ארכיון לקטגוריית : שיעור יום ה’

פרשת בלק עומדת בפני עצמה. פרשה זו היא אמנם חלק מחמשה חומשי תורה בכלל וחלק מחומש במדבר בפרט, אבל היא נחשבת גם לספר בפני עצמו. וכמבואר בדברי חז”ל (בבא בתרא יד) ‘משה כתב ספרו וספר בלעם’, כאילו יש שני תורות: חמשה חומשי תורה, ופרשת בלק.

וכבר נתייגעו בזה המפרשים לבאר מה המיוחד בפרשה זו. ובפשטות, משום שפרשה זו אינה מתארת כלל את המשך המעשה של משה רבינו ודור המדבר, אלא מספר מעשה שלם שנעשה כביכול ‘מאחורי גבם’ וללא ידיעתם, ולולא מה שגילה השם יתברך ‘זכר נא מה יעץ בלק וגו” לא היינו יודעים מזה. נמצא שזה מעשה מסוג אחר.

אמנם בוודאי עוד דברים בגו, ויש יסודות מיוחדים בפרשה זאת, שעומדים בפני עצמם כמו ספר שלם. במקביל ליסודות הרבים של חמשה חומשי תורה שעומדים בפני עצמם. ולשם כך יש ללמוד ולהבין את פנימיות המעשה של בלק ובלעם, ולהוציא מתוכם את היסודות הפנימיים הללו, כמבואר בספרי הצדיקים.

***

פרשה זו נחלקת לשלשה. החלק הראשון הוא סיפור המשא ומתן בין בלק ובלעם, ובין בלעם להקב”ה – עד שהגיע אל בלק. החלק השני הוא הקללות שנהפכו לברכות. והחלק השלישי הוא עצת בלעם ונפילת בני ישראל בחטא בנות מדין, עם מעשה זמרי ופנחס.

בכל אחד מהם יש הרבה עניינים תמוהים שיש לתת עליהם את הדעת, ולראות איך הכל הולך אל מקום אחד. במאמר זה נעסוק בעז”ה בחלק הראשון, ובמאמר הבא [פרשת פנחס] נעסוק אי”ה בחלק השלישי, ועוד חזון למועד אי”ה לעסוק בחלק השני.

הקושיות:

א. מה היה החשש של בלק ומואב מפני בני ישראל, יותר משאר האומות. והלא אדרבה, מואב לא היה להם לחשוש שהרי ישראל הצטוו שלא להילחם בהם. ומדוע כינו את החשש ‘כלחוך השור את ירק השדה’.

ב. אם חששו מהם, מדוע לא נלחמו בהם. ואם ידעו שלא יצליחו, מדוע חשבו שעל ידי קללה כן יצליחו. ובכלל, יש להבין את עניין הקללה איך היא פועלת – אם מגיע לאותו פלוני רע, יהיה לו גם בלי קללה, ואם לא מגיע לו, מדוע יקבל רע על ידי הקללה.

ג. מה ההבדל בין בלק לבלעם, ומי מהם היה מכשף יותר גדול. כמו כן יש להתבונן האם בלק ‘אחז’ מבלעם וכבד אותו או לא, ומדוע.

ד. מה הייתה דרגת נבואתו של בלעם, ואיך אפשר להבין שבלעם הטמא היה לו בגלל דרגה של נבואה, ועוד בדרגה של משה רבינו.

ה. מה היה המשא ומתן בין בלעם לבין השם יתברך. מדוע בתחילה אמר לו השם יתברך ‘לא תלך עמהם’, ואחר כך אמר לו ‘לך עם האנשים’. ואחר שנתן לו רשות, מדוע ‘ויחר אף ה’ כי הולך הוא’. ואחר כך שוב אמר לו המלאך ‘קום לך אתם’.

ו. מדוע היה בלעם בטוח בעצמו שיצליח לפתותו כביכול, ולקבל רשות לקללם ח”ו. ומדוע היה צריך את נס האתון כדי לבזותו כל כך. ומה היה עניין הקרבנות שהקריב.

ביאור הפשט

א. פחד מואב: רש”י מפרש שהפחד שלהם היה מחמת שראו שאפילו סיחון שהיו בטוחים עליו, לא עמד בפני בני ישראל. ומבאר ‘כלחוך השור את ירק השדה’ שכל מה שמלחך השור אין בו סימן ברכה. והרמב”ן מפרש שמואב היו אומה קטנה ולכן חששו יותר מאחרים, ואמנם לא חששו על עצמם כי ידעו שישראל אסורים להילחם בהם, אבל חששו שילחכו את כל סביבותם, וממילא יהיו צריכים לתת להם מסים. וראה באור החיים הקדוש שמבאר הקשר בין מואב למדין, ומה היו הסיבות שהביאו אותם לקרוא לבלעם.

ב. קללה: באור החיים הקדוש מבאר, שבוודאי מי שאין מגיע לו רע, לא יארע לו כלום על ידי קללה, כי קללת חינם לא תבוא. אבל יכול להיות בני אדם שמצד מעשיהם מגיע להם פורענות, אלא שהשם יתברך מאריך להם אף, או שיש להם זכויות שבשבילם מתעכבת הפורענות. ובאופנים הללו – אם מתעוררת מדת הדין, או שמגיע אדם ומקלל אותם – עלול להגיע אליהם הפורענות שמגיע להם.

ג. בלק ובלעם: בלק היה קוסם יותר מבלעם (רש”י והרמב”ן), אך בלעם היה ‘כוחו בפיו’ וכמו שאמר לו בלק ‘כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר’. ומחמת שידעו שכוחם של ישראל הם על ידי משה ‘שכוחו בפיו’, הוצרך לקרוא לבלעם שכוחו בפיו. [ובאמת, בלק לא כבד את בלעם כלל (וכמו שמבאר באור החיים בכמה מקומות בפרשה), איך שבלק התייחס אליו בבזיון, אלא שכלפי חוץ התנהג אליו בכבוד כי היה צריך לו. וכך דרכו של השקר שבאמת הוא מבוזה בעיני אנשיו בעצמו, כמו שאמרו חז”ל ‘סהדי שקרא אאוגרייהו זילי’].

ד. נבואת בלעם: בדברי רש”י מבואר שכדי שלא יהיה פתחון פה לאומות, נתן להם נביא כמו משה. אמנם בוודאי היה חילוק בצורת ההתגלות, שלא נתגלה אליו בכבוד אלא בדרך מקרה ובלילה (רש”י ורמב”ן). ובדברי האור החיים מבואר עוד חילוק שבלעם היה צריך להתנבאות על ידי ‘משל’ ולא ‘במראה’. ועדיין צריך ביאור.

ה. המשא ומתן: בדברי הרמב”ן מבואר שבתחילה אמר לו השם יתברך ‘לא תלך עמהם לקללם’, ואחר כך כשהתעקש, אמר לו: אם אתה רוצה לילך עמהם ‘כדי לברך’ אתה יכול לילך. אמנם בלעם לא אמר להם כך, אלא קם והלך עמהם, כביכול כדי לקלל. ועל זה ‘ויחר אף ה’ כי הולך הוא’, כי יש בזה חילול ה’ כאילו הסכים השם יתברך חלילה לקללם את בניו. וגם כשיראו אחר כך שלא קללם אלא ברכם, ייראה כאילו השם יתברך נמלך שוב ושוב, ובאמת ‘לא איש אל ויכזב’.

והאור החיים הקדוש מבאר, שמצד אחד רצה השם יתברך שלא ילך, כדי להראות שאינו מסכים חלילה לקלל את עם ישראל. אמנם מצד שני לא רצה למנעו, כדי שלא ייראה כאילו השם יתברך חושש שאם ילך יצליח ח”ו לקלל. ולכן בתחילה אמר לו ‘לא תלך’ כדי להראות לו שהוא שולט עליו, ואחר כך אמר לו שאם הוא רוצה הוא יכול לילך, כי אינו חושש מכך שילך.

אמנם הוסיף ואמר לו ‘אם לקרוא לך באו האנשים’, כלומר, אם אתה חושב שתרוויח מזה, אתה יכול לילך. ובזה רמז לו שאם יבדוק העתידות יראה שאינו הולך להרוויח מזה אלא להפסיד הכל. ואם היה בודק, בוודאי לא היה הולך, אבל מרוב שנאתו לא בדק, ועל זה ‘ויחר אף ה’ כי הולך הוא’.

ו. האתון והקרבנות: בדברי חז”ל מבואר שידע את השעה שהקב”ה כועס והיה בטוח שיקללם באותה שעה, אבל באותם ימים לא כעס. ובדברי רש”י מבואר, שהקריב קרבנות כנגד כל מה שהקריבו האבות. ולכן היה בטוח שיצליח לפתותו.

והרמב”ן מבאר סוד עמוק בעניין הקרבנות, ומבאר שרצה לעורר את רצון ה’ אליו על ידי הקרבנות [וכפי שיתבאר להלן]. ובאור החיים הקדוש מבואר שהקב”ה אסר לו לעסוק בענייני כישוף וכיוצא, אבל לא אסר לו לעסוק בעניינים שבינו לבין קונו, ולכן הוכרח לעסוק בקרבנות, תחת העיסוק בטומאותיו להבדיל.

ולגבי האתון, הרמב”ן מבאר שפתיחת פי האתון היה כדי להראותו שאין כחו בפיו אלא מהשם יתברך, ואם ירצה גם האתון ידבר. ואם כך, אל לו להעלות בדעתו שיוכל לקללם.

ביאור הפנימיות

בלק ובלעם הם שתי קליפות, שהם השורש של כל הטומאה שבעולם. והם אלו שעומדים בכל כוחם להסתיר ולמנוע את הקדושה – שלא תתגלה ותתפשט בעולם, ולכן כאשר בני ישראל רצו להיכנס לארץ ישראל, שזה הוא הרגע של התגלות הקדושה – הם התעוררו לפעול בכל כוחם כדי למנוע זאת, וכפי שיתבאר להלן על פי הספה”ק קדושת לוי וליקוטי הלכות (הלכות ברכת השחר ה).

השור ועשב השדה

והנה פעולת הקדושה – הוא לחבר את כל העולם להשם יתברך; דומם, צומח, חי ומדבר. והחיבור הזה נקרא בשם ‘כלחוך השור את ירק השדה’. כי החיבור להשם יתברך נעשה על ידי שיהודי משתמש עם הדברים שבעולם, ועושה בהם מצוות, וכך מתחברים כל הדברים שבעולם להשם יתברך.

אמנם יש דברים שאין בהם מצוות, וכגון ‘עשב’ שהוא גדל מעצמו ואין בו מצוות של ‘לא תחרוש בשור ובחמור’ ולא מתנות עניים, וגם אינו ראוי לאכילה ואין בו ברכת הנהנין וכדומה. ולכן סיבב השם יתברך שהשור אוכל את עשב השדה, ואחר כך כשאוכלים את השור, ובזה הרי יש הרבה מצוות, ממילא מתחבר גם העשב שבקרבו אל הקדושה.

