מסר יומי קצר פשוט ומועיל.

מה עושים בחודש תמוז? חוץ מלהמתין ל'בין המצרים'…

אם נדע את התשובה, אולי נוכל למנוע את בין המצרים!

***

בחודש תמוז מתחילה אווירה של 'סוף שנה', והיא אכן כזאת: התקופה הרביעית והאחרונה מבין תקופות השנה; תשרי, טבת, ניסן ותמוז.

חודש תמוז, ובכלל תקופת תמוז – אינו נושא בתוכו איזה חג או יום חגיגי כלשהו, אלא 'סתם' חודש כזה ו'סתם' תקופה כזו.

בכלל, חודש תמוז כבר מתחילתו, נתפס כמשהו שקשור ל'בין המצרים'. וכבר מתחילת החודש, הפנים מופנות קדימה לשם, עם חשק או בלי, אבל כהתניה ברור: אמרת תמוז, אמרת בין המצרים…

***

אז קודם כל לעובדות:

רובו של החודש, אינו 'בין המצרים'. אותו רוב, לא רק שאינו חלק מבין המצרים, אלא ההיפך הגמור. ולשם כך כמה מילים.

אחר קבלת התורה, עלה משה למרום לארבעים יום, להביא את הלוחות. אילו היינו זוכים, הארבעים יום הללו היו מסתיימים בחג, שחל בי"ז תמוז, והחג הזה היה נמשך לאורך כל ימות בין המצרים עד לתשעה באב.

נמצא אם כן, שרוב החודש שייך בכלל למחלקה הזאת של קבלת התורה, ולכן תמוז ר"ת 'זמן מתן תורתינו' (ליקו"מ ריז). ולא רק שאינו חלק מבין המצרים, אלא הוא זה שיכול למנוע אותם, ולהפוך אותם לחג.

***

אז מה כן?

תקופת תמוז היא אכן האחרונה מבין תקופות השנה, ומשמשת כ'שורה תחתונה' שלהם.

חודש אלול, שהוא החודש האחרון ממש, הוא זמן של תשובה. אבל לא רק, כל התקופה היא חלק מהסיפור, ולכן היא כנגד 'דגל מחנה ראובן' שעליו נאמר אתה פתחת בתשובה תחילה. וזה מרומז בשמות החודשים: תמוז, אב, אלול, כידוע.

אז נכון, המילה 'תשובה' מעוררת אצלנו קונוטציה שלילית, לא פחות מ'בין המצרים'. וזה אולי הונאת המאה של היצר הרע, שלקח את הדברים הכי שימושיים ומעשיים, והפך אותך למשהו מדכא. ודווקא כעת, הוא הזמן לשנות את הצליל.

תשובה היא תנועה של פרסה, שאומרת: תכל'ס, בשביל מה אני מבזבז את החיים על כמויות של ריחוק, ומה יש לי מזה. עדיף כבר להיות קרוב. אותו מחיר. וזה אגב גם בין המצרים, אבל לא נעסוק בזה כרגע, כי עדיין ניתן למנוע את זה…

לאחר שלשה תקופות גדושות של ימים חגיגיים ומאירים; תקופת תשרי – ראש השנה, יום כיפור, וסוכות. תקופת טבת – חנוכה ופורים. תקופת ניסן – פסח, ספירת העומר ושבועות; כעת הוא הזמן להפוך את הסיפור הזה ל'מזומן', ופשוט לחיות עם זה. איך? א. לראות כמה החיים דפוקים ומשעממים כשהם בתדר של ריחוק. ב. להיזכר שהיו ימים טובים, בהם היה תדר אחר. ואם כך, למה לא להפוך את זה לשגרה.

אם היינו בטוחים ששנת תש"פ, תיזכר כשנה של היסטוריה – באה שנת תשפ"א, ושמה אותה בכיס הקטן.

אירוע רודף אירוע, וכשהצבע האדום של הכותרות עדיין לא יבש, כבר צריך להשתמש בו שוב.

איך לומדים את הסוגיא הזאת, ומה אמורים לעשות איתה ובעקבותיה?

***

בשנה שעברה, העולם פגש מציאות חדשה ובלתי מוכרת לחלוטין. את הנהגת העולם לקח לעצמו, בצורה דיקטטורית לחלוטין, וירוס מזערי ומסתורי, והוא החליט עבור כל מדינה וכל בנאדם, מה מותר ומה אסור, מה אפשרי ומה לא.

העולם החכם והגיבור כרע ברך, וביקש ברוב הכנעה לברר אצל הנגיף בכל כמה ימים או שבועות, מה הדרישות שלו הפעם. מילים מוכרות של שגרה, כמו 'תמיד' 'אף פעם' ו'לעולם לא' – נמחקו מהלקסיקון, וכל נושא שהיה נראה כמופקע, עלה לדיון מחדש.

העולם עבר בית ספר, חד משמעי, והוא למד שפה חדשה, והתנהגות ומנטליות חדשים. אבל זהו, הוא מנסה להמשיך הלאה ולחזור לעצמו. ואז מגיעה השנה החדשה, או נכון יותר, חציה השני של השנה – ופותחת בית ספר נוסף, הפעם בצורה אישית וממוקדת לנו, לעם ישראל בכלל, וליושבי ארץ הקודש בפרט.

***

ל"ג בעומר תשפ"א. צמד מילים שעדיין רוטטות בלב, ומסומנות בסימן שאלה גדול, שממאן להסתלק לו ולאפשר לנו להמשיך בשלנו. לא חלפו כמה ימים, וחזית נוספת נפתחת בפנינו: דם ואש ותמרות עשן, שמכוון, שלא כתמיד, לעבר כל חלקי ארץ ישראל, דרום, מרכז ואף צפון. ותוך כדי דיבור, טרגדיה נוראה בגבעת זאב, עם הרוגים, המון פצועים וכמויות של דם.

