מסר יומי קצר פשוט ומועיל.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 26

אתה אוהב חדשות?

אין ספק שכן. הנפש שלך צמאה לחדשות.

ולכן, או שאתה אכן קורא ושומע חדשות, או שאתה ‘מתגבר’ על עצמך ולא קורא, ואשריך. או שאתה מבין שמה שנקרא ‘חדשות’ הם לא באמת חדשות, ואתה מחפש את ה’חדשות’ האמיתיים…

***

החיים מתרחשים בהווה, לא בעבר ולא בעתיד.

העבר כבר לא מעניין, רק עד כמה שהוא אקטואלי לעכשיו. העתיד מעניין רק משום שהוא מדבר על איזה ‘הוה’ שעומד להיות, אך הוא מעניין ברמה מוגבלת בלבד כי אי אפשר באמת לצפות אותו. מה שמעניין באמת הוא רק ההוה.

הנפש צמאה ל’חיים’, ולכן היא מחפשת כל הזמן משהו חדש, כי מה שלא חדש – ממילא לא חי. הרגע הקודם כבר מת, והרגע הבא עדיין לא נולד, ורק הרגע העכשווי הוא זה ש’חי’. ולכן, עיתונים מלפני שנה הם הדבר הכי משעמם, ואף אחד לא טורח אפילו להרים אותם מהרצפה, כי דבר ‘מת’ לא מעניין. עיתונים שחוזים את העתיד הרחוק, גם לא כל כך מעניינים, מה שמעניין הוא העיתון של היום, הוא ולא אחר.

כד להרגיש את הרגע העכשווי, מחפשים לשמוע דברים חדשים; מאורע חדש, התפתחות דרמטית, או סיפורים ותמונות חדשים שמעולם לא ראו ושמעו. ואפילו העיתונים כבר לא כך מעניינים, כי הם בסך הכל מדברים על אתמול, ומה שמעניין הוא היום ועכשיו. ולכן, העולם מחפש להשתכלל ולספק דרכים לדעת מה שקורה עכשיו ממש בכל העולם, חדשות און-ליין.

***

מאחורי כל זה – מסתתרת מערכת פנימית יותר.

האמת היא, שהעולם מתחדש בכל רגע, וגם החיים של האדם. העולם של היום הוא לא העולם של אתמול, והאדם של הרגע הזה הוא לא האדם של הרגע הקודם. ולכן, ניתן לראות ‘חדשות’ כל הזמן ובלי שום מאמץ; כי אותו עולם ואותם אנשים שראית אתמול ולפני רגע, הם כעת חדשים לגמרי.

הנפקא מינה העיקרית מכך היא – שניתן ‘לחוות’ את החיים בכל רגע בצורה מחודשת. גם אם העולם של היום הקודם לא ‘התאים’ לך, ואת התמונה שלך מהשעה הקודמת לא היית רוצה לתלות בסלון – יש לך עולם חדש, והזדמנות חדשה לחיים חדשים, שיספקו לך תמונה יותר מוצלחת.

והנפש מרגישה בזה, ומחפשת את ה’חדש’. אלא שאנחנו לוקחים את הצימאון הזה למשהו ‘חדש’, ומתרגמים את זה ל’חדשות’. ולכן אנחנו מחפשים נואשות אחר חדשות, מכל סוג שהוא – יכול להיות אפילו מיפן או וינצואלה, או מהחלל שאחרי המאדים, העיקר ‘חדשות’.

***

אבל מה לעשות שזה לא מספק. קוראים וקוראים, וכשנגמרו כל החדשות, מתחילים לקרוא את ה’פרשנויות’ ואת הנבואות העתידיות, וכשגם זה נגמר, קוראים את הטורים ‘הרציניים’ והמשעממים גם יחד, וכשגם זה נגמר, קוראים על המזג אויר ועל השער של השטרלינג. ואחר כל זה – נשארים צמאים ומותשים.

כי הנפש צמאה לחדשות אמיתיות, חדשות שיש להם השלכה ישירה על החיים ה’חדשים’ שלך! ואת זה לא ניתן למצוא בחוץ, אלא בפנים; לראות שוב את העולם הכביכול מוכר וישן – במבט חדש. ולהסתכל על עצמך, העייף הזקן והישן – בעיניים חדשות, ולאפשר לעצמך דברים חדשים, חוויות חדשות, וחיים חדשים – שמעולם לא היו לך.

ואז תרגיש באמת מה זה ‘חדשות’. חדשות שאי אפשר לכתוב בשום עיתון, רק עמוק בלב פנימה.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 25

אתה אוהב נסיעות או דרכים?

יש נסיעות של טיול – שאותם אתה בטח אוהב, אבל שאר הנסיעות והטלטולים, ואפילו הדרכים הפשוטות, בפרט במזג אויר חורפי – אתה מן הסתם לא כל כך אוהב.

***

כל אדם אוהב את הבית. אם זה בית שלו – מה טוב, שם הוא מרגיש ממש ‘בבית’… אבל גם אם לא – לפחות להיות בתוך איזה בית, בית כנסת, בית מדרש, או בית פרטי של מישהו. כשנמצאים בבית – מרגישים ‘מוגן’, מסתכלים על כל מה שקורה בחוץ, ומרגישים שזה ‘לא שייך’ אלי.