ומזה חששו בלק ובלעם. כי ידעו שכאשר ייכנסו עם ישראל לארץ ישראל, אזי כל מקום וכל אומה שיכבשו, יתהפך על ידם לחלק מהקדושה. ואפילו מואב, שאינם יכולים להילחם בהם ולכבוש אותם, יכולים לעשות זאת באמצעות אומה אחרת שתכבוש את מואב, וכך יהפוך מואב לחלק מאותה אומה, ואז כשיכבשו את אותה אומה, ממילא יתקנו גם את מואב [כמו המהלך של השור ועשב בשדה] ולכן חששו מזה מאד.

בלק ובלעם – שתי קליפות

והנה בלק ובלעם הם שתי מיני קליפות, שונים זה מזה. וכמבואר בדברי הזוהר הקדוש, שבלק היה עסוק בכשפים על ידי ‘ציפור’, ובלעם היה עסוק ב’השגות’ של טומאה, על ידי כל מיני טומאה שטימא את עצמו, והלך להרי החושך (שנקראים ‘הררי קדם’) כדי ללמוד את החכמות הרוחניות של הטומאה.

נמצא שכח הטומאה של בלק, הוא כח של ‘כשפים’, דהיינו כוחות הטבע. וכח הטומאה של בלעם, הוא כח של ‘ידיעות’, דהיינו כוחות רוחניים. וכל אחד מהם יש בו סכנה מיוחדת שאין בחברו. הסכנה של בלק הוא שבא להילחם, וכנגד האמונה הוא מגלה כוחות של כשפים וכוחות הטבע, ובזה מחליש את האמונה. והסכנה של בלעם, הוא שאינו בא כלל להילחם, ואינו נראה כלל כרשע וכופר, אלא אדרבה כצדיק רוחני ובעל השגות, אבל הוא בא לשבש את האמונה בדרך רוחני, וכדלהלן.

בלק, נלחם בעיקר עם צעירי הצאן, שעדיין אינם יודעים בין ימינם לשמאלם, ולא התחנכו על האמונה הקדושה. והוא בא ומלמד אותם את חכמת הטבע, ובזה עוקר מהשורש את האמונה. ולכן עיקר חששו היו מ’כלחוך השור את ירק השדה’, כי זה בעצמו מה שהוא רוצה לעשות: לעקור את עשבי השדה שהם בני הנעורים.

אבל מול בני ישראל אינו יכול, כי יש להם את משה רבינו והצדיקים, שכבר חינכו אותם לאמונה. ולכן, היה צריך את הכח של בלעם, שהוא בא באיצטלא של צדיק שבא ללמד אמונה, אבל מסלף ומעוות אותה. ובאמת אין בו כח לא לברך ולא לקלל, אלא שהוא יודע מתי צריך להיות לפלוני ברכה, ובא ואומר לו כך וכך יהיה, ונדמה לפלוני שזה מחמת ברכתו ובאמת אינו כן. וכן יודע מתי הקב”ה כועס, ואז משתמש בזה ומקלל, ובאמת אינו מחמת קללתו.

משה ובלעם – זה לעומת זה

על בלעם נאמר ‘בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו’, וזה תמצית שיטתו של בלעם – לעומת שיטתו הקדושה של משה רבינו. ומחמת זה היה נדמה לו שיכול לפתות כביכול את השם יתברך, אבל בפרשה זו נתגלה השקר שב’שיטתו’.

יש שני מיני רצונות. יש את הרצון של השם יתברך – הן את הרצון הכללי לברוא את העולם, והן את הרצון הפרטי לברוא כל פרט שיש בעולם, ולחדש את העולם על כל פרטיו בכל יום ובכל רגע. ויש את הרצון הפרטי של כל אחד. דהיינו, שכל פרט שיש בעולם – יש לו רצון משלו, ולכן יש לו כביכול יישות משלו, ואינו מבוטל ונכלל בהשם יתברך מחמת הרצון הפרטי שיש לו.

והנה, התכלית של בריאת העולם – הוא כדי למלאות רצונו של השם יתברך, דהיינו לבטל את הרצון העצמי וממילא את היישות העצמית – ולהיכלל בהשם יתברך וברצונו. ובשביל זה צריך להתקרב לצדיקים ולקבל מהם את הרצון הכללי להתבטל להשם יתברך, ולקבל את התורה, שמלמדת איך לבטל כל רצון פרטי להשם יתברך.

שתי עיניים – שתי רצונות

אמנם יש כל הזמן ‘חיכוך’ בין שתי הרצונות. מצד אחד יש את הרצון של השם יתברך, ואנו רוצים להיות מחוברים לאותו רצון ולהיכלל בו, ומצד שני יש את הרצונות האישיים שלנו. ובמחשבה ראשונה נדמה, שעצם המציאות שיש כזה חיכוך אינו ראוי, אבל באמת – זה כל התענוג של השם יתברך, שיש כזה חיכוך כל הזמן, והאדם נמצא בתוך החיכוך הזה, וצריך בכל פעם לבחור לצד רצונו של השם יתברך.

ולכן יש לאדם שתי עיניים. העיניים מבטאות את הרצון של האדם, ושתי עיניים מבטאים שתי רצונות מנוגדים, העין הימנית פונה להשם יתברך, ורוצה את רצונו. והעין השמאלית פונה לעבר העולם, ורוצה את הרצונות שמנוגדים לרצון ה’. ועל זה אומר השם יתברך ‘ליבבתיני באחת מעינייך’, כלומר, אף שיש את העין השמאלית, אבל די לי בזה שעין אחת פונה אלי, ובזה יש די כדי לאהוב אותך בכל לבי כביכול.

אמנם הצדיקים שביטלו רצונם לגמרי, ואין להם שום רצון אחר חוץ מרצון השם יתברך – אין להם שתי עיניים אלא עין אחת, והם מעוררים זה לעומת זה גם למעלה. כי גם למעלה יש כביכול שתי עיניים, אחד של רחמים ואהבה, ואחד של דין וגבורה. ועל ידי שיש להם רק עין אחת – הם גורמים שגם למעלה יש רק ‘עינא חד דרחמי’.

בלעם – שתום העין

וזה לעומת זה, יש את בלעם, שהוא תכלית ההיפך, וגם לו יש רק עין אחת. כי אין לו בכלל שתי רצונות, אלא רק רצון אחד, דהיינו הרצון הפרטי שלו. ולא די לו בזה, אלא הוא רוצה כביכול להכריח ולבטל את רצון השם יתברך לרצונו, שהרי ‘בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו’. ולכן, כל חייו עסק לטמאות עצמו בתכלית הטומאה, כדי לבטא לגמרי רק את רצונו ושלא יישאר שום מקום לרצון אחר כביכול.

ובשביל הבחירה, עשה השם יתברך שנראה כאילו הוא הצליח, והגיע כביכול לאותם דרגות והשגות של משה רבינו, אלא שהוא הגיע לזה מתוך ביטול מוחלט של רצונותיו לרצון השם יתברך, והוא הגיע לזה מתוך עקשנות מוחלטת על רצונותיו, וביטול מוחלט של רצון ה’ כביכול. ולכן גם היה נדמה לו שיכול ‘לפתות’ את השם יתברך, שיסכים בהכרח לרצונו לקלל את ישראל ח”ו.

ולכן הקריב קרבנות כנגד האבות, עם כוונה הפוכה. כי האבות הקריבו כדי לבטל את הרצון הבהמי לרצון השם יתברך, והוא עשה זאת כדי להמשיך את רצון ה’ אליו. אמנם לא הצליח, ולא רק שלא הצליח אלא איבד את כל הכוחות שהיו לו, והכוחות האלו ניתנו לאתונו, להראות לו שאם כרצונו, אז לא רק הוא יהיה בעל השגה אלא גם בהמתו…

***

ובאותם ימים לא כעס השם יתברך, כי אמנם בכל יום יש שתי עיניים, ימין ושמאל. אבל באותם ימים שרצה בלעם להגביר את העין שמאל על העין ימין, הראה לו השם יתברך שבעצם אין עין שמאל אלא רק עין ימין. ואמנם בדרך כלל יש דין ויש משפט, אבל כל זה בינינו לבין השם יתברך. אבל כשהוא מתערב מבחוץ – אזי כלפיו, לא הביט און ביעקב, כי מאחר שיש לנו עין ימין, גם הוא כביכול מסתכל עלינו רק בעין ימין. ויש עוד להאריך בחלק הזה.

Podcast: Play in new window | Download

פרשת קורח היא הפרשה החמישית בסדר במדבר, והפרשה השלישית בסדר שאחר ‘ויהי בנסוע’ שעוסק בסיפור הנסיונות של דור המדבר. שתחילתו בפרשת בהעלותך במעשה המתאוננים, ואחר כך מעשה המרגלים, וכעת מעשה קורח [וכמו שכתב רש”י שזהו הסירחון הרביעי].

פרשה זו עומדת בפני עצמה, ומבוארים בה עניינים יסודיים ביותר. וכבר ציין רש”י ‘פרשה זו יפה נדרשת’, הן בדרך הפשט והן בדרך הפנימיות, ותמצית הפרשה מבואר במצות ‘ולא יהיה כקורח וכעדתו’ (שלדעת הרבה ראשונים הוא לאו דאורייתא) דהיינו שלא ללכת בדרכו של קורח, ובשביל זה יש להבין מה היה דרכו וממה צריך להיזהר ובאיזה אופן.

עניין זה מתבאר בהרבה ספרים, וכמה וכמה אופנים. ובספר ‘ליקוטי הלכות’ מבואר בזה עשרות דרכים, ובוודאי אי אפשר לבאר הכל בפעם אחת. אמנם לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין ליבטל ממנה, ובעז”ה נשתדל לבאר בדרך שהיא תמצית של כמה דרכים.

השאלות

א. ‘ויקח קורח’ – מהו הלשון ויקח.

ב. מה הייתה טענתו של קורח, ומה הייתה טענתם של דתן ואבירם, ומה הייתה טענתם של מאתיים וחמישים נשיאי עדה.

ג. מדוע בחר משה בעבודת הקטורת בדווקא כדי לברר על ידה את האמת. ומדוע לא מיד אלא רק למחרת בבוקר.

ד. מה היה הוויכוח בין משה רבינו לדתן ואבירם, ומדוע ביקש ‘אל תפן אל מנחתם’.

ה. מה הייתה הטענה ‘אתם המיתם את עם ה”, ומדוע הוצרך בירור נוסף על ידי המטות.

ביאור הפשט

א. ‘ויקח’: רש”י פירש שלקח את עצמו, כלומר שפירש עצמו מכל העדה. והרמב”ן פירש שלקח עצה, והאור החיים הקדוש פירש שלקח גדולה לעצמו.

וביאור דברי הרמב”ן, שבאמת היה לקורח אינטרס אישי [לקבל כהונה או נשיאות וכדלהלן] אלא שהבין שאינו יכול לבוא להדיא בטענה זו משום שאין זה מכובד. ולכן ‘לקח עצה’, כלומר הכין תכנית ו’אסטרטגיה’ באיזה אופן לבוא כדי שיתקבלו דבריו, ובעקיפין יוכל להגיע למטרתו האמתית.