קריסה. זו המילה הכי דומיננטית שמרחפת באוויר. כל דבר שלא היה נראה שיכול לקרות, דווקא קורה. וכמעט ללא הפוגה. כבר אין שום מקום, שום זמן, ושום מעמד – שהוא בטוח, ואפשר לסמוך שלא יקרה בו כלום. כאילו כל העמודים שמחזיקים את העולם במצב שפוי ונורמלי, קרסו ונעלמו מהשטח, והשאירו אותנו מעל חלל בלתי מפוענח, שעלול לבלוע אותנו בכל רגע.

במילים של אמת קוראים לזה 'דינים', 'העלמה' או 'הסתרה'. ו…כן, יש כזו הנהגה, והיא של ה' כמובן, ולא של אף אחד. חשוב להבהיר, למרות שכבר לכאורה ברור, שאין שתי רשויות ואין שתי מנהיגויות בעולם, אין. אבל יש כן שתי סוגי הנהגות, של אותו בעל הבית. לפעמים הוא משתמש ביד ימין, ולפעמים דווקא ביד שמאל. והחידוש הוא, ששניהם נועדו לקרב ולא לרחק.

***

כשיהודי פוגש מאורע לא נעים, וכל שכן רצף של אירועים קשים – הוא נבהל. וכשהוא נבהל, שתי אפשרויות עומדות בפניו. האחת, לקחת אחריות, והשנייה, דווקא לשחרר אחריות.

לקחת אחריות פירושו: לעמוד על שתי רגליו, להניח ידיו על מתניו, ולדרוש הסברים. א. איך זה קרה. ב. מי אשם. ג. איך מונעים את הפעם הבאה. לשחרר אחריות פירושו: להתיישב, להרפות את הידיים, ולומר: הבנתי, יש בעל הבית, וזה לא אני.

הנטייה הטבעית שלנו היא לקחת אחריות, וזה דווקא מגיע ממקום נכון ויהודי מאד, מהמקום של הבחירה. יהודי אכן מצווה לחיות עם אחריות, ולהיות עם יד על הדופק ועל ההדק. העולם אינו הפקר, והוא דורש מאתנו תשומת לב, לכל תנועה, מחשבה דיבור או מעשה.

אבל לפעמים מאבדים את הגבול, ובשם 'לקיחת האחריות' אנו 'לוקחים שליטה' והופכים לבעלי הבית. ואז, בא בעל הבית האמתי, מקיש על הגג ואומר: חבר'ה, שחררו. האחריות היא שלי ולא שלכם, אתם יכולים לשחרר ואני אסתדר מצוין…

זו תפקידה של מדת הדין. היא לא באה להציק ולא להעניש, ובטח לא להפחיד ולהרחיק. היא רוצה רק דבר אחד: הכנעה. אינך מתבקש להתעמק מדי, ולא לחפש בנרות מה צריך לתקן, אלא רק לזוז הצדה, ולהעביר את המושכות למי שהם שלו. לוותר על הסברים, על פרשנויות, על אשמים, ועל איך למנוע את הפעם הבאה.

לוותר. פשוט לוותר. זו המטרה וזה הסיפור. וככל שנסכים לכך, מהר יותר ובקלות יותר, כך נמנע יותר בטוח את הפרק הבא. זה הבית ספר שה' ניסה לעשות לנו בשנת תש"פ, וזה הבית ספר שהוא עושה לנו גם כעת בשנת תשפ"א. בית ספר של הכנעה. זה שמו.

***

זה לא אומר שאין הסברים, וזה לא אומר שאין מה להבין. זה אפילו לא אומר שכל המאורעות שייכים לאותה קטגוריה, ויש להם את אותה משמעות. ממש לא.

אף אחד לא מעלה על דעתו להשוות בין אירוע שהיה אצל רשב"י, בזמן ההילולא שלו, ובסדר גודל של ארבעים וחמש נשמות מכל הגוונים של עם ישראל בכל מקומות מושבותם, לבין אירוע שהיה במקום אחר ובסדר גודל שונה לחלוטין. כל אחד גם מבין שאין שום השוואה בין אירוע שכל כולו שמימי, כולל הפרטים הטכניים שלו, לבין אירועים שמעורבת בהם יד אדם, במזיד או בשוגג.

כל אירוע יש לו את המימד שלו, את המשקל המיוחד לו, ומשמעות מיוחדת משלו. ולמרות זאת, גם לרצף האירועים יש משמעות, וגם הוא מכיל דיבור כלשהו ותדר משלו. והדיבור שלו הוא: הכנעה. להפסיק עם פרשנויות, ועם מסקנות, ולתת מקום של כבוד להנהגה שלמעלה. ככל שנעשה את זה מהר יותר וטוב יותר, נגיע מהר יותר בחזרה ליד ימין, ולהנהגה של גילוי ושל חסד.

[נצח שבנצח]

כל אחד רוצה לנצח, אלא מה.

מה שמפריע, הם דווקא הנצחונות שכבר 'כאילו' נצחנו.

***

אחד מהכוחות החזקים ביותר, שפועלים בתוכנו ודוחפים אותנו לפעול – הוא הרצון לנצח.

השאלה המרכזית אותה אנו צריכים לשאול את עצמנו בהקשר הזה היא: מה הכוונה לנצח. וגם: למה לנצח, את מי לנצח, ואיך.

המושג 'נצחון' קשור בהכרח עם 'מלחמה'. אם אני צריך לנצח מישהו, כנראה שהוא עומד לנגדי, ואני צריך להכניע אותו. לאור זאת, אם אין מישהו שנלחם אתי, לכאורה אין לי את מי לנצח. האמנם?

