מסר יומי קצר פשוט ומועיל.

החיזוק היומי – קצר ולעניין # 16

הרב שלך – הוא ‘תלמיד חכם’ או ‘צדיק’?

או: מה בעצם אתה אמור לחפש כדמות לחיים שלך, תלמיד חכם או צדיק, ואיזה מהם חשוב יותר?

***

בעם ישראל ישנם שני סוגי דמויות של מנהיגים – תלמידי חכמים, וצדיקים. ‘תלמידי חכמים’ הם אלו שעוסקים בלימוד התורה, מבינים אותה ויודעים אותה. ואצלם באים ללמוד תורה, או לשאול פסקי הלכה כדת מה לעשות. ‘צדיקים’ הם אלו שעוסקים בדבקות ועבודה פנימית, ואצלם באים לפעול ישועות, ולהתקרב להשם יתברך.

עם ישראל צריך את שניהם, וכל אחד זקוק לשניהם. כל יהודי צריך שיהיה לו רב ורבי. ‘רב’ כדי לשאול שאלות בהלכה, ולהתייעץ עמו בענייני החיים. ו’רבי’ כדי להתקשר אליו ועל ידי זה להגיע לדבקות בה’ שזהו התכלית.

***

אבל כאן יש חידוש, ושתי תנועות הפוכות.

כשאתה מחפש ‘רב’ – לא חייבים לחפש את הרב הכי גדול, אלא את הרב הכי זמין והכי פרקטי. ‘רב’ צריך להיות מישהו שיודע לענות על השאלות היומיומיות [כמובן, מתוך לימוד תורה ושימוש תלמידי חכמים, ולא מתוך הבטן], ותו לא. כשמגיעים שאלות רציניות יותר – הוא יודע להעביר אותם לרבנים יותר גדולים, וכשמגיעים שאלות הלכתיות או הנהגתיות הרות גורל – הם מועברים לגדולי ישראל. אין שום צורך שיהודי פשוט יהיה לו קשר ישיר עם גדולי ישראל, זה לא נצרך וגם לא אפשרי.

לעומת זאת כשמדובר על ‘צדיק’ – תחפש את הצדיק הכי גדול. כי כשמדברים על עבודה פנימית, ועל דבקות בה’ – אז אנחנו נקראים ‘חולים’, ובשביל חולה גדול צריך ‘רופא גדול’, ולכן צריך מישהו ‘גדול’, וכמה שיותר גדול, ואם אפשר אז ‘הכי גדול’ – שהוא זכה לדרגות הגדולות ביותר, ויודע איך להעביר את זה לאנשים הרחוקים ביותר.

***

בתחילה, כל עם ישראל היה מגיע למשה רבינו. המטרות היו שלשה: א. ללמוד ממנו תורה. ב. לשאול אותו עצה, ודיני תורה. ג. להגיע לדבקות ו/או לפעול ישועות (רמב”ן).

יתרו אמר למשה רבינו: את שתי המטרות הראשונות – יוכלו למלא גם אחרים; שרי עשרות, חמישים, מאות ואלפים. אתה תלמד אותם את התורה, והם יוכלו ללמד את האחרים, וגם לענות לשאלות ועצות [ומה שמורכב יעבירו לדרגות הגבוהות יותר, עד למשה רבינו]. אבל את המטרה השלישית – אתה בעצמך תמשיך למלא, כי בזה אסור להתפשר (שם).

זו ההקדמה לקבלת התורה, לאמר: תלמיד חכם אתה צריך להיות בעצמך. צדיק – תחפש את הצדיק הגדול ביותר, אל תתפשר על פחות.

החיזוק היומי – קצר ולעניין # 15

האם אתה מודע למיקום שלך?

איזהו חכם – המכיר את מקומו. ומשכך, לדעת את המיקום המדויק שלך, אינו חסרון, אלא מעלה וחכמה. והוא מה שיביא אותך לכל מה שאתה חולם.

***

הגישה של ילד הוא ‘שחור-לבן’; יש אותי, יש את המלמד, ואחריו – הקב”ה בעצמו. והגישה הזאת מלווה אותנו גם בהמשך החיים – כאילו יש רק שתי אפשרויות; או שאני ‘הילד’ או שאני ‘המלמד’ – או שאני גדול או שאני קטן, אין באמצע.

זוהי גם אמת-המבחן עבור הרבה אנשים למדוד את ‘גדלותם’ של אנשים; אם הוא ‘חרדי’ לא יכול להיות שהוא עושה עבירות, ואם הוא עושה עבירות – אז הוא לא ‘חרדי’.

אם הוא ‘רב’ / תלמיד חכם / צדיק – הוא חייב להיות משה רבינו, ואסור לו לטעות, או שלא יכול להיות שהוא טועה. ואם הוא כן טועה – אז הוא לא ‘רב’ / תלמיד חכם / צדיק.