אף אחד לא אוהב להיות בחוץ. לא לגור שם, ולא לשוטט שם, ואפילו לא לשהות שם. ה’חוץ’ הוא מקום בו אדם מרגיש מפוזר ולא ‘על המקום’, מה עוד שכל המרעין בישין וכל הבעיות – בגשמיות וברוחניות – נמצאות ‘בחוץ’. בחוץ יש רוחות וגשמים, בחוץ יש דברים מפחידים, ובחוץ יש נסיונות.

מי מדבר על נסיעות. נסיעה היא חוויה עבור ילדים, אבל ממש לא עבור מבוגרים. נסיעה היא גלות, טלטול ממקום למקום, והרגשה לא נוחה והפוך ממנוחה. גם אנשים רגועים ומיושבים – מתקשים לשמור על רוגע ויישוב הדעת בנסיעות, והיו צדיקים שאמרו שעל כל יום הם יכולים לתת דין וחשבון – חוץ מיום של נסיעה…

***

אבל השם יתברך טבע בטבע העולם שאדם מוכרח לצאת. רק תינוק או אדם סיעודי – שוהה רוב או כל הזמן בבית, אדם בריא ונורמלי – צריך לצאת, והרבה; אם זה לבית כנסת להתפלל, לבית מדרש ללמוד, לעסוק בפרנסה, לקנות דברים ולסדר עניינים. ומטבע הדברים הוא מבלה הרבה בחוץ.

ולא רק יציאות, אלא גם נסיעות. מטבע הדברים אדם נדרש מפעם לפעם – מי פחות ומי יותר – לעשות דרכים ארוכות יותר, ולצאת לנסיעה. בזמנים עברו הנסיעה הייתה רק אחת לתקופה אבל נסיעה ארוכה מאד, כיום הנסיעות התקצרו מאד אבל נעשו הרבה יותר תדירות. בקיצור, אי אפשר להתחמק מנסיעות.

כנראה שיש לכך מטרה, ויש משהו שמרוויחים דווקא מהיציאה ו/או הנסיעה – ואי אפשר להרוויח אותו בבית.

***

הרעיון הוא פשוט; כשם שאת הכסף והפרנסה, וכן את המוצרים להם אתה זקוק – צריך להכניס מבחוץ אל הבית, כך יש הרבה חלקים בנפש שלך שנמצאים בחוץ, וכדי לזכות בהם אתה צריך להכניס אותם מבחוץ פנימה.

היציאה החוצה מזמינה נסיונות מיוחדים, בפרט בשלשה דברים: אמונה, קדושה, ומדות. בבית יותר קל להאמין, יותר קל להיות שמור, ויותר קל להתנהג יפה, בחוץ זה לא כזה קל. אבל דווקא משום כך – יש לך אפשרות להעשיר את הנפש שלך ביותר אמונה, יותר קדושה, ויותר מידות טובות. דווקא הצורך להילחם בזה – ולא משנה כמה הצלחת – מקנה לך עוד כוחות חדשים שלא היו לך.

ובקיצור: הנסיעה איננה ‘יציאה’ מרשותך, אלא ‘הכנסה’ חדשה לתוך רשותך. בתנאי אחד – שתכיר שזה כך, ותסתכל על זה בעיניים שכאלו. זה יתן לך כוחות אחרים להתמודד, יעניק לך הרגשה אחרת, ויחזיר אותך הביתה אדם אחר, טוב יותר מאשר קודם.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 24

עוף או שניצל? לא משנה הסדר.

לכתחילה או בדיעבד? ייתכן שגם לא משנה הסדר, משנה רק התוצאה!

***

לכל אחד יש רשימת ‘העדפות’, והוא ישמח מאד אם החיים שלו יתנהלו על פיהם. רשימת ה’העדפות’ כוללת הרבה דברים טובים – גשמיים ורוחניים – בריאות כמובן, שלום בית, ילדים טובים, פרנסה בריווח, הצלחה בלימוד, טעם בתפילה, שמחה ביהדות, קשר טוב עם אנשים, והרשימה עוד ארוכה.

אם היינו יכולים לדאוג לכך, שהכל יתנהל לפי ה’העדפות’ הללו, באופן ה’לכתחילה’ שבהם – מן הסתם היינו עושים זאת. הבעיה היא שאין לנו אפשרות לדאוג לכך, ורק הקופות השונות מעיזות להבטיח כזה מגוון של ישועות ולכל אחד בכל מצב, בבחינת ‘הבטחתי, ולא הבטחתי לקיים’.

במציאות של החיים – זה לא עובד כך, ואנו פוגשים הרבה מאד ‘בדיעבד’, ובדיעבד – אנו משלימים גם עם ה’בדיעבד’, וממשיכים לחלום על ה’לכתחילה’, אולי יום אחד הוא יגיע. קשה להאמין שיש הזדמנויות שמסתתרות דווקא ב’בדיעבד’.

***

אך מסתבר, שאם יש כל כך הרבה ‘בדיעבד’ – יש לזה מטרה, ואם נסכים לפשפש במצב הזה – נגלה אולי אוצרות, שלא נוכל למצוא בתחנות של ה’לכתחילה’.