***

הרצון לנצח מקורה ממדת הנצח, והיא מבוססת על הצורך להיות נצחי.

כעיקרון, כל אחד מאתנו הוא נצחי, אך מהרגע שהוא פוגש את העולם, הוא פוגש משהו עראי, ומרגיש מאוים על נצחיותו. מכאן, הדחף העצום לנצח את מי שמפריע לי להיות נצחי, ולהישאר מה שאני באמת, נצחי.

בלי עבודה פנימית, הדחף הזה מוצא את מקומו מול כל מיני אנשים, דעות או אירועים – שאינם שווים לי, מסתדרים לי, או משתלמים לי. כי בטווח הקרוב, ההרגשה היא שהם אלו שמאיימים על קיומי, ומחלישים את מי שאני.

מתוך הדחף הזה, אנו מנסים לנצח את כל הרשימה הזאת. ובמקרה הגרוע, אנו גם מצליחים, ואז מרגישים 'הנה נצחתי', ו'כל הכבוד'. ולא מבינים למה עדיין אני מרגיש לא רגוע, עראי, חלש, ותלוש.

ולמה זה 'במקרה הגרוע'? כי אם 'נצחת', סיכוי גדול שלעולם לא תפגוש את החזית האמתית, ולעולם לא תנצח באמת. אמנם נצחת את כל העולם, אבל את עצמך, כלומר את הדמיון שבו אתה החזק והמנצח – לא נצחת, ואם כן, איזה קשר יש לך עם הנצח. כלומר, עם מי שאתה באמת.

***

במקרה העוד יותר גרוע, זה גם מתלבש בערכים.

מילא מי שמנצח עם שרירים, או פוליטיקה – יש עדיין סיכוי, שיום אחד הוא ישב עם עצמו, ועדיף מול ה', ויגלה שלנצחון הזה אין שום משמעות, והגיע הזמן לעשות משהו אמתי יותר.

אך מי שמנצח עם דעות, רעיונות ומוסכמות – החשש גדול עוד יותר, שלעולם לא יגלה את עצמו. שהרי הנצחון שלו הוא ערכי ומהותי לכאורה. בפרט כשהוא עוד מרגיש שאפילו לא התכוון בשביל עצמו אלא עשה שירות ליהדות ולאנושות, וסייע במובן הכי פשוט לנצחון של התורה בעצמה.

מי שאינו נמצא במקום המסוכן הזה, שיצביע. כל אחד מחזיק ברשותו רשימת נצחונות, רעיונות וערכים, שמבחינתו אין יותר ברור, וודאי ובטוח, יותר מהם. והם אלו שתוקעים אותו מלזוז, ולהתקדם למה שהוא באמת.

יש תקוה. יש צדיק שהכריז ואמר 'נצחתי ואנצח'. הוא זה שמחזיק בידיו את הנצחון האמתי, ובידו לנצח את כל ה'נצחונות' שלנו, ואת כל מגדל הקלפים של הערכים והרעיונות שהצלחנו לבנות לעצמנו ולאחרים במשך השנים. והוא התחייב לכך שכל אחד, יום יבוא, והוא יסכים לנצח את עצמו ואת כל נצחונותיו, ויצטרף לנצחון הגדול באמת, הנצחון להיות נצחי.

ואנחנו? נוכל לסייע לו אם נרצה. ככל שנסכים לתלות סימן שאלה גדול ולפחות קטן על כל ערימת ה'מסקנות' הבלתי מנוצחות שלנו. לא חלילה לערער בהם, אך לפחות להסכים להניח לצדם גם סימן שאלה קטנטן, ולהיות קשובים גם למשהו שונה, גם אם הוא מסכן את כל ההקדמות ההחלטיות שיש בידנו – כך יקדם היום, בו נזכה באמת לנצח. הלוואי.

צריך חברה, וצריך גם עצמיות.

איך מתמרנים בין שניהם, והאם יש מקום ל'עצמאות'?

***

כל אחד מורכב משני חלקים – יחיד וציבור.

אי אפשר לחיות לבד, נקודה. לא טוב היות האדם לבדו, ואדם בריא צריך להתחתן ולחיות עם משפחה, וגם צריך אחים ובני דודים, שכנים חברים ומכרים, ולקינוח, גם להיות 'שייך' לקטגוריה כלשהי; בית כנסת, קהילה, חסידות או ישיבה, ולפחות לאיזו אידאולוגיה.

או חברותא או מיתותא. לחיות לבד – זה למות בשקט, בלי מנין בלי לויה ובלי קדיש. והכי גרוע בלי הספדים. אין לזה טעם, אין לזה צבע, אין לזה חיות ואין בשביל מה לחיות. כשאדם חי עם חברה, החיים שלו נכנסים לתנועה, ויש לו בשביל מה לקום, ומספיק סיבה לחיות.

כשאדם עם עצמו, הוא צריך להתמודד עם מאה עשרים ושבע מדינות בתוך תוכו, שבכל אחת מהם יש קואליציה ואופוזיציה, והמון מפלגות שכל אחת דורשת מלא תיקים. והוא צריך לשמש ולהיות גם הנשיא, גם הראש ממשלה, גם ראש האופוזיציה, גם המצביע וגם זה שלא מצביע, גם הקנאי וגם הפשרן. כשהוא חי עם ציבור, התפקידים מתחלקים בין כולם.

***

אבל, באותה מדה – גם אי אפשר להיות רק 'חברתי', כי אז אתה בסך הכל 'חלון ראוה' של המותג אותו אתה מייצג. אם אתה מתאים את כל כולך – את הלבוש, את המנהגים, את הנוסח, ואת תנועות הגוף, ולבסוף גם את תנועות המחשבה וההרגשה – לחברה אליה אתה שייך, אז איפה אתה בעצמך?