[ובזה מובן גם כן, כל הליצנות שעשה (כמבואר ברש”י שטען טלית שכולה תכלת מפני מה צריכה ציצית. ובדברי חז”ל מבואר עוד כמה ענייני ליצנות שעשה). ולכאורה מה עניין הליצנות לגבי טענותיו והדברים שרצה להשיג. אלא שכל זה חלק מה’תכנית’ שהכין, והיה מורכב משתי חלקים; הראשון – לעשות את עצמו ‘מאן דאמר’, והשני לעשות מהצד השני שאינו בכלל ‘מאן דאמר’. ודו”ק].

ב. הטענות: קורח היה היחיד שרצה ‘להרוויח’, ונתקנא בכהונתו של אהרן ובנשיאותו של אליצפן. אלא שלשם כך בא בטענה שנוגע גם לבני ראובן [דתן ואבירם, ואון בן פלת], וכן בטענה שנוגע לשאר עם ישראל. הטענה הראשונה הייתה על שהחליף את הבכורות בבני לוי, ולכן באו שבט ראובן שהם הבכורות, ומתוך כך כבר ערער כל חלוקת הכהונה והנשיאות כאילו נעשה על דעת משה, ובזה עורר גם את שאר נשיאי העדה (ע”פ רש”י, רמב”ן, ואור החיים הק’).

ובאמת היה כאן שלשה חלקים: א. קורח – הוא זה שעורר את העניין, ובא כדי ‘להרוויח’. ועליו אמרו חז”ל ‘קורח שפיקח היה מה ראה לשטות זו’, ולא שאלו זאת על האחרים, כי האחרים נגררו אחריו. ב. דתן ואבירם – באו רק מתוך שנאה, וכפי שיתבאר בהמשך. ג. שאר הנשיאים והעם, לא באו מתוך שנאה ולא כדי להרוויח, אלא שנגררו אחר קורח ודתן ואבירם, וכמו דרך העולם שכשמעוררים על איזה עניין, בפרט אם נעשה על ידי אדם גדול כקורח, נראה כאילו אכן יש כאן נושא אמתי.

ובזה מובן מה שמובא בהמשך, שאמר השם יתברך ‘הרומו מתוך העדה ואכלה אותם כרגע’ ומשה השיב ‘האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף’. ולכאורה ממה נפשך, אם באמת לא חטאו מפני מה היה הווה אמינא ‘ואכלה אותם’ ח”ו, ואם כן חטאו, מה הטענה ‘האיש אחד יחטא’ והרי כולם חטאו. אמנם על פי האמור מובן, שהם חטאו אבל לא מעצמם. ובאופן כזה אין עליהם תביעה בעצמם, אבל יכולים להיות נענשים ‘יחד’ עם אחרים, ועל זה התפלל משה שלא ייענשו.

ג. קטורת: בדברי רש”י מבואר שנתן להם עבודה חביבה מן הכל שהיא הקטורת. והרמב”ן מבאר שהקטורת מברר מי הוא הראוי ומי לא, כמו שהיה אצל דתן ואבירם. והטעם שהמתין עד למחר הוא בשביל שיחזרו בהם (כמבואר בדברי רש”י ואור החיים הקדוש), והרמב”ן פירש שכבר הקטירו קטורת של בין הערביים והמתין לקטורת של הבוקר, וכן פירש באור החיים הק’, והוסיף עוד שלא יהיה להם טענה שבחר להם זמן שאינו עת רצון, ולכן המתין לבוקר שהוא עת רצון.

ד. דתן ואבירם: מבואר בדברי האור החיים, שאצלם היה רק שנאה ולכן טענו טענות של הבל ושטות, ולא רצו לדבר עמו בשום אופן. והנה יכול להיות כמה סיבות לשנאה; מחמת שררה יתירה, או מחמת נזק שעשה להם, או שפסק להם שלא לטובתם. ואת כל אלו שלל משה כשאמר ‘לא חמור אחד מהם נשאתי וגו’. ואם כן, אין זה אלא שנאת הרע אל הטוב. ומשכך, התברר שהם ‘כולו רע’, ולכן התפלל ‘אל תפן אל מנחתם’ כי אין בזה שום טוב, וקיצרתי.

ה. המטות: הטענה הייתה שהיה לו לתת להם עבודה אחרת חוץ מקטורת, כי קטורת ממית ח”ו. וגם טענו שאמנם הוברר שאהרן הוא הכהן ולא אחר, אבל לא הוברר ששבט לוי הם הנבחרים. ולכן הראה להם תחילה שהקטורת אינו ממית אלא אדרבה מציל מהמגפה, ועשה עוד בירור של המטות כדי לברר בחירת שבט לוי (ע”פ הרמב”ן ואור החיים הק’).

ביאור הפנימיות

בזוהר הקדוש מבואר שקורח רצה להפוך ימין ושמאל, כי כהן הוא ימין ולוי הוא שמאל, והוא רצה להחליף ביניהם. ובדברי חז”ל מבואר שנקרא ‘קרח’ על שם שעשה קרחה בישראל. ובפסיקתא איתא “אמר קורח, לא די שהוציאו אותי מכלל כהונה ומתנות אלא שגילח ראשי ועשה אותי סכל, מיד נתקנא למשה לערער, והוא לא ידע חוק פרה אדומה תהא כפרה על ישראל”. והוא מדרש פליאה.

ועוד איתא בדברי חז”ל (ב”ר יט,ב) “ארבעה פתחו באף, הנחש שאמר ‘אף כי אמר אלוקים’, שר האופים שאמר ‘אף אני בחלומי’, עדת קורח שאמרו ‘אף לא אל ארץ’, והמן שאמר ‘אף לא הביאה אסתר'” ע”כ. וגם זה צ”ב. ולהלן בעז”ה יתבאר העניין (על פי המבואר בליקוטי מוהר”ן סימן י, ובליקוטי הלכות בכמה מקומות).

ימין ושמאל

כל דבר שיש בעולם, מורכב משני חלקים; ‘גבול’ ו’תוכן’. העולם כולו הוא ‘צמצום’ כדי להיות כלי אל התוכן שהוא אור השם יתברך. הגוף הוא ‘כלי’ של אור הנשמה שהיא התוכן. כמו כן כל בית הוא צמצום וגבול בשביל להכיל את התוכן שיש בו. וכך כל ארון, כל כוס, בקבוק וצלחת.

מי מהם קודם – בוודאי שהכלי צריך להיות קודם השפע, כי בלי הכלי אי אפשר לקבל שפע. אבל מי התכלית והמטרה – בוודאי שהשפע והתוכן הוא המטרה. וזה ימין ושמאל, ולילה ויום, וחיצוניות ופנימיות, ועוד. שבכל אלו בוודאי צריכים את שניהם, וגם החלק שמשמש כ’כלי’ מופיע קודם – הלילה קודם היום, החיצוניות קודם הפנימיות, ותלמיד חכם קודם צדיק. אבל התכלית והמטרה הוא החלק של ‘התוכן’ – היום, הפנימיות, והימין.

כך הוא גם לגבי תלמיד חכם וצדיק. ההתחלה היא מלימוד א-ב, וכל חלקי התורה, וקיום המצוות ושולחן ערוך. שכל זה הוא ‘שמאל’, כי כל זה הוא גבול וצמצום – מה מותר ומה אסור, מה חייב ומה פטור,  מה כשר ומה פסול. והכללים האלו הם שווים בכל ישראל, וכל אחד חייב בהם בלי חילוק בין אחד לחברו, כי אלו הם הכללים וההגדרות והגבולות של היהדות.

אמנם, התכלית הוא להיות צדיק, דהיינו להתקרב להשם יתברך ולהיות דבוק בו. שזהו דבר שאינו שייך ל’גבול’ ול’כללים’, ואינו שווה בין אחד לחברו, אלא זהו דבר פנימי שאין לו גבול, ומשתנה מאחד לחברו ומשעה לחברתה. ואי אפשר לתת בזה כללים והלכות, לעשות כך או כך, אלא רק לספר שלשם צריך להגיע, ואיך, על ידי התורה והמצוות, ההלכות והגבולות, שהם כלי אל האור.

כהן ולוי

והנה קורח היה לוי, שהוא מצד השמאל. והוא מבטא את החלק של הגבולות והכללים. ובאמת, קורח היה לו שלימות בחלק זה, והיה נקרא ‘שר התורה’ (כמבואר בספרים). כי מצד הכללים לא היה חסר לו כלום, והיה לו כלים שלמים וגמורים.

אמנם יש את הכהן שהוא ימין, והוא מבטא את ההתקרבות להשם יתברך, על ידי עבודת הקרבנות, והדלקת המנורה, ועל ידי זה הוא ממשיך את השפע ואת החסד. ושניהם צריכים זה לזה, כי הכהן צריך את השמירה של הלוי, שהוא הכלי, והלוי צריך לשמש את הכהן – בעבודת הקרבנות ובנשיאת כפים, כדי להכניס את התוכן אל הכלי.

והנה קורח לא רצה להכיר בכך, ולא רצה לקבל שיש גם ימין, אלא סבר שהשמאל הוא כל העניין ואין צריך עוד לשום דבר. וכתוצאה מכך, לא היה יכול לקבל שיש דבר שהוא ‘למעלה’ ממנו, שהרי מה שייך יותר שלימות מלקיים כל מצוה וכל הלכה בדקדוק. וגם לא היה יכול לקבל שיש תועלת ממי ש’למטה’ ממנו, שהרי לפי הכללים הוא ‘חסר’.

ואהרן הכהן היה ההיפך ממנו בשתי הדברים: מצד אחד – היה ‘למעלה’ מקורח, וקורח היה צריך לשמשו. ומצד שני, דווקא אהרן הכהן הוא זה שהיה מאיר פניו לכל אחד, אפילו לחלשים ולרחוקים, והיה מקרב כל אדם בסבר פנים יפות. ושני דברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם ה’שמאל’, רק עם ה’ימין’ שעוסק ב’תוכן’ ולא בגבולות, והתוכן הוא מצד אחד גבוה יותר, ומצד שני יש תוכן אצל כל אחד, לפי מה שהוא, אפילו אם הוא חלש ורחוק.

הוויכוח והליצנות

וזה היה הטענה של קורח, שכל העדה כולם קדושים – כי מצד הכללים וההלכות, אין חילוק בין אחד לחברו, אלא כולם שווים. ואזי, צריך למדוד מי הוא יותר שלם ומתאים לכללים. ומהבחינה הזאת, הוא זה שמתאים יותר להיות ‘הגדול’, כי לא היה לו שום פגם [ואילו אהרן היה לו איזה פגם מחמת העגל].

וגם הלך ועשה ליצנות, כשטען ‘בית מלא ספרים’ ו’טלית שכולה תכלת’, כי לפי דרכו שהכל הולך לפי החיצוניות והכללים, אם כן אדרבה כשיש בית מלא ספרים, הוא חשוב הרבה יותר מבית ריק מספרים שיש בו מזוזה, וכן טלית שכולה תכלת.

אמנם לפי האמת אינו כן, כי אין שום צורך בבית מלא ספרים ובטלית שכולה תכלת, כי התכלית אינו החיצוניות אלא הפנימיות, והפנימיות מושגת על ידי מזוזה ועל ידי חוט של תכלת, ואזי גם אם הבית ריק מספרים והטלית לבנה, יש בו את התוכן הזה.

