מסר יומי קצר פשוט ומועיל.

התייאשת כבר מכל המתווים והאפשרויות?

נפלא! כעת השערים יכולים להיפתח!

***

כבר כמה חודשים, שמדברים על מתווה. העסקנים כולם מצהירים מעל כל במה אפשרית, שכל מתווה שיידרש מאתנו, מקובל, ובלבד שיימסר סוף סוף המפתח, ונוכל לפתוח את השער.

אין שום הגיון, ושום סיבה נראית לעין, שזה לא יתקבל. מה ביקשנו בסך הכל? להיות יומיים באיזה עיירה נידחת באוקריינה, ובשביל זה אנחנו מוכנים להוריד את הירח, אז למה בעצם לא?! מה כל הבעיה? הקורונה?! הנה סידרנו את הכל, בצורה שהוירוס פשוט ‘לא יכול’ לעבור, גם אם מאד ירצה, אז מה הבעיה?

ובכל זאת, זה פשוט לא קורה. הקימו וועדת שרים, והם ניסו לחפש כל חור שרק אפשר, ולא מצאו, ובכל זאת לא הסכימו לאשר. אז הקימו וועדה חדשה אוקראינית, שישבו אף הם בסבר פנים יפות, והקשיבו עניינית, רק עניינית, והייתה אווירה טובה והרגשה טובה, והיה נראה שהנה אוטוטו, ו… כלום!

***

וזהו. הם התייאשו, איך לא?

‘תקווה’, ארגון שהוקם במיוחד עבור העניין, על ידי כל הגופים הרלוונטיים, כבר הודיע שהוא מרים ידיים. חלק מהעסקנים כתבו זאת ברחל בתך הקטנה, וחלק כתבו זאת תחת כותרת ‘אין שום ייאוש’, אבל בעצם הודיעו שקצרה ידם מלהושיע. וזה מובן בהחלט; מול כזה קיר אטום, למה עוד אפשר לצפות?

אבל למה באמת? מה ההגיון שמאחורי הסיפור? למה למרות מתווים קשוחים שכאלו, ולמרות שאין לאף אחד שום תירוץ נורמלי למה הוא לא משחרר את זה, זה פשוט לא קורה? אז נכון, כל אחד כבר מבין שזה לא קורונה אלא פוליטיקה, ישראלית או אוקראינית או שניהם, ובכל זאת, יש גבול לחוסר הגיון…

ובעיקר, מה למעשה? מה הצעד הבא?! להתייאש? לא בא בחשבון. אז מה כן?!

***

ובכן, יהודים יקרים, זה הזמן להרים את הראש, למתוח חיוך, ולחכות לצליל של המפתח הגואל, שעומד לפתוח את השערים, ובגדול.

הרעיון פשוט. אילו חלילה זה היה מצליח, כל המתווים הללו, מה היינו מרגישים? שתי דברים: דבר ראשון היינו מרגישים שכל הסיפור היה סתם בלון פוליטי. עשו עלינו שרירים כאילו מי יודע מה, ולבסוף נכנעו והסיפור מאחורינו… והדבר השני היינו מרגישים, שכל הקיבוץ מתנהל תחת הנהלתם וחסותם החסודה של הציונים והגוים, והם אלו שקובעים מי יהיה, כמה ואיך.

ולא, אסור לזה לקרות בשום אופן. הסיפור הזה אינו פוליטי, אלא מאבק אמתי של ראש הסטרא אחרא, מול ראש הקדושה, המלחמה האחרונה. רואים זאת בכמות השרירים שהם מפעילים בשביל זה; הצליחו לסגור את שערי אוקרינה, להפעיל אנטישמיות באומן ובכל העולם, ואפילו להוליד את המושג קורונה בבלארוס, ולהפעיל חוק חדש שמצריך בידוד…

וזה יכול להיגמר רק בצורה אחת: הכנעה מוחלטת, שמימית ניסית ורוחנית, של הסטרא אחרא וכל גרורותיה. ולכן, רבינו המתין בסבלנות שכולם יסיימו לנסות את מזלם. וכעת, כאשר כולם הרימו ידיים, ושחררו את הזירה, זה הזמן בו השערים יכולים להיפתח לרווחה, בלי מתווה ובלי מכסות. פתיחה שתהווה צעקה אדירה מסוף העולם ועד סופו, על כוחו של הצדיק האמת, שאמר נצחתי ואנצח.