כל אחד צריך 'חבר' ו'חברה', אבל הוא צריך גם את עצמו. ואם ה'עצמו' הופך להיות חיקוי לחבר ולחברה, והוא נשאר בסך הכל 'מספר' במדינה, בקהילה ובקופת חולים – למה לו חיים. אם אתה לוחם בקנאות על העמדה של הציבור שלך, אבל מפסיק לחשוב בעצמך, אז זה עצוב או מצחיק או שניהם יחד. כי 'מי הוא זה' שמדבר כאן? מישהו שמזמן כבר לא קיים?!

הבעיה היא שמאד קשה לזהות את זה. כשאדם חי לבד, מספיק לו כמה שעות או כמה ימים – כדי להבין שהוא לא יכול לחיות כך. אבל כשהוא חי עם חברה, יכול להיות שגם מאה עשרים שנה לא יספיקו לו כדי לראות שהוא לא חי, אלא רק משמש כ'מחזה אור קולי' עבור איזו קבוצה, שיטה או אג'נדה.

***

כמה עלוב לקרוא 'עצמאות' – למשהו שהדבר היחיד שהצליח לעשות, הוא להרוג את ה'עצמיות'. מדובר סך הכל בהתאגדות של כמה ממורמרים, שהתייאשו מהפנימיות האישית שלהם, וכדי להצליח לברוח מזה כמה שיותר רחוק – הקימו 'עצמאות' ציבורית, שעשתה ועושה הכל כדי למחוק לכמה שיותר אנשים את האני הפנימי שלהם.

העצמאות שאליה אנחנו שואפים כבר אלפיים שנה, ובמיוחד בשבעים שנה האחרונות – הוא לגאולה. גאולה שתגלה לכל אחד את נקודת העצמיות שלו, שבה רק הוא קיים, ומהנקודה שרק הוא קיים – הוא יכול להגיע לחיבור מלא עם ימין ה', חיבור שכל כולו נביעה וחיים.

כסף סופרים, ופעמיים.

ביצים גם כן. אבל 'עומר' – מי סופר?!

***

'עומר שעורים' – זה לא הרבה, לא בכמות ולא באיכות. שתיים וחצי קילו של מאכל בהמה, זה משהו שכל אחד יכול לעבור לידו מבלי למצמץ, ובטח לא לספור.

את העומר הזה, מביאים לקרבן אחת לשנה. ועושים ממנו עסק גדול ומיוחד; כל הצדיקים הולכים להשתתף במעמד קצירת העומר, וכל הקהל אף הוא צופה מהצד. כל שאלה – גם טכנית – נשאלת שלשה פעמים, וזוכה למענה שלשה פעמים.

'לכבוד' קרבן העומר, מקריבים עוד כמה קרבנות מיוחדים. ו'לקינוח', אנו סופרים שבעה שבועות וארבעים ותשעה ימים – 'לעומר'!

מה הסיפור?

***

יצאנו כעת ממצרים.

אבל כשאנחנו בודקים בבנק, עדיין לא רואים את זה. אנו מסתכלים על עצמנו במראה, ובודקים שוב את המספר זהות ומדת הנעליים – והנה הכל אותו דבר. אבל מה זה אומר שיצאנו ממצרים?

למי שמתעקש לשאול את השאלה הזאת, ובצדק, מיועדת ספירת העומר. שהמסר שלה הוא קטן, פשוט ועוצמתי. ספירת העומר טוענת שכנראה שלא תרגמת את יציאת מצרים למספרים. חשבת שיציאת מצרים הולכת לשנות אותך? אתה יכול להמשיך לחכות. יציאת מצרים לא משנה אותך, אלא מאפשרת לך לשנות את עצמך.

ושינוי עצמי, הוא תמיד אבל תמיד ללא יוצא מן הכלל, תהליך. ותהליך, הוא דבר שתמיד אבל תמיד מתחיל ממשהו קטן, פצפון ובלתי מורגש, ובדרך כלל הוא גם הדבר הכי קרוב אליך, במרחק הושטת אצבע.

***

וזה בדיוק הסיבה שאף אחד לא עושה שינוי. כי אף אחד לא מוכן לתהליך, וגם מי שכן, חושב שהוא צריך בשביל זה לטפס את האוורסט, ומתעקש להתחיל דווקא משם. אז זהו שלא: א. מוכרחים תהליך. ב. אבל בשביל זה לא צריך יותר ממשהו קטן. עומר שעורים לדוגמא.

יש לנו מלא 'עומר שעורימ'ים על ידינו, סביבנו ובתוכנו. אלא שאנחנו בכלל לא פנוים לשים לב אליהם, ולכן גם לא זזים לשום מקום ולא מתקדמים מילימטר. רק עומדים ושואלים בפנים תמהות: לא מבין, עברתי פורים, עברתי פסח, עוד שנה ועוד שנה, ולא קרה כלום.

אם תסכים לקחת את העומר שעורים, ולעשות ממנו עסק. וחוץ מזה גם לספור אותו, ממש כמו שסופרים כסף וביצים והרבה יותר. אם תעשה את הספירה הזאת בהתלהבות עם לשם ייחוד וגארטיל, אתה תראה שבתוך שבע שבועות תגיע לקבלת התורה, ותהיה אדם.

***

מה זה העומר שעורים?

אתה יודע… כל מה שאתה מעדיף שלא להכיר. כל המדות שלך, האהבות והפחדים שלך וכל מיני הרגשות, שאתה מעדיף להתעלם מהם ולא להאמין שיש בזה איזושהי עבודה פנימית, ולא לחשוב שיש מה לעשות עם זה. החלקים הלא נעימים הללו, שבכלל לא מתכתבים עם 'עבודת ה", זה העומר שעורים.