‘מדות הרחמים’ לדוגמא. אם היינו מחפשים אותם בכוחות עצמנו – היינו מנחשים שהם מופיעים בפרשת ‘בא’ ‘בשלח’ או ‘יתרו’, ובתרגום לזמני השנה – בפסח, שביעי של פסח, שבועות, או אולי חנוכה ופורים, משהו בסגנון.

אך למרבה הפלא, הם מופיעים רק בפרשת העגל ובפרשת המרגלים. ובזמני השנה – בסליחות, בתעניות, ובתחנון. הדוגמאות הקלאסיות ביותר של ה’בדיעבד’. כי ה’לכתחילה’ שלנו היה מדלג לחלוטין על העגל ועל המרגלים גם יחד, וה’לכתחילה’ שלנו בכלל לא ממוקד בסליחות או בתעניות – אלא בחגים וסעודות.

***

אף אחד לא מחפש ‘בדיעבד’, וגם לא אמור לחפש – לא בהלכה ולא בחיים.

אך אם נקלעת לשם, אל תעצום את העיניים ואל תסתום את האף, אלא תחפש מה בכל אופן מונח כאן – מתחת האף, ומתחת כפות הרגליים. ייתכן שאת הקרבת ה’ שתמצא כאן, ואת הנחת רוח הייחודית שרק אתה ורק כאן יכול לעשות – לא תמצא בשום מקום ובשום זמן אחר.

וזה ההבדל בין לוחות ראשונות לשניות. הראשונות מבטאות את המצב של לכתחילה, ואותם משה רבינו שבר. כי את המיתוס הזה בו יש לכתחילה ותו לא – צריכים לשבור, והקב”ה אומר לו ‘יישר כח’ על כך. הלוחות השניות אומרות, שיש הזדמנות שניה, ויש מה לחפש גם במצבים של בדיעבד.ובדיעבד, ייתכן שיתברר – שאת רוב הדברים הטובים שלך, עשית בזמנים של ‘בדיעבד’. 

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 23

אתה מחפש את השורש לכל הבעיות – במילה אחת? פזיזות!

ואת הפתרון גם כן? סבלנות!

***

החטא הראשון בהיסטוריה של עם ישראל, והמפורסם ביותר – שעם התוצאות שלו אנו מתמודדים עד עצם היום הזה – הוא חטא העגל!

‘עגל’ הוא לשון ‘בעגלא’, והתרגום הוא ‘במהירות’. וזהו. זה כל הסיפור.

מה בסך הכל קרה? משה רבינו אמר שיחזור בשעה שש, והשעה שש הגיעה ומשה לא. אז מה קרה? נכנסו ללחץ; מוכרחים פתרון! צריך לדאוג למנהיג חדש, רצים לכל המנהיגים הזמניים, הורגים את כל מי שמפריע, מזדרזים להוריד נזמים ותכשיטים, והשאר – היסטוריה חרוטה בדם!…

אם היו ממתינים בסבלנות עוד כמה שעות, לוקחים נשימה ומחליטים להמתין עוד מעט – העולם היה מגיע לתיקונו, והיה נהיה ‘חג להשם מחר’!

***

ואנו פוגשים את זה הרבה פעמים בחיים.

רוב הנפילות – אם לא כולם – במדות, בתאוות, באמונה, ובכל נושא, הם מחמת ה’עגל’; המהירות, הפזיזות, והתזזיתיות. ולאחר מעשה – תופסים שזו הייתה טעות, אבל אז כבר מאוחר מדי.

אם תהיה מוכן להמתין. לא צריך להחליט שלא, אלא לעשות זאת בעוד כמה רגעים; הכעס ימתין כמה רגעים, התאווה תמתין מעט, הקושיות ימתינו בצד. הם לא יברחו, אלא ימתינו לכמה נשימות, מה יש? יש סיכוי שהם אכן יברחו, או שאתה תברח מהם – או טוב יותר, כבר לא תרגיש את הצורך ה’דחוף’.

סבלנות, זו המילה. כמה טעויות, כמה עגמת נפש, וכמה סבל – אנו יכולים למנוע מעצמנו, עם מילת הקסם הזאת ס-ב-ל-נ-ו-ת. וכן להיפך – כמה דברים טובים נוכל להרוויח, אם נואיל להמתין מעט, ולא להתעקש לזכות להכל ברגע אחד, או בשלשים ושש שעות בלבד, ואם לא הכל אז כלום…

***

אבל לא רק למנוע טעויות, או להרוויח דברים.

הסבלנות בעצמה היא המתנה הגדולה ביותר. הסבלנות מביאה למנוחת הנפש, ובעצם, זה המוצר המבוקש ביותר. כי כל הכעסים והתאוות – מטרתם להביא לנפש את מנוחתה, ולהבדיל, כל הדברים הטובים – גם הם מטרתם להביא שלוה לנפש, אז אם כן – אפשר לדלג ישירות אל מנוחת הנפש, עם הסבלנות בעצמה.

‘עגל’ הוא פעולה של פזיזות, וזה לעומת זה, באותה גמטריא יכולים לבחור ב’מנחה’, מנוחת הנפש. וזה לא נגמר שם. שתי פעולות של סבלנות, הם פעמיים ‘מנחה’, ובגימטריא ‘הר’, שעל זה נאמר ‘מי יעלה בהר השם’, כלומר, הסבלנות הראשונה מונעת רע, והשניה כבר מביאה לטוב [וגם בגימטריא ‘אדר’, שמחה].