והעולם ה’שחור-לבן’ הזה מאד מבלבל מתסכל ומאכזב. כי העולם הזה מפגיש אותנו יום יום ושעה שעה עם תמיהות קושיות וסתירות, שאינם מתיישבים על דעתו של ‘הילד הקטן’ שבתוכנו. ואז, שוב מתעורר ה’שחור-לבן’ הזה, ואומר: אם יש כל כך הרבה ‘בומים’ – אז הכל שקר, וזהו.

***

האמת היא שזה ממש לא ‘שחור לבן’ – אלא הרבה הרבה צבעים, דרגות, מושגים, הבנות ודקויות. אתה בעצמך מתקדם כל הזמן, וגם שאר אנשים, וכל שכן אנשים גדולים. וכל אחד, בכל דרגה שהיא – עלול לטעויות, לפי דרגתו כמובן; לא אותם טעויות של אנשים פחותים, אבל גם לא אותה נקיות של אנשים שלמים.

וההבחנה הזאת, באה כהקדמה לקבלת התורה. יתרו אומר למשה רבינו: אם עם ישראל יראו שיש רק ‘משה רבינו’ – הם עלולים לטעות ולחשוב שיש רק שתי אפשרויות; או יהודי פשוט פשוט, או משה רבינו. ואת כל האמצע – הוא פשוט ימחוק מדעתו, וממילא, לעולם לא יוכל להתקדם, ולהישאר מחובר לתורה בצורה נורמלית ושפויה.

ואז ‘נבול תיבול – גם אתה גם העם’, כי כשאין סולם שמוביל מהמקום הנמוך ביותר אל המקום הגבוה ביותר; כבר אין שום משמעות לא למשה רבינו ולא ליהודי פשוט. כי שום דבר לא מוביל לשום מקום. ולכן, מוכרחים לעשות ‘סולם’ ברור, שמורכב משרי חמישים, עשרות, מאות ואלפים, ולאחריהם משה רבינו בעצמו.

***

כך אתה יודע, ש’שר החמישים’ הוא תלמיד חכם עצום שאתה חייב לכבדו ולהכיר בערכו. אבל הוא לא בדרגה של ‘שר מאות’. ו’שר מאות’ זה כבר משהו עצום, אבל רחוק מאד מ’שר אלפים’, ו’שר אלפים’ הוא כבר ממש מגדולי הדור, אבל בשום אופן לא ‘משה רבינו’, ואפילו לא יהושע.

וכך אתה גם יודע שיש לך ‘מקום’. כי השר ‘חמישים’ מורכב מחמישים יהודים לא פחות, ואתה אחד מהם. ובלעדיך אין לו ‘חמישים’… ובעיקר, אתה רואה את הדרך כיצד לצעוד ממקומך, כי כרגע אתה אמנם ‘האחרון’ מתוך החמישים, אבל מכאן אתה יכול להתקדם ולהיות ה’ארבעים ותשע’, ‘ארבעים ושמונה’ עד שתהיה ב’עשיריה’ הראשונה של אותם ‘חמישים’, ומשם ‘שר חמשים’ בעצמך, וכן הלאה, עד לדרגה של חיבור קרוב מאד למשה רבינו.

אם תדע ‘מה אתה לא’ – תוכל להתקדם ל’מה אתה כן’.

החיזוק היומי – קצר ולעניין # 14

האם אתה מעניין מישהו?

מסתבר שכן, יש בך משהו מאד מעניין, ומרגש.

***

בעולם יש היררכיה. יש נשיאים, ראשי ממשלות, שרים, חברי קונגרס, וכן הלאה. היכולת של האזרח הממוצע לתפוס קשר עם מישהו ‘מלמעלה’, ולרגש אותו – רחוקה מאד, עד בלתי אפשרית. מה לעשות? אתה בסך הכל אזרח מן השורה, לא מרגש.

וזה אפילו בעידן המודרני בו אותו ‘ראש ממשלה’ זקוק לך ונשען על קולותיך. מי מדבר על אותם זמנים בהם היו מלכים ופריצים; הסיכוי בהם אדם פשוט מצליח לחדור לתודעתו של המלך – שוה לסיכוי שנמלה קטנה בין אלפי נמלים תתפוס את תשומת לבך, ותגרום לך למחות דמעה מהתרגשות…

אז את מי אתה כן מעניין? במקרה הטוב את החברים הקרובים, ואם יש לך קצת מעריצים – אתה יכול להיות מאושר. והיה, אם ביום מן הימים – תחליט לזנוח את החברים, ולברוח מהמעריצים – תאבד את טיפת תשומת הלב האחרונה שנותרה לך.

***

כעת לסיפור אמיתי שהיה.

יום אחד נערכה סעודה חשובה במדבר. במזרח יושבים אהרן הכהן ושבעים זקנים. בשולחן המרכזי ישבו מן הסתם שרי האלפים, בשורות הסמוכות שרי המאות ואולי גם שרי החמישים. ושאר העם מגדול עד קטן נשארו לעמוד על הפרענצ’עס ולהסתכל מרחוק.