חברים, להכין מזוודות. השערים עומדים להיפתח, ואנו נאכל בליל שבת-ראש השנה הקרוב, באומן כמובן, תפוח בדבש, מתוק כפי שלא היה מעולם.

נו, אז מה יהיה? ניסע או לא, ואם לא…

בואו נעשה סדר:

***

הראש השנה של רבינו, הוא לא ‘עניין’ אלא ‘מציאות’. זה לא נושא שאפשר לדון עליו ‘יהיה או לא’, בדיוק כפי שאי אפשר לדבר בכלל על ‘ראש השנה’ אם יהיה או לא… עם קורונה או בלי, עם סגר או בלי, יהיה ראש השנה, ויום כיפור, וסוכות, ובאותה מדה – יהיה ראש השנה של רבינו. נקודה. סוף.

הנסיעה לרבינו לראש השנה, איננה המצאה שלנו, ולא משאלת לב אישית של אף אחד, אלא ציווי מפורש של רבינו, שמלווה באזהרה גדולה ובלשונות מפליגים שאינן משתמעות לשתי פנים. כך שאין שום ספק שזה מה שצריך לעשות, ואין מה לדון בזה, נקודה, סוף.

ומה יהיה למעשה? את מי זה אמור לעניין?! אנחנו עושים את שלנו, ועושים הכל כדי להגיע, והתוצאות? ממילא לא בידנו, ומעולם לא היו בידנו, גם לא לגבי הנחת תפילין, סוכה וארבעת המינים, שופר ונרות חנוכה.

***

עוד נקודה.

ברור שהסיפור שעמו אנו מתמודדים, אינו תקלה ולא במקרה. הראש השנה של רבינו הוא מספיק גדול מכדי ‘ליפול בין הכסאות’, בדרך אגב של כל סיפור הקורונה. ואם יש עליו מניעות, זה לא ‘חלק’ מהסיפור של הקורונה, אלא סיפור בפני עצמו, ואולי הקורונה היא ‘חלק מהסיפור של ראש השנה’…

ברור שיש סיבה לכל הסיפור הזה, ואין אתנו יודע עד מה. ניתן לראות את זה מכיוון של התעוררות, סוג של בירור האם אנחנו באמת מקושרים ומקובצים, או שאנחנו רק ‘ברסלב’… וניתן לראות זאת מכיוון של התחזקות, שהראש השנה הזה יש בו משהו מיוחד שמעולם לא היה. וכנראה, אלו ואלו דא”ח, ואולי וכנראה יש עוד הרבה הסברים וסיבות, בנגלה ונסתר.

כך או כך, המניעות לא נועדו כדי להימנע, אלא כדי להפעיל בנו איזה משהו, שעד כה לא היה. וכל שעלינו לעשות, הוא לרצות זאת באמת, ולהגיע לנקודה של התקשרות פנימית עם הצדיק וקיבוצו, ולא רק בחיצוניות. אבל חלילה לא להתבלבל ובוודאי שלא להתייאש.

***

ניתן לחלק את הנסיון לשלשה כיתות: אלו שכבר נמצאים באומן, אלו שנמצאים בדרך, ואלו שנמצאים בבית.

הנמצאים באומן, עיקר הנסיון שלהם הוא להמשיך לרצות. כי לעומת אלו שעוד אין להם את זה, ואין להם אלא לחזק את הרצון, להם לכאורה כבר יש את זה, והרצון יכול ללכת לישון, חלילה. וזה יכול לגרום חלילה, שיש מישהו שכבר זוכה להיות ב’אומן’, אבל לא יזכה להיות ב’ראש השנה של רבינו’…

הנמצאים בבית, עיקר הנסיון שלהם הוא לא להתייאש. כי השהות בבית, בין ארבעת הקירות המוכרים, ומול כל המידע שזורם, עושה רושם מאד חזק בלב, שאולי חלילה לא… וכאן צריך חיזוק, להאמין שישועת ה’ כהרף עין, ולא תלוי בשום מתוה, אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה’ אלוקינו נזכיר.

הנמצאים בדרך, אינם סובלים מחוסר רצון… וגם לא מייאוש, כי מי שכבר יצא לדרך, אין לו כמעט נסיון להתייאש. הנסיון עבורם הוא לא להיכנס לבהלה ולכוחי ועוצם ידי, אלא להתנהג ביישוב הדעת, עם רצונות ותפילות וביטחון, ולנסות בצורה מיושבת את ההשתדלות שניתן לעשות, בלי לחץ ובלי דחיקת השעה.