אם נוסיף פעם שלישית –  נגיע למניין ‘שדה’, והפעם הרביעית – שוה למעניין ‘בית’, והחמישית ‘שירה’. ואחרי הפעם החמישית – כבר לא צריכים לשכנע…

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 22

יש לך קושיות? קושיות על השם, קושיות על עצמך, קושיות על המציאות?!

אם תרגיש חייב לענות על הכל, ותהיה עסוק כל היום ‘לתרץ קושיות’ – אין סיכוי שתצליח, ולא תגיע לשום מקום.

וזה בדיוק מה שהם רוצים, הקושיות האלו – שתתייחס אליהם, תתווכח אתם, תהיה טרוד בהם – ותפספס את החיים בעצמם…

***

אם היו נותנים לנו לתכנן את החיים שלנו – היינו מתכננים אותם בצורה מאד מסודרת, ברורה, מוצלחת ונקיה. לא ברור בדיוק מה זה אומר – אבל בטוח לא כמו שהם מתנהלים בשטח…

אם היו נותנים לנו לתכנן את העולם – היינו עושים הכל כדי להביא לסדר עולמי, לטוב עולמי ולשלום עולמי. לשם כך היינו מתכננים הכל מחדש, בצורה הוגנת, מסודרת, בריאה ומבטיחה. אף אחד לא היה נשאר בחוץ, כולם היו מסודרים, חד וחלק.

האם מישהו מאתנו מסכים עם מה שקורה בעולם בפועל – בחיים הפרטיים, המשפחתיים, הקהילתיים, המדיניים, והעולמיים?! בטוח שלא. אולי חלקית, ואולי אפילו לא. החיים רצופים בהפתעות, חלקם נעימות ורובם לא. העולם מלא בקושיות ואי-הבנות.

***

אלו שלא מאמינים – מסכנים. רואים עולם שמפתיע אותם, ושאין להם דרך להתמודד אתו, ואין להם את מי להאשים ואל מי לפנות, בקיצור: אכזבה, מרירות וחוסר אונים. אלו שמאמינים בהשגחה עליונה – יודעים שיש סיבה למסיבה, ויש מי שמנהל את המערכת, ויודע מה הוא עושה. ולכן, הם מסתכלים על זה אחרת.

מדובר כמובן בחיים אחרים לגמרי; יכולים לראות את הטוב ולהודות על זה. יכולים לבקש על עתיד יותר טוב. יש את מי לשתף בחוויות הלא-נעימות, ובכלל, מרגישים הרבה יותר בטוח.

אבל זה לא מספיק. בסופו של דבר יש הרבה הפתעות, ולא כולם נעימות. לא תמיד רואים תוצאות של התפילות, ולפעמים בכלל מרגישים שמדברים אל הקיר. ובעיקר – יש הרבה קירות חסומים, מקומות בהם באמת קשה להבין – טרגדיות, אסונות, או גרוע יותר – הצלחה של רשעים ושל השקר מול הצדיקים והאמת – ואתה מרגיש שאתה עומד מול קיר חסום, מלא קושיות מלמטה על למעלה, ולא יודע להסביר כלום. [בקיצור: איפה ה’ היה בשואה?]

***

‘הרוצה שיתקיימו נכסים – יטע בהם אדר, שנאמר אדיר במרום ה”.

בפסוק שם נאמר כך: ‘מקולות מים רבים, אדירים משברי ים’. הפסוק הזה מתאר היטב את התחושה האמורה. אתה עומד מול עולם רועש וגועש, מול משברים אדירים, ואינך יודע את נפשך. מה הסיבה לכל זה? לאיפה כל זה מוביל? האם זו אכן התכנית האלוקית? האם הרע הזה שאתה פוגש הוא הטוב שה’ רוצה לתת? האם ההידרדרות המתמשכת של העולם – רוחנית, מוסרית, ואנושית – אכן מוביל לתיקון, איך, היכן ומתי?!

ועל זה ממשיך הפסוק: ‘אדיר במרום השם’. במילים אחרות: אתה שואל שאלות טובות מאד. על השאלות הללו אין תשובה, אלא ‘עובדה’. והעובדה היא ‘אדיר במרום השם’, כלומר: אכן כן, התהליך הזה, למרות שלא נראה – מוביל לטוב ולתיקון. אתה לא מבין? צודק! אז מה?…

ועל זה אומרים חז”ל ‘רוצה שיתקיימו נכסיו’? אתה רוצה להחזיק מעמד בחיים שלך, רוצה לתחזק את היהדות שלך, ולא לאבד את האמונה? ‘יטע בהם אדר, שנאמר אדיר במרום ה” קח את הפסוק הזה, ותכניס אותו טוב לראש: האמת היא שכל מה שאתה רואה – הוא תהליך טוב ובריא. ויחד עם זה – אתה לא תבין.

והזמן לזה הוא חודש אדר. לא מבין למה לקחו את אסתר? לא מבין למה יש גזירה? לא מבין למה אסתר קושרת קשר עם המן? אתה צודק. אבל לא היה יכול להיות סוף יותר טוב מזה.

בינתיים, אל תהיה צודק, וגם לא חכם, אלא תשתה יין עד דלא ידע, ותבין שלא הכל אתה מבין. יהיה לך ראש יותר טוב ויותר בריא. 