אבל היה עוד מישהו באותו מזרח, וקראו לו ‘יתרו’. ובשונה ממה שמסתבר – הוא לא היה לא שר חמישים, ולא שר מאה, ובוודאי לא שר אלף. הוא אפילו לא היה מבני ישראל, אלא אדם פשוט מאד. אמרנו ‘פשוט’? זו מחמאה עבורו. מטונף בכל אפשרויות הטינוף שבעולם, ואין שום סיבה בעולם שאפילו יהודי פשוט יעיף לעברו מבט, מי מדבר על ההיררכיה העליונה שבעם ישראל ובעולם ובכל העולמות. אפילו החברים שלו כבר לא חוננו אותו במבט, הוא היה בודד, עזוב ומבויש.

ולמרות זאת – הוא זוכה לכבוד מלכים. משה רבינו – לא פחות ולא יותר – משתחווה לו!! ואחר כך מושיב אותו ב’מזרח’, ולא מתיישב לצדו – אלא מגיש לו את האוכל!!! אפשר לתפוס תמונה כזאת? האם זה היה נכנס בעיתונות החרדית?!…

***

מה ההסבר?

הוא הצליח לרגש אותם! ולא רק אותם – אלא כל העולמות, שמעולם בהיסטוריה לא היו מרוגשים, כמו באותו רגע – בה הגיע אותו אדם פחות ושפל, ואמר ‘כי גדול ה’ מכל האלוקים’. הצעד הזה – הפך להיות ה’מזרח’ של דור דעה, וה’מבוא’ לפרשת קבלת התורה.

כי ככה זה בעולם הרוחני והאמתי. שם יש לך סיכוי לתפוס עניין, ולגרום התרגשות – שאף אחד מהשורה הראשונה לא מצליח לעשות; לא המלאכים, ואפילו לא הצדיקים. כשאתה, שמרגיש כזה קטן, פצפון, לא ענייני, ולא שוה אפילו תמונה – פותח עיניים בשנת 2019 ואומר ‘שמע ישראל’, כל השמים רועשים מהמחאת כפיים.אתה לעולם לא ‘מיותר’, מקסימום אתה ‘יתרו’.

החיזוק היומי קצר ולעניין # 13

שני מושגים, כל כך קרובים לכאורה, אבל כל כך הפוכים.

עצבות – הוא הדבר שהקב”ה שונא. ושברון לב – הוא הדבר שהקב”ה אוהב.


עצבות הוא ‘תסכול’.
וזה מה שקורה רוב הזמן. המושכל ראשון שלנו אומר שמגיע לנו, שהתכניות אמורות להסתדר לפי הצורה שעצבנו אותם, ושגם מגיע לנו לראות תוצאות.
וכשזה לא קורה, וזה הרבה ‘לא קורה’ – כל היום וכל הזמן – ההרגשה היא שמשהו ‘לא תקין’. זה לא אמור להיות כך, וזה ממש מוזר ופלא שכך זה קרה.
וההרגשה הזאת גורמת לתסכול. תסכול הוא תערובת של כעס וחוסר אונים. הרגשה של ‘אוף’, ו’למה’ ו’מה עושים’. ואז בדרך כלל מתחיל רשימת ה’אשמים’, שיכול להיות מופנה בהרבה מהמקרים אלינו בעצמנו, אבל מתוך כעס והאשמה ‘למה עשיתי כך’ או ‘למה לא עשיתי כך’. וכשנגמר התור של ‘האשמים’ – אין לנו ברירה אלא ‘להשלים’.
סביב הציר הזה סובב רוב החיים שלנו: רצון, תכנית, אכזבה, תסכול, והשלמה. עד שמרוב שהתרגלנו לזה כבר הפכנו להיות לכתחילה כאלו: אנשים קשים, עם שרירים מכווצים, ועם מרירות נוטפת ציניות. ואנחנו אפילו לא מרגישים בזה, רק כשקורה משהו חריג, שאז זה מעורר את כל ה’ציר’ הזה מחדש…


שברון לב הוא ‘הכנעה’.
התנועה הראשונה היא אותה תנועה: אני רוצה! אבל הניגון שונה.
הניגון של ההכנעה אינו ניגון של ‘מגיע לי’, ו’מה פתאום שזה לא יהיה’, אלא ניגון מתחנן ומבקש, כמו שמלמדים ילדים לומר “אני רוצה בבקשה“, וכאומר: בעצם מה פתאום שזה יקרה, אבל מאד הייתי רוצה שכך יהיה.
עצם התנועה הזאת, כבר מבטאת קשר. התנועה הזאת אומרת: אני לא יכול, ואין לי כלום משלי, אלא אני זקוק למישהו שירחם עלי ויתן לי. וממילא הפנים שלי מופנות בהכרח לכיוון מישהו. התנועה הזאת יכולה ליצור קשר בין חברים, בין בני זוג, וכל כיוצא בזה. אבל בעיקר הוא משמש לקשר האמיתי בינינו לבין קוננו.
התוצאה של זה – היא שאין אכזבות ואין תסכולים. כי זה שלא קרה – הוא לא מפתיע ולא מרגיז, אלא בהחלט היה קיים כאפשרות. וארבה, כשדברים כן קורים – זה סיבה להתרגשות.