שנזכה כולנו לעמוד בנסיון הגדול הזה, איש איש לפי עניינו וערכו, ולהתראות פנים אל פנים בציון הקדוש באומן, כאיש אחד בלב אחד. ובכל אופן, להיות מקושרים בלב ובנפש לרבינו, ולאנשיו מכל הגוונים, מכל מקום ובכל מצב. ואין שום ייאוש בעולם כלל.

אלו שכבר הגיעו – אשרי חלקם

ואלו שעדיין לא – ייתכן שהרבה יותר ‘אשרי חלקם’.

***

ראש השנה בפתח, והעיניים של כולנו מכוונות ליעד אחד: אומן.

כבר שנים, שהחל מחודש תמוז, אין יום וכמעט שאין שעה, שלא מדברים על אומן. כשמגיע אמצע חודש אלול, אין כמעט שעה שאין מטוס שנע לכיוון אוקריינה. וכשמגיע השבוע שלפני ראש השנה, מאות מטוסים מכל רחבי העולם נעים בכל רגע נתון, לעבר יעד אחד מרכזי, כאילו יש שם איזה מגנט.

מה קורה השנה? יש מניעות. כח המושך עדיין עובד במלוא עוצמתו, אבל כנגדו יש הרבה ‘כח המכריח’, של כל מיני סוגים, ועם שלל לבושים, ואלו מנסים להילחם באותו כח המושך.

וכתוצאה מכך? שני תופעות מעניינות וחדשות, הפוכות לכאורה זו מזו. הראשונה – אנשים עזבו את הבית חודש לפני ראש השנה, והפליגו לדרכם, ובלבד שלא לוותר על ראש השנה. השניה – אנשים נמצאים בבית, ולא עושים כלום, כי לא יודעים מה לעשות, לכאורה.

***

רק לכאורה. כי הם כן עושים ועוד איך, לא בעולם המעשה, אבל בעולם הרצון.

כל שנה, עולם המעשה היה מלא וגדוש בעשייה ונסיעה סביב אומן, אבל עולם הרצון נכנס לאיזה תרדמת. לא כן השנה, עולם המעשה משותק לעת עתה, אבל עולם הרצון? אוהו, בוער כאש להבה, ומוסיף לבעור מרגע לרגע.

ובאמת? האם אומן שייך לעולם המעשה או לעולם הרצון?! אי אפשר כמובן לדלג על המעשה, וצריך בשיא הפשיטות לקחת את שק העצמות ולהביא אותו לרחוב בילינסקי, עם אוכל או בלי, עם שינה או בלי, עם תפילה או בלי, עם רצון או בלי.

אבל העיקר? עולם הרצון. הסיבה שאנו באים לשם, היא רק בשביל הלב. ואם הלב איננו, עיקר חסר מן הספר.

***

נמצא, שדווקא השנה, אנו עומדים לזכות וכבר זוכים, לאומן שמעולם לא זכינו. לאומן של רצון, שהוא הוא אומן העיקרי והאמתי, שאולי מעולם לא טעמנו.

אנשים רבים מעידים, שהקשר שלהם עם רבינו בכלל ועם המושג אומן בפרט, נולד אצלם כעת מחדש, ואולי לראשונה. זאת למרות שהם כבר נוסעים שלשים שנה ויותר.

ומהבחינה הזאת, בלי לפגוע באף אחד, יש מעלה דווקא לאלו שעוד לא הגיעו. כי אלו שכבר הגיעו, הפסיקו לרצות, שהרי כבר יש להם את זה… לעומת אלו שעוד לא הגיעו, שהלב שלהם הומה וגועש כל הזמן, והרצון מתגבר והולך ככל שחולף הזמן ומתקרב המועד.

על מה כל הרעש? מה רצינו בסך הכל? לנסוע לאומן כמה ימים?!

כנראה שזה בהחלט סיבה לרעש!…

***

לא מובן בכלל.

כמה חסידי ברסלב, שבימים כתיקונם אף אחד לא יודע על קיומם, ובטח לא מתעניין בהם – רוצים לנסוע לכמה ימים לאיזה עיירה נידחת באוקריינה הנידחת. זה הכל, ממש כל הסיפור, ממש לא יותר, אמיתי אתך.