וזה מה שאמר לו משה ‘בוקר ויודע ה”, כלומר, כשם שיש גבולות בעולם של ערב ובוקר, ואי אפשר להחליף ביניהם, כך יש גם כללים פנימיים של ימין ושמאל, ואי אפשר לאחד בלי השני. ולכן נתן לו את עבודת הקטורת, שהוא הכח המקשר בין החיצוניות לבין הפנימיות [כמו שהתבאר בפרשת שמיני], ועל ידי זה נתברר טעותו של קורח.

העונש

והעונש שלו היה שנבלע באדמה, שהוא תכלית החיצוניות. כי כל אדם אמנם עומד על האדמה, אבל זקוף כלפי השמים, כי הוא כלי אל הפנימיות, אבל אם הוא מפריד את החיצוניות מהפנימיות, אם כן כולו צריך להיות בתוך האדמה.

וכמו שעושים למת, שאז נפרדת הנשמה מהגוף – הנשמה שהיא הפנימיות עולה למעלה, והגוף שהוא החיצוניות נטמן למטה בתוך האדמה. וקורח לא ידע סוד פרה אדומה, שמגלה את הקשר בין החיצוניות לפנימיות אפילו לאחר שנפרד הגוף מהנשמה ומגלה שעדיין יש איזה קיסטא דחיותא גם במת, ולכן אינו מטמא ויש לו תחיה, אבל קורח שלא האמין בפנימיות נאבד לגמרי בתוך האדמה.

ויחד עם קורח היו דתן ואבירם שהיו רע גמור, ובזה התגלה שמי שמפריד את החיצוניות מהפנימיות, גם אם בחיצוניות הוא שלם בתכלית השלימות, הוא גם כן רע גמור ושווה לגמרי למי שאין לו גם את החיצוניות. ולכן קורח ודתן ואבירם נענשו באותו עונש ובבת אחת.

ולכן נאמר ‘ויקח’ קורח, שלא רצה לשמש ככלי אל התוכן, אלא רצה לעשות מציאות מהחיצוניות, שזה מתבטא בלשון לקיחה. כי ‘הליכה’ הוא תנועה של ‘מכאן לשם’, שמחבר עצמו אל דבר אחר, ואילו ‘לקיחה’ הוא תנועה של ‘משם לכאן’, שמפריד עצמו מדבר אחר שאמור להיות מחובר אליו.

וההיפך מזה היה המטה של אהרן, שאף שהיה חיצוניות גמור, פרח פרח והציץ ציץ ויגמור שקדים, שהתגלה התוכן שיש בו, כי זה היה כחו של אהרן – לגלות הפנימיות אפילו מתכלית החיצוניות.

‘אף’ ו’אלף’

ובזה מתבאר דברי המדרש: ארבעה פתחו באף. אלו הארבעה כולם הפרידו את הכלי מהתוכן. הנחש פיתה את אדם וחוה שלא להיות תלוי בהשם יתברך אלא להיות בעצמם כאלוקים. ולשם כך השתמש בטענות שכליות וקל וחומר, שהם כלי השכל החיצוניים. וכן שר האופים לא הבין מה החילוק בינו ובין שר המשקים, ואמר ‘אף אני בחלומי’, כטוען ‘אין שום חילוק בינינו’, ובפנימיות היו שונים לגמרי ששר המשקים היה טוב ושר האופים היה רע, וכן המן סבר שאם אסתר הביאה אותו אות הוא שהוא עולה למעלה, ולא ידע שזה בעצמו מפלתו, וכך גם אצל קורח.

וכל זה מחמת שלא הכניסו את ה’למד’ בתוך ה’אף’. שהלמד ראשו פורח באויר, ומבין שצריך ללמוד את הפנימיות. ובשביל זה גילחו לקורח את שערות ראשו, שהם מותרות המוחין, כדי שיחפש לקבל פנימיות המוחין, והוא לא קיבל את הדברים, ולכן נשאר ‘אף’ שהוא שליטת הדינים ששורשם משמאל. אמנם לאחר שנבלע הוא אומר ‘משה אמת ותורתו אמת’.

Podcast: Play in new window | Download

פרשת בהעלותך היא הפרשה השלישית בסדר במדבר, והיא נחלקת לשלשה ספרים. החלק הראשון הוא המשך לפרשת במדבר ופרשת נשא, וממשיך לבאר עניין הלויים, הדגלים והמסעות. החלק השני הוא פרשת ‘ויהי בנסוע הארון’ שנחשב לחומש בפני עצמו, והחלק השלישי מתחיל לספר את הנסיונות שהיו וממשיך בזה בפרשיות הבאות.

אמנם בתחילת הפרשה – יש פרשיה שעומדת בפני עצמה, ולכאורה אינה שייכת כלל לסדר הדברים, והוא פרשת ‘בהעלותך את הנרות’, שעוסק בציווי הדלקת המנורה בבית המקדש. ולכאורה אינו שייך לכאן ואדרבה, מפסיק באמצע העניין.

עניין זה כבר נכתב בתורה שני פעמים – בפרשת תרומה [והעלה את נרותיה, והאיר על עבר פניה], ובפרשת תצוה [ויקחו אליך שמן זית זך, וכל הפרשה]. וכאן יש כמה פרטים שהתחדשו וכדלהלן, אבל צריך להבין מפני מה נכתב כאן, ומתוך כך נלמד יסודות נפלאים לעבודת ה’.

התמיהות שבפרשה

א. ‘בהעלותך את הנרות’ – מפני מה נכתב כאן פרשה זו, אחר שכבר נכתב בפרשת תרומה ופרשת תצוה. ומדוע נכתב כאן באמצע סדר חנוכת המשכן ועבודת הלוויים.

ב. ‘אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות’ – מהו פני המנורה, ומדוע צריך שיאיר באופן הזה. כמו כן, לכאורה מאירים רק ‘ששת הנרות’ אל מול פני המנורה ולא ‘שבעת הנרות’.

ג. ‘ויעש כן אהרן’ – מפני מה צריך לציין זאת, וכי יעלה על הדעת שלא עשה כן.

ד. מפני מה צריך לציין שהמנורה הייתה עשויה מקשה זהב.

ביאור הפשט

א. פרשת המנורה: בדברי רש”י מבואר (מדברי חז”ל) שכשראה אהרן חנוכת המזבח, חלשה דעתו שלא היה לו חלק בזה. אמר לו משה שלך גדולה משלהם שאתה מטיב ומעלה את הנרות.

והרמב”ן תמה, איזה חלישות הדעת היה לו, והרי אהרן יש לו עבודת הקטורת, מנחת חביתין, עבודת יום הכיפורים, והוא ‘קדוש ה’ עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלוקינו’, והוא בעצמו הקריב את קרבנות הנשיאים.

וביאר הרמב”ן, שהחלישות הדעת היה על שלא היה לו חלק ב’חנוכה’ של המזבח, ועל זה אמר לו שיש לו חלק ב’חנוכה’ אחרת – והוא נס חנוכה שהיה על ידי המנורה. ומה שאמר לו ‘שלך גדולה משלהם’ הוא משום שחנוכה זו היא לדורות, גם בזמן שאין בית המקדש קיים.

והאור החיים מבאר שבהטבת המנורה, צריך להסיר את הנרות בכל יום ולהחזירם, וכיון שהמנורה פסולה בלי הנרות, נמצא שבכל יום הוא מכשיר את המנורה מחדש, ואם כן הוא עושה ‘חינוך’ בכל יום.

[ומה שהתחדש בפרשה זו, הוא כמה דברים. א. ‘בהעלותך’ עד שתהא שלהבת עולה מאליה. ב. ‘אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות’. והרמב”ן מבאר שהתחדש גם כן שמעכב ‘מנורה’ ו’מקשה’].

ב. פני המנורה: באור החיים מבואר, על פי דברי חז”ל (שבת כג) על המנורה ‘וכי לאורה הוא צריך, והלא כל ארבעים שנה שהלכו במדבר לא הלכו אלא לאורו, אלא עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל’, והעדות היא על ידי נר מערבי שדולק בכל יום כל היום. וכיון שכל התכלית של המנורה הוא העדות הזאת – צריך שכל הנרות יאירו אל הנר הזה, להראות בפירוש שכל עניינם אינו ‘לאורה’ אלא ‘לעדות’.

ובדרך רמז מבאר ש’פני המנורה’ רומז לישראל, ו’שבעת הנרות’ רומז לשבעים אומות, וכולם מכוונים לישראל, וצריכים לשמשם. ולעתיד לבוא יתבטלו לגמרי.

ג. ויעש כן אהרן: בדברי רש”י מבואר ‘מלמד שלא שינה’, והוא תמוה וכי יעלה על הדעת שישנה. והרמב”ן מבאר שאהרן הכהן השתדל לעשות מצוה זו בעצמה ולא ליתן לאחרים, אף שכשרה בכל כהן, וזאת משום שהיא ‘רומזת לדבר עליון וסוד נשגב’ (ולא באר מהו הסוד).

והאור החיים הקדוש באר לפי דרכו שהיה כאן ציווי מיוחד לעשותו באופן שמפרק המנורה ובונה אותה מחדש, ועל זה יש הדגשה שעשה כן. ובשם קדושת לוי ידוע, שמרוב התלהבות היה יכול לשפוך השמן וכדומה, והעיד הכתוב שעל אף גודל ההתלהבות – עשה הכל כשורה.

ביאור הפנימיות

בדברי הרמב”ן האמורים, מבואר שהמנורה ‘רומזת לדבר עליון וסוד נשגב’. ופנימיות העניין מבואר בליקוטי מוהר”ן (סימן כא), שהמנורה וכל פרטיה, רומזת לשכל אלוקי שעלינו לזכות להשיג, ועל פי פרטי המנורה יתבאר איך זוכים לזה, וכדלהלן.

אחור וקדם

השכל של אדם דולק כמו נר. כמו שהאש הוא דבר רוחני ומופשט, ובכל זאת אינו יכול לדלוק אלא על ידי שמן ופתילה גשמיים; כך השכל הוא כח רוחני ומופשט, אבל אינו יכול ‘לדלוק’ אלא על ידי השמן והפתילה, שהם הגוף והשמנים שבו [ולכן כשאדם רעב (שהגוף-הפתילה חלשה) ובעיקר כשהוא צמא (שאז אין מספיק שמן) – קשה לו לחשוב.

על אדם הראשון נאמר ‘אחור וקדם צרתני’, ובפשטות הכוונה שברא בו שני פרצופים מפנים ומאחור – שלו ושל חוה. אבל בפנימיות הכוונה היא שיש בו שני מיני שכל; אחד מכונה בשם ‘אחור’ והשני מכונה בשם ‘קדם’.

שכל ‘אחור’ – הוא השכל המוכר והרגיל. שבו אדם לומד דבר בצורה מסודרת שלב אחר שלב, תחילה את האותיות, אחר כך את הנקודות, קריאת מלים, הבנת הכתוב, וכך ידיעה אחר ידיעה, עד שהשכל שלו נבנה. השכל הזה הוא קר ויבש – כי הוא קולט נתונים, ואוגר אותם במוח כמו מחסן. ואין לזה בהכרח השפעה ישירה על חייו.

