מסר יומי קצר פשוט ומועיל.

יש קשר שנוצר מתוך שמחה

ויש קשר שנוצר מתוך מצוקה. אח לצרה יוולד.

***

תקופת הקורונה – עשתה ‘בית ספר’ לעולם כולו. העולם הגדול, שהיה מתוכנת בצורה מדויקת כל כך, וחוץ מלהתקדם עוד, לא היה לו מה ללמוד – התחיל פתאום ללמוד מושגים חדשים, רובם מפתיעים וכולם בלתי צפויים.

עוד רבות ידובר, מן הסתם, על התקופה הזאת ורבבות ה’לימודים’ שהיא לימדה את העולם ואת האנושות. בפרט אם נזכה, והתקופה הזאת תשמש כמדרגה או מקפצה לגאולה, שזה אגב עוד אחד מהדברים שהעולם פתאום התחיל להכיר; גאולה, משיח, וכל המשפחה הזאת.

קשה להצביע על נקודה מסוימת ולהגדיר אותה כ’המרכזית’ בכל הסיפור, כי יש אלפים כאלו. ובכל זאת, ישנה נקודה מאד מרכזית שקשה מאד להתעלם ממנה, וגם אם לא נגדיר אותה כ’נקודת המרכז’ – היא בהחלט די קרובה לשם.

***

הקשר הכי טבעי – הוא לכאורה עם הסביבה הקרובה.

יש את השכנים, יש את המשפחה הקרובה ממש – הבית והילדים, ויותר מהכל – יש את הרמ”ח והשס”ה הגופניים והנפשיים. כל אלו הם לכאורה הראשונים ברשימה להיות אתם בקשר קרוב אמתי ופנימי. ורק אחר כך יש תוספות; חברים, קהילה, מכרים, ושאר עמך בית ישראל.

לכאורה. כי עם יד על הלב, מתברר שהרבה מאתנו לא באמת חוו קשר קרוב ושלם, עם הסביבה הקרובה, ואפילו עם המשפחה הגרעינית, ועם עצמם. כי מתי בכלל היה זמן לפגוש את המשפחה, ועוד יותר – את השכנים, ועוד יותר – את עצמי. היה ב”ה תפילות, כוללים, עבודה, והרבה פעילות, אז למי נשאר פנאי.

וכעת, אנו מוצאים את עצמנו שוהים שעות על גבי שעות, ובעצם רוב או כל הזמן – במחיצת הרשימה הזאת, ובלית ברירה מוכרחים להיפגש אתם, ולהתחיל להכיר… מתברר, שזה לא כל כך נורא, ואפילו יכול להיות די-מוצלח. חבל שלא ידענו עד היום…

***

זו היא הנקודה; חיבור, אחדות, אחווה.

וזה משפיע ממילא על כל המעגלים. כי כשפוגשים נקודה אמתית של חיבור, אזי גם כל החיבורים האחרים – עם המעגל הרחב יותר של חברים ומכרים – מתחבר אף הוא לנקודה הזאת, והופך להיות חיבור יותר מהותי. ולא רק. המצב הזה גם מחבר אותנו עם כל עמך בית ישראל, בכל מקומות מושבותיהם.

‘אח לצרה יוולד’. לפעמים השמחה היא זאת שיוצרת חיבור, ולפעמים דווקא הצרה והמצר הם אלו שיוצרים את החיבור, ואולי אפילו חיבור יותר עמוק. ההתמודדות יוצרת קשר של ‘אחווה’, והיא גם גורמת למושג ‘אחווה’ להתחיל לנבוע, ולהיות הרבה יותר מהותי ומשמעותי.

בתורת הצדיקים, המושג הזה תופס מקום מאד מרכזי. לדבריהם, האחדות והחיבור בין נשמות ישראל, הוא ממש אותה משפחה עם האחדות והחיבור עם ה’. ובתקופה זו של ספירת העומר, כהקדמה לקבלת התורה, יש דגש מיוחד על כך.

ולכן ננסה בעז”ה בחיזוקים הבאים להתמקד מעט בנושא זה, ולבחון אותו ממקום חדש ומחובר.

יש לך רגעים טובים בחיים?

תנעל אותם בכספת מיוחדת, ותשתמש בהם במצבים קשים.

***

זהו זה, חוזרים לשגרה.

הלחץ הציבורי כבר דוחק. מזה כמה שבועות, שקרה הלא יאומן והבלתי אפשרי – והמשפחה הגרעינית החזיקה מעמד בין ארבע קירות וקצת יותר.

כך התכוננו לפסח, כך התנהלו הנקיונות והקניות, וכך התנהל ליל הסדר והחג כולו. הכל הצטמצם לבין כותלי הבית ובמחיצת המשפחה המצומצמת, עם אופציה ל’טיול’ למרפסת, ולמי שיש כלב – גם טיול יומי קצר בן מאה מטר.

אבל זהו, יש גבול. רוצים כבר לצאת לנשום אויר, ומתגעגעים עד כלות לחזור לשגרה. לשם כך, ‘מבטיחים’ כל האחראים ‘מלמעלה’, לעשות מאמץ עליון להתחיל לשחרר את הסגרים והעוצרים למיניהם ולאפשר את החזרה לשגרה, נו נו, נראה אותם.