ופתאום, אין בעולם מישהו שלא יודע מה זה ברסלב, ומי הם חסידי ברסלב. ואין מי שלא הספיק לשמוע על אוקריינה ועל אומן, וכפי הנראה כבר אין ילד ברחבי הגלובוס שלא יודע להגות את המילים ‘אומן ראש השנה’, מהפכת עולם.

מה הסיפור?! באמת לא מצאתם על מה לדבר ובמה להתעסק, חוץ מהנושא הזניח הזה, שלא אמור לעניין אף אחד, ובטח לא לתפוס כותרת, אפילו אחורית ובשום עיתון?!

***

ולא, זה לא קשור לקורונה, די, באמת.

עשרות אלפים נוסעים בכל חודש לכל רחבי הגלובוס, ואין פוצה פה ומצפצף. שבעים וחמש אלף איש יוצאים לטאבה בסיני, וזה עובר מתחת לרדאר, ולא תופס אפילו כותרת אחורית של שום עיתון. וכמובן הדוגמא שכבר נמאס להביא: ההפגנות ההמוניות, ועוד שלל דוגמאות.

ובשונה מכל אלו, דווקא כאן הכינו מתווה מפורט ומחמיר, שמכל זווית עניינית שרק תסתכל על זה, תראה שהחמירו עוד יותר מבני ברק. לא תמצא בכל המתווה לא בלעטל, לא סירכא ולא ריעותא. כשר למהדרין מן המהדרין.

אז זה לא הנושא, נקודה. לא בגלל הקורונה, ולא קשור לפיקוח נפש, ולא ל’ונשמרתם’ (המצוה היחידה שה’הם’ למדו להגות בתקופה האחרונה, ועוד עם ה’מלעיל’… אולי כדאי לנצל את ההזדמנות וללמד אותם עוד כמה דברים…), כי זה לא, וחבל על הרוק של הויכוחים.

***

אז מה כן?

חחח, חשבת שאומן זה משהו נידח? הנה קבלת! כעת כבר תדע שזה בכלל לא כך. “ועל כן ראוי לאדם לדעת, כשיש לו מניעות גדולות מאד מאיזה דבר שבקדושה, ידע ויבין מזה, שזה הדבר שרוצה לעשות, הוא נחשק גדול מאד, ודבר יקר מאד, שמחמת זה המניעה גדולה מאד” (ליקוטי מוהר”ן סימן סו).

עד היום, כששמעת שרבינו אומר ‘כל העולם כולו תלוי בראש השנה שלי’, חשבת גם אם לא העזת לומר, שמדובר בגוזמא. אז הנה, קבלת את זה מהכיוון השני; תראה איך ‘כל העולם כולו’ עסוק בלמנוע את זה, נגד ההגיון, ותתחיל להאמין שאכן ‘כל העולם כולו’ תלוי בזה, נגד ההגיון!

כשרואים את גודל המניעות, מבינים את מעלת הנחשק, ואז, כשמבינים את מה שכעת כבר העולם מבין בלי להבין, כמה זה יקר וחשוב, אז הרצון הוא כבר אחר לגמרי. וכשהרצון הוא אחר לגמרי, שום מניעה לא יכולה עליו: “והנה הכלל, שכל המניעות הם רק בשביל החשק, כדי שעל ידי זה יהיה לו חשק גדול ביותר. ועל כן כשאדם חושק ביותר, בודאי יוכל לעשות הדבר, ויוכל להוציאו מכח אל הפועל”

זהו זה, המפה ברורה מאד. כבר שנים שאנחנו נוסעים, אבל לא יודעים מה זה. אז הנה קבלנו קורס במתנה. העולם כולו עומד על הרגליים האחוריות, כדי למנוע זאת, ובכך, בלי לשים לב, הם מסבירים לנו כמה זה חשוב. כעת, אחרי הקורס הזה, הרצון שלנו מרקיע שחקים, וכשהוא מרקיע שחקים, הוא גם פותח אותם, ובוודאי נזכה להיות שם, ובאמת.

שתי הפתעות יש בחודש אב!

מועד’ ושמו תשעה באב, ו’יום טוב’ ושמו חמשה עשר באב.

***

“לא היו ימים טובים לישראל, כחמשה עשר באב, וכיום הכיפורים”.

אמר מי שאמר: ניחא חמשה עשר באב, מובן. שהרי זה בין הזמנים. אבל מה פתאום יום הכיפורים?… אבל כמובן שהשאלה היא הפוכה; יום הכיפורים – הוא באמת יום גדול, הכי גדול והכי מרגש שיש לנו בשנה. אבל איך הצליח חמשה עשר באב להיכנס לאותה רשימת בכורה?