מותר ‘לבקש’, והשם יתברך אוהב שמבקשים, ואפילו ‘מחכה’ שנבקש. אבל לא ‘להתלונן’ – את זה הקב”ה לא אוהב. כשילד מבקש יפה – עצם הבקשה עושה חשק לתת. כשהוא מתלונן – אף אחד לא אוהב לתת לו.
עם ישראל במדבר היו זקוקים להכל – מים, לחם, בגדים. אילו היו מבקשים יפה גם היו מקבלים יפה, ועוד יותר ממה שקבלו. אבל ה’תלונות’ לא היו במקומם.
עם ‘בקשה’ ו’הכנעה’ – גם תרגיש יותר טוב, וגם תקבל יותר.

החיזוק היומי קצר ולעניין # 12

רבי נתן אמר על עצמו, שהוא לא יכול להזיז אצבע בלי תפילה.
ואנחנו, כמעט לא מצליחים ‘להפסיק’ להזיז את האצבעות והידיים והרגליים – כדי להתפלל רגע…
אבל יש ‘תזוזה’ – שהיא יותר חזקה מתפילה.


אדם מטבעו נמצא בתנועה קדימה.
מאז שהתינוק נולד, הוא לא מפסיק לחשוב מה ‘עוד’ אפשר לעשות. וכך הוא מנסה לפתוח עיניים, אחר כך לחייך, בהמשך להתהפך, לזחול, ללכת, ולרוץ. [ואגב, כל שלב כזה מגיע לסיומו לאחר כ-10,000 נסיונות שכשלו, כך על פי מחקרים].
לאחר ההתפחות הפיזית, מתחיל ההתפתחות השכלית – הוא מתחיל לשחק, להחזיק ספר, לקרוא אותיות, לחבר אותם על ידי ניקוד, ואחר כך מתחיל להבין, וכן הלאה. בשלב הבא מגיע ההתפתחות הרגשית, וגם בזה הוא מחפש תמיד איך להתקדם, ומה ‘עוד’ הוא לא מכיר.
זהו טבע האדם. להתקדם, לצעוד, ללכת. אף פעם לא לעצור. יצר הסקרנות החזק, והרצון להצליח – דוחף את האדם שלא יישאר היום באותו מקום שהוא היה אתמול.


ומה עושים כזה לא הולך? אתה רוצה להתקדם אבל מרגיש שזה לא הולך?! וזה הרי בדרך כלל ההרגשה שלנו. החל מגיל מסוים, מאז שנכנסים לכביש האמיתי של החיים, הגשמיים והרוחניים – העסק מתחיל לחרוק, אתה רוצה משהו אחד, והעסק נוסע לכיוון ההפוך. מה עושים?
יהודי מאמין – צועק להשם! אתה מבין שאין דבר כזה ‘לא הולך’ סתם, אם לא הולך, יש מישהו שעושה את זה, והוא מחכה שתפנה אליו ותדבר אתו על כך. אז זה מה שעושים. פונים אליו – בתפילה, תחינה, צעקה, עד שהדרך נפתחת.
אם אתה עוד יותר חכם – אתה עושה את זה ‘לפני’. לא מחכה לשלב שזה ‘לא הולך’ ואז פונה ‘בלית ברירה’ למקור, אלא מראש הולך אלי, מדבר אתו על התכניות, ומבקש סייעתא דשמיא. וכמו שאמר רבינו “את מה שהעולם עושה בסוף – תעשו אתם בהתחלה”.


אבל יש מצב אחר. קוראים לזה ‘קטנות’.
במצב הזה, אתה בכלל לא מנסה ללכת. אלא מתיישב לכתחילה רגל על רגל, ואומר: אין לי כח ללכת. נמאס לי לנסות להתקדם, גדול עלי, אני מיואש וזהו. זה יכול להיות ברגע מסוים של חוסר מצב רוח, ויכול להיות במצב של מצוקה קשה. אתה פשוט מתכנס בתוך עצמך, ואומר: נמאס לי מעצמי, נמאס לי מהעולם, וזהו.
אבל המצפון לא נותן לך, יש את הנקודה הפנימית שדוחפת אותך לזוז, לעשות משהו, להתקדם. אז בשביל להרגיע את המצפון, אתה צועק להשם… צעקה כזאת של ‘העברת כרטיס’ רק בשביל שתוכל לומר ‘עשיתי משהו’.
ואז, השם עונה לך: מה אתה צועק אלי? תתחיל ללכת. כלומר, אתה צריך קודם כל לעשות את שלך וללכת, ואז, כשאתה נתקע וצריך עזרה – אני יעזור לך, אבל אני לא ‘ילך במקומך’…
יתירה מזאת, אם אתה תעשה מסירות נפש, ומתוך המצב של ‘קטנות’, תתגבר ותתחיל ללכת, אפילו קצת – השם יתברך יעזור גם לך ‘במסירות נפש’, ויקרע בפניך את הים.

