאת המאה של היצר הרע, שלקח את הדברים הכי שימושיים ומעשיים, והפך אותך למשהו מדכא. ודווקא כעת, הוא הזמן לשנות את הצליל.

תשובה היא תנועה של פרסה, שאומרת: תכל'ס, בשביל מה אני מבזבז את החיים על כמויות של ריחוק, ומה יש לי מזה. עדיף כבר להיות קרוב. אותו מחיר. וזה אגב גם בין המצרים, אבל לא נעסוק בזה כרגע, כי עדיין ניתן למנוע את זה…

לאחר שלשה תקופות גדושות של ימים חגיגיים ומאירים; תקופת תשרי – ראש השנה, יום כיפור, וסוכות. תקופת טבת – חנוכה ופורים. תקופת ניסן – פסח, ספירת העומר ושבועות; כעת הוא הזמן להפוך את הסיפור הזה ל'מזומן', ופשוט לחיות עם זה. איך? א. לראות כמה החיים דפוקים ומשעממים כשהם בתדר של ריחוק. ב. להיזכר שהיו ימים טובים, בהם היה תדר אחר. ואם כך, למה לא להפוך את זה לשגרה.

אם היינו בטוחים ששנת תש"פ, תיזכר כשנה של היסטוריה – באה שנת תשפ"א, ושמה אותה בכיס הקטן.

אירוע רודף אירוע, וכשהצבע האדום של הכותרות עדיין לא יבש, כבר צריך להשתמש בו שוב.

איך לומדים את הסוגיא הזאת, ומה אמורים לעשות איתה ובעקבותיה?

***

בשנה שעברה, העולם פגש מציאות חדשה ובלתי מוכרת לחלוטין. את הנהגת העולם לקח לעצמו, בצורה דיקטטורית לחלוטין, וירוס מזערי ומסתורי, והוא החליט עבור כל מדינה וכל בנאדם, מה מותר ומה אסור, מה אפשרי ומה לא.

העולם החכם והגיבור כרע ברך, וביקש ברוב הכנעה לברר אצל הנגיף בכל כמה ימים או שבועות, מה הדרישות שלו הפעם. מילים מוכרות של שגרה, כמו 'תמיד' 'אף פעם' ו'לעולם לא' – נמחקו מהלקסיקון, וכל נושא שהיה נראה כמופקע, עלה לדיון מחדש.

העולם עבר בית ספר, חד משמעי, והוא למד שפה חדשה, והתנהגות ומנטליות חדשים. אבל זהו, הוא מנסה להמשיך הלאה ולחזור לעצמו. ואז מגיעה השנה החדשה, או נכון יותר, חציה השני של השנה – ופותחת בית ספר נוסף, הפעם בצורה אישית וממוקדת לנו, לעם ישראל בכלל, וליושבי ארץ הקודש בפרט.

***

ל"ג בעומר תשפ"א. צמד מילים שעדיין רוטטות בלב, ומסומנות בסימן שאלה גדול, שממאן להסתלק לו ולאפשר לנו להמשיך בשלנו. לא חלפו כמה ימים, וחזית נוספת נפתחת בפנינו: דם ואש ותמרות עשן, שמכוון, שלא כתמיד, לעבר כל חלקי ארץ ישראל, דרום, מרכז ואף צפון. ותוך כדי דיבור, טרגדיה נוראה בגבעת זאב, עם הרוגים, המון פצועים וכמויות של דם.

קריסה. זו המילה הכי דומיננטית שמרחפת באוויר. כל דבר שלא היה נראה שיכול לקרות, דווקא קורה. וכמעט ללא הפוגה. כבר אין שום מקום, שום זמן, ושום מעמד – שהוא בטוח, ואפשר לסמוך שלא יקרה בו כלום. כאילו כל העמודים שמחזיקים את העולם במצב שפוי ונורמלי, קרסו ונעלמו מהשטח, והשאירו אותנו מעל חלל בלתי מפוענח, שעלול לבלוע אותנו בכל רגע.

במילים של אמת קוראים לזה 'דינים', 'העלמה' או 'הסתרה'. ו…כן, יש כזו הנהגה, והיא של ה' כמובן, ולא של אף אחד. חשוב להבהיר, למרות שכבר לכאורה ברור, שאין שתי רשויות ואין שתי מנהיגויות בעולם, אין. אבל יש כן שתי סוגי הנהגות, של אותו בעל הבית. לפעמים הוא משתמש ביד ימין, ולפעמים דווקא ביד שמאל. והחידוש הוא, ששניהם נועדו לקרב ולא לרחק.