ומה צריך לעשות עם זה? להניף קצת, זה הכל. פשוט: להסכים להסתכל על זה, ולחפש שם ומשם את ה', ולהביא לו משם איזו מנחה. לא מרשימה מי יודע מה, אבל הכי אמתית שיש. תזוזה כזאת, אכן ראויה לספירה, והיא זאת שתביא אותך אל היעד.

כשיש מלאי – צריך לספור אותו.

האם יכול להיות שהספירה 'תייצר' את המלאי!?

***

באיזשהו מקום התבלבלנו בין 'מספרים' לבין 'ספירה'.

העולם מאד אוהב מספרים; כמה הגיל שלך, מה מספר הזהות שלך, כמה ילדים, וכמובן – כמה כסף. וממילא כמה אתה שווה. אפילו את התאריך, הלועזיים מעדיפים לציין במספרים ולא באותיות.

כשמדברים על מספרים, מדברים על כמויות. וכשמדברים על כמויות, בהכרח מדברים על משהו 'לא חשוב'. כי אם הוא היה חשוב, למה צריך שיהיו ממנו כמויות.

***

'ספירה' לעומת זאת, היא דבר שמורה על חשיבות. דבר שאינו שוה ואין בו חשיבות, אף אחד לא טורח לספור אותו. וכשאני רוצה לציין על מישהו שאינני מחשיב אותו, הביטוי הנפוץ הוא 'אינני סופר אותו'.

דבר שבמנין אינו בטל אפילו באלף. לא בגלל שהוא הרבה, אלא מחמת שהוא חשוב. וזו בעצמה הסיבה שאיננו בטל, כי מחמת חשיבותו הוא אינו יכול להפוך להיות חלק מהריבוי ולהתבטל בו.

ובקיצור. מספרים מורים על כמות, וספירה מורה על מהות. והם שני הפכים.

***

הסיבה שהעולם אוהב מספרים וכמויות, היא – משום שזה מדיד.

והאמת, שככל שהדבר מדיד, כך הוא פחות חשוב וייחודי. דבר שהוא מדיד, אות הוא שהוא מותאם לכללים מוכתבים מראש, ואם כך, אין בו שום ייחודיות.

ייחודיות, מעצם טבעה, אמורה להביא משהו חדש שטרם היה עד כה, וממילא, גם אין שום כללים מוקדמים כדי למדוד אותו.

***

ואת זה אנו סופרים בספירת העומר.

איננו סופרים 'מלאי', כי הוא איננו. אין תאריך קבוע מראש לחג השבועות, שאנו סופרים 'אליו'. חג השבועות יחול ביום החמישים של הספירה, ולא משנה באיזה תאריך הוא יחול. ואם לא תהיה ספירה, הוא בכלל לא יחול, אף פעם.

פירוש הדבר הוא, שאנו 'יוצרים' אותו באמצעות הספירה. כלומר, איננו סופרים מלאי קיים, אלא יוצרים משהו חדש. ולכן גם לא סופרים לאחור, אלא במספר הולך ומתקדם, כי איננו מצמצמים פער לקראת משהו, אלא עסוקים בליצור אותו.

ספירת העומר איננה ספירה כמותית, אלא מהותית. ולכן, איננו סופרים פעולות או משימות אלא ימים. בעצם, איננו אלא סופרים את עצמנו. הספירה מספרת לעצמנו שיש כאן מה לספור, וככל שנתרגל יותר לספור את עצמנו, ולהבין שכל אחד מאתנו הוא פרטנר – כך תהיה יותר משמעות לחתונה שתתקיים בסיום הספירה.

זהו זה, עבר ראש השנה
ורוב הציבור לא הגיע לאומן. אז מי ניצח?

***

ראש השנה, מושג כל כך נעלה וקדוש, אצלנו חסידי ברסלב נושא בקרבו משמעות הרבה יותר עמוקה ורחבה. רבינו אמר שהוא קיבל במתנה את ראש השנה, ורק הוא יודע לעשות את זה. ולכן, הוא מבקש ומזהיר שכולם יבואו אליו, איש בל יעדר.
ומי שיש לו קשר כלשהו, למנהיג החי והרחמן הזה, לא עושה חכמות. רבינו אמר, אז הוא מציית. וכך קמים להם עשרות אלפי אנשים מידי שנה, עוזבים את הבית, ומבכרים לעשות את החג בעיירה נידחת אי שם באוקרינה.
העולם מרים גבה, ויש גם שמנסים למנוע את זה, בכל מיני דרכים, בעיקר אידאולוגיות; משפחה, ארץ ישראל, ישיבה ושאר ירקות. אבל זה לא עוזר, הרכבת האווירית יוצאת לדרכה, ומכל העולם עושים אנשים מכל הסוגים את דרכם אומנה, נגד כל הגיון.

***

השנה, הסיפור היה שונה.
הסטרא אחרא החליט שפעם הוא עושה את זה עד הסוף, ויהי מה. זה התחיל בטענות בריאותיות, ומשהוכח שאין בזה שום בסיס, זה עבר לשפה פוליטית. וכשגם פוליטית זה לא השתלם, זה הפך להיות מטרה כשלעצמה, ראש בקיר נקודה סוף.
לא היה לזה כמעט סיכוי להצליח, לעקשנות המוזרה והבלתי טבעית הזאת. העולם השתומם למול האטימות הנואלת והאכזרית, שהגיעה מכיוונם של הרשויות, שלא מתביישות לקרות לעצמם 'ישראל'. וכי מה אכפת להם שכמה אנשים, יחגגו במשך יומיים באיזה חור נידח בגלובוס, בו בזמן שעשרות אלפי אנשים נוסעים לכל יעד אחר, ואין פוצה פה ומצפצף.