החיזוק יומי # 11

אם תסכם את התחושה המרכזית שלך בחיים במילה אחת –
נראה שהיא תהיה: מסוחרר!


כל אחד מאחל לעצמו חיים טובים. חיים של הצלחה, של התקדמות. ימים נעימים בהם התכניות זורמות כמו מים, המזג אויר נעים ומוצלח, חשבון הבנק נמצא בפלוס ולפחות לא במינוס, ואם אפשר – גם הצלחה בעבודת ה’.
אף אחד לא אוהב צרות, ואפילו לא ימים ‘לא מוצלחים’. בהם הכל הולך הפוך, מזג אויר מעונן ומצב רוח גשום, טלפונים מהבנק וכיוצא, אין חשק לכלום, ואפילו סידור התפילה מזעיף פנים כשפותחים אותו. בקיצור, ימים קשים.
אבל אילו לפחות זה היה מסודר. ימים שלמים מהסוג הראשון, ולעומתם ימים שלמים מהסוג האחרון, מילא. זה לא נחמד אבל לפחות מסודר וברור. אני יודע לקראת מה אני הולך; אם היום התחיל עם רגל ‘ימין’ – אני יודע שהיום אני מוזמן ללקק דבש, ואם התחיל חלילה עם רגל ‘שמאל’ – אני מכין את עצמי להתמודדות חזיתית.
הבעיה העיקרית היא שזה פשוט לא מסודר. בכל יום יש לנו ‘טעימה’ נדיבה מכל הסוגים ומכל המינים, כמו סעודת פירות ט”ו בשבט. קצת מתוק, קצת מלוח, קצת חריף, וקצת בלי טעם. הצלחה קצרה, ולאחריה התמודדות ארוכה, ומיד לאחריה שוב הצלחה נחמדה, ושוב נפילה.
וזה מכניס אותנו למצב של ‘סחרור’. הרגשה של קרוסלה – למעלה, ולמטה, ושוב למעלה ושוב למטה. והמצב הזה מונע את האפשרות להתמודד: כי איך תתמודד עם מצב לא ברור, ועם המציאות בה אתה בעצמך כבר מרגיש כמו שיכור.


התיאור הזה אינו ‘המצאה’, אלא תיאור מפורט שמופיע בספר תהלים (פרק קז).
דוד המלך מתאר באריכות שלשה סוגי מצבים של התמודדויות; האחד – הולכי מדברות, שאינם מוצאים את דרכם החוצה. השני – שבויים בית האסורים שאינם יכולים לצאת משם. השלישי – חולים שמתייסרים בחוליים. אלו הם סוגי התמודדות מוכרים, שכל אחד מהם יותר חמור מקודמו, והם כולם מביאים את האדם לצעוק לה’, עד לישועה השלמה והמוגדרת; מציאת הדרך, יציאה מבית האסורים, ורפואה שלמה.
לאחר מכן הוא עובר לתאר סוג התמודדות רביעית, של נוסעי הים. שם בתחילה הכל מתנהל על מי מנוחות, והם רואים נפלאות ה’ שרק בים אפשר לראות. ואז מגיע רוח סערה – ומאז הכל היסטוריה, הם לא זוכרים איפה זה למעלה ואיפה זה למטה, וההגדרה היא – ואנחנו מזדהים איתה מאד – ‘יחוגו וינועו כשיכור’.


אז מה הישועה?
כשתקלוט שיש לך תפקיד מוגדר ומיוחד – בכל אחד מהמצבים בו אתה נמצא, בין מצבים שאתה מאחל לעצמך ובין מצבים שלא – דבר ראשון תפסיק להרגיש ‘שיכור’, וברגע שתפסיק להיות שיכור – תתחיל להרוויח מכל סיטואציה.
עם ישראל יצא ממצרים, ובמקום ללכת לארץ ישראל – הם מתחילים לעשות סיבובים. אבל זה לא ‘במקום’ אלא זה הדרך. הדרך לארץ ישראל – עוברת דרך הסיבובים, והדרך לישועה שלך – עובר דרך הסחרחורות שלך.
אם תבין זאת – במקום להרגיש ‘מסובב’, תרגיש ‘מסובין’. אותה תנועה, אבל של חירות!

החיזוק היומי – קצר ולעניין # 10

אתה מרגיש חזק?

אז למה אתה מפחד מהיצר הרע?!…

***

רוב בני אדם משתדלים להראות את עצמם חזקים ומוצלחים, אבל בפנים בסתר לבם – הם פוחדים.