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 21

יש מישהו שמרחם עליך?

ספק אם אתה מרחם על עצמך, עוד לצפות ממישהו אחר שירחם עליך?!

***

העולם הוא מקום אכזרי. ‘אכזריות’ פירושו: לא מגיע לך כלום!

כשאתה רוצה איזה משהו ממישהו, התנועה הראשונה היא: מה פתאום?! למה מגיע לך? אני חייב לך משהו?! צריך סיבה אמיתית ורצינית שתקבל משהו, וצריך לעבוד קשה בשביל לקבל את המינימום, וכולי האי ואולי.

העולם מתנהג מולך בקשיחות ומפעיל נגדך ‘שרירים’, הוא מנסה לקחת ממך כמה שיותר, ולמנוע ממך במקסימום האפשרי אפילו את המינימום הנצרך. וזה מה שגורם גם לאנשים להתנהג בקשיחות ואכזריות, פשוט בשביל לשרוד.

‘אין ילד רע’ – כך אומרים, ‘אלא יש ילד שרע לו’. וזה נכון לא רק לגבי ילדים, אנשים אינם רעים אלא פשוט רע להם. ‘רע להם’ פירושו שהמסר שהם מקבלים מכל כיוון הוא שכאן בעולם הכל עובד עם ‘מרפקים’, ולכן, פשוט כדי לשרוד – הם נהיים שקרנים נוכלים וגזלנים [או בשם המכובס – ‘פוליטיקאים’].

‘רחמנות’?! רק אצל תמימים וטיפשים, שלא למדו פרק או שניים על התנהלות נכונה, והם משמשים בעיני ההמון פתח לניצול על ידי כל מי שמחפש את מי לנצל, ואין כמעט מי שלא מחפש.

***

‘כי מרחמם ינהגם’ אומר הפסוק.

מנהיגי ישראל האמיתיים, ובראשם משה רבינו והצדיקים המופלגים – באים עם בשורה חדשה: ‘רחמנות’! ורחמנות פירושו: מגיע לך כל הטוב שבעולם! למה? ככה!

משה רבינו מגיע לעם ישראל, ומבשר להם על גאולה, לאחר מכן על קבלת התורה, לאחר מכן מביא להם אוכל, שתיה, בגדים וכל טוב. על מה ולמה? אם תשאלו אותו, הוא יענה בפליאה: מה זאת אומרת ‘למה’?? למה לא?! האם יש סיבה כלשהי שלא יהיה לך כל הטוב שבעולם??!!

וגם כשכבר באמת ‘לא מגיע’ – ‘לא מגיע’ כי נפלנו בגדול, דפקנו את כל הצינורות וקלקלנו את כל מה שאפשר – משה רבינו ניגש להשם יתברך ואומר ‘למה יחרה אפך בעצמך’, כאומר ‘אין לך שום סיבה לכעוס’!… האמנם? כיצד ייתכן הדבר?! האם משה רבינו כל כך תמים, ו/או האם משה רבינו חושב שאין דין ואין דיין, האם באמת העולם הוא הפקר?

***

השאלה מה האמצעי ומה המטרה.

בעולם, ה’כלים’ הם המטרה. כל האמצעים שנועדו להשיג דברים – הם בעצמם המטרה. למה עובדים? כדי שיהיה לך קריירה, כדי שתהיה מוצלח. למה צריך כסף? כדי שתהיה עשיר, חזק, ומבוקש. אז אם יתנו לכל אחד בחינם – נגמר המשחק.

באמת, הכל הוא ‘כלי’ ו’אמצעי’ ולא מטרה. המטרה היא קרבת ה’, והכלים לזה הם מצוות ומעשים טובים, וצריכים גם ממון ודברים גשמיים. בא משה רבינו ואומר: מה מפריע לך להיות קרוב לה’? חסר לך דברים גשמיים?! קח כל מה שתרצה – העיקר תתקרב!

ובמקביל הוא מגיע להשם יתברך ואומר: מה הבעיה? לא קיימו את התורה?! הרי זה רק אמצעי, האם בשביל זה תוותר על המטרה?!

כשמציעים לך רחמנות, ואמיתית – אל תהסס, ואל תחשוד! תפתח את הלב, ותאפשר לרחמים האלו להיכנס פנימה, ואז – תוכל באמת להיות טוב!

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 20

אתה מרגיש קטן?

בשביל זה יש חודר אדר ראשון, ו’פורים קטן’!

***

אם נסתכל במראה, וטוב שאנחנו לא עושים את זה – נרגיש כל כך ‘קטנים’. כשאנחנו לומדים בספרי הקודש מה צריך לעשות, וכשאנחנו קוראים על הדורות הקודמים, או רואים אנשים גדולים של הדור הזה – ומנסים לשים את התמונה הזאת במקביל לתמונה שלנו – זה מאד מעליב ומביך…

עזבו, למה להשוות לדור קודם ו/או לאנשים גדולים. אנחנו בעצמנו; אם נשווה את מה שאנחנו ‘רוצים’ לעשות ולהיות, לבין מה שקורה בשטח – התמונה מאד עגומה.