***

גם כאשר אלפי אנשים שהו על הגבול, בתנאים תת אנושיים, בקור ובבוץ, ללא אוכל ושינה, והעולם געש ורעש על המשבר ההומניטרי, ומנהיגי מדינות קמו על הרגליים הקדמיות כדי לסייע, והרשויות האוקראיניות כבר לא עמדו בלחצים העולמיים, התעקשו הללו על שלהם, ונתנו לאנשים להתבלות בתנאים הללו, ובלבד שלא לאפשר לדבר הזה לקרות.
ולא די בזה, ברוב עזותם וחוצפתם, שלחו הם בעצמם מאות שוטרים לאומן, כדי לתפוס את אלו שהצליחו לחמוק איכשהו. וגם רצו לשלוח מאות שוטרים לגבולות כדי 'לחלץ' בעל כורחם את השוהים שם ולהחזיר אותם ארצה, אלא שכאן הייתה זו מדינת בלארוס שעצרה את הסקנדל הזה, ולא אפשרה לו להתבצע.
גם ברגעים האחרונים של ערב החג, כשהיה ברור שלא יגיעו יותר אנשים, וכבר היה יותר מכובד בשבילם בעצמם לאפשר העברה מבוקרת של כמה מאות איש שעוד נותרו בגבול, המשיכו באטימות לעמוד בגבול, עם טנקים ועשרות שוטרים, כאילו מי יודע מה יקרה אם יאפשרו את הפרצה הקטנטנה הזאת.

***

זה היה נראה בלתי הגיוני, אבל זה קרה. והם ניצחו, ועוד איך.
חחח, חשבתם שאפשר לנצח אותנו? אז חשבתם, טיפשים. אפשר, בוודאי שאפשר, עד כמה שמדובר במשהו פיזי וטכני. ואת זה עשיתם, גיבורים שכמותכם. אבל זהו, שזה ממש לא פיזי ולא טכני, אלא הכי פנימי והכי רוחני שיש. התחלתם עם הרבי הכי מנצח והכי נצחי שהיה בהיסטוריה, ואותו חשבתם לנצח?! הצחקתם.
אדרבה, וזה לא סוד. דווקא השנה, ודווקא אצל אלו שלא הצליחו להגיע, וביותר אצל אלו שעצרתם אותם בכח בגבולות, נוצרה התקשרות לרבי ולראש השנה שלו, כפי שלא הייתה מעולם. לא הייתה דרך טובה יותר להביא אותנו אל הרבי לראש השנה, כמו המניעות המטורפות הללו שהתעקשתם לעשות. תודה, אלף פעמים תודה. תבואו כל יום.
אומן זה לא מקום, אלא תחנה להתחבר למעלה מן המקום. וזה קרה ועוד איך. כל מי שרצה, כסף והתפלל, ובוודאי כל מי שיצא לדרך ומסר נפשו עד הקצה האחרון, הגיע לאומן גם אם לא לרחוב בילינסקי. הראש השנה הזה הוא הכי משמעותי והכי נצחי שהיה אי פעם. ומי שהיה בראש השנה הזה, ראוי לו לשמוח כל השנה וכל החיים.

הנסיעה לאומן ראש השנה –
איננה מסורת בת מאתיים שנה!

***

כבר שבועות וחודשים שמנסים להסביר בצורה פרלמנטית פוליטית ותקשורתית את הנסיעה לאומן. המקסימום שהצליחו לתאר הוא, שמדובר ב'מסורת מקודשת' בת מאתיים שנה, ומנהג של חסידי ברסלב 'להתפלל' על ציונו הקדוש של רבי נחמן מברסלב.
והעולם מרים גבה, ובצדק. למה להפוך את העולם בשביל זה. למה לנסוע במצב של קורונה. ומה יקרה אם ידלגו על זה שנה אחת, מה יש? למה צריך להשתגע, לעבור ממדינה למדינה, לשלם אלפי דולרים ו/או לישון בין הגבולות ללא תנאים?
זהו, שאם מדובר במסורת, או בתפילה על ציון כלשהו, לא היינו משגעים אף אחד, לא מקיזים דמים תרתי משמע, ולא מקימים את העולם על הרגליים, לא האחוריות ולא הקדמיות. אבל לא, ממש לא, לא מדובר במסורת ולא בתפילה, אלא במשהו אחר לגמרי, ועליו אי אפשר, באמת אי אפשר לוותר, נקודה סוף.

***

בשעה זו של כתיבת השורות, יושבים בין הגבולות בלארוס-אוקריינה קרוב לאלפיים איש; מבוגרים, צעירים וילדים, ללא שום תנאים. כל אחד מהם, כבר אוחז אחרי טיול ארוך או ארוך יותר. אין מי שלא הספיק לבקר לפחות בשתי מדינות ושלשה ערים, ויש שהספיקו הרבה יותר, ואף לא אחד מהם היה במטרה לנפוש או להתפנק, ההיפך, כמעט בכל מקום קבלו דחיה, בזיונות ואפילו מכות.
תיגש לכל אחד, ולאו דווקא בשביל התקשורת, אלא בגובה העיניים, ותשאל אותו: מה הסיפור? למה אתה עוזב בית ומשפחה, מוזיל אלפי דולרים על כרטיס ועוד כרטיס, ומבלה בתנאים לא תנאים, וכל זה בימים של חודש אלול ותשרי? לא גשמיות ולא רוחניות.
התשובה תשתנה בין אדם לאדם, אבל המסר יהיה אחיד: אחי היקר, אולי אתה לא מבין אותי ולא יכול להבין אותי, אבל בשבילי מדובר בחמצן. שנה בלי ראש השנה באומן, זה בשבילי כמו שנה בלי לנשום. זה המטען שלי, שבו אני מטעין את הסוללה לשנה שלמה, אם לא אטעין, הסוללה כבר אדומה ותיכף נגמרת, אז מה אתה רוצה שאני יעשה.