***

כשיהודי פוגש מאורע לא נעים, וכל שכן רצף של אירועים קשים – הוא נבהל. וכשהוא נבהל, שתי אפשרויות עומדות בפניו. האחת, לקחת אחריות, והשנייה, דווקא לשחרר אחריות.

לקחת אחריות פירושו: לעמוד על שתי רגליו, להניח ידיו על מתניו, ולדרוש הסברים. א. איך זה קרה. ב. מי אשם. ג. איך מונעים את הפעם הבאה. לשחרר אחריות פירושו: להתיישב, להרפות את הידיים, ולומר: הבנתי, יש בעל הבית, וזה לא אני.

הנטייה הטבעית שלנו היא לקחת אחריות, וזה דווקא מגיע ממקום נכון ויהודי מאד, מהמקום של הבחירה. יהודי אכן מצווה לחיות עם אחריות, ולהיות עם יד על הדופק ועל ההדק. העולם אינו הפקר, והוא דורש מאתנו תשומת לב, לכל תנועה, מחשבה דיבור או מעשה.

אבל לפעמים מאבדים את הגבול, ובשם 'לקיחת האחריות' אנו 'לוקחים שליטה' והופכים לבעלי הבית. ואז, בא בעל הבית האמתי, מקיש על הגג ואומר: חבר'ה, שחררו. האחריות היא שלי ולא שלכם, אתם יכולים לשחרר ואני אסתדר מצוין…

זו תפקידה של מדת הדין. היא לא באה להציק ולא להעניש, ובטח לא להפחיד ולהרחיק. היא רוצה רק דבר אחד: הכנעה. אינך מתבקש להתעמק מדי, ולא לחפש בנרות מה צריך לתקן, אלא רק לזוז הצדה, ולהעביר את המושכות למי שהם שלו. לוותר על הסברים, על פרשנויות, על אשמים, ועל איך למנוע את הפעם הבאה.

לוותר. פשוט לוותר. זו המטרה וזה הסיפור. וככל שנסכים לכך, מהר יותר ובקלות יותר, כך נמנע יותר בטוח את הפרק הבא. זה הבית ספר שה' ניסה לעשות לנו בשנת תש"פ, וזה הבית ספר שהוא עושה לנו גם כעת בשנת תשפ"א. בית ספר של הכנעה. זה שמו.

***

זה לא אומר שאין הסברים, וזה לא אומר שאין מה להבין. זה אפילו לא אומר שכל המאורעות שייכים לאותה קטגוריה, ויש להם את אותה משמעות. ממש לא.

אף אחד לא מעלה על דעתו להשוות בין אירוע שהיה אצל רשב"י, בזמן ההילולא שלו, ובסדר גודל של ארבעים וחמש נשמות מכל הגוונים של עם ישראל בכל מקומות מושבותם, לבין אירוע שהיה במקום אחר ובסדר גודל שונה לחלוטין. כל אחד גם מבין שאין שום השוואה בין אירוע שכל כולו שמימי, כולל הפרטים הטכניים שלו, לבין אירועים שמעורבת בהם יד אדם, במזיד או בשוגג.

כל אירוע יש לו את המימד שלו, את המשקל המיוחד לו, ומשמעות מיוחדת משלו. ולמרות זאת, גם לרצף האירועים יש משמעות, וגם הוא מכיל דיבור כלשהו ותדר משלו. והדיבור שלו הוא: הכנעה. להפסיק עם פרשנויות, ועם מסקנות, ולתת מקום של כבוד להנהגה שלמעלה. ככל שנעשה את זה מהר יותר וטוב יותר, נגיע מהר יותר בחזרה ליד ימין, ולהנהגה של גילוי ושל חסד.

[נצח שבנצח]

כל אחד רוצה לנצח, אלא מה.

מה שמפריע, הם דווקא הנצחונות שכבר 'כאילו' נצחנו.

***

אחד מהכוחות החזקים ביותר, שפועלים בתוכנו ודוחפים אותנו לפעול – הוא הרצון לנצח.