‘לא היו ימים טובים לישראל’ – יש לנו ראש השנה, פסח, שבועות, סוכות, חנוכה ופורים. וכל אלו אינם מגיעים לאותה דרגת ‘יום טוב’ של חמשה עשר באב. האמנם?! ומה המשותף בינו לבין יום הכיפורים?

מיהו בכלל חמשה עשר באב. מי המציא את התאריך הזה, מה ארע בו, ובאיזה צורה אנחנו אמורים לחגוג אתו? האם יש באיזה מקום הלכות ‘יום טוב חמשה עשר באב’? ואיך זה בעצם, שגם לאחר שהוכרז עליו כיום טוב, באותה רמה של יום הכיפורים – הוא נשאר כזה אנונימי, נשכח ובלתי מזוהה?

***

כל החגים – הם מצב של לכתחילה. יום הכיפורים וחמשה עשר באב – הם יום טוב של ‘בכל זאת’… הגמרא מפרטת כמה וכמה דברים שארעו ביום הזה. והמכנה המשותף ביניהם הוא ה’בכל זאת’. כל דור המדבר היו צריכים למות, ו’בכל זאת’ בחמשה עשר באב, זה פסק. סתם כך, ללא סיבה. השבטים נאסרו להתערב זה בזה, ו’בכל זאת’ בחמשה עשר באב, זה פסק. סתם כך, ללא סיבה. וכן הלאה.

ראש השנה – הוא המצב הלכתחילה בו יהודי אמור להיות. פסח שבועות וסוכות – הם המצב בו עם ישראל אמור להיות ‘לכתחילה’. חנוכה ופורים – אמנם התגלו בדיעבד בעקבות גזירות, אבל הם גילו אור גבוה, שהוא אור של ‘לכתחילה’.

יום כיפור לעומת זאת – הוא מצב של ‘אף על פי כן’. כלומר, גם אם אתה לא במצב של ראש השנה, ולא במצב שבו יהודי אמור להיות לכתחילה. נפלת, נכשלת, התרחקת, ו’בכל זאת’ – הקב”ה מחבק אותך, מוחל וסולח, ומקרב אותך.

חמשה עשר באב – אף הוא כך. הוא מופיע מיד לאחר ימי בין המצרים ותשעה באב, ואומר: נכון, היה חורבן, ויש גלות. ושום דבר לכאורה לא השתנה. ו’בכל זאת’ אפשר לשמוח, אפשר לחגוג. למה? סתם כך, בלי סיבה.

***

ה’בלי סיבה’ הזה – הוא בעצם הסיבה הכי עמוקה שיש.

כי מאחורי כל הסיבות, ומאחורי כל האירועים – יש משהו הרבה הרבה יותר עמוק. משהו שאי אפשר להסביר, אי אפשר להראות, ואי אפשר להצביע עליו, אבל אין דבר יותר קיים ויותר אמתי ממנו.

ביום כיפור, ובחמשה עשר באב – השם יתברך קורא לנו, מסתכל לנו חזק בעיניים, ואומר: אתה יודע את האמת… כל ה’מסביב’ הכל נכון, ו’בכל זאת’ – אתה יודע את האמת. ומסיים בקריצת עין חזקה ומשמעותית, שנותנת לנו כח לשנה נוספת של ‘כאילו’ ריחוק, ו’כאילו’ הסתרה.

עם ישראל – הוא מאד מעניין.

יום אחד, יכול לשבת על הרצפה – כאילו נחרב העולם. ולמחרת, להסתפר ולעשות חתונות – כאילו הכל הסתדר

***

איך אפשר להבין את זה?

כל כך מרגש, וכל כך אמתי – לראות את עם ישראל, עוצר את החיים, מתיישב על הרצפה ומתאבל. יש כאן אמירה נחרצת; לא טוב לנו! לא מוכנים להשלים את המצב! הגלות איננה אופציה! וכל עוד החורבן קיים – אין לאן להמשיך!!!

זו האמירה של תשעה באב. זה לא רק תענית, אלא עצירה מוחלטת. לא אכילה, לא שתיה, לא שינה נורמלית, לא קשר בין בני אדם. ואפילו לא רוחניות – לא תורה, ולא תפילין, וגם לא תהלים, כלום. כלומר, מפה אין ‘לאן’. אנחנו כאן בשביתת רעב, עד ישקיף וירא.