העולם הוא מקום מפחיד מאד, וצריך הרבה כוחות כדי לשרוד בו. מי שאינו מספיק חזק – נדחף הצידה על ידי החזקים ממנו. ולכן, כל אחד משתדל להראות את עצמו חזק וגיבור, שאינו פוחד ואינו חושש, כי אם יראה עצמו חלש – הוא ימצא את עצמו ‘מחוץ לכביש’, העולם הוא אכזרי ואין בו מקום לרחמנות.

אבל באמת באמת, רוב בני אדם באמת פוחדים. הם פוחדים מאנשים, פוחדים מהשלטונות, חוששים מכל מיני דברים שאולי יקרו, וחיים במשך כל חייהם בצל הפחד, שנשאר אמנם קבור בפנים אבל קיים גם קיים, והוא מתפרץ החוצה בזמן של מצוקה.

אנשים חזקים באמת – הם מעטים מאד. והם אכן לא חוששים משום אדם ומשום דבר, וגם כשקורה משהו מפחיד באמת – הם נשארים בדעתם ולא מאבדים עשתונות.

***

וכעת לנמשל…

העולם הוא באמת מפחיד. יש מולך לא פחות משבעים כוחות של רע שממוקדים בך, ומוכנים לעשות הכל כדי להפיל אותך ולינוק ממך את שארית הלחלוחית של הקדושה שנותרה בך. מהרגע שאתה קם בבוקר – אתה במלחמה חזיתית; כעסים, קנאה, שנאה, יצרים אפלים, תאוות ומשיכות, או ‘סתם’ עצלות וכבדות [שזה הכי גרוע].

וזה באמת לא קל, אבל יותר משזה קשה – זה ממש מפחיד. אם תצייר לעצמך איך זה נראה, ותצייר כל אחד מהשבעים הללו כמו יצור מפחיד [וכמו שזה באמת] – זה מחריד באמת. אז אתה מפחד, ובצדק, וזו בדיוק הסיבה שאתה נופל שדוד – לא כי אתה לא ‘יכול’ לנצח אותם, אלא כי אתה ‘מפחד’ מהם, והפחד מכריע אותך, נקודה.

אילו תהיה חזק מבפנים, ולא תפחד מהם – אתה לא תתבלבל מאף נסיון ומאף יצר הרע מכל סוג שהוא, אתה תישאר שוה נפש ורגוע מולו, ואף תנצח אותו!

***

שאלת המליון היא כמובן: איך??? איך לא מפחדים, ממשהו שאתה מסכים אתי שהוא אכן מפחיד?!

התשובה היא – כל הגבורה תלוי רק בלב! (ליקוטי מוהר”ן) לא תלוי בכלל כמה כוחות יש לך, אלא כמה אומץ יש לך בלב. הגיבורים שלא פוחדים מכלום, ושהם גם מנצחים – הם אלו שיש להם אומץ לב, שום דבר לא יותר מזה.

נדייק יותר: כוחות יש לכל אחד, הרבה הרבה יותר ממה שהוא יודע וחושב. אלא שבשביל להוציא אותם לפועל – הוא צריך להיות חזק, גיבור ואמיץ, ואז יגלה את כוחותיו. אם אין לו אומץ – הוא יכול להיות ‘פיל’, אבל ‘עכבר’ קטן מצליח לגרור אותו (שיר נעים).

השם יתברך אומר למשה רבינו: בא אל פרעה! תיכנס אליו, באומץ ובגבורה!! אל תחשוש ממנו כלל וכלל, ואז – תנצח אותו!!!

אתה יהודי מאמין?

אתה בוודאי ‘מאמין’, אבל האם בטוח גם ‘יהודי מאמין’.

בשביל להאמין שה’ ברא את העולם – צריך להיות אדם נורמלי וישר. בשביל להאמין שהוא מנהיג את העולם – צריך להיות ‘אדם מאמין’, ובשביל להאמין שאתה מרכז העולם – צריך להיות ‘יהודי מאמין’.

***

כל אחד רוצה לחיות חיים בעלי תוכן, וכמעט כל אחד גם מבין ש’תוכן’ מוכרח להיות תוכן פנימי ומהותי, ולא חיצוני וריקני. אבל באותה נשימה – כמעט כולם משוכנעים שזה בלתי אפשרי, או נחלת יחידים בלבד.

לחיות חיים בעלי משמעות, ובעלי תוכן פנימי – מצריך לכאורה מאמץ. זה דורש התגברות והימנעות מהרבה דברים שקשה להימנע מהם, ודורש מגוון רחב של פעולות שלא קל לעשותם.

רק הרשימה הבסיסית של: שמירת שבת, כשרות, לשון הרע, שמירת הקדושה, ציצית ותפילין, שלש תפילות – דורש מאמץ לא פשוט. וזה הרי אפילו לא ‘התחלה’. אם ניכנס לעבודת הלב והמחשבה: אהבה, יראה, דבקות וכיוצא – מדובר במשהו שבשום אופן אינו נחלת הכלל.

***

אז זהו שלא. 