***

שנבין, והגיע הזמן להבין, לפחות אנחנו, ואז אולי גם העולם.
יהדות זה לא מסורת, וימים נוראים או קברי צדיקים זה לא תפילה. יהדות זה משהו הכי אמתי שיש, וקברי צדיקים זה הדבר הכי חי שיש. העולם הרי נברא בשביל משהו, ומשום מה לא נראה שהוא מתקדם בכיוון, רק עושה רברס כל הזמן. המקום היחיד שעדיין מחובר לשורש, ומוביל אל התכלית אלו הצדיקים, ובראשם רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב.
בשבילנו ולא רק, אומן זו לא מסורת, אלא ציווי ואזהרה מפורשת של רבינו, שהזהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שמי שרוצה להיות מקושר אליו, צריך להיות בראש השנה. אז למי שמקושר, לא צריך להסביר מה הכוונה מקושר אליו, ולשם מה להיות בראש השנה, אבל למי שלא מקושר, כן צריך ומותר להסביר, שיש אפשרות גם לחיות את החיים, ולא רק לדעת עליהם.
אנחנו בגלות, ואין לנו בית מקדש ועליה לרגל. אבל כשהיה לנו, ובעז"ה כשיהיה לנו, כל אחד יבין הרי שלא מדובר במסורת מקודשת, ולא בתפילה על ציון בית המקדש, אלא מדובר במקור חיותו של כל יהודי. וכשם שאי אפשר לדלג על עליה לרגל, ולו שנה אחת, גם בעידן הקורונה, כך למי שמבין, אי אפשר לדלג על ראש השנה באומן.
אם מדובר על החיים בעצמם, מה לא נעשה בשביל לחיות, כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ובינתיים המחיר שאנשים הסכימו לשלם, הוא הרבה יותר נמוך ממה שאנשים מוכנים לשלם על הצלת חיים, גם אם מדובר באחוזים אפסיים. האמת, היינו מוכנים לשלם הרבה יותר, אבל נקווה שכבר תבינו אותנו 'אתם שם', ולא נצטרך לכך.

התייאשת כבר מכל המתווים והאפשרויות?

נפלא! כעת השערים יכולים להיפתח!

***

כבר כמה חודשים, שמדברים על מתווה. העסקנים כולם מצהירים מעל כל במה אפשרית, שכל מתווה שיידרש מאתנו, מקובל, ובלבד שיימסר סוף סוף המפתח, ונוכל לפתוח את השער.

אין שום הגיון, ושום סיבה נראית לעין, שזה לא יתקבל. מה ביקשנו בסך הכל? להיות יומיים באיזה עיירה נידחת באוקריינה, ובשביל זה אנחנו מוכנים להוריד את הירח, אז למה בעצם לא?! מה כל הבעיה? הקורונה?! הנה סידרנו את הכל, בצורה שהוירוס פשוט 'לא יכול' לעבור, גם אם מאד ירצה, אז מה הבעיה?

ובכל זאת, זה פשוט לא קורה. הקימו וועדת שרים, והם ניסו לחפש כל חור שרק אפשר, ולא מצאו, ובכל זאת לא הסכימו לאשר. אז הקימו וועדה חדשה אוקראינית, שישבו אף הם בסבר פנים יפות, והקשיבו עניינית, רק עניינית, והייתה אווירה טובה והרגשה טובה, והיה נראה שהנה אוטוטו, ו… כלום!

***

וזהו. הם התייאשו, איך לא?

'תקווה', ארגון שהוקם במיוחד עבור העניין, על ידי כל הגופים הרלוונטיים, כבר הודיע שהוא מרים ידיים. חלק מהעסקנים כתבו זאת ברחל בתך הקטנה, וחלק כתבו זאת תחת כותרת 'אין שום ייאוש', אבל בעצם הודיעו שקצרה ידם מלהושיע. וזה מובן בהחלט; מול כזה קיר אטום, למה עוד אפשר לצפות?

אבל למה באמת? מה ההגיון שמאחורי הסיפור? למה למרות מתווים קשוחים שכאלו, ולמרות שאין לאף אחד שום תירוץ נורמלי למה הוא לא משחרר את זה, זה פשוט לא קורה? אז נכון, כל אחד כבר מבין שזה לא קורונה אלא פוליטיקה, ישראלית או אוקראינית או שניהם, ובכל זאת, יש גבול לחוסר הגיון…

ובעיקר, מה למעשה? מה הצעד הבא?! להתייאש? לא בא בחשבון. אז מה כן?!

***

ובכן, יהודים יקרים, זה הזמן להרים את הראש, למתוח חיוך, ולחכות לצליל של המפתח הגואל, שעומד לפתוח את השערים, ובגדול.

הרעיון פשוט. אילו חלילה זה היה מצליח, כל המתווים הללו, מה היינו מרגישים? שתי דברים: דבר ראשון היינו מרגישים שכל הסיפור היה סתם בלון פוליטי. עשו עלינו שרירים כאילו מי יודע מה, ולבסוף נכנעו והסיפור מאחורינו… והדבר השני היינו מרגישים, שכל הקיבוץ מתנהל תחת הנהלתם וחסותם החסודה של הציונים והגוים, והם אלו שקובעים מי יהיה, כמה ואיך.