השאלה המרכזית אותה אנו צריכים לשאול את עצמנו בהקשר הזה היא: מה הכוונה לנצח. וגם: למה לנצח, את מי לנצח, ואיך.

המושג 'נצחון' קשור בהכרח עם 'מלחמה'. אם אני צריך לנצח מישהו, כנראה שהוא עומד לנגדי, ואני צריך להכניע אותו. לאור זאת, אם אין מישהו שנלחם אתי, לכאורה אין לי את מי לנצח. האמנם?

***

הרצון לנצח מקורה ממדת הנצח, והיא מבוססת על הצורך להיות נצחי.

כעיקרון, כל אחד מאתנו הוא נצחי, אך מהרגע שהוא פוגש את העולם, הוא פוגש משהו עראי, ומרגיש מאוים על נצחיותו. מכאן, הדחף העצום לנצח את מי שמפריע לי להיות נצחי, ולהישאר מה שאני באמת, נצחי.

בלי עבודה פנימית, הדחף הזה מוצא את מקומו מול כל מיני אנשים, דעות או אירועים – שאינם שווים לי, מסתדרים לי, או משתלמים לי. כי בטווח הקרוב, ההרגשה היא שהם אלו שמאיימים על קיומי, ומחלישים את מי שאני.

מתוך הדחף הזה, אנו מנסים לנצח את כל הרשימה הזאת. ובמקרה הגרוע, אנו גם מצליחים, ואז מרגישים 'הנה נצחתי', ו'כל הכבוד'. ולא מבינים למה עדיין אני מרגיש לא רגוע, עראי, חלש, ותלוש.

ולמה זה 'במקרה הגרוע'? כי אם 'נצחת', סיכוי גדול שלעולם לא תפגוש את החזית האמתית, ולעולם לא תנצח באמת. אמנם נצחת את כל העולם, אבל את עצמך, כלומר את הדמיון שבו אתה החזק והמנצח – לא נצחת, ואם כן, איזה קשר יש לך עם הנצח. כלומר, עם מי שאתה באמת.

***

במקרה העוד יותר גרוע, זה גם מתלבש בערכים.

מילא מי שמנצח עם שרירים, או פוליטיקה – יש עדיין סיכוי, שיום אחד הוא ישב עם עצמו, ועדיף מול ה', ויגלה שלנצחון הזה אין שום משמעות, והגיע הזמן לעשות משהו אמתי יותר.

אך מי שמנצח עם דעות, רעיונות ומוסכמות – החשש גדול עוד יותר, שלעולם לא יגלה את עצמו. שהרי הנצחון שלו הוא ערכי ומהותי לכאורה. בפרט כשהוא עוד מרגיש שאפילו לא התכוון בשביל עצמו אלא עשה שירות ליהדות ולאנושות, וסייע במובן הכי פשוט לנצחון של התורה בעצמה.

מי שאינו נמצא במקום המסוכן הזה, שיצביע. כל אחד מחזיק ברשותו רשימת נצחונות, רעיונות וערכים, שמבחינתו אין יותר ברור, וודאי ובטוח, יותר מהם. והם אלו שתוקעים אותו מלזוז, ולהתקדם למה שהוא באמת.

יש תקוה. יש צדיק שהכריז ואמר 'נצחתי ואנצח'. הוא זה שמחזיק בידיו את הנצחון האמתי, ובידו לנצח את כל ה'נצחונות' שלנו, ואת כל מגדל הקלפים של הערכים והרעיונות שהצלחנו לבנות לעצמנו ולאחרים במשך השנים. והוא התחייב לכך שכל אחד, יום יבוא, והוא יסכים לנצח את עצמו ואת כל נצחונותיו, ויצטרף לנצחון הגדול באמת, הנצחון להיות נצחי.

ואנחנו? נוכל לסייע לו אם נרצה. ככל שנסכים לתלות סימן שאלה גדול ולפחות קטן על כל ערימת ה'מסקנות' הבלתי מנוצחות שלנו. לא חלילה לערער בהם, אך לפחות להסכים להניח לצדם גם סימן שאלה קטנטן, ולהיות קשובים גם למשהו שונה, גם אם הוא מסכן את כל ההקדמות ההחלטיות שיש בידנו – כך יקדם היום, בו נזכה באמת לנצח. הלוואי.

צריך חברה, וצריך גם עצמיות.