שכל ‘קדם’ – הוא שפע אלוקי, דהיינו הארה שמגיע ‘מלמעלה’ – לא על ידי לימוד מסודר והבנה עקבית, אלא מאיר פתאום במוחו של אדם כמו ברק, שמציף אותו באור ותופס אותו. והשכל הזה אינו ידיעה בעלמא, אלא ידיעה מהותית שמבעירה את הלב ותוספת אותו.

ביטול הבחירה

עיקר האדם הוא השכל ‘קדם’. כי כל הידיעות שאדם לומד ויודע – עדיין איננו הוא בעצמו. וכפי שידוע על אריסטו ימ”ש, שתפסו אותו במעשה מגונה, וכשהתפלאו אמר ‘כעת אני לא אריסטו’. ומעשים שבכל יום, שיכול אדם לתת הרצאה על נושא מסוים, כשהוא בעצמו לא מקיים את דברי עצמו [כמו לדבר על סכנת עישון, תוך כדי עישון]. וכל זה משום שהשכל של אדם – מנותק ממנו ואיננו חלק מעצמיותו. ורק שכל ‘קדם’ – דהיינו הארה ש’תופס’ אותו, הוא זה שהופך להיות הוא בעצמו.

המבחן של זה הוא ‘ביטול הבחירה’. כלומר, למרות שבעצם יש בחירה לכל אדם על כל דבר שבעולם, לטוב או לרע ח”ו – למעשה ברוב הדברים אין באמת בחירה, כי רוב הדברים הם ‘מחוץ’ לבחירה, לטוב או למוטב. ולמשל, לרוב שומרי תורה ומצוות אין בחירה אם לחלל שבת במזיד, נמצא שלגבי זה יש ‘ביטול הבחירה’.

ביטול הבחירה הוא תוצאה של ‘שכל קדם’. כי כל ידיעה שתופסת את האדם, והופכת להיות חלק ממנו – הוא לא יכול לעשות אחרת מכך. ונקודה זו – היא ההגדרה היחידה לדרגה של אדם. מה שמבדיל בין אדם שפל שבשפלים – לבין הצדיק הגדול ביותר, הוא רק בנקודה זו – כמה ‘שכל קדם’ יש לו, דהיינו כמה ביטול הבחירה יש לו. עד שאצל משה רבינו – לא היה בחירה על שום דבר, רק על דברים שלא שמע בפירוש, והיה צריך להכריע מעצמו מה רצון ה’ (ראה ליקוטי מוהר”ן סימן קצ).

שבעת הנרות

השאלה היא איך זוכים להגיע לשכל קדם. בשלמא שכל אחור – הוא דבר שכל אחד יכול; פשוט לפתוח ספר ולהתחיל ללמוד, ידיעה אחר ידיעה ופרט אחר פרט. אבל שכל קדם – שהוא הארה שמגיע מלמעלה, איך אפשר לגרום שנזכה לזה.

התשובה לזה הוא מעשה המנורה. המנורה הוא הארת השכל כאמור, ובעיקר הוא מרמז על ‘שכל קדם’, שהוא נקרא ‘פני המנורה’. [כי ‘פנים’ ו’קדם’ היינו הך, ושניהם הם להיפך מ’אחור’]. ובכדי לזכות לזה צריך ‘אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות’, שכל שבעת הנרות יאירו, ואז יכולים לזכות ל’פני המנורה’.

שבעת הנרות – הם שבעה נקבים שיש בראשו של אדם; שתי עיניים, שתי אוזניים, שתי נקבי החוטם, והפה. שהם הצינורות של המוח, ודרכם הוא ניזון. אדם שאין לו את הנקבים האלו – בעצם אין לו מוח, כי המוח שלו ריק וחלול, ואין בו שום שימוש. ורק על ידי הנקבים האלו – המוח ניזון ומתמלא, ואז יש לו משמעות.

דרך הנקבים האלו – יכולים להכניס דברים טובים או חלילה רעים. ולכן יש שתיים מכל דבר – כי יש עין ימין כדי לראות טוב, ועין שמאל כדי לעצום מראות ברע, וכן בחוש השמיעה, וכן בחוש הריח [שמרמז על ‘הרגשה’]. וגם בפה צריך לשמור על חוש הדיבור שיכניס רק דברים טובים ולא דברים רעים [ולהלן יתבאר מדוע יש רק פה אחד].

כאשר שומרים על נקיות שבעת הנקבים – שהם ‘שבעת הנרות’ – אזי המוח נקי, וכשהוא נקי הוא יכול לקבל הארה ושפע אלוקי. כי בעצם יש לאדם הרבה שפע אלוקי [על ידי המאמץ של השכל אחור, ואין כאן מקומו], אלא שהוא נשאר ‘מבחוץ’ ואין לו מקום להיכנס. וכשהמוח מתפנה מכל הדברים האחרים ש’תופסים’ אותו – ממילא יש מקום לשפע אלוקי להיכנס.

פני המנורה

אמנם העצה הזו בעצמה – צריכה עצה. כי סוף סוף בני אדם אנחנו, ויש יצר הרע ונסיונות, ולא תמיד זוכים לקדש את שבעת הנרות כראוי. בפרט העיניים והאוזניים – שמוכרחים להיות פתוחים, ואי אפשר להינצל לגמרי מראיות ושמיעות שאינם טובות.

והעצה לזה הוא ‘הידיעה והבחירה’. ובזה יתבאר מדוע יש רק פה אחד, הלא גם בדיבור יש דיבור טוב ודיבור שאינו טוב. אך הביאור הוא, שכל הדיבורים נכללים בשתי הגדרות בלבד – אמת או שקר. אמת – כולל כל הדיבורים הטובים, ושקר כולל כל הדיבורים הפגומים.

אמנם כשעוסקים בעניין ‘אמת’ – יש אמת ויש אמת לאמתו. כלומר, בוודאי האמת הוא שצריך לדבר רק דיבורים טובים, ולקיים את התורה, ולשמור כל החושים, ולא לפגום כלל וכלל. אבל האמת לאמתו הוא – שגם את הרע וגם את הנסיונות, והנפילות והמכשולות – ברא השם יתברך, כי אין עוד מלבדו. ואמנם אין אתנו יודע עד מה, לשם מה עשה את זה, ולכן אין לנו רשות לחשוב על זה ולהתעסק עם ‘הידיעה’ הזאת אלא רק להתעסק ב’בחירה’, אבל סוף סוף הידיעה הזאת היא האמת לאמתו.

ולכן יש רק פה אחד, כי בסופו של דבר – אין באמת אמת ושקר, אלא רק אמת, כי רק השם יתברך נמצא כאן ותו לא. וכשאדם יודע זאת ומאמין בזה באמונה שלמה – דווקא אז יש לו את הכח לברר את הטוב מן הרע, ולבחור בטוב ולהרחיק את הרע. ואז יש כח לשני עיניים ואוזניים ונקבי החוטם.

וזה גם כן הכוונה ‘אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות’ – פני המנורה הוא הפה שהוא באמצע, ולמולו יכולים להאיר את העיניים והאוזניים והחוטם, כי רק כשמאמינים ב’ידיעה’ ויודעים שיש רק ‘פה אחד’, ורק אמת אחת – אז יכולים להאיר את שבעת הנרות [ולכן נקרא ‘שבעת הנרות’ אף שהם רק שש, כי בהעלם נרמז בהם גם ‘הפה השני’ שאינו קיים].

שלך גדולה משלהם

קרבנות הנשיאים – הם עבודה של ‘בירורים’. כי הקרבת הקרבן הוא עבודה של בירור הטוב מהרע [כמו שהתבאר בפרשת ויקרא], וזה אפשר רק בבית המקדש, ששם רואים את האמת ומכח זה יכולים לברר הטוב מהרע. אבל כשאין בית המקדש – אין את הכח הזה.

אבל אהרן קיבל את עבודת המנורה, שזה לא רק בזמן בית המקדש – אלא לדורות. כי המנורה מאיר את אור הידיעה [של ‘פני המנורה’], ועל ידי זה מקבלים כח של בחירה בכל עת וזמן ומצב. ובזה ניחמו משה ‘שלך גדולה משלהם’.

וזה הטעם שהמנורה צריכה להיות ‘מקשה’ – כי חייב להיות מקשה אחת של ידיעה ובחירה, של פני המנורה ושל שבעת הנרות. כי אם לא כן – דהיינו אם חסר את הידיעה, אין כח לבחירה, ואם אין בחירה, אין משמעות לידיעה. ולכן דווקא כאן הוכרח לחזור ולהדגיש שהמנורה היא ‘מקשה’.

Podcast: Play in new window | Download

פרשת בחוקותי – הוא סיום חומש ויקרא, ולא רק חומש ויקרא – אלא סיום סדר המצוות [משום שבחומש במדבר אין עוד מצוות, אלא רק סיפור הדברים של דור המדבר, וחומש דברים הוא ‘משנה תורה’].

ומשום שהוא סיום סדר המצוות, מופיע בפרשה זאת סדר ‘הברית’ על כל המצוות, שכולל בתוכו ברכות על קיום המצוות, ותוכחה על אי קיומם. ובזה נכנסו באלה ובשבועה לברית על קיום התורה לעולם ועד.

סדר זה מופיע פעמיים בתורה – בפרשת בחוקותי, ובפרשת כי תבא. ואת שניהם קוראים בסמוך לראש השנה; קודם חודש תשרי, וקודם חג השבועות (שגם הוא נחשב ראש השנה), משום ‘תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה’, כמובא בגמרא (מגילה לא).

קריאת פרשה זו, יש בה עונג ושמחה מצד אחד – כששומעים את הברכות, אבל גם צער ופחד מצד שני – כששומעים את התוכחה. אמנם לכשנבין מהות התוכחה – נראה שגם קריאת החלק הזה, יש בה שמחה והתרגשות, לא פחות ואף יותר מהחלק של הברכות. [וכמובא על המגיד מקאז’ניץ שכשהיו קוראים החלק הזה, היה משמיע תנועות של הנאה ותענוג. וכפי שניתן להבין מדברי הגמרא בעצמה – שעל ידי עצם הקריאה, פועלים ש’תכלה שנה וקללותיה’].

התמיהות שבפרשה

א. ‘אם בחוקותי תלכו, ואת מצוותי תשמרו’ – צריך להבין כפל הלשון.

ב. סדר הברכות מתאר מצב של עולם מתוקן – באוכל, בבריאות, בשלום, ובהצלחה גשמית ורוחנית. האם היה איזה זמן שהתקיימו כל הברכות הללו.

ג. ‘ואם לא תשמעו לי’: א. לכאורה די בזה שאין את הברכות, ומדוע צריך גם את כל התוכחה. ב. מדוע הקללות הם הרבה יותר מהברכות. ג. מהו עניין מספר ‘שבע’ שמופיע לאורך כל הקללות, ומהו הלשון ‘אף אני’. ד. האם אפסה תקוה, והרי לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואם אין מקיימים את התורה כראוי – עומדים בפני ענשים כבדים כאלו רח”ל, ונראה מזה כאילו נשתנינו חלילה לרעה מכל אומות העולם, שאינם עומדים בסכנה זו. ה. מהו הדגש ‘אז תרצה הארץ את שבתותיה’, וכי זה כל העניין.