ולא, אסור לזה לקרות בשום אופן. הסיפור הזה אינו פוליטי, אלא מאבק אמתי של ראש הסטרא אחרא, מול ראש הקדושה, המלחמה האחרונה. רואים זאת בכמות השרירים שהם מפעילים בשביל זה; הצליחו לסגור את שערי אוקרינה, להפעיל אנטישמיות באומן ובכל העולם, ואפילו להוליד את המושג קורונה בבלארוס, ולהפעיל חוק חדש שמצריך בידוד…

וזה יכול להיגמר רק בצורה אחת: הכנעה מוחלטת, שמימית ניסית ורוחנית, של הסטרא אחרא וכל גרורותיה. ולכן, רבינו המתין בסבלנות שכולם יסיימו לנסות את מזלם. וכעת, כאשר כולם הרימו ידיים, ושחררו את הזירה, זה הזמן בו השערים יכולים להיפתח לרווחה, בלי מתווה ובלי מכסות. פתיחה שתהווה צעקה אדירה מסוף העולם ועד סופו, על כוחו של הצדיק האמת, שאמר נצחתי ואנצח.

חברים, להכין מזוודות. השערים עומדים להיפתח, ואנו נאכל בליל שבת-ראש השנה הקרוב, באומן כמובן, תפוח בדבש, מתוק כפי שלא היה מעולם.

נו, אז מה יהיה? ניסע או לא, ואם לא…

בואו נעשה סדר:

***

הראש השנה של רבינו, הוא לא 'עניין' אלא 'מציאות'. זה לא נושא שאפשר לדון עליו 'יהיה או לא', בדיוק כפי שאי אפשר לדבר בכלל על 'ראש השנה' אם יהיה או לא… עם קורונה או בלי, עם סגר או בלי, יהיה ראש השנה, ויום כיפור, וסוכות, ובאותה מדה – יהיה ראש השנה של רבינו. נקודה. סוף.

הנסיעה לרבינו לראש השנה, איננה המצאה שלנו, ולא משאלת לב אישית של אף אחד, אלא ציווי מפורש של רבינו, שמלווה באזהרה גדולה ובלשונות מפליגים שאינן משתמעות לשתי פנים. כך שאין שום ספק שזה מה שצריך לעשות, ואין מה לדון בזה, נקודה, סוף.

ומה יהיה למעשה? את מי זה אמור לעניין?! אנחנו עושים את שלנו, ועושים הכל כדי להגיע, והתוצאות? ממילא לא בידנו, ומעולם לא היו בידנו, גם לא לגבי הנחת תפילין, סוכה וארבעת המינים, שופר ונרות חנוכה.

***

עוד נקודה.

ברור שהסיפור שעמו אנו מתמודדים, אינו תקלה ולא במקרה. הראש השנה של רבינו הוא מספיק גדול מכדי 'ליפול בין הכסאות', בדרך אגב של כל סיפור הקורונה. ואם יש עליו מניעות, זה לא 'חלק' מהסיפור של הקורונה, אלא סיפור בפני עצמו, ואולי הקורונה היא 'חלק מהסיפור של ראש השנה'…

ברור שיש סיבה לכל הסיפור הזה, ואין אתנו יודע עד מה. ניתן לראות את זה מכיוון של התעוררות, סוג של בירור האם אנחנו באמת מקושרים ומקובצים, או שאנחנו רק 'ברסלב'… וניתן לראות זאת מכיוון של התחזקות, שהראש השנה הזה יש בו משהו מיוחד שמעולם לא היה. וכנראה, אלו ואלו דא"ח, ואולי וכנראה יש עוד הרבה הסברים וסיבות, בנגלה ונסתר.

כך או כך, המניעות לא נועדו כדי להימנע, אלא כדי להפעיל בנו איזה משהו, שעד כה לא היה. וכל שעלינו לעשות, הוא לרצות זאת באמת, ולהגיע לנקודה של התקשרות פנימית עם הצדיק וקיבוצו, ולא רק בחיצוניות. אבל חלילה לא להתבלבל ובוודאי שלא להתייאש.

***

ניתן לחלק את הנסיון לשלשה כיתות: אלו שכבר נמצאים באומן, אלו שנמצאים בדרך, ואלו שנמצאים בבית.

הנמצאים באומן, עיקר הנסיון שלהם הוא להמשיך לרצות. כי לעומת אלו שעוד אין להם את זה, ואין להם אלא לחזק את הרצון, להם לכאורה כבר יש את זה, והרצון יכול ללכת לישון, חלילה. וזה יכול לגרום חלילה, שיש מישהו שכבר זוכה להיות ב'אומן', אבל לא יזכה להיות ב'ראש השנה של רבינו'…

הנמצאים בבית, עיקר הנסיון שלהם הוא לא להתייאש. כי השהות בבית, בין ארבעת הקירות המוכרים, ומול כל המידע שזורם, עושה רושם מאד חזק בלב, שאולי חלילה לא… וכאן צריך חיזוק, להאמין שישועת ה' כהרף עין, ולא תלוי בשום מתוה, אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר.

הנמצאים בדרך, אינם סובלים מחוסר רצון… וגם לא מייאוש, כי מי שכבר יצא לדרך, אין לו כמעט נסיון להתייאש. הנסיון עבורם הוא לא להיכנס לבהלה ולכוחי ועוצם ידי, אלא להתנהג ביישוב הדעת, עם רצונות ותפילות וביטחון, ולנסות בצורה מיושבת את ההשתדלות שניתן לעשות, בלי לחץ ובלי דחיקת השעה.

שנזכה כולנו לעמוד בנסיון הגדול הזה, איש איש לפי עניינו וערכו, ולהתראות פנים אל פנים בציון הקדוש באומן, כאיש אחד בלב אחד. ובכל אופן, להיות מקושרים בלב ובנפש לרבינו, ולאנשיו מכל הגוונים, מכל מקום ובכל מצב. ואין שום ייאוש בעולם כלל.