איך מתמרנים בין שניהם, והאם יש מקום ל'עצמאות'?

***

כל אחד מורכב משני חלקים – יחיד וציבור.

אי אפשר לחיות לבד, נקודה. לא טוב היות האדם לבדו, ואדם בריא צריך להתחתן ולחיות עם משפחה, וגם צריך אחים ובני דודים, שכנים חברים ומכרים, ולקינוח, גם להיות 'שייך' לקטגוריה כלשהי; בית כנסת, קהילה, חסידות או ישיבה, ולפחות לאיזו אידאולוגיה.

או חברותא או מיתותא. לחיות לבד – זה למות בשקט, בלי מנין בלי לויה ובלי קדיש. והכי גרוע בלי הספדים. אין לזה טעם, אין לזה צבע, אין לזה חיות ואין בשביל מה לחיות. כשאדם חי עם חברה, החיים שלו נכנסים לתנועה, ויש לו בשביל מה לקום, ומספיק סיבה לחיות.

כשאדם עם עצמו, הוא צריך להתמודד עם מאה עשרים ושבע מדינות בתוך תוכו, שבכל אחת מהם יש קואליציה ואופוזיציה, והמון מפלגות שכל אחת דורשת מלא תיקים. והוא צריך לשמש ולהיות גם הנשיא, גם הראש ממשלה, גם ראש האופוזיציה, גם המצביע וגם זה שלא מצביע, גם הקנאי וגם הפשרן. כשהוא חי עם ציבור, התפקידים מתחלקים בין כולם.

***

אבל, באותה מדה – גם אי אפשר להיות רק 'חברתי', כי אז אתה בסך הכל 'חלון ראוה' של המותג אותו אתה מייצג. אם אתה מתאים את כל כולך – את הלבוש, את המנהגים, את הנוסח, ואת תנועות הגוף, ולבסוף גם את תנועות המחשבה וההרגשה – לחברה אליה אתה שייך, אז איפה אתה בעצמך?

כל אחד צריך 'חבר' ו'חברה', אבל הוא צריך גם את עצמו. ואם ה'עצמו' הופך להיות חיקוי לחבר ולחברה, והוא נשאר בסך הכל 'מספר' במדינה, בקהילה ובקופת חולים – למה לו חיים. אם אתה לוחם בקנאות על העמדה של הציבור שלך, אבל מפסיק לחשוב בעצמך, אז זה עצוב או מצחיק או שניהם יחד. כי 'מי הוא זה' שמדבר כאן? מישהו שמזמן כבר לא קיים?!

הבעיה היא שמאד קשה לזהות את זה. כשאדם חי לבד, מספיק לו כמה שעות או כמה ימים – כדי להבין שהוא לא יכול לחיות כך. אבל כשהוא חי עם חברה, יכול להיות שגם מאה עשרים שנה לא יספיקו לו כדי לראות שהוא לא חי, אלא רק משמש כ'מחזה אור קולי' עבור איזו קבוצה, שיטה או אג'נדה.

***

כמה עלוב לקרוא 'עצמאות' – למשהו שהדבר היחיד שהצליח לעשות, הוא להרוג את ה'עצמיות'. מדובר סך הכל בהתאגדות של כמה ממורמרים, שהתייאשו מהפנימיות האישית שלהם, וכדי להצליח לברוח מזה כמה שיותר רחוק – הקימו 'עצמאות' ציבורית, שעשתה ועושה הכל כדי למחוק לכמה שיותר אנשים את האני הפנימי שלהם.

העצמאות שאליה אנחנו שואפים כבר אלפיים שנה, ובמיוחד בשבעים שנה האחרונות – הוא לגאולה. גאולה שתגלה לכל אחד את נקודת העצמיות שלו, שבה רק הוא קיים, ומהנקודה שרק הוא קיים – הוא יכול להגיע לחיבור מלא עם ימין ה', חיבור שכל כולו נביעה וחיים.

כסף סופרים, ופעמיים.

ביצים גם כן. אבל 'עומר' – מי סופר?!

***

'עומר שעורים' – זה לא הרבה, לא בכמות ולא באיכות. שתיים וחצי קילו של מאכל בהמה, זה משהו שכל אחד יכול לעבור לידו מבלי למצמץ, ובטח לא לספור.