***

אבל, האם באמת אנחנו אוהבים את השגרה?

היו לנו ימי חג, ימים של שמחה פנימית, וזמנים של קרבת ה’ מיוחדת. האם אנחנו באמת מעוניינים לסיים אתם ולחזור לשגרה, האפורה והמשעממת במקרה הטוב, והמלאה אתגרים והתמודדויות במקרה היותר מצוי.

השגרה שוחקת, מפוררת ומעייפת, ואם הייתה לנו אפשרות להמשיך את החג לכל השנה ולכל החיים, כנראה שזה מה שהיינו בוחרים. אבל זהו שאי אפשר. ואנחנו מוכרחים לחזור לימי השגרה, ולפגוש שוב את ימי החול.

עובדה ופתרון בצדה. חייבים לחזור לשגרה, אבל ממש לא חייבים לזנוח את החג מאחור, ולהתייבש עם הימים השגרתיים. החג, אם נרצה, ימשיך אתנו וילווה אותנו ‘בתוך’ השגרה היומיומית הפשוטה והיבשה, והוא ירטיב לנו אותו בטעם של קרבת ה’.

***

אסרו חג – זה הפתרון.

‘אל ה’ ויאר לנו’ – ה’ יתברך בחסדו הגדול, פתח לנו צוהר והאיר לנו. זה היה כל כך טוב, וכל כך נעים, ואנחנו מתקשים להיפרד. ובכן, יש עצה ‘אסרו חג בעבותים’ – תקשור את החג אליך בחבלים עבים, ‘עד קרנות המזבח’ – ותוביל אותו אתך למקומות הקשים ביותר, ששם אתה מתמודד וצריך להילחם.

הכלל הוא, שכל רגע וכל אירוע שהיה אי פעם בעולם, נשאר קיים לנצח. אם היו לך רגעים של פסח, ושל קרבת ה’, זה קיים. כל שיש לך לעשות, הוא לשמר את זה אצלך, ולא לתת לזה להתפזר. תבנה לזה כספת מיוחדת, תכניס את זה פנימה, וזה שלך. ברגע שתצטרך תוכל לשלוף את זה משם, ולהתחמם בזה.

היום, הוא יום של שגרה. אבל אנחנו בוחרים לעשות ממנו חגיגה, על חשבון החג שהיה ולכאורה איננו עוד. בכך אנו מזכירים לעצמנו שהחג היה ועודנו, ומתי שרק נרצה, נוכל לפתוח שולחן ולהיזכר בו. וגם ברגעים הקשים ביותר, תוכל בשקט בשקט ללכת לפינה – ולחבק את הפסח שהיה, ועודנו.

מה עושים עם הקורונה?

נכנסים לפאניקה, או שמתנהגים באדישות?!

***

לאחר שעסקנו בנושאים ‘חול המועד’ ו’ספירת העומר’, ורגע קודם שנכנסים לנושא של ‘שביעי של פסח’, יש לנו חלון קטן שמאפשר לדון בנושא חדש-ישן, שאולי קצת מאוחר לדון בו, אבל לעולם לא מאוחר מדי. והוא: איך להתייחס לקורונה.

נמאס כבר לשמוע על הנושא הזה, ואנו מקווים שאחרי שהוא יצא מהאף, הוא כבר לא יחזור וייכנס לפה, ואז נתפטר ממנו וזהו. אבל כל עוד הוא כאן, חשוב לדעת מה זה בכל אופן אומר, ואיך אנחנו כיהודים, שומרי תורה ומצוות, חסידים ואנשי מעשה – אמורים להתייחס אליו.

עיקר היחס שלנו כלפיו, הוא ללא ספק מבחינה ‘פנימית’. עסקנו בזה מכמה צדדים קודם החג, ואולי נזכה בעז”ה לעסוק בזויות נוספות. אבל בכל זאת יש בו גם בחינה חיצונית ופרקטית, והשאלה איך אנו אמורים להתייחס לזה, אם בכלל. האם לנהוג באדישות, או שמא להיכנס לפחד וחרדה.

***

ובכן, אדישות וגם פחד – שייכים לאותה משפחה. ושם המשפחה: שליטה.

אדם שמרגיש צורך לשלוט על עצמו ועל חייו, אזי כאשר הוא פוגש סיטואציה מפתיעה, שמערערת את שיווי משקלו, הוא נכנס לפחד ולחץ ובמקרים קיצוניים גם לחרדה ופאניקה, ואם זה מדי גדול עליו, הוא נכנס לאדישות ומעדיף לא לפגוש את זה וזהו.

אבל מי שאינו מרגיש שולט, ולא מרגיש צורך לשלוט אלא מעדיף להמשיך לתת לה’ לשלוט עליו ועל כל העולם, אינו נכנס לפאניקה מחמת איבוד עשתונות, ובאותה מדה גם אינו זקוק להתנהג באדישות כדי להתמודד עם החרדה, אלא נשאר רגוע, כגמול עלי אמו.