ולכן, ההגדרה הכי מוחשית לתחושה שלנו באותו רגע, ולתחושה הכללית שמלוה אותנו כמעט יום יום ושעה שעה – הוא ‘קטן’. כן, זה מה שאני, קטנצי’ק כזה, עוד איזה בריה עלומה בעולם הגדול, משהו קטן כזה שלא מצליח לתפוס כותרות, וליצור התעניינות.

נלווית לזה תחושת ספק: האם אני באמת קיים? האם אני מבטא מציאות כלשהי? בכדור הארץ של הדברים ה’אמיתיים’ אני מופיע בכלל? יש מישהו שמתייחס אל קיומי? האם יש נפקא מינה למאן-דהו אם אני קיים או לא?!

***

אם ניכנס לנעליו של חודש ‘אדר ראשון’ – זה מה שהוא מרגיש…

עוף מוזר כזה, כבר לא ‘שבט’ אבל עוד לא ‘אדר’ האמיתי… עוד לא רואים את הצבעים, לא שומעים את הרעש, ולא מרגישים את הצליל הצוהל – של חודש אדר ‘האמיתי’… בקיצור: משהו לא ברור.

וכשהוא מסתכל על עצמו, הוא מרגיש מאד קטן. כל מה שהוא מצליח להגיש, זה בסך הכל איזה פורים כזה ‘קטן’… והוא שואל את עצמו: האם אני מעניין מישהו, האם אכפת למישהו אם אני קיים, ואולי בכלל אני רק מפריע?! אולי בלעדי היו מרגישים יותר טוב, והיו מדלגים ישירות אל הפורים הגדול, בהתרגשות ובשמחה…

וכאן בדיוק נמצאת הבשורה עבורנו. התורה הקדושה לוקחת את החודש החשוב ביותר, השמח ביותר, המשמעותי ביותר, החודש ‘הגדול’ ביותר – ומצמידה לו ‘תאום’; לתאום שלו גם קוראים חודש ‘אדר’, וגם בו יש ‘פורים’, אלא שהוא ‘קטן’. וכעת באה ההודעה הדרמטית של התורה ‘אין בין אדר הראשון לאדר השני, חוץ מ… [המצוות המעשיות]’ (מגילה פ”א) – כלומר, מבחינה מהותית אין שום חילוק ביניהם, והם ממש ממש אותו דבר.

ההודעה הזו מיועדת עבורנו, האנשים ‘הקטנים’ שעומדים מבוישים בצד, ומשתדלים שלא ‘לבלוט’ ושלא ‘להפריע’ לדברים הגדולים, כמה שפחות ‘להרוס’ את התפאורה. ופתאום, פונים אלינו ואומרים: אתה רואה את האנשים ‘הגדולים’? ואתה רואה את עצמך ‘הקטן’? אז תדע ש’אין בין’. אותו דבר בדיוק. למה? ככה! כ’שתגדל’ תבין…

***

ושורה לסיום: מתי הזמן שבו ‘הקטן’ הכי תופס מקום? בחודש לפני הבר מצוה!

הוא עדיין קטן, אבל כולם מתרגשים אתו! למה? כי עוד רגע הוא נהיה גדול. בחודש אדר א’ אנו עומדים באותו מקום בדיוק. אנו ‘קטנים’, אבל עוד רגע מגיעים לחודש השלש-עשרה, שהוא זמן הגדלות,

ואז בעז”ה נהפוך לגדולים באמת [כלומר, נדע כמה אנחנו גדולים, ועל כך בהזדמנות בעז”ה…]

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 19

את מה אתה חוגג?

בדרך כלל ימים ‘מוצלחים’, או לפחות איזה ‘סיום’; סיום מסכת, סיום שנה, או סיום תקופה.

וזה נכון, כי כל הימים טובים שיש לנו, הם בזמנים בהם היו דברים טובים – יציאת מצרים, קבלת התורה, ענני כבוד, נס חנוכה, ונס פורים; או בזמנים של ‘סיום’ – שבת קודש, שמיטה וכדומה.

***

אבל יש חג אחד, יוצא מן הכלל – ושמו ‘ראש חודש’.

החג הזה אינו ‘סיום’ אלא התחלה, ואינו מבטא שום דבר מיוחד ומשמח. אדרבה, הוא חל דווקא ביום הכי חשוך של החודש, הזמן בו הירח מופיע בתחילת הלילה למשך זמן קצר בלבד ומיד נעלם, וגם כשהוא מופיע, הוא מופיע בנוכחות מאד קטנה חיורת וחלשה. ואז, דווקא אז אנו חוגגים ‘ראש חודש’.

חוגגים? לא בדיוק. יום רגיל לכל דבר; לימודים כרגיל ועסקים כרגיל [למעט נשים שאסורות במלאכות מסוימות], אבל באמת זהו ‘חג’ לכל דבר, חג מדאורייתא. אסור להתענות בו, ויש מצוה לעשות בו סעודה, כשהשולחן ערוך מקדיש לזה לא פחות מסימן שלם ‘מצוה להרבות בסעודת ראש חודש’ (אורח חיים סימן תיט, וסימנך ‘תאכל יותר טוב’).

אז מה פתאום לעשות חג ביום כזה, ואיזה מין חג הוא זה, בו ממשיכים הכל כרגיל, ורק צריכים להיזכר קודם השקיעה אם כבר עשינו סעודה או לא… [וגם זה אינו חובה, אלא מצוה].