את העומר הזה, מביאים לקרבן אחת לשנה. ועושים ממנו עסק גדול ומיוחד; כל הצדיקים הולכים להשתתף במעמד קצירת העומר, וכל הקהל אף הוא צופה מהצד. כל שאלה – גם טכנית – נשאלת שלשה פעמים, וזוכה למענה שלשה פעמים.

'לכבוד' קרבן העומר, מקריבים עוד כמה קרבנות מיוחדים. ו'לקינוח', אנו סופרים שבעה שבועות וארבעים ותשעה ימים – 'לעומר'!

מה הסיפור?

***

יצאנו כעת ממצרים.

אבל כשאנחנו בודקים בבנק, עדיין לא רואים את זה. אנו מסתכלים על עצמנו במראה, ובודקים שוב את המספר זהות ומדת הנעליים – והנה הכל אותו דבר. אבל מה זה אומר שיצאנו ממצרים?

למי שמתעקש לשאול את השאלה הזאת, ובצדק, מיועדת ספירת העומר. שהמסר שלה הוא קטן, פשוט ועוצמתי. ספירת העומר טוענת שכנראה שלא תרגמת את יציאת מצרים למספרים. חשבת שיציאת מצרים הולכת לשנות אותך? אתה יכול להמשיך לחכות. יציאת מצרים לא משנה אותך, אלא מאפשרת לך לשנות את עצמך.

ושינוי עצמי, הוא תמיד אבל תמיד ללא יוצא מן הכלל, תהליך. ותהליך, הוא דבר שתמיד אבל תמיד מתחיל ממשהו קטן, פצפון ובלתי מורגש, ובדרך כלל הוא גם הדבר הכי קרוב אליך, במרחק הושטת אצבע.

***

וזה בדיוק הסיבה שאף אחד לא עושה שינוי. כי אף אחד לא מוכן לתהליך, וגם מי שכן, חושב שהוא צריך בשביל זה לטפס את האוורסט, ומתעקש להתחיל דווקא משם. אז זהו שלא: א. מוכרחים תהליך. ב. אבל בשביל זה לא צריך יותר ממשהו קטן. עומר שעורים לדוגמא.

יש לנו מלא 'עומר שעורימ'ים על ידינו, סביבנו ובתוכנו. אלא שאנחנו בכלל לא פנוים לשים לב אליהם, ולכן גם לא זזים לשום מקום ולא מתקדמים מילימטר. רק עומדים ושואלים בפנים תמהות: לא מבין, עברתי פורים, עברתי פסח, עוד שנה ועוד שנה, ולא קרה כלום.

אם תסכים לקחת את העומר שעורים, ולעשות ממנו עסק. וחוץ מזה גם לספור אותו, ממש כמו שסופרים כסף וביצים והרבה יותר. אם תעשה את הספירה הזאת בהתלהבות עם לשם ייחוד וגארטיל, אתה תראה שבתוך שבע שבועות תגיע לקבלת התורה, ותהיה אדם.

***

מה זה העומר שעורים?

אתה יודע… כל מה שאתה מעדיף שלא להכיר. כל המדות שלך, האהבות והפחדים שלך וכל מיני הרגשות, שאתה מעדיף להתעלם מהם ולא להאמין שיש בזה איזושהי עבודה פנימית, ולא לחשוב שיש מה לעשות עם זה. החלקים הלא נעימים הללו, שבכלל לא מתכתבים עם 'עבודת ה", זה העומר שעורים.

ומה צריך לעשות עם זה? להניף קצת, זה הכל. פשוט: להסכים להסתכל על זה, ולחפש שם ומשם את ה', ולהביא לו משם איזו מנחה. לא מרשימה מי יודע מה, אבל הכי אמתית שיש. תזוזה כזאת, אכן ראויה לספירה, והיא זאת שתביא אותך אל היעד.

כשיש מלאי – צריך לספור אותו.

האם יכול להיות שהספירה 'תייצר' את המלאי!?

***

באיזשהו מקום התבלבלנו בין 'מספרים' לבין 'ספירה'.

העולם מאד אוהב מספרים; כמה הגיל שלך, מה מספר הזהות שלך, כמה ילדים, וכמובן – כמה כסף. וממילא כמה אתה שווה. אפילו את התאריך, הלועזיים מעדיפים לציין במספרים ולא באותיות.