ד. אחר כל התוכחה מסיים הכתוב ‘אלה החוקים והמשפטים וגו” כאילו מסיים את התורה. ומיד לאחר מכן באים בכתוב עוד כמה מצוות, שלאחריהם נכתב שוב ‘אלה המצוות אשר ציוה ה’ את משה בהר סיני’ ובזה נשלם הפרשה והחומש. וצריך ביאור הכפילות, ומדוע באמת לא נכתבו המצוות הללו קודם לכן.

ביאור הפשט

א. בחוקותי תלכו: רש”י מבאר שאינו הולך על קיום המצוות, כי על זה כבר נאמר ‘ואת מצוותי תשמורו’, אלא בא לומר ‘שתהיו עמלים בתורה’. וצ”ב הרי עמל התורה אף הוא חלק מהמצוות, ואם כן, כבר נכלל גם הוא ב’את מצוותי תשמרו’. וגם צריך להבין מהו הלשון ‘הליכה’. [ובאור החיים הקדוש ביאר בארבעים ושניים אופנים כידוע, והדברים נפלאים ומאירים].

ב. הברכות והקללות: בדברי הרמב”ן מבואר, ש”לא השיגו ישראל מעולם לברכות האלה בשלמותן, לא הרבים ולא היחידים מהם, [וזאת משום] שלא עלתה זכותם לכך, ועל כן תמצא לרבותינו ז”ל שיזכירו בפסוקים האלה ‘לעתיד לבוא’ [ומביא לזה כמה דוגמאות]’. כלומר, באמת הברכות האלו יכולים להיות בכל זמן, אלא שצריך לזה שלימות קיום התורה, ולכן יהיה זה רק לעתיד לבוא.

לעומת זאת, בדברי התוכחה מבאר הרמב”ן שכל התוכחה הכתובה כאן התקיימה בגלות בית ראשון, והתוכחה שבפרשת כי תבא התקיימה בגלות הזאת של בית שני, ומוכיח זאת בכמה עניינים. ויש כאן קצת תימה, שהברכות לא התקיימו ואילו התוכחה התקיימה.

ג. התוכחה: בדברי רש”י מבואר שאין הקללות אמורות במי שאינו מקיים המצוות, אלא במי שמואס בהם וגועל אותם, ואף מואס באחרים העושים ומונע מהם, ומלבד זה גם כופר בעיקר. ואם כן, במי שרק אינו מקיים המצוות כראוי, יש רק מניעת הברכות אבל לא תוכחה. [ומה שמתחיל הפסוק ‘ואם לא תשמעו לי’, מבאר האור החיים הקדוש, שיש כאן סדר של השתלשלות, שכל אחד גורר את חברו – ועלול לבוא מתוך כך חלילה לכפירה בעיקר].

ד. ‘שבע’, ו’אף אני’, ו’שמיטה’: הרמב”ן מבאר שכל זה מרמז על השכינה, שנקראת ‘שבע’ ונקראת ‘אני’, והיא זאת שמוכיחה את ישראל, ולכן מובן שעיקר התביעה הוא על השמיטה, שנוגע אל השכינה [כפי שהתבאר בפרשת בהר]. ועדיין צריך למודעי.

ביאור הפנימיות

כל סדר הברכות והתוכחה נקראים בלשון הכתוב ‘ברית’. ובזוהר הקדוש על הפרשה מבאר באריכות גדול הרחמנות שיש להשם יתברך אלינו, מתוך האהבה והשייכות שיש לו עמנו, ומבאר בדרך פלא את כל התוכחה, בדרך של אהבה המקלקלת את השורה, ההיפך הגמור ממה שנראה לכאורה מעצם הדברים.

שני משלים נפלאים

התוכחה מגיע כאשר המערכת איננה כשורה, והקשר אינו בנוי בצורה בריאה כביכול, ומן ההכרח לשנות מן הסדר הקבוע ולהפעיל סדר של עונש ותוכחה. אבל האופן בו העניין נעשה, והתכלית של זה – הם נפלאים מאד, ומתוארים בדברי הזוה”ק בשני ‘משלים’ עיקריים.

המשל מבוסס על הקשר בין המלך לבנו, שבמצב כתיקונו הבן נמצא בארמונו של אביו, סמוך על שולחנו, והם מתענגים זה על זה, והבן אינו חסר דבר לא בגוף ולא בנפש. אבל כשהבן אינו מתנהג כשורה, נאלץ אביו להרחיקו משולחנו ומארמונו, ולפעמים אף ממדינתו.

אמנם ברור, שאין רצון המלך בשילוחו של בנו לאבדון, אלא רק כדי לעורר אותו לחזור לתיקונו. ולשם כך, הוא שולח את ‘המטרוניתא’ יחד עם בנה, ומרוב געגועיו אליה, הוא מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות, משגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים – כדי לראות אותה, ומתוך כך גם את בנה, ועל ידי זה הוא מתעורר ברחמנות להשיבו אליו. [כדאי מאד לראות את הלשונות בפנים, בפרט בימים של הילולא דרשב”י, לשונות שמעוררים מאד את האהבה והגעגוע והרחמנות].

והיה, אם עדיין לא חזר הבן לתיקונו, ואביו נאלץ לשלחו מחוץ למדינתו – ושם הוא נמצא בסכנה ליפול לידי ליסטים או חיות רעות, או לידי האויבים, ומי יודע אם יחזור חי לביתו – אזי אביו בעצמו הולך עמו לגלות, ועוזב את ביתו ארמונו ומדינתו להיות עם בנו, עד שישוב לתיקונו.

ולכן, כל התוכחה נאמרה באופן של ‘שבע’, ושבע פעמים שבע – כי כל התוכחה אינה באופן של גירושין ושילוח, בלי שום השגחה – אלא הכל על ידי השכינה שהיא ה’מטרוניתא’, שנקראת ‘שבע’ ונקראת ‘אני’. להלן נבאר משמעות העניין, ומתוך כך נבאר בעז”ה את הפרשה והעניין.

המלכות – בתיקונה או בקלקולה

פרשה זו הוא כאמור סיום סדר המצוות שבתורה. ולכן, בפרשה זו באה התורה לבאר לנו מהות קבלת ושמירת התורה והמצוות – שאינם רק ‘דבר מלך שלטון’, אלא יש כאן תהליך פנימי שמתרחש על ידי זה, ולכן, יש לזה תוצאה ניכרת בעולם – לכאן או לכאן.

בני ישראל – הם השכינה הקדושה, כי על ידינו מתגלה מלכותו והשראתו יתברך בעולם. כשאנו מקבלים את התורה, ומקיימים את המצוות – אנו ממליכים אותו יתברך, ומגלים אותו בעולם. וזה נקרא ‘שבע’, דהיינו המדה השביעית שהיא ‘המלכות’ ו’השכינה’ הקדושה, כלומר, גילוי מציאותו, מלכותו, והשראתו יתברך בעולם.

וכשהמלכות מתוקנת, אזי כל העולם מתוקן. כל השפע בא כתיקונו, הגשמים והפירות והפרנסה. וגם הגופות בריאים ויפים, ואין שום מלחמה ומחלוקת, רק שלום ושלוה. וזה יהיה כאשר יגיע העולם לתיקונו, ויתגלה מלכותו יתברך בשלמות, ואז נראה את התוצאה של כל מה שעשינו, שיהיה עולם מתוקן – ברוחניות ואף בגשמיות.

אמנם, כאשר אין זה כראוי ובשלמות, והיינו בזמן הזה שעוד לא הגיע העולם לתיקונו – אזי רואים רק חלק מהתיקון והברכה; יש גשמים, פרנסה ובריאות – אבל רק חלקי, או מתוך יגיעה וקושי. וכן שאר העניינים. וכאשר לא רק שאינו כראוי בשלימות, אלא גם נפגם המלכות, ועם ישראל אינם עוסקים כלל לגלות את מלכותו והשראתו – אזי המלכות והשכינה נמצאת בגלות. ואז מתעורר השם יתברך להוכיח את בניו האהובים – כדי לעורר אותם מחדש אל הברית והמלכות, כדלהלן.

שמד מול רצון

בכל ‘ברית’ וקשר – יש שני מצבים בלבד: שמד או רצון. ‘שמד’ הוא ניתוק וקרירות, ו’רצון’ הוא חיבור ואהבה.

ואמנם לכאורה הם מבטאים שני מצבים קיצוניים; כי ‘שמד’ הוא ניתוק מוחלט, וכמו שקוראים למי שפרק שם ישראל מעליו, והלך לבקש מקומו בין גוים ועובדי עבודה זרה, שנקרא שמו ‘משומד’. ולעומת זאת ‘רצון’ הוא הדרגה הגבוהה ביותר של חיבור, ורומז למדת הכתר, שהוא למעלה מכל המוחין והמידות, וגבוה מכל המחשבות ההרגשות והדיבורים.

אבל באמת הם כוללים את כל הדרגות והמצבים שבעולם. כי כל אדם, וכל דרגה, וכל מצב – יש בו אפשרות של ‘רצון’ או של ‘שמד’. והוא שייך לכל פרט ופרט. לדוגמא: יכול להיות צדיק גדול, שנמצא בדרגות גדולות – אבל ברגעים מסוימים או כלפי דברים מסוימים, הוא מנותק, ואם כן יש בו שמד. וכן יכול להיות להיפך, רשע גדול שעובר על כל התורה, אבל יש לו רגעים או עניינים מסוימים, שבהם הוא מרגיש חיבור, ואם כן יש בו רצון. ומזה יש להשליך על כל המצבים והדרגות.

וזה כל התכלית של האדם בעולם, וכל המטרה של התורה והמצוות – להעלות את האדם ממצב של ‘שמד’ למצב של ‘רצון’, ולא רק ‘שמד מוחלט’ ו’רצון מוחלט’ אלא כל מיני דרגות ומצבים של ‘שמד’ וכל מיני דרגות ומצבים של ‘רצון’. והכח לזה הוא על ידי ה’ברית’ שהוא מדת היסוד-צדיק, ולכן ‘משה’ רבינו שהוא ראש כל הצדיקים, עומד בין שמד לרצון [שמד – 344, משה – 345, רצון – 346], ומעלה כל אחד מכאן לכאן.

וכל סדר הברכות והתוכחה – עומד על הציר הזה, שבין שמד לרצון. שעל ידי הרצון נמשכים כל הברכות וכל השפע באופן מתוקן. ועל ידי השמד, מתעוררים כל מיני נסיונות ותוכחה, ולא כעונש בלבד – אלא כדי להעלות משמד לרצון, וכפי שיתבאר.