ודווקא אחד כזה, הוא גם זה שיכול להיזהר. הזהירות היא בכלל לא מאותה משפחה של השליטה, הפחד או האדישות, אלא מהמשפחה של יישוב הדעת, שמי ששייך למשפחה הזו, חושב בכל דבר מה ‘נכון’ לעשות – על פי התורה ורצון ה’, ובמקרה שיש צורך להיזהר, אז זה בדיוק מה שצריך לעשות.

***

איפה שהוא התבלבלנו בקטע הזה.

יש מלא הנחיות והוראות, וחוקים ואכיפות וקנסות, וזה לא העניין שלנו. כי מעולם לא הורגלנו לקבל פסקי הלכות והליכות מאנשים שעל חייהם אינם חסים, ולא יודעים אפילו לומר שמע ישראל.

ומשום כך, יש אכן בלבול בציבור. מצד אחד, יש התנהגות של התעלמות ואדישות עד כדי הפקרות, ומצד שני יש שמתייחסים להוראות הללו כהלכה למשה מסיני, עד שמותר לחלל שבת כדי למסור למשטרה על מישהו שיצא לזרוק את הפח ללא מסכה.

אז נכון, אנו בגלות, ואין לנו הלכות ברורות בנושא. אבל יש לנו דעת ויישוב הדעת, וצריך לעשות סדר. זהירות – צריך, וחלילה להתנהג בהפקרות וחוסר שימת לב, כי בנפשות עסקינן. אבל לחיות בפחד ובלחץ, וכל שכן בחרדה ופאניקה, וגרוע יותר – לשתף פעולה עם מרשיעי ברית, או לעורר מחלוקות ותוכחה שאינה ראויה, חלילה.

לסיכום: הגישה שלנו לנושא, היא כמו לכל נושא בעבודת ה’. הנושא הזה אינו יוצא מן הכלל – לא לחומרא ולא לקולא. בלתי אפשרי לראות זאת כמשהו ש’מחוץ’ לעבודת ה’, ובאותה מדה, אסור לראות את זה כמשהו שמוחק את כל היהדות.

מה שקורה, אינו בידיים שלנו אלא בהשגחה פרטית. והזהירות שלנו הוא לא משום שיש לנו שליטה על המצב, אלא משום שזה רצון ה’, ולכן יהודי כשר ניגש לזה מתוך רצון, התבודדות והתחזקות. משתדל לעשות את מה שצריך, ויחד עם זה מתחזק בכל נקודה של זהירות, ודן את עצמו ואת כל העולם לכף זכות.

איזה מין שם מוזר – ‘חול המועד’?

נשמע משהו כמו ‘קיץ חורפי’ או ‘חום קריר’ ו’קרירות חמה’…

***

חול המועד, זה בדיוק הזמן לכל מה שאין זמן כל השנה.

אין חיידרים, ישיבות וכוללים, ואין עבודה. אז אפשר לעשות את כל מה שלא מתאפשר כל השנה לעשות. אפשר לבקר את ההורים, משפחה או חברים. אפשר גם לנסוע לקברי צדיקים ולהבדיל למקומות אטרקטיביים. ואולי גם לשלב, כמו למשל ‘רבי מאיר בעל הבניאס’…

עד כאן ציטוט משנים כסדרם. או אז חול המועד היה זמן של מרוץ, להספיק כמה שיותר טיולים ואטרקציות, ולהצטער על כך שיש ‘רק יומיים חול המועד’…

זהו, שהשנה הכל אחרת. אין לאן ללכת; משפחה אסור לבקר, תחבורה כמעט שאין, הכבישים ריקים והאתרים סגורים, ואפילו המקומות הקדושים נעולים על מסגר ובריח. אין שום אירוע ציבורי שאפשר לבלות בו, והמקום היחיד שאפשר ‘לטייל’ לשם – זה המרפסת.

***

וזה בדיוק ההזדמנות, להסתכל ל’חול המועד’ בעיניים, לנסות להקשיב לו, ולהבין מה הוא אומר, ולמה הוא מיועד. ‘חול המועד’ – מה זה אומר, האם זה חול או מועד?

והתשובה היא: החיים שלנו אכן נחלקים לשניים – יש בה חלקים של ‘חול’ ויש חלקים של ‘מועד’, וזה מאד מסודר. כשיש שבת או חג, אנו ‘עוצרים’ את החיים, וחוגגים. כביכול עוברים לעולם אחר, נהנים ממנו וממצים אותו עד תום, ולאחריו ‘חוזרים’ לעולם שאותו עזבנו.

כעת אנו עוברים למחלקת ה’חול’. במחלקה זו אין מקום למועדים ולחגיגות. אלא לעבודה שחורה ומפרכת של שגרה שוחקת מעייפת ומפוררת.

***

אין בעצם מה שיחבר בין שני העולמות הללו – המועד והחול. ומשכך, החול הופך למצוקה, והמועד למשהו נחמד אבל מנותק, וממילא גם חסר תכלית כביכול.