וזה מגיע מנקודה עמוקה ואמתית. זה לא יכול להיות הצגה, כי אם כן, היו רק מעט שותפים לה. וזה לא מה שקורה, אלא רוב רובו של עם ישראל שותף להפגנה הזאת. גם אלו שלא זוכים לשמור תורה ומצוות, בתשעה באב הם כאן. יש כאן אם כן הכרזה מאד עמוקה ומהותית.

***

אז מה קורה ברגע שלאחר מכן?

רק מגיע צאת הכוכבים – וכל הסיפור מאחורינו… אפשר לאכול רוגלך ולשתות קולה, ללמוד תורה ולהניח תפילין, לשמוע מוזיקה, להסתפר, ולעשות חתונות. ואפילו לצאת לבין הזמנים, ולאכול גלידה…

האם משהו השתנה? מישהו שמע את שופרו של משיח, או ראה את בית המקדש יורד משמים באש – ופשוט שכח לעדכן?!… ואם לא – אז איך זה נגמר פתאום, ההפגנה הזאת, שביתת הרעב, וההכרזה הכל-כך עמוקה ומרגשת הזאת??

התשובה היא – הבקשה של ה’. השם יתברך מבקש מאתנו ‘נחמו נחמו עמי’, ואנחנו, בלי לשאול ובלי להתווכח, עושים את מה שהתבקשנו; קמים מהרצפה, מנערים את האבק. ומתנחמים. נקודה. עם להבין או בלי, אמרו לנו ואנחנו מצייתים.

***

ומה האמת? מה באמת טמון באמירה הזאת ‘נחמו נחמו עמי’?

מונח כאן מסר עוצמתי. הקב”ה מסתכל עלינו ואומר: קבלתי! צמנו בשבעה עשר בתמוז, התאבלנו בבין המצרים, בכינו בתשעה באב. זה לא היה בשביל הפרוטוקול, ולא הלך לאיבוד. בכינו, צעקנו – וזה התקבל. במאה אחוז. פעלנו את הגאולה.

בתשעה באב נולד משיח, ואין זו מליצה. הגלות שהייתה עד לתשעה באב – הסתיימה, והמשיח שלה כבר נולד. הגלות שעדיין קיימת, שייכת כבר למעגל יותר פנימי, שעליו עוד לא היה תשעה באב. וכך, בכל שנה נבנה עוד מעגל של גאולה, ועוד קומה של משיח. עד שיסתיימו כל המעגלים – ותחזינה עינינו.

אין לך רגע יותר יפה מזה. עד כמה שהבכי אמתי, והוא אמתי – אז הרגע של הנחמה הוא עוצמתי הרבה יותר. הרגע ישבנו וצעקנו ‘איכה’, אבל ברגע שהוא אומר ‘יקיריי, קיבלתי, הכל בסדר, אפשר להמשיך הלאה, מתחייב’ – אנחנו מקבלים את ההבטחה ללא היסוס, וסומכים עליה בעיניים עצומות. ואולי זה בעצמו הגאולה – האימון הזה, שהיה כל כך חסר, והנה הוא נוצר בחזרה.

על מה בוכים בתשעה באב?

והאם זה יום של קינות או של תשובה?

***

ממש מוזר. כשמגיע שבת או יום טוב, או זמן של שמחה כמו חתונה בר מצוה או ברית, ואפילו פורים – קשה לנו לשמוח. אנו מנסים, ואפילו מצליחים קצת או הרבה או מאד הרבה, אבל כמעט תמיד יש בסוף איזו נקודה שלשם השמחה אינה מצליחה לפרוץ.

יש נקודת כאב בתוך הלב, לכל אחד באשר הוא, שבנקודה הזאת השמחה נעצרת, ולא משנה איזו שמחה. מי שלא מכיר את זה, שיצביע. אלא מאי, ביום יום ובטח בימים של שמחה, אסור לראות את זה ובוודאי שלא להסתכל על זה, וחלילה לתת לזה ביטוי.

נכון. אבל הנה מגיע יום שקוראים לו תשעה באב, שאז יש לנו רשות מפורשת לכאוב. היום הזה נועד כדי לראות את הכאב, כדי להסתכל בו, וכדי לתת לו ביטוי, ובמקסימום. ולמרבה הפלא, גם בתשעה באב אנחנו נמנעים מלעשות את זה, ומתקשים לכאוב ולהתאבל. מדוע?