זה לא משנה ‘מה’ ו’כמה’ אתה עושה – אלא ‘למה’ אתה עושה.

המוכנות שלך להשקיע כלל אינה תלויה במאמץ הפיזי או הנפשי שנדרש ממך, אלא רק בגודל המטרה העומדת מולך, ובחשיבות היעד אליו אתה חותר. אם זהו יעד שאתה מאמין בו שהוא כדאי ושזה אפשרי – אתה תסכים לכל מאמץ, וכלל לא תרגיש שזה קשה. אך אם אינך מאמין בזה, או שאינך מאמין שזה אפשרי – גם המאמץ הקטן ביותר, ייחשב כקושי בלתי אפשרי.

ולכן, כל עוד אתה חושב ש’עבודת השם’ ו’תוכן רוחני’ דורש הרים וגבעות – אין סיכוי שתגיע לזה, ולו מהסיבה שגם את הצעד הראשון לא תעשה, ואפילו אם כן, אז מתוך הכרח ובחוסר חשק. אך אם תבין שמדובר במטרה קרובה מאד, וברת השגה יותר מכל דבר אחר – אין סיכוי שלא תנסה, ואם תנסה – אין סיכוי שלא תגיע.

***

הדבר היחיד שזה דורש – הוא אמונה בעצמך.

אם תאמין שיש מי שמתעניין בכל מחשבה טובה ובכל תנועה טובה שלך, פשוט משום שהוא נהנה מזה, וכל תנועה כזאת פועלת מידית ובמזומן – יהיה לך חשק לעשות הרבה מחשבות ותנועות כאלו. וגם לא תצטרך לעשות ‘הרבה’ כאלו, אלא כל אחד מהם יהיה בשבילך עולם מלא, שתוכל להתענג ממנו.

מילה אחת של תורה, מחשבה אחת של אמונה, התגברות אחת על תאוה אסורה – זה כל מה שצריך. בתנאי אחד – שתאמין בזה!!!

‘מקוצר רוח ומעבודה קשה’ – למה אתה חושב שצריך ‘עבודה קשה’? כי יש לך ‘קוצר רוח’ – אמונה קצרה וקטנה. לא בהשם חלילה, אלא בעצמך!… (ליקוטי מוהר”ן תניינא פו)

החיזוק היומי # 8

מתי הפעם האחרונה שצעקת?

לא ‘צעקה על מישהו’ [שזה קרה כנראה לפני כמה רגעים, או שאתה טיפוס רגוע וביישן וזה לא קורה בכלל], אלא ‘צעקה לשם צעקה’!

***

מהבוקר ועד הבוקר – אתה מלא באכזבות, תסכולים, עגמת נפש וחלישות הדעת. לפעמים על דברים של מה-בכך; האוטובוס אחר, נתקעת בפקק, הילד [או כמה] החליט להתפנק וכדומה. ולפעמים על דברים יותר רציניים; הפסד כספי, בשורה לא טובה, התמודדות עם אנשים וכדומה.

ומה אתה עושה? פותח תכנית חסכון. לוקח את כל המרירות הזאת ומאכסן אותה בפנים. וכך אתה צובר עוד אכזבה, עוד תסכול, עוד צער. ולא יום אחד – אלא עוד יום ועוד יום, עד שזה כבר עומד להתפוצץ.

וזה בדרך כלל גם מתפוצץ בסוף – על מישהו, או על עצמך. אתה פשוט נשבר, מאבד מצב רוח, נכנס ל’מוחין דקטנות’, ועושה ברוגז עם העולם.

מה הפתרון? אחד מהשתיים: או ללכת לפסיכולוג, ולשלם הרבה כסף על זה שהוא יעזור לך ‘להוציא’ את זה, או פתרון הרבה יותר פשוט – קל, נגיש, זול, והעיקר: אמיתי!

***

צעקה!!!

כן, זו ההמצאה הגאונית.

תקח את המחסן הזה – ופשוט ‘תצעק’ אותו החוצה, בצעקה ארוכה, עמוקה, מתמשכת – עד שתרגיש שמיצית את כל האוויר שבריאותיך. כשסיימת – תחזור על זה שוב!… ואם זה לא מספיק – אז שוב ושוב, עד שהמחסן יתרוקן.

מה תרוויח? שתי דברים: האחת, המורגשת והמידית – תחושת הקלה. כל העומס הרגשי שהצטבר בפנים נפלט החוצה, וכעת אתה נקי, רגוע ומיושב. השניה והעיקרית – הפנית את הדברים למקום הנכון; במקום לדחוף אותם פנימה ולדחוק אותם למטה, הוצאת אותם החוצה וזרקת אותם למעלה. ואתה יודע מי נמצא למעלה…

בזה פתרת את הבעיה בעצמה. כי מי שעשה לך את כל התסכולים הללו – הוא היושב במרומים, בשביל שתפנה אליו מבט. ואם לא מבט – לפחות צעקה. ברגע שצעקת – הוא אומר: ‘מצוין, זה מה שרציתי’. וזהו, כעת הכל יסתדר.