קודם שנבין זאת, נשים לב שאכן החג הזה אינו אלא אצלנו, וכמו שאנו אומרים בתפילה ‘ראשי חדשים לעמך נתת’ וכן בהמשך ‘כי בעמך ישראל בחרת מכל האומות, וחוקי ראשי חדשים להם נתת’. הגוים אין להם בכלל ‘חודשים’, כי הם מונים לחמה. ואפילו היחידים מתוכם שמונים ללבנה ויש להם חודשים, אבל אין להם ‘ראש חודש’ [ואם היו עושים ראש חודש, היו לבטח עושים את זה באמצע החודש, כשהלבנה בשלמותה ומראה לכאורה את שליטתה].

***

התשובה היא שיש ‘שמחה’ ויש ‘התרגשות’.

אנחנו באמת כן חוגגים התחלות; ברית מילה, חלאק’ה, מסיבת סידור, מסיבת חומש, בר מצוה, וחתונה. כל אלו מבטאים ‘התחלה’ של משהו חדש.

כשקורה מאורע טוב, אנו ‘שמחים’. אם זה בלידת ילד, אם זה בהצלחה או ישועה כלשהי, ואם זה ב’סיום’. אבל כשמתחיל משהו חדש – אין שום סיבה ‘לשמוח’, אבל יש בהחלט סיבה להתרגש, כי מתחיל כאן תהליך חדש, וזה מעורר התרגשות.

בראש חודש אנחנו ‘מתרגשים’ מהתהליך החדש אליו אנו נכנסים. המרגש ביותר עבורנו הוא לראות את הירח ‘מתחיל’ תהליך חדש. הוא לא גדול ולא עוצמתי, הוא קטן מאד אבל הוא ‘מתחיל’, וזה מאד מרגש.

בשביל ההתרגשות הזאת איננו נדרשים לעצור את החיים, אדרבה, השמחה היא על החיים בעצמם ועל התהליכים שאנו זוכים ‘להלך’ בתוכם. כשיש ‘שמחה’ – עוצרים את החיים, כשיש ‘התרגשות’ זה הזמן הטוב ביותר להתחיל ללכת ולא לעצור.

אבל את ההליכה הזאת תעשה בצעדים יותר עליזים, שיבטאו התרגשות והתחלה מחודשת. ולכן תציין את זה עם סעודה, סעודה שתדגיש שהחיים שלנו הם תהליך, תהליך בו אנו מתקדמים ומולידים פירות, לא כמו גוים שאצלם אין תהליך ולא התקדמות לשום מקום, כהיום כן אתמול וכן מחר.

ומהחג הזה, אנו שואבים כוחות, לעשות מכל יום ‘חג’ – חג של התחדשות והתחלה חדשה.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 18

האם אתה קשור לתורה – כל הזמן, או רק לפעמים?

מהחיים הפוליטיים אפשר לקחת פסק זמן, אבל מ’החיים’ בעצמם לא. כמו כן להבדיל, מ’עשייה רוחנית’ אפשר לקחת פסק זמן, אבל מ’התורה’ – בלתי אפשרי, וגם אין צורך.

***

במבט ראשון לא שייך להיות קשור כל הזמן, כי בשביל להיות קשור לתורה – צריך ‘לעשות’ משהו; ללמוד תורה, לקיים איזה מצוה, או לפחות להימנע מעבירה העומדת לפתחך. אבל כשאתה לא עושה אף אחד מכל אלו – איזה שייכות יש לך? אז אתה מנותק.

השאלה היא, כיצד ייתכן שקבלנו תורה שהיא החיים, כפי שמעיד הפסוק ‘כי הוא חייך’, וכפי שאנו אומרים בשם ומלכות פעמיים ביום ‘כי הם חיינו’, ולמעשה, ישנם זמנים בהם אין לנו אפשרות חיבור אליה. האם ייתכן שנגזר עלינו להפסיק את החיים מידי פעם?!…

ניחא אם היינו אומרים, שבזמן בחירה ברע חלילה – אדם מתנתק מהתורה, ניתן להבין שיש בידנו בחירה אם להיות מחוברים ‘כל הזמן’ או חלילה לא. אבל אם גם בלי עבירות, רק עצם מציאות החיים שאינה מאפשרת התעסקות תמידית בעשייה תורנית ורוחנית, גורמת להתנתקות – כיצד הדבר ייתכן?

בהכרח אם כן, שאין הדבר כך. ויש בידנו אפשרות להישאר מחוברים לתורה, גם כאשר איננו ‘עושים’ שום דבר, ובזהירות נוסיף, שמתוך אותו הכרח נוכל להבין שגם אם אדם בחר חלילה ברע, עדיין אין זה בהכרח הוא מתנתק מהתורה, שהרי עדיין לא נגזרה עליו מיתה, וניתוק מהתורה – פירושו ניתוק מהחיים.

***

ובכן, כיצד נשארים מחוברים לתורה, בכל זמן ומצב?

בשביל כך אמרנו ‘נעשה ונשמע’, ובזה גילינו שאנו נישאר מחוברים לתורה בכל מצב ויהי מה – אם לא ב’עשייה’ אז ב’שמיעה’.