***

כי בתשעה באב צריך להתאבל על בית המקדש.

כשמגיע תשעה באב, ישנה תחושה שכעת אסור לי לחשוב על עצמי ועל הכאב שלי, אלא רק על כאבים גבוהים של עולם האצילות. כעת אני צריך להתאבל על בית המקדש, על צער השכינה. לא על עצמי חלילה.

וגם אם כן על עצמי, אז על דברים רוחניים. על הריחוק שלי מה’, על העוונות, ועל כך שאני עוד לא הבעל שם טוב. אבל משהו אחר, אישי ולא מספיק רוחני, לא, לא מתאים. אז אם בפורים זה לא מתאים, ובתשעה באב גם לא, מתי כן?!

***

זה שקר. וזה גם לא עובד.

כי זו בדיוק הסיבה שאנחנו לא בוכים בתשעה באב. לא על בית המקדש ולא על עצמך ולא על כלום, רק מחכים שזה ייגמר כבר, ונוכל תמשיך לעוד שנה, שבה הכאב ימשיך להיות תקוע בפנים, ואנחנו לא מצליחים לשמוח באמת אף פעם, ולא להתחבר בצורה מלאה לשום דבר.

מדובר כאן בעושק! לא פחות!!! אותו בעל דבר, שהוא זה שמכאיב לנו כל השנה, ולא נותן לנו לשמוח כשצריך – הוא גם זה שכעת לא מוכן שנכאב, ושנבכה את הכאב הזה עד הסוף עד שהוא יצא ולא יחזור לעולם. כי הוא יודע שאם תעשה את זה, אתה תהיה גאול, ואת זה הוא כמובן לא מפרגן.

אז בואו נעשה סדר. על העבירות ועל זה שאני עוד לא בעל שם טוב, אעשה תשובה בחודש אלול. תשעה באב הוא לא יום של תשובה אלא יום של אבלות ושל כאב. והגיע הזמן להבין, שכל כאב שיש לך, גם אם זה מכונת הכביסה שנתקעה בדיוק היום, זו סיבה מצוינת לבכות בתשעה באב.

***

זה אבסורד. השכינה הקדושה בוכה על הכאב שלך, ואתה בעצמך לא מוכן לבכות על זה, כי אתה רוצה לבכות על ‘צער השכינה’… אז הנה לך, צער השכינה הוא על כך שיש לך מינוס בבנק. אז אם אתה רוצה לבכות על צער השכינה, תבכה גם אתה על זה.

קשה, קשה לקבל את זה. אבל רבינו מדגיש שוב ושוב: כשאתה אומר תהלים, תכוון על עצמך. כשאתה אומר תיקון חצות, תכוון על עצמך. כשאתה אומר קינות, תכוון על עצמך. אבל לא, זה לא מתאים לנו. ולכן הלב נשאר סגור, בתשעה באב, בימים טובים, וכל השנה. אי, איזו גלות.

אם תסכים לוותר על החכמות, ולקיים את זה בתמימות. הלב שלך ייפתח. וכשהלב פתוח, אוהו, יש מקום להכל. אתה תוכל להתקדם מהכאב אישי שלך, לכאב כללי יותר של עם ישראל, ומשם לכאב הרוחני של ההסתרה השוררת בעולם, ומשם להתחבר למושג בית המקדש וצדיקים, ולכל מה שצריך. אבל הכל מתחיל מפתיחת הלב, והלב נפתח כשאתה מדבר על מה שבאמת מציק לך. בינה זאת.

האם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש

או על החורבן הפרטי שלנו?

***

יתום שנולד ללא אבא, אין סיכוי שהוא יתאבל עליו. הוא יכול ומחויב לקיים את המנהגים וההלכות, וגם ללמוד משניות ולהדליק נר לעילוי נשמתו, ואף לעלות לקברו. אבל להתאבל לא, כי הוא פשוט לא יכול. מעולם לא הכיר אותו כדי להתאבל עליו.

נולדנו בלי בית המקדש, ואין לנו סיכוי להתאבל עליו. ולכן התחושה היא שכל מסכת האבלות של שלשת השבועות, תשעת הימים, ותשעה באב – אינה אלא מסכת של מנהגים והלכות, סוג של ‘עילוי נשמה’ לבית המקדש, ותו לא. קשה להתחבר לדבר כזה, ולא פלא שאין לו סימפטיה מיוחדת לתקופה זו.