עמל התורה – או כופר בעיקר

‘אם בחוקותי תלכו’ – שתהיו עמלים בתורה. הטעם שנצרך עמל בתורה, אינו מצד ‘מצות תלמוד תורה’, שהרי בכל המצוות אין חיוב שיהיה ‘עמל’, אלא מצד ‘בירור הרצון’. העמל בתורה הוא כדי להתיש את יישותו של האדם, ולברר את רצונו – שיהיה מחובר אליה ואל נותנה. וכך, הוא יוצא מ’שמד’ ל’רצון’, ואזי גם קיום המצוות יהיה מתוך רצון. [ולכן נקרא בשם ‘חוקה’, כי החיבור הוא בעצם, ולא מחמת טעם. וגם נקרא בשם ‘הליכה’, כי רק ברצון שייך הליכה והתקדמות מדרגה לדרגה, ואכמ”ל].

ואזי, אם הרצון מבורר בשלימות וכראוי – אזי הברית כתיקונה, וכן המלכות. ועל ידי זה הכל מתוקן לסעודה, וכאמור. ולהיפך, אם הרצון פגום, ומתוך כך נעשה ‘בחוקותי תמאסו’ – דהיינו לא רק אי קיום התורה, אלא מאיסה וכפירה, שזה תוצאה של ‘שמד’, אז מתחיל סדר הקללות והתוכחה.

וכאן נמצא עיקר החידוש. לכאורה, יש בחירה בטוב או ברע, בקיום התורה או חלילה בפריקת עול. אך כל זה רק לכאורה, כי מאחר שמדובר בברית – אי אפשר לבחור אלא בה. או בבחירה לכתחילה לטוב, או על ידי גילוי הברית בדיעבד מתוך הרע.

כי לכאורה כאשר פורקים עול חלילה, אזי כל ‘האויבים’ הופכים לאוהבים, ואז ‘ככל העמים בית ישראל’. אך הנה, המה יוצאים לגלות, וכל התוכחה עוסקת בכך ש’האויבים’ ירדפו אותם, או יכלו אותם. והרי לא מדובר באויב פרטי אלא ב’אויב’ של עם ישראל, ואם מדוע עדיין אויב הוא לישראל. אלא משום שהשכינה נמצאת עמהם בגלות, כלומר, הגוי מזהה ביהודי את מה שהוא בעצמו לא זיהה – שיש בו ‘חיבור’ בעצם למשהו אחר, ולכן ממשיך לשנוא אותו. ומתוך כך, מתגלה בהכרח הברית שיש לנו, ואנו חוזרים משמד לרצון.

סיום הפרשה

ולכן, מיד לאחר סדר התוכחה, באים עוד כמה מצוות. שאינם ‘עוד’ מצוות – אלא גילוי הרצון. כי כל המצווה של ‘ערכין’ ושל ‘הקדש’ – הוא תוצאה של התעוררות אהבה עצומה, שמבעיר את הלב ברצון חזק ‘להעניק’ כביכול להשם יתברך. ובעצם, הרצון הוא לתת ‘נפשות’ אלא שאין השם יתברך חפץ בזה, ולכן נותנים ‘ערך נפש’, או לפחות שאר דברים.

נמצא שמצוות אלו מבטאים את ‘הרצון’ החזק הטמון בלבו של אדם. והרצון הזה, הוא ‘תוצאה’ של סדר הברית, הברכות והתוכחה – שכתובים קודם לזה. ולכן, הם נמצאים בסדר הפרשה לאחריו, ובסיומם, נכתב שוב הסיום ‘אלה המצוות והחוקים אשר ציוה ה’ את משה בהר סיני’.

חזק חזק ונתחזק

Podcast: Play in new window | Download

פרשת בהר היא הפרשה התשיעית בחומש ויקרא, ויחד עם פרשת בחוקותי – היא משמשת כסיום של הסדר, כדלהלן [בדרך כלל הם מחוברים, ואינו מצוי כמעט שהם נפרדים].

פרשה זו כבר אינה עוסקת כלל בעניין הקרבנות, אלא מתחיל לעסוק בעניין השמיטה והמסתעף. זאת משום, שאמנם חומש ויקרא עוסק בתורת כהנים ובקרבנות, אבל באמת הוא גם המשך לחומש שמות, שבו מסופר סדר קבלת התורה, ומיד לאחר מכן התחיל לפרט המצוות בפרשת משפטים, ומשום המשיך לספר על מעשה המשכן, ואחר כך בחומש ויקרא מפרט כל תורת הקרבנות הנוגע למשכן, ובסיום, חוזר להשלים סדר המצוות.

ולאחר שמסיים לפרט את המצוות, מגיע פרשת בחוקותי, שבה נכרת עמנו ברית על כל המצוות, עם ברכות ותוכחות. ובזה נשלם המעשה של קבלת התורה. ולכן הפתיחה לפרשה זו הוא ‘וידבר ה’ אל משה בהר סיני‘, והסיום, הוא הפסוק האחרון בפרשת בחוקותי ‘אלה המצוות אשר ציוה ה’ את משה אל בני ישראל בהר סיני‘.

[ובאמת כבר במשך כל סדר ויקרא, נזכרים עוד הרבה מצוות, כמו איסורי אכילה בפרשת שמיני, ענייני טהרה בפרשת תזריע מצורע, ענייני המועדות בפרשת אמור, ועוד הרבה מצוות בפרשת קדושים. אלא שבכל אלו יש עדיין שייכות לעניין המשכן והקרבנות, כמו שהתבאר בכל אחד מהם במקומו. וכעת משלים המצוות שאין להם שייכות כלל לעניין הקרבנות].

***

עיקרה של פרשה זו – הוא עניין השמיטה והיובל. אמנם מצוה זו אינה פרט לעצמה, אלא דוגמא לכל התורה. ולכן נאמר בה ‘בהר סיני’- כדי ללמוד ממצוה זו לכל המצוות, שכולם נאמרו מסיני, כללותיהם ופרטותיהם, כמבואר בדברי חז”ל. אך אם נקט בדווקא מצוה זו כדוגמא ומשל לכל התורה, מן הסתם יש בה עניין שורשי ויסודי יותר משאר המצוות.

אם כן, יש לנו להבין מה מהותה של מצות השמיטה והיובל, ואיזה יסוד מתגלה במצוה זו, שמשמש יסוד ובסיס לכל התורה והמצוות.

התמיהות שבפרשה

א. ‘וידבר ה’ אל משה בהר סיני’ – מדוע דווקא על שמיטה נאמר לשון זה.

ב. ‘ושבתה הארץ שבת לה” – מפני מה נאמר בלשון ‘עובדא’ ולא בלשון ציווי [שלא נאמר ‘תשביתו את הארץ’ בלשון ציווי, אלא ‘ושבתה הארץ’ כביכול מעצמה. ומהו הלשון ‘שבת לה”.

ג. מה העניין המצוה הזאת של שמיטה, ומדוע היא חמורה כל כך; שמצד אחד – אם מקיימים אותה, זוכים להבטחות גדולות של שפע ושל שלוה, ומצד שני – אם אין מקיימים אותה, אזי על זה עיקר הגלות [כמו שנאמר בפרשת בחוקותי ‘אז תשבת הארץ את שבתותיה’].

ד. מה עניין המצוה של יובל, ומה החילוק בין שמיטה ליובל. והאם יש שייכות בין שניהם לשבת.

ה. מדוע כל אלו הם דווקא ב’שביעי’; שבת הוא ביום השביעי, שמיטה בשנה השביעית, והיובל לאחר שבע שמיטות.

ביאור הפשט

א. בהר סיני: רש”י מביא דברי חז”ל ‘מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני, אף כל המצוות נאמרו כללותיהם ופרטותיהם מסיני. [וביאור הדבר מבואר בדברי רש”י, ובדברי הרמב”ן באופן אחר קצת].

והרמב”ן מוסיף ומבאר, שבתחילה נכרת ברית בעת קבלת התורה – על כללי המצוות. ואחר כך בחטא העגל נפסק הברית. וכשעלה משה לבקש רחמים, התחדש שוב הברית, והפעם גם על פרטי המצוות. וגם עם אלות ושבועות [המבוארים בפרשת בחוקותי].

אמנם, בתחילה כשירד משה מההר, ציוה להם על בניין המשכן [שהוא עיקר התיקון על חטא העגל], ולאחר שבנו המשכן, פירט להם את המצוות השייכים למשכן ולקרבנות [ותוך כדי, גם את המצוות השייכים לזה קצת]. ולאחר שסיים – חזר לפרט להם פרטי כל המצוות, וגם את סדר האלות, ובזה סיים את כריתת הברית השנית.

ב. דווקא שמיטה: על כל פנים נמצינו למדים, שאין הכוונה כאן דווקא למצות שמיטה, אלא לכל המצוות, ולא נקט שמיטה אלא לדוגמא כדי ללמוד ממנה לכל המצוות. והטעם שנקט בדווקא שמיטה, מבואר באור החיים הקדוש, שרצה הכתוב לגלות שכל הזכות ליכנס לארץ ישראל תלוי בקבלת התורה, ולכן נקט מצות שמיטה שעוסקת בביאת הארץ, ועל זה כתב ‘בהר סיני’ – לומר שביאת הארץ תלוי בהר סיני.

ג. שבת לה’: רש”י פירש ‘לשם ה”, וצריך ביאור מה הדגש בזה. והרמב”ן ביאר העניין על פי פנימיות [וכדלהלן]. ובספה”ק קדושת לוי מבאר שלא יעשה את השמיטה לשם השבחת הקרקע [כמו שנהוג להשבית הקרקע אחת לכמה שנים, אלא לשם מצות ה’].

ובאור החיים הקדוש ביאר על דרך הפשט, שהשמיטה אינה ‘תנאי’ לביאת הארץ, כי אם כן, אם לא יקיימו אותה תתבטל המתנה ח”ו, אלא הוא ‘שיור’ במתנה, שכביכול בשמיטה הוא שייך לה’ ולא לנו. ובזה מובן גם כן הלשון ‘ושבתה הארץ’ בלשון עובדא ולא בלשון ציווי, ודו”ק.

ד. חשיבות המצוה: בפשטות, החשיבות של שמיטה הוא כדי להראות שהעולם אינו שלנו, אלא של השם יתברך, וגם השפע אינו תלוי בהשתדלות של אדם, אלא בסייעתא דשמיא. וכיון שזהו יסוד האמונה, לכן השכר על זה גדול כל כך, וגם העונש. אמנם בוודאי עוד דברים בגו.

ה. יובל: רש”י מבאר ‘יובל’ לשון תקיעת שופר. והרמב”ן תמה עליו ש’יובל’ אינו השופר אלא האיל [שממנו לוקחים הקרן ועושים שופר], ותמוה לקרוא את כל השנה על שם כך. ומפרש ש’יובל’ הוא לשון חירות ודרור, שאז שבים כולם לבתיהם, והשדות חוזרות לבעליהם. ובנוסף, פירש על דרך האמת [וכדלהלן].

ביאור הפנימיות

בפנימיות העניין, מצות שבת שמיטה ויובל – הם יסוד ומהות כל התורה, וכמובא בזוהר הקדוש, ומבואר בספר ‘ליקוטי הלכות’, וכדלהלן.