רק כאשר נצליח לעשות סנכרון בין שני החלקים – תתחיל התנועה של החיים. אם המועד יצליח לפרוץ לתוך החול, אזי הוא לא יהיה מנותק ולא חסר תכלית. התפקיד שלו יהיה להכניס צבע וחיות בשגרה האפורה והמשעממת של החול, ולהפוך אותו על כל מטלותיו, למשהו אחר.

וזה מה שעושים ב’חול המועד’. אלו הם ימים של ‘חול’ כביכול, אבל לא בדיוק. ימים של ‘חול’ עם צבע של ‘מועד’. אומרים הלל, מתפללים מוסף, לא עושים סתם מלאכה וחוגגים קצת עם המשפחה. אז כנראה שיש דבר כזה ‘חול בטעם מועד’.

המטרה היא להבין שכל חול יכול להפוך לכזה, אם נאמין בקדושת היום טוב, ונאמין שיש טוב בעולם. אם נבין את המסר של החג – שאנחנו יהודים, וה’ אוהב אותנו, וממש מפרגן לנו ואף דורש מאתנו לחגוג ולשמוח. אז נכון שיש ימי חול, אבל לא ימי ניתוק, ואפשר גם אותם לצבוע בניגון של אהבה.

כסף סופרים, ופעמיים.

ביצים גם כן, בפרט היום. אבל ‘עומר’ – מי סופר?!

***

‘עומר שעורים’ – זה לא הרבה, לא בכמות ולא באיכות. שתיים וחצי קילו של מאכל בהמה, זה משהו שכל אחד יכול לעבור לידו מבלי למצמץ, ובטח לא לספור.

את העומר הזה, מביאים לקרבן אחת לשנה. ועושים ממנו עסק גדול ומיוחד; כל הצדיקים הולכים להשתתף במעמד קצירת העומר, וכל הקהל אף הוא צופה מהצד. כל שאלה – גם טכנית – נשאלת שלשה פעמים, וזוכה למענה שלשה פעמים.

‘לכבוד’ קרבן העומר, מקריבים עוד כמה קרבנות מיוחדים. ו’לקינוח’, אנו סופרים שבעה שבועות וארבעים ותשעה ימים – ‘לעומר’!

מה הסיפור?

***

יצאנו כעת ממצרים.

אבל כשאנחנו בודקים בבנק, עדיין לא רואים את זה. אנו מסתכלים על עצמנו במראה, ובודקים שוב את המספר זהות ומדת הנעליים – והנה הכל אותו דבר. אבל מה זה אומר שיצאנו ממצרים? אפילו מהבית בקושי נותנים לנו לצאת…

למי שמתעקש לשאול את השאלה הזאת, ובצדק, מיועדת ספירת העומר. שהמסר שלה הוא קטן, פשוט ועוצמתי. ספירת העומר טוענת שכנראה שלא תרגמת את יציאת מצרים למספרים. חשבת שיציאת מצרים הולכת לשנות אותך? אתה יכול להמשיך לחכות. יציאת מצרים לא משנה אותך, אלא מאפשרת לך לשנות את עצמך.

ושינוי עצמי, הוא תמיד אבל תמיד ללא יוצא מן הכלל, תהליך. ותהליך, הוא דבר שתמיד אבל תמיד מתחיל ממשהו קטן, פצפון ובלתי מורגש, ובדרך כלל הוא גם הדבר הכי קרוב אליך, במרחק הושטת אצבע.

***

וזה בדיוק הסיבה שאף אחד לא עושה שינוי. כי אף אחד לא מוכן לתהליך, וגם מי שכן, חושב שהוא צריך בשביל זה לטפס את האוורסט, ומתעקש להתחיל דווקא משם. אז זהו שלא: א. מוכרחים תהליך. ב. אבל בשביל זה לא צריך יותר ממשהו קטן. עומר שעורים לדוגמא.

יש לנו מלא ‘עומר שעורימ’ים על ידינו, סביבנו ובתוכנו. אלא שאנחנו בכלל לא פנוים לשים לב אליהם, ולכן גם לא זזים לשום מקום ולא מתקדמים מילימטר. רק עומדים ושואלים בפנים תמהות: לא מבין, עברתי פורים, עברתי פסח, עוד שנה ועוד שנה, ולא קרה כלום.

אם תסכים לקחת את העומר שעורים, ולעשות ממנו עסק. וחוץ מזה גם לספור אותו, ממש כמו שסופרים כסף וביצים והרבה יותר. אם תעשה את הספירה הזאת בהתלהבות עם לשם ייחוד וגארטיל, אתה תראה שבתוך שבע שבועות תגיע לקבלת התורה, ותהיה אדם.

***

מה זה העומר שעורים?

אתה יודע… כל מה שאתה מעדיף שלא להכיר. כל המדות שלך, האהבות והפחדים שלך וכל מיני הרגשות, שאתה מעדיף להתעלם מהם ולא להאמין שיש בזה איזושהי עבודה פנימית, ולא לחשוב שיש מה לעשות עם זה. החלקים הלא נעימים הללו, שבכלל לא מתכתבים עם ‘עבודת ה”, זה העומר שעורים.