עשרות שנים של גלות מצרים. גלות נוראה ואיומה שאין הדעת יכולה לשאת. ואפילו לא צעקה אחת!… ‘מחסן’ שלם של צער וייסורים, והכל תקוע בפנים. ברגע שהייתה ‘צעקה’ – מיד החלה הגאולה. הקב”ה קורא למשה, מצוה אותו לגאול אותם, והגלגל מתחיל להתגלגל.

***

ושתי ‘טיפים’ לסיום:

א. אפילו אם הצעקה לא מכוונת בפירוש לשם תפילה, אלא רק הבעת כאב ומועקה – גם היא עולה למעלה ופועלת את פעולתה [אור החיים].

ב. הצעקה לא חייבת להיות בקול. היא יכולה להיות בדממה מוחלטת, פשוט לעצום עיניים, ולצעוק בדממה אבל בכל הכח לתוך המח [שיחות הר”ן].

החיזוק היומי # 7

היום מורכב משתי חלקים – היום והלילה.

איזה מהם חשוב יותר? מסתבר ש’היום’. שהרי אז מניחים טלית ותפילין, ומתפללים רוב התפילות, זהו הזמן שרוב העולם עוסקים בתורה, ואז הוא בעצם הזמן שהעולם ‘חי’ ומתנהל. ‘הלילה’ נועד לכאורה רק לשינה ומנוחה, כדי שיהיה כח ב’יום’ – שהוא העיקר – לעשות את מה שצריך.

אנחנו הרבה יותר ‘אוהבים’ את היום מאשר את הלילה. ביום השמש מאירה וזורחת, רואים פרחים, ציפורים, אנשים. ובכלל, הרבה יותר נחמד להסתובב בעולם. לעומת זאת בלילה הכל חשוך ומפחיד, ולא רואים כמעט כלום.

***

אך למרבה הפלא. החלק החשוב יותר הוא דווקא הלילה!

בדברי חז”ל (עירובין סה), ובדברי הרמב”ם (הלכות תלמוד תורה, פ”ג הי”ג) מבואר – שעיקר הזמן לזכות בחכמת התורה הוא בלילה. ובדברי הזוהר הקדוש (כמעט בכל פרשה) מבואר שעיקר הזמן להתקרב להשם יתברך, ולזכות לכוחות הקדושה, ולכל ההשפעות הטובות בגשמיות ורוחניות – הוא בלילה.

בדברי האריז”ל מבואר עוד יותר, שכל היכולת שלנו להניח טלית ותפילין ביום, ולהתפלל תפילת שחרית – הוא רק על ידי שעושים את סדר הלילה. ומוהרנ”ת מבאר (הלכות השכמת הבוקר) שעל ידי אלו שעושים את סדר הלילה, יכולים כל ישראל להניח טלית ותפילין ביום!

***

השנה מורכבת משני חלקים – החורף והקיץ. מי מהם חשוב יותר?

‘בקיץ’ אמנם רואים את פריחת הפרחים, ויופי הפירות, וכל התחדשות העולם. אבל כל זה רק בזכות ימי החורף – שאז אמנם הכל היה קר גשום וריק, אבל אז נעשתה החרישה והזריעה וההשקיה וכל שאר הפעולות, שעל ידם גדלים הפירות בקיץ.

כך לגבי סדר היום; הלילה הוא הזמן של החרישה והזריעה, שעל ידי זה צומחים הפירות ביום. וכפי שטורחים להשקיע בסדר הלילה, ולקיים ‘הזורעים בדמעה’ – כך זוכים לקצור פירות ביום, ולקיים ‘ברינה יקצורו’.

***

העולם בכלל, וחייו של האדם בפרט – מורכבים מזמנים של גלות וזמנים של גאולה.

כל אחד מעדיף ומייחל לזמנים של גאולה. זמנים יפים שהצלחה מאירה לו פנים, בגשמיות ורוחניות. אף אחד לא אוהב זמנים של גלות, של חוסר מצב רוח, נסיונות והתמודדות.

אך מסתבר, שמה שמביא לנו את הגאולה – היא דווקא הגלות. הזמנים של ההתמודדות הם אלו שמולידות עבורנו את הזמנים של האושר והשמחה.

***

כללו של דבר: ‘יתרון האור’ – אומר שלמה המלך – דווקא ‘מן החושך’, כי החושך תמיד קודם לאור, ואין דרך להגיע אל האור מבלי לעבור תחילה את החושך, ולצלוח אותו מתוך ידיעה כי הוא הדרך אל האור.

משל למה הדבר דומה: יש מטוס גדול, נאה ויפה, עם הרבה מחלקות וסוגי מקומות. נחמד מאד לשבת שם וליהנות מכל המטעמים שמגישים שם. אבל אם לא תא הטייס, שנראה כזה חשוך ומוזנח ומלא כפתורים – המטוס לא יכול לנסוע!…