כשמדברים על מספרים, מדברים על כמויות. וכשמדברים על כמויות, בהכרח מדברים על משהו 'לא חשוב'. כי אם הוא היה חשוב, למה צריך שיהיו ממנו כמויות.

***

'ספירה' לעומת זאת, היא דבר שמורה על חשיבות. דבר שאינו שוה ואין בו חשיבות, אף אחד לא טורח לספור אותו. וכשאני רוצה לציין על מישהו שאינני מחשיב אותו, הביטוי הנפוץ הוא 'אינני סופר אותו'.

דבר שבמנין אינו בטל אפילו באלף. לא בגלל שהוא הרבה, אלא מחמת שהוא חשוב. וזו בעצמה הסיבה שאיננו בטל, כי מחמת חשיבותו הוא אינו יכול להפוך להיות חלק מהריבוי ולהתבטל בו.

ובקיצור. מספרים מורים על כמות, וספירה מורה על מהות. והם שני הפכים.

***

הסיבה שהעולם אוהב מספרים וכמויות, היא – משום שזה מדיד.

והאמת, שככל שהדבר מדיד, כך הוא פחות חשוב וייחודי. דבר שהוא מדיד, אות הוא שהוא מותאם לכללים מוכתבים מראש, ואם כך, אין בו שום ייחודיות.

ייחודיות, מעצם טבעה, אמורה להביא משהו חדש שטרם היה עד כה, וממילא, גם אין שום כללים מוקדמים כדי למדוד אותו.

***

ואת זה אנו סופרים בספירת העומר.

איננו סופרים 'מלאי', כי הוא איננו. אין תאריך קבוע מראש לחג השבועות, שאנו סופרים 'אליו'. חג השבועות יחול ביום החמישים של הספירה, ולא משנה באיזה תאריך הוא יחול. ואם לא תהיה ספירה, הוא בכלל לא יחול, אף פעם.

פירוש הדבר הוא, שאנו 'יוצרים' אותו באמצעות הספירה. כלומר, איננו סופרים מלאי קיים, אלא יוצרים משהו חדש. ולכן גם לא סופרים לאחור, אלא במספר הולך ומתקדם, כי איננו מצמצמים פער לקראת משהו, אלא עסוקים בליצור אותו.

ספירת העומר איננה ספירה כמותית, אלא מהותית. ולכן, איננו סופרים פעולות או משימות אלא ימים. בעצם, איננו אלא סופרים את עצמנו. הספירה מספרת לעצמנו שיש כאן מה לספור, וככל שנתרגל יותר לספור את עצמנו, ולהבין שכל אחד מאתנו הוא פרטנר – כך תהיה יותר משמעות לחתונה שתתקיים בסיום הספירה.

זהו זה, עבר ראש השנה
ורוב הציבור לא הגיע לאומן. אז מי ניצח?

***

ראש השנה, מושג כל כך נעלה וקדוש, אצלנו חסידי ברסלב נושא בקרבו משמעות הרבה יותר עמוקה ורחבה. רבינו אמר שהוא קיבל במתנה את ראש השנה, ורק הוא יודע לעשות את זה. ולכן, הוא מבקש ומזהיר שכולם יבואו אליו, איש בל יעדר.
ומי שיש לו קשר כלשהו, למנהיג החי והרחמן הזה, לא עושה חכמות. רבינו אמר, אז הוא מציית. וכך קמים להם עשרות אלפי אנשים מידי שנה, עוזבים את הבית, ומבכרים לעשות את החג בעיירה נידחת אי שם באוקרינה.
העולם מרים גבה, ויש גם שמנסים למנוע את זה, בכל מיני דרכים, בעיקר אידאולוגיות; משפחה, ארץ ישראל, ישיבה ושאר ירקות. אבל זה לא עוזר, הרכבת האווירית יוצאת לדרכה, ומכל העולם עושים אנשים מכל הסוגים את דרכם אומנה, נגד כל הגיון.