ומה צריך לעשות עם זה? להניף קצת, זה הכל. פשוט: להסכים להסתכל על זה, ולחפש שם ומשם את ה’, ולהביא לו משם איזו מנחה. לא מרשימה מי יודע מה, אבל הכי אמתית שיש. תזוזה כזאת, אכן ראויה לספירה, והיא זאת שתביא אותך אל היעד.

הרהורים – ערב פסח תש”פ

האם הדור שלנו – הוא רק מכני!

או שיש לו לב?

***

אני צובט את עצמי, גם כדי לבדוק אם זה נכון, וגם כדי להעניש את עצמי.

בתוך כל הבלגן, לא יודע אם שמתם לב, אבל יש כאן גילוי לא פחות ממהפכני. כבר שנים שמדברים על כך שהדור שלנו הוא טכנוקרט. הוא אמנם מהדר בכל מה שאפשר ‘בחיצוניות’ – תלמודי תורה, ישיבות וכוללים, לולב ואתרוג, מצה תפילין ומזוזה, אבל חסר לגמרי את ‘הפנימיות’ ואת הלב.

ואף אחד לא חלק על כך. הנחת היסוד הזו הייתה מוסכמת מקיר לקיר, והויכוח, אם היה, נסוב רק על: מה הסיבות לכך, והאם יש פתרון לכך, ואיזה. היה ברור שבתי הכנסיות והשטיבלאך למיניהם, שמלאים מזן אל זן, הוא משהו טכני נטו, ואולי גם חברתי וקהילתי, ותו לא.

חשבנו ש’מה לעשות’, זה הדור ורק משיח ישנה אותו. אנחנו דור עקבתא דמשיחא, ועל זה אין ויכוח, אז זה הפנים שיש לו. קבל אותו וזהו.

***

אז חשבנו.

מגיע פתאום הקורונה, על כל השמות שיש לו; ‘וירוס’, ‘נגיף’, ‘משבר’, ‘בהלת’, ‘מגפת’, וכל מה שתרצו או לא – וטופח על פנינו.

לקחו לנו את כל האפשרויות הטכניות והמכניות; סגרו את השטיבלאך, סגרו את בתי הכנסת, סגרו את המקוואות. אז הנה, כל הסיבות להרגיש פטורים, ולחגוג. אם בכלל לא מחוברים בפנימיות, ורק עושים את זה כי זה משהו קהילתי, או משהו טכני שהתרגלנו לעשות וזהו, אז הנה ההזדמנות לוותר וזהו.

ומה באמת קרה? לא יאומן. אף אחד לא מוותר. פותחים מקוואות בשעות הקטנות של הלילה, עושים מניינים מהמרפסות, מהחצרות, מהגגות והמקרפיפות. קוראים בתורה בתנאים בלתי אפשריים, ומעל הכל – עושים פסח כשר ומהודר, עם ביצים כמובן, כולל גם שריפת חמץ חשאית, ומוסיפים לסיום חיוך של מנצח.

***

זהו, טעינו בגדול.

הדור שלנו יש לו לב. לב ענק, חם ורותח. הוא בסך הכל היה מכוסה בהרבה טכני, שהצליח לשכנע אותנו שאין בפנים כלום. אבל באמת היה שם בפנים כל הזמן לב, רק שלא היה לו מתי להתגלות. וברגע שהייתה לו הזדמנות – הוא פרץ ובגדול.

איזה נס שזה קרה רגע ‘לפני’ שמשיח הגיע. עוד היינו עלולים לספר לנכדים שלנו, שהיה פעם דור שלא היה לו לב, וזה היה פשוט שקר. אז ה’ ריחם עלינו, ואמר: רגע לפני שאני מביא את המשיח, אראה לכם שטעיתם. מעולם לא היה כזה דור, ומעולם לא היה כזה יהודי – שאין לו לב. אין חיה כזו.

כמה מרגש להיכנס עם הגילוי הזה לפסח, ולדעת, שאכן אין כמו עם ישראל, שמסור בלב ובנפש לאביו שבשמים. והולך אחריו באש ובמים, ויהי מה. זה קרה ביציאת מצרים, וזה קורה גם היום – לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה.

וכימי צאתנו מארץ מצרים נזכה לראות נפלאות, כימים ההם בזמן הזה.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין

‘כאשר כבר יותר מדי מר –

אז הזמן להתבטל לגמרי לה” כך אמר רבינו

***

טבעת החנק הולכת ומתהדקת.

זה התחיל מחמשת אלפים איש, הצטמצם לאלפיים, אחר כך לאלף, בהמשך למאה, ומהר מאד לעשר איש. בתחילה עוד היו פתוחים המקוואות, בתי כנסיות ובתי מדרשות, ולהבדיל, כל בתי העסק. לאט לאט, בעצם מהר מהר, גם המרחב הזה הלך והצטמצם, וכעת אנו נכנסים לסגר.