כשאדם יכול, הוא צריך ליצור חיבור באופן ‘אקטיבי’, ולעסוק ב’נעשה’; ללמוד תורה או להחזיקה, לקיים מצוות או לקרב יהודים אל המצוות, לעסוק בחסד או במשא ומתן באמונה, וכל כיוצא בזה. ובמקביל, לעמוד בנסיונות ולא ללכת אחרי תאוות ומידות רעות, ואף זה נחשב ל’עשייה’ ולחיבור ‘אקטיבי’.

וכשהוא אינו יכול, והרי לכל אחד יש זמנים שהוא אינו יכול – כאן החיבור הוא באופן ‘פאסיבי’, באופן של ‘נשמע’. שמיעה בליבא תליא, ופירושה: רצון והשתוקקות, כאומר: אני רוצה מאד לקיים בכל רגע את כל המצוות, אלא שאינני יכול, והרצון בעצמו כבר יוצר את החיבור.

וכשגם זה בלתי אפשרי – יש עוד ‘נשמע’, שהיא אמונה תמימה. כאומר: אני מוכן לשמוע ולקבל שהתורה נמצאת כאן ובכל מקום, ושיש לי חיבור אליה. אני לא סותם את האוזניים, ולא אטום מלשמוע, אלא מוכן לקבל את האמת כפי שהיא.

והאמונה הזאת שייכת אפילו במצב של נפילה חלילה, גם אז עדיין אפשרי ומתבקש – להאמין שלא בגלל שסובבת את הפנים, אז התורה ברחה מכאן, היא עדיין כאן וגם השם יתברך עדיין כאן, וגם אם קשה לך להסתכל אליהם, לפחות תאמין שהם כאן, ובזה נשארת לפחות בחיים.

ובחרת בחיים.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 17

כשמישהו מציע לך משהו – אתה נוטה לקבל אותו?

תלוי כמובן מה הוא מציע. אבל יותר ממה שתלוי ‘מה’ הוא מציע, תלוי ‘איך’ מציע, ומה ה’סיבה’ שהוא מציע זאת.

***

כשהקב”ה הציע את התורה לאומות העולם – הוא הציג כביכול את מרכולתו בצורה רשמית ומכובדת, כאומר להם: הסחורה שלי היא טובה, אבל זו החלטה שלכם. והם, כסוחרים ותיקים – נגשו אל הסחורה, מששו אותה, בדקו אותה, והשיבו באותו מטבע ‘תודה, לא מעוניינים’.

כשהוא הציע את זה לנו – הוא הציג את זה עם כל הרגש שבדבר. זו לא ‘סחורה’ אלא הבת שלי, והסיבה שאני מציע לכם אותה – היא משום שאני נמס כביכול מרוב אהבה אליכם. ואין זו הצעה ‘לקחת’ את המתנה וללכת הביתה, אלא לעשות ‘חתונה’, ולהתחיל חיים חדשים – גם לכם וגם לי כביכול.

וגם אנחנו מצדנו – השבנו באותו מטבע. כל המסע אל מדבר סיני, החנייה, הגישה אל ההר – היו מלווים בהתרגשות מרובה של ‘אהבה מקלקלת את השורה’. וכשהאוצר הוצע בפנינו – לא התייחסנו אליו כ’סחורה’, אלא בספונטניות מרגשת ענינו – כולם, יחד, ובבת אחת – את התשובה המרגשת ביותר בהיסטוריית העולם ‘נעשה ונשמע’, עד שמלמעלה כביכול הייתה פליאה ‘מי גילה רז זה לבני’…

ועל זה נאמר הפסוק ‘זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך’. אין כאן משא ומתן, אלא התפרצות של אהבה, שפתח את הדרך לחיים חדשים – שלנו, ושל כל העולמות.

[בכדי לקבל קצת הרגשה בעניין, מן הראוי לקרוא כמה שורות מלשונו הקדוש של האור החיים בפרשתנו, באותם פסוקים המתחילים בלשון ‘בחודש השלישי’, ולראות כיצד נפשו יוצאת בדברו, ואף הנייר והמילים לא מצליחים לכלוא את התפרצות האהבה עד כלות. אשרי עין ראתה זאת]

***

הגישה הזאת צריכה ללוות אותנו גם בקיום התורה.

כשניגשים לקיום מצוה, או להימנע מעבירה – יכולים לגשת בשתי אופנים; הראשון וההגיוני – אני עומד לעשות דבר חכם, דבר נכון, ועומד לקבל עליו שכר. השני, הלא הגיוני, אבל האמיתי – השם יתברך מסתכל עלי בהתרגשות, ומצפה לרגע הזה בו אעשה את זה, ובעת הפעולה – אני נושק לו כביכול, ומקבל נשיקה בחזרה.

מובן שגישה כזאת – שהיא הכי אמיתית שבעולם, והיא המבדילה בינינו לבין גוי – יוצקת רגש וצבע אחר לחיים שלנו, והופכת אותם למשהו חי ומרגש מאד. וכמובן – מוסיפה בידנו כוחות אין-ספור לקיום המצוות, ועמידה בנסיונות. ומכניסה בתוכנו בוז לכל המיאוס והגועל של העולם – האסור והמותר.

מספיק כמה שניות ביום לחשוב על זה, ולנסות להרגיש את זה – כדי להתרגש, לשמוח, ולהרגיש בכל העצמות את ה’אשרינו’ הגדול.