***

השנה, הסיפור היה שונה.
הסטרא אחרא החליט שפעם הוא עושה את זה עד הסוף, ויהי מה. זה התחיל בטענות בריאותיות, ומשהוכח שאין בזה שום בסיס, זה עבר לשפה פוליטית. וכשגם פוליטית זה לא השתלם, זה הפך להיות מטרה כשלעצמה, ראש בקיר נקודה סוף.
לא היה לזה כמעט סיכוי להצליח, לעקשנות המוזרה והבלתי טבעית הזאת. העולם השתומם למול האטימות הנואלת והאכזרית, שהגיעה מכיוונם של הרשויות, שלא מתביישות לקרות לעצמם 'ישראל'. וכי מה אכפת להם שכמה אנשים, יחגגו במשך יומיים באיזה חור נידח בגלובוס, בו בזמן שעשרות אלפי אנשים נוסעים לכל יעד אחר, ואין פוצה פה ומצפצף.

***

גם כאשר אלפי אנשים שהו על הגבול, בתנאים תת אנושיים, בקור ובבוץ, ללא אוכל ושינה, והעולם געש ורעש על המשבר ההומניטרי, ומנהיגי מדינות קמו על הרגליים הקדמיות כדי לסייע, והרשויות האוקראיניות כבר לא עמדו בלחצים העולמיים, התעקשו הללו על שלהם, ונתנו לאנשים להתבלות בתנאים הללו, ובלבד שלא לאפשר לדבר הזה לקרות.
ולא די בזה, ברוב עזותם וחוצפתם, שלחו הם בעצמם מאות שוטרים לאומן, כדי לתפוס את אלו שהצליחו לחמוק איכשהו. וגם רצו לשלוח מאות שוטרים לגבולות כדי 'לחלץ' בעל כורחם את השוהים שם ולהחזיר אותם ארצה, אלא שכאן הייתה זו מדינת בלארוס שעצרה את הסקנדל הזה, ולא אפשרה לו להתבצע.
גם ברגעים האחרונים של ערב החג, כשהיה ברור שלא יגיעו יותר אנשים, וכבר היה יותר מכובד בשבילם בעצמם לאפשר העברה מבוקרת של כמה מאות איש שעוד נותרו בגבול, המשיכו באטימות לעמוד בגבול, עם טנקים ועשרות שוטרים, כאילו מי יודע מה יקרה אם יאפשרו את הפרצה הקטנטנה הזאת.

***

זה היה נראה בלתי הגיוני, אבל זה קרה. והם ניצחו, ועוד איך.
חחח, חשבתם שאפשר לנצח אותנו? אז חשבתם, טיפשים. אפשר, בוודאי שאפשר, עד כמה שמדובר במשהו פיזי וטכני. ואת זה עשיתם, גיבורים שכמותכם. אבל זהו, שזה ממש לא פיזי ולא טכני, אלא הכי פנימי והכי רוחני שיש. התחלתם עם הרבי הכי מנצח והכי נצחי שהיה בהיסטוריה, ואותו חשבתם לנצח?! הצחקתם.
אדרבה, וזה לא סוד. דווקא השנה, ודווקא אצל אלו שלא הצליחו להגיע, וביותר אצל אלו שעצרתם אותם בכח בגבולות, נוצרה התקשרות לרבי ולראש השנה שלו, כפי שלא הייתה מעולם. לא הייתה דרך טובה יותר להביא אותנו אל הרבי לראש השנה, כמו המניעות המטורפות הללו שהתעקשתם לעשות. תודה, אלף פעמים תודה. תבואו כל יום.
אומן זה לא מקום, אלא תחנה להתחבר למעלה מן המקום. וזה קרה ועוד איך. כל מי שרצה, כסף והתפלל, ובוודאי כל מי שיצא לדרך ומסר נפשו עד הקצה האחרון, הגיע לאומן גם אם לא לרחוב בילינסקי. הראש השנה הזה הוא הכי משמעותי והכי נצחי שהיה אי פעם. ומי שהיה בראש השנה הזה, ראוי לו לשמוח כל השנה וכל החיים.

הנסיעה לאומן ראש השנה –
איננה מסורת בת מאתיים שנה!