ההרגשה היא שסוגרים עלינו מכל הצדדים. כעת עוד מותר לנשום, אבל לך תדע מתי יצמצמו גם את זה לעשר נשימות בשעה, ורק במרחב פתוח ולתוך מסכה. וזה קשה וחונק. מילא במה שנוגע לגשמיות, זה אמנם לא נעים אבל לא קריטי. הבעיה היא שגם מבחינה רוחנית סוגרים לנו את הנשימה, ולא מאפשרים כלום, כמעט.

מה עושים עם זה? בסדר, עושים את זה, כי מה לעשות זה המצב, וצריך לשמור על זהירות ובריאות. וגם במה שלא באמת נוגע לזהירות ובריאות, צריך לשמור על הארנק, שלא יתרוקן בבת אחת עם קנסות ומעצרים. אבל בהרגשה, מה עושים? איך מתמודדים עם זה?

***

יש מצב, שכל הסיפור הוא הפוך בעצם.

כשהאוזניים סתומות, יש עצה פרקטית פשוטה: סותמים את הפה ואת האף בחוזקה, ונושמים בכל הכח. ואז, האויר שמנסה לצאת דרך האף והפה ונתקע, יוצא בלית ברירה דרך האוזן, והיא נפתחת. כעת מגיע אדם חכם, ואומר: ואוו, לא ידעתי שאפשר לנשום דרך האוזן, כעת שגיליתי את זה, למה לי לנשום דרך הפה והאף, בוא ננשום דרך האוזן…

אדם שנתקע בחדר, ואינו מצליח לפתוח את הדלת. בלית ברירה הוא יכול גם לצאת מהחלון. אבל מה יקרה אם הוא יחליט שמאחר שהוא גילה את הפתח החדש הזה, הוא מעדיף להשתמש בו מהיום לכתחילה, ולוותר על השער הראשי? אם זה יקרה, יש מקום לחשוש שהרגעים שהוא היה תקוע בחדר, עשו לו משהו…

***

יש קשר בריא עם ה’. קשר של ‘עין בעין’, שבו אנחנו מתקשרים אתו פנים מול פנים, וחווים את הקשר בצורה בריאה שלמה וזורמת. זה היה בזמן בית המקדש, ואז, אפילו יהודי פשוט, היה לו קשר עם ה’, כמו הצדיקים הגדולים בדורות שאחרי בית המקדש.

הקשר הישיר הזה נסגר וננעל. ואז, התחלנו לנשום דרך האוזן, ולצאת דרך החלון. אז במשך הגלות, עם ישראל למד להסתדר; הוא בנה בתי כנסיות, תלמודי תורה וישיבות, ומערכת שלמה של יהדות, והתחיל להתרגל לקשר של בדיעבד. הבעיה היא ששכחנו, וזה הפך אצלנו לכתחילה, עד שלא חסר לנו בכלל משהו אחר. ואנחנו חושבים בקול: למה בכלל צריך אף ופה, ומי זקוק בכלל לדלת ראשית.

***

גם במצרים זה היה כך. הם חיו חיים מרים מאד, אבל למדו להסתדר עם זה, כל אחד היו לו את הקומבינות איך לחיות עם זה, והם נשמו לרווחה. במצב כזה, הם שאלו שאלה מאד שאלתית: למה צריך בכלל לצאת ממצרים, בסך הכל הכל טוב, רק פה ושם יש מה לשפר.

בשביל זה צריך סגר. הם נסגרו בבית שלהם כל הלילה, ובכך סתמו את האוזניים, ואת החלונות. וכשהאוזניים והחלונות נסתמים – מתחילים לחפש את האף והפה, ואת הדלת הראשית, ונגאלים.  וזה כנראה מה שקורה אתנו כעת. סותמים לנו את כל ה’בדיעבד’ים שעזרו לנו להסתדר עם הגלות, בכדי שנפסיק להסתפק עם חלונות ונחפש את השער הראשי, ואז ניגאל.  

אי אפשר ללכת למקוה, וגם אי אפשר להתפלל במניין –

האם בכלל ש’לא מגיע לנו’, או בגלל ש’אין צורך’?

***

בשני זמנים בשנה – גם יהודי שזוכה לטבול במקוה כל יום, צריך להימנע מכך.

שני הזמנים הם: יום כיפור, ולהבדיל, תשעה באב. זה לא הוראה ולא הנחיה, אלא הלכה. ולכן גם כולם מקיימים את זה, ללא כחל וללא שרק, ללא ספיקות וללא פיתולים, וגם לא מרגישים רע עם זה. זו היא ההלכה וזהו.

אבל, יש הבדל תהומי ביניהם. בתשעה באב – לא הולכים למקוה, כי אנו לא ראויים לכך, ואנו מתהלכים כנזופים מחמת כן. ואילו ביום כיפור – לא הולכים למקוה, כי אין צורך. אנו טובלים ב’מקוה ישראל ה’, ולא זקוקים לעזרים חיצוניים.

***

ישנם שתי סוגי תפילות – תפילה שצריכה להיעשות במנין, ותפילה שצריכה דווקא להיעשות ללא מנין.

את התפילות הרגילות אנו צריכים לעשות בציבור. אבל ישנם שתי תפילות, שעושים אותם דווקא ביחיד: תפילת כהן גדול בקודש הקדשים, והתבודדות.