ריבוי פרטים

העולם מורכב מהרבה פרטים. יש ארבע יסודות; דומם, צומח, חי, מדבר. ובכל אחד מהם יש רבבות ומליונים של פרטים; מליוני סוגים של דומם, של צומח, ושל חי. וכל אחד מהפרטים האלו – מורכב אף הוא מהרבה פרטים.

למשל: מין הקוף – יש בו בעצמו כל כך הרבה מינים וסוגים. ומכל אחד מהם – יש רבבות כאלו בעולם, וכל אחד מהם – יש בו המון המון פרטים; האיברים, והגידים, והעור והעצמות וכו’, שכל אחד מהם בעצמו מורכב מכל כך הרבה פרטי פרטים. וסופו של דבר, כל פרט הקטן ביותר מורכב מאין-ספור אטומים, וגם זה מורכב מפריטים וכו’.

נמצא שהעולם שלנגד עינינו, הוא עולם שכולו פרטים. ובהסתכלות אחת שאדם מסתכל – הוא רואה בבת אחת מליארדי פרטים. ולא רק ‘הדברים’ שיש בעולם – מורכבים מריבוי פרטים, אלא גם ‘המאורעות’. בכל יום ובכל רגע – נעשים בעולם כל כך הרבה סוגי מאורעות, ואצל כל אדם בעצמו – יש כל כך הרבה שינויים בין יום ליום ובין רגע לרגע, שינויים קטנים ולפעמים גדולים.

אחדות הפשוט

אמנם הריבוי העצום הזה – מתרכז לכללים, שגם הם מתרכזים לכללים יותר שורשיים, וכן הלאה – עד לשורש אחד יחיד ומיוחד, שהוא ‘ה’ אחד’, וממנו נמשכים כל ‘הפעולות המשונות’ שיש בעולם; רבבות רבבות הפרטים, ורבבות רבבות המאורעות.

כל קבוצה של פרטים – נכללים בדבר ‘אחד’. האצבע לדוגמא הוא ‘דבר אחד’ שכולל בתוכו את כל רבבות הפריטים שכלולים באצבע. והאצבע יחד עם שאר האצבעות – הם חלק מיד ‘אחת’, והיד הזאת ביחד עם היד השניה ושאר האיברים – הם חלק מאדם ‘אחד’. והאדם הזה הוא חלק מהיסוד שנקרא ‘מדבר’. וה’מדבר’ יחד עם הצומח והחי והדומם – נכללים בכח ה’היולי’ שהוא כח ‘אחד’ שכולל את כולם.

נמצא שכל ה’אחד’ האלו הם רק בערך וביחס לפרטים שנכללים בו, אבל אינו אחד בעצם. אך השם יתברך, נקרא ‘אחד הפשוט’, כי הוא האחד האמתי שכולל את כל הפרטים שבעולם. והוא אחד ‘בעצם’ ולא רק ‘ביחס’ לדבר אחר.

האחדות – והשינויים

ובהגדרה זו נמצא תמצית התכלית של בריאת העולם, והתפקיד של כל אחד. דהיינו: להיות בעולם שכל כולו פרטים ופרטי פרטים – ולהאמין שכל זה נמשך משורש אחד ויחיד, שהוא האחדות הפשוט.

ובאמת, הוא דבר שאי אפשר בשום אופן להבין אותו, ולהשיגו בשכל. כי מלבד עצם ‘ריבוי’ הפרטים והמאורעות שיש בעולם – יש גם סתירות ביניהם. כי הם מורכבים מהנהגות סותרות, של חסד ושל דין, של טוב ושל רע, ועוד הרבה הרבה סתירות דקות, ודקות מן הדקות – כשכל אלו מתרחשים בעת ובעונה אחת. ואי אפשר להבין בשום אופן איך ייתכן שכל זה נמשך ממקור אחד.

וזה היה עיקר העבודה זרה. כמו שמבואר ברמב”ם, שגם העובדי עבודה זרה האמינו בבריאת העולם. אלא שסברו שהשם יתברך מסר הנהגת העולם לכוכבים ולמזלות. וכל זה מחמת הקושי להאמין שכל ההנהגה שבעולם ‘מונהגת’ על ידי ‘אחד’. ולכן, הסתבר להם שיש כמה וכמה ‘מנהיגים’, שכל אחד מנהיג בדרך אחרת, ומשום כך רואים כאלו סתירות בעולם.

אבל אנחנו מאמינים שאינו כך, אלא השם יתברך בעצמו מנהיג את הכל וזה הגילוי שגילו האבות הקדושים בעולם, כשהם בעצמם נהגו בהנהגות סותרות זו לזו – אברהם במנהג החסד, ויצחק במנהג הגבורה, וכן שאר הרועים הקדושים. והכניסו את האמונה הקדושה שכל ההנהגות שיש בעולם – כולם נמשכים רק מאחד הפשוט, ותו לא.

עבד ובן

והנה כל הצורך ביגיעה והשתדלות – נמשך בעומק מכך שהאדם אינו מאמין ב’אחדות הפשוט’, אלא מאמין ב’ריבוי הפרטים’. כלומר, מחמת שרואה בעיניו רק את ה’השתלשלות’, שיש כל כך הרבה סוגי הנהגות בעולם, וכל כך הרבה פרטים – ממילא ההרגשה היא שהוא חייב לערב את ידיו ואת כוחותיו, כדי להסתדר בעולם.

כשאדם מאמין באמת, באמונה שלמה תמימה וברה – שיש אך ורק הנהגה אחת, אחת ותו לא – אינו מודאג כלל. כי אם יש מי שמנהיג את כל הפרטים והשינויים שבעולם, אם כן, אף הוא אחד מאותם הפרטים, ובוודאי יונהג כראוי. אך בעומק הלב, יש את החשש הזה, שמא אין כאן חלילה הנהגה, ואם כן, הוא עלול להיות מוזנח אם לא ידאג לעצמו.

וזה ההבדל בין ‘עבד’ ל’בן’. העבד יודע שאין יחס ישיר בינו לבין אדונו, ובהחלט הוא עלול להיבלע בין שאר עבדים, ולהישכח. ולכן, הוא מתאמץ לעבוד ולהתייגע, כדי להראות ‘נוכחות’, ולקבל את מה שהוא זקוק. לעומת זאת הבן, יודע בוודאות שיש עליו הנהגה מדויקת מאביו, והוא לא עלול ‘להישכח’ בשום אופן.

שבת ושמיטה – שביתה

ואם כן, יש כאן עצה נפלאה. כשם שמי שמאמין באמת ב’אחדות הפשוט’ אינו טרוד לעשות השתדלות ויגיעה, כך גם להיפך – מי שמשבית עצמו, ופוסק מלעשות השתדלות, בהכרח יצטרך להגיע לאמונה באחדות הפשוט. וזה הסוד של שבת ושל שמיטה.

כי באמת, מאחר שאי אפשר להשיג בשכל – את האמונה הזאת, שכל הריבוי נמשך מ’אחד הפשוט’, אין לזה שום עצה, כי אם לעשות מעשה שיגעון, ולהשבית עצמו לגמרי ממלאכה. ואז, לפי ההגיון וההסתברות של ‘הריבוי’, הוא אמור להיות מסובך ולא יכול להסתדר. ואז, קורה הפלא – שלא קורה כלום, ואדרבה, דווקא בשבת ובשמיטה נמשך ברכה ושפע כפול ומכופל, ובזה מתגלה בחוש שהכל נמשך מאחד הפשוט.

כלומר, ‘הפעולה’ של השביתה – הוא מסירות נפש, וקשה מאד. כי בעת ההחלטה לשבות, נראה בוודאות שיש כאן הפסד ושיגעון. אבל ‘התוצאה’ של השביתה – הוא ההיפך ממש, כי הוא מגלה שדווקא היגיעה וההשתדלות הוא שיגעון, כי ממילא יש כאן הנהגה אחת שמנהיג את הכל, אם כן לשם מה אתה משתגע [כמו אחד שעומד בצומת, ומסמן לרכבים איך לנסוע. בזמן שיש שם רמזורים שכבר עושים את הפעולה הזאת…]. ולכך לא נאמר בלשון ציווי ‘תשביתו’ את הארץ, אלא בלשון עובדא ‘ושבתה הארץ’. כי אמנם זה מתחיל כביכול מבחירה, אבל אז מתגלה שזה בעצם המציאות האמתית.

נמצא, שבשבת ושמיטה – אנו מגיעים אל התכלית, לחבר את הפעולות המרובות שבעולם – אל האחדות הפשוט. ומזה אנו מקבלים כח לכל ששת ימי המעשה, לזכור את האמת הזאת ולהאמין בה. ולפי ההגדרה האמורה – נמצא שבשבת ובשמיטה אנו יוצאים מבחינת ‘עבד’ לבחינת ‘בן’. ולכן אנו סמוכים על שולחנו של מקום, ואוכלים למעדנים.

שמיטה ויובל – מלכות ובינה

והנה כאמור, בשבת ושמיטה מתגלה האמת – שכל ההנהגה נמשך מ’אחד הפשוט’. אבל אין זה באופן של ‘הבנה’, שהרי ‘אי אפשר’ להבין זאת, אלא באופן של ‘אמונה’. אמונה ברורה וחזקה אבל רק אמונה. ולכן הם שייכים ל’שביעי’ [יום השביעי ושנה השביעית] שהיא כנגד מדת ‘המלכות’, שעניינה אמונה. [ששת הימים הם כנגד ששת המדות, שבהם אדם ‘פועל’, ושבת הוא כנגד מדת המלכות, שעניינה ‘אי פעולה’, דהיינו ביטול ושביתה].

אמנם יש דרגה גבוהה מזה, שהיא מדת ‘הבינה’, וממנה נמשך היובל. כי אמנם באמת אי אפשר ‘לתפוס’ בשכל איך ייתכן שכל הריבוי והסתירות האלו, נמשכים משורש אחד. אבל יכולים ‘להבין’ מרחוק, שיש לזה סיבה. וזהו ‘בינה’ שהוא השורש של המידות והמלכות, ושם ‘מבינים’ מהיכן הם נמשכים.

ובקיצור: יש ‘תהליך’ ויש ‘תוצאה’. אם היינו נמצאים כאן בשביל ‘התוצאה’ – אזי הכל היה צריך להיות מסודר וברור, בלי קושיות, בלי סתירות, ובלי נסיונות. אבל מאחר שאנו נמצאים כאן בשביל ‘תהליך’ ולא בשביל ‘התוצאה’ – אזי להיפך, מוכרח להיות שאין מרגישים כלל את התוצאה אלא את ההיפך מזה, ורק מזה יכול להיוולד התוצאה.

וכשתופסים ‘הבנה’ זאת – אזי מקבלים כח להחזיק מעמד בתוך הסתירות והקושיות, כמי ‘שיודע את מה שכולם לא יודעים’… ואזי, לא רק שזוכים לדרגת ‘בן’, אלא גם לדרגת ‘חירות’. וזה גם השורש של תשובה ושל יום הכיפורים, ועוד חזון למועד לבאר בהרחבה.

[ומובן בקיצור, שזה גם הסדר של ספירת העומר, שיש בתחילה שביעיות, ולבסוף יום החמישים שהוא עולם הבינה, וגם זה יתבאר אי”ה במקום אחר]

Podcast: Play in new window | Download