לחילופין, ישנם שמתאמצים להסביר לעצמם ולאחרים, באמצעות מאמרים וספרים, מה זה בית המקדש ומה ההבדל בין התקופה שבה היה לנו בית מקדש לבין התקופה שאין אותו. ובכך, מנסים לייצר חיבור כלשהו, שבאמצעותו נוכל כן להתאבל.

זה רעיון מבורך, ואשרי חלקם. אבל ספק אם יעיל. מרגיש יותר שמדובר בחיבור מלאכותי, וגם רוב רובו המוחלט של הציבור, בפרט הצעיר, אינו אוחז בכך. וכפי שסיפר אחד מחשובי המחנכים והמרצים (שבדרך כלל הרצאותיו מלאות על אפס מקום), שכאשר הודיע על שיעור בעניין זה, הגיעו שני אנשים בלבד…

***

אז זהו שלא.

רבינו אומר לנו מילים ברורות, שאינן מותירות ספק: “והנה מה שעבר אין, כי כבר נשרף בית מקדשנו” (ליקוטי מוהר”ן ח”ב סימן סז). כלומר, איננו מתאבלים על מה שהיה, אלא רק על מה שקורה אתנו כעת, כאן ועכשיו, יום יום ושעה שעה.

אין לנו מושג מה זה בית המקדש, ואף אחד לא מצפה מאתנו לבכות עליו. האבלות שלנו איננה עליו אלא על החורבן, ואת החורבן אנחנו מכירים היטב, אוהו כמה שאנחנו מכירים.

אין מי שלא רואה חורבן מול העיניים, וגם אין מי שלא חווה חורבן אישי בחייו. האם יש מישהו שמוכן, עם יד על הלב או אפילו בלי, לומר שטוב לו בחיים, והוא לא פוגש ולא מתמודד יום יום עם כאב ועם ייסורי נפש?!

***

רק מה? אלו הם החיים, מה לעשות.

חלילה! בזמן של גאולה, אלו הם אינם החיים. כשיהודי נמצא על מקומו, הוא חווה חיים של מלאות ושובע, ופוגש רק דברים שעושים לו טוב, וממלאים את יומו וחייו וביתו באור ושמחה וחיות, וכל המילים הטובות שרק אפשר לומר ו/או לחלום.

החיים הללו, שכבר הדבקנו להם תוית ש’אלו הם החיים’ – הם לא חיים אלא חורבן. וכל המטרה של תשעה באב ושלשת השבועות, הם לוותר על הייאוש, ועל ההשלמה ש’אלו הם החיים’, ובסך הכל להביא את הכאב, שקיים ועוד איך, ולבכות אותו ולזעוק אותו, מתוך הבנה ואמונה שזה ממש לא אמור להיות כך.

החיים העלובים הללו, בלי מוח ובלי לב, עם יהדות שבורה ומרוסקת למחצה לשליש ולרביע, ועם משפחות קרועות ושכולות, גשמית ורוחנית – הם לא חיים, נקודה. הם גלות, והם בכלל לא שייכים אלינו אלא נדבקו בנו בעקבות החורבן. הגיע הזמן לדפוק על השולחן ולומר: די! אני רוצה לחיות!!!

והבשורה היא, שבכלל לא חייבים לחיות כך. אין שום הלכה שמחייבת יהודי לחיות בגלות. מותר לו ומגיע לו לחיות בגאולה, אם רק ירצה. הרגע שבו יהודי לא מוכן להשלים עם הגלות, הוא אותו רגע שבו נולד המשיח שלו, והוא מתחיל לחיות. כל המתאבל, זוכה ורואה.

האם אהרן הכהן – עסק בהקרבת קרבנות

או בקירוב הבריות?

***

התואר שהתורה נותנת לאהרן, הוא ‘כהן’ – שתפקידו להיות בבית המקדש, ולהקריב קרבנות. ואילו התואר שהמשנה נותנת לו הוא ‘אוהב את הבריות ומקרבן לתורה’. האם היו לו שתי לשכות, באחת מהם הוא קיבל קהל שמעוניין להקריב קרבנות, ובשני הוא קיבל קהל שהיה מעוניין בשלום? כנראה שלא.

האם ‘שלום’ היא מדה טובה, שכדאי לזכות בה. או שהיא מעבר לכך, ואולי אף הנקודה המרכזית של יהודי בחייו? אם נתבונן נשים לב