הסיבה לכך: תפילה ‘רגילה’, צריכה הרבה תנאים כדי להתקבל. אם אתה לא צדיק הדור, ולא קרוב לזה, אז אתה צריך לפחות את עזרת הציבור, כדי שהתפילה שלך תתקבל.

אבל תפילת כהן גדול ביום הכיפורים, היא בזמן ובמקום ועל ידי האדם – הכי מתאימים, ולא צריך שום תנאים כדי שהיא תתקבל. התפילה הזאת אינה זקוקה ל’דרך’, אפילו לא של שתי מטר, כדי להגיע ליעדה.

וכך גם התבודדות. זו היא נקודה של קשר ישיר ובלתי אמצעי, בין היהודי לאביו שבשמים, בבחינת ‘נכח פני ה” (ביאור הליקוטים), ואינה זקוקה למתווכים ולעזרים כל שהם. זה לא צריך להגיע ‘אליו’, אלא הוא מגיע ‘אליך’.

***

בימים אלו, יש מניעות גדולות מטבילה במקוה ותפילה במנין, וזה עלול אף להחריף. אפשר להתייחס לזה כתשעה באב, ולהלך כנזופים. אבל אפשר גם להתייחס לזה כיום הכיפורים, ולהרגיש כל כך קרוב שאין צורך בכך. אפשר להרגיש תפילה של בדיעבד, ואפשר להרגיש תפילת כהן גדול ביום הכיפורים.

כיושב סתר לחלות פני מלך, מראה כהן.

נשמע מוזר, אבל אולי וכנראה –

הדרך לחירות, עוברת דרך שלילת החירות.

***

כשאתה מסתובב היום ברחובות, לצורך חיוני כמובן, אתה מוכרח לקחת אתך לוח כיס. אחרת, בוודאי לא תזכור מה התאריך. אין שום קשר אפשרי בין התאריך לבין מה שמתחולל ברחובות עיר. את שעון הקיץ אמנם לא דחו, אבל יש תחושה אולי את פסח כן דחו.

ערב פסח, הוא זמן שאתה לא יכול ללכת ברחוב, בלי לבקש ‘סליחה’ שוב ושוב. אתה חייב לדרוך על מישהו או לפחות לדחוף אותו, רק כדי להגיע הביתה. החנויות מכל הסוגים, דחוסים בלקוחות כאילו הכל מחולק שם בחינם, ומי שלא ‘חייב’ לצאת, מעדיף שלא, רק בשל הרצון להגיע מתישהו הביתה.

ופתאום, כל זה נעלם. הרחובות ריקים, החנויות סגורים, ואין את מי לדחוף או למי לומר ‘סליחה’. וגם אם יש, אסור לך לנגוע בו, ובטח לא לדבר אתו.

***

טוב, לזה כבר התרגלנו. מי זוכר בכלל שהיו אנשים ברחובות.

כעת הגיעה הוראה/הנחיה חדשה: ליל הסדר, במחיצת המשפחה הגרעינית בלבד. זה אומר שבליל הסדר הולכים לשבת המון ‘זוגות’ לבד – חלקם בגיל העשרים ומטה, וחלקם בגיל השבעים ומעלה. ובתווך, משפחות צעירות עם ילדים לא נשואים, שאם אחת מהם מונה עשרה ילדים, ייתכן שזה יהיה ‘הסדר’ הכי גדול בעולם…

זה נשמע עצוב מאד. תחושה שהכל סוגר עלינו מכל הצדדים, ולאט לאט חלון האויר נסגר והולך, ומקדם אותנו למצב של חנק מוחלט. איזה מין ערב פסח, איזה מיו פסח, ואיך כל זה מתכתב עם המילים הקדושות שאנו הולכים לומר בעוד כמה ימים ‘זמן חירותינו’… האם אין זה לועג לרש?!

אבל אם מדברים על פסח, אז זה בדיוק מה שהיה רגע קודם היציאה לחירות. בלילה הדרמטי, רגעים ספורים קודם היציאה, אנו מצווים ‘ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר’. וזו לא המלצה ולא הנחיה, אלא תנאי מעכב ליציאה ממצרים; מי שרוצה לצאת ממצרים – שלא יצא מהבית, ומי שמתעקש לצאת מהבית, יצטרך לוותר על היציאה ממצרים.

***

אם כך, כנראה ש’סגר’ והתכנסות, מתכתב דווקא מצוין עם ‘חירות’. הכיצד?

אנחנו נאחזים כל הזמן בחירויות מדומות. אוהבים לראות צבע, לראות עולם, ולהזין את עינינו בנופים מתחלפים, ועדיף בקצב מהיר ככל היותר. וגם מתעקשים לקרוא לכל זה ‘חירות’, כביכול דווקא התנועה החוצה היא זאת שהופכת אותנו בני חורין.