***

כבר שבועות וחודשים שמנסים להסביר בצורה פרלמנטית פוליטית ותקשורתית את הנסיעה לאומן. המקסימום שהצליחו לתאר הוא, שמדובר ב'מסורת מקודשת' בת מאתיים שנה, ומנהג של חסידי ברסלב 'להתפלל' על ציונו הקדוש של רבי נחמן מברסלב.
והעולם מרים גבה, ובצדק. למה להפוך את העולם בשביל זה. למה לנסוע במצב של קורונה. ומה יקרה אם ידלגו על זה שנה אחת, מה יש? למה צריך להשתגע, לעבור ממדינה למדינה, לשלם אלפי דולרים ו/או לישון בין הגבולות ללא תנאים?
זהו, שאם מדובר במסורת, או בתפילה על ציון כלשהו, לא היינו משגעים אף אחד, לא מקיזים דמים תרתי משמע, ולא מקימים את העולם על הרגליים, לא האחוריות ולא הקדמיות. אבל לא, ממש לא, לא מדובר במסורת ולא בתפילה, אלא במשהו אחר לגמרי, ועליו אי אפשר, באמת אי אפשר לוותר, נקודה סוף.

***

בשעה זו של כתיבת השורות, יושבים בין הגבולות בלארוס-אוקריינה קרוב לאלפיים איש; מבוגרים, צעירים וילדים, ללא שום תנאים. כל אחד מהם, כבר אוחז אחרי טיול ארוך או ארוך יותר. אין מי שלא הספיק לבקר לפחות בשתי מדינות ושלשה ערים, ויש שהספיקו הרבה יותר, ואף לא אחד מהם היה במטרה לנפוש או להתפנק, ההיפך, כמעט בכל מקום קבלו דחיה, בזיונות ואפילו מכות.
תיגש לכל אחד, ולאו דווקא בשביל התקשורת, אלא בגובה העיניים, ותשאל אותו: מה הסיפור? למה אתה עוזב בית ומשפחה, מוזיל אלפי דולרים על כרטיס ועוד כרטיס, ומבלה בתנאים לא תנאים, וכל זה בימים של חודש אלול ותשרי? לא גשמיות ולא רוחניות.
התשובה תשתנה בין אדם לאדם, אבל המסר יהיה אחיד: אחי היקר, אולי אתה לא מבין אותי ולא יכול להבין אותי, אבל בשבילי מדובר בחמצן. שנה בלי ראש השנה באומן, זה בשבילי כמו שנה בלי לנשום. זה המטען שלי, שבו אני מטעין את הסוללה לשנה שלמה, אם לא אטעין, הסוללה כבר אדומה ותיכף נגמרת, אז מה אתה רוצה שאני יעשה.

***

שנבין, והגיע הזמן להבין, לפחות אנחנו, ואז אולי גם העולם.
יהדות זה לא מסורת, וימים נוראים או קברי צדיקים זה לא תפילה. יהדות זה משהו הכי אמתי שיש, וקברי צדיקים זה הדבר הכי חי שיש. העולם הרי נברא בשביל משהו, ומשום מה לא נראה שהוא מתקדם בכיוון, רק עושה רברס כל הזמן. המקום היחיד שעדיין מחובר לשורש, ומוביל אל התכלית אלו הצדיקים, ובראשם רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב.
בשבילנו ולא רק, אומן זו לא מסורת, אלא ציווי ואזהרה מפורשת של רבינו, שהזהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שמי שרוצה להיות מקושר אליו, צריך להיות בראש השנה. אז למי שמקושר, לא צריך להסביר מה הכוונה מקושר אליו, ולשם מה להיות בראש השנה, אבל למי שלא מקושר, כן צריך ומותר להסביר, שיש אפשרות גם לחיות את החיים, ולא רק לדעת עליהם.
אנחנו בגלות, ואין לנו בית מקדש ועליה לרגל. אבל כשהיה לנו, ובעז"ה כשיהיה לנו, כל אחד יבין הרי שלא מדובר במסורת מקודשת, ולא בתפילה על ציון בית המקדש, אלא מדובר במקור חיותו של כל יהודי. וכשם שאי אפשר לדלג על עליה לרגל, ולו שנה אחת, גם בעידן הקורונה, כך למי שמבין, אי אפשר לדלג על ראש השנה באומן.
אם מדובר על החיים בעצמם, מה לא נעשה בשביל לחיות, כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ובינתיים המחיר שאנשים הסכימו לשלם, הוא הרבה יותר נמוך ממה שאנשים מוכנים לשלם על הצלת חיים, גם אם מדובר באחוזים אפסיים. האמת, היינו מוכנים לשלם הרבה יותר, אבל נקווה שכבר תבינו אותנו 'אתם שם', ולא נצטרך לכך.