אבל ישנו עולם שלם, עולם אמתי, שנמצא בפנים ובכלל לא זוכה לתשומת לב. ישנו לב קטן וחמוד, שממתין כבר שנים שמישהו יסתכל עליו, יתבונן במה שקורה בו ויתחבר אליו. אבל זה לא קורה, כי אנחנו עסוקים כל הזמן ב’חירות’, של הנופים המתחלפים, ואין לנו רגע פנוי להסתכל פנימה.

וזה גם כלפי הבית, האשה והילדים – כל אחד מהם הוא עולם מלא שדורש ומתחנן לתשומת לב, אבל למי יש זמן. זה הפשטות, אבל אם נהיה כנים יותר, ייתכן מאד וכנראה, שהחיפוש האובססיבי אחר הנופים המתחלפים, משמש לנו בסך הכל כחלון בריחה מכל המקומות הללו, שמאד מחכים לנו, אבל אנחנו מעדיפים שלא לפגוש אותם.

***

ולכן אנחנו תקועים במצרים, ועדיין נמצאים בגלות, פרטית וכללית.

אז הנה, מגיע הרגע והגיעה השעה, שאנחנו זכאים לגאולה וחירות. אבל בשביל שזה יקרה, צריך כמה רגעים של ‘סגר’ כדי להתנתק מהשעבוד המטורף לכל הצבע שבחוץ, ולהיות בן חורין להיפגש עם עצמי, עם הסביבה הקרובה, ולמצוא את הקשר עם ה’, במקום הכי טבעי – כאן!

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 107

אם תתבקש לסכם את השנה שעברה –

היה טוב או לא?

***

אנו עומדים בסיומה של שנה, וכבר מריחים את השנה החדשה בפתח.

התחושה היא – יאללה, רוצים כבר לסיים את השנה הזאת, ולהתחיל דף חדש. מה שהיה היה, העיקר להתחיל מהתחלה. איך אומרים? תכלה שנה וקללותיה.

השאלה היא, מה יהיה בשנה הבאה באותו תאריך? האם נרגיש שוב את אותה הרגשה? ואם כן, אז לאיזה שנה חדשה מועדות פנינו?! שנה שבסופה תיראה אותו דבר, וגם עליה נשוב ונאמר ‘תכלה שנה וקללותיה’?!

***

בכנות, האם בכזו קלות אנחנו מוכנים להגדיר כך שנה שלמה? האם באמת השנה הזאת הייתה כל כך גרועה, שכל שנותר הוא להמתין לסיומה ולחכות למשהו חדש, אולי שם יהיה איזה משהו טוב…

האם לא היה שום טוב בשנה הזאת – כן, השנה שאנחנו מתביישים בכלל להסתובב אחורה ולהסתכל לה בפנים… – בשנה הזאת ממש, האם לא היה שום טוב, כלום כלום כלום?!

האם בשנה הזאת לא הנחנו תפילין בכל יום, האם לא שמרנו שבת, האם לא התפללנו שלש פעמים ביום. וכל אחד – את התוספות שיש לו על הרשימה המצוצמצת והמינימלית הזאת. ויותר מזה, האם לא היו לנו שום רצונות, שום התמודדויות, האם לא הקזנו דם פעם אחר פעם – בשביל לעמוד בנסיונות, ובכדי לעשות איזה משהו טוב.

כך, למחוק שנה שלמה, כאילו היא לא הייתה קיימת, כאילו היא לא שוה כלום, כאילו אם היינו יכולים לתלוש אותה מהלוח – היינו עושים את זה?! ואם זה אכן כך, האם יש סיכוי לצפות למשהו אחר שיקרה בשנה הבאה?

***

אז זהו שלא, ממש לא.

באותה פרשה, עליה אומרים חז”ל את ההגדרה ‘תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה’ – אנו קוראים את פרשת ביכורים.

תמציתה ועיקרה של מצות ביכורים, הוא לקחת את מה שעשית, להביא את זה בצורה הכי מקושטת רועשת ובומבסטית לבית המקדש, ושם לומר ולהכריז ‘שאיני כפוי טובה’.

וזה מה שעלינו לעשות בסיומה של שנה: להביא ביכורים! לקחת את השנה שהייתה, להרים אותה על נס, ולשבח אותה כמה היא נאה ויפה, כמה זכינו בה, וכמה אנו מאושרים שהיא חלק מהלוח שנה של חיינו.

אחרי שעושים את זה – אפשר להצביע על חלקים מתוכה, שקצת מפריעים לתמונה היפה, ולבקש ‘תכלה שנה וקללותיה’, לא, אל תמחוק לי את כל השנה, רק את הכתמים השחורים האלו. ותביא לי ‘עוד’ שנה טובה ונפלאה כמו השנה, אלא ששם תשאיר לי רק את ‘ברכותיה’, בלי תוספות לוואי.

בימים שנותרו – זה הזמן להתבונן אחורה, בעיניים טובות. ולשים לב כמה טוב הצטבר לנו רק מהשנה הנוכחית. שזה אומר ממילא, כמה אכן זכינו לפעול בראש השנה הקודם. ומתוך כך, להתקדם ביתר חשק לשנה הבאה, ולהתפלל עם יותר כח, שתהיה ‘עוד’ שנה טובה, והרבה יותר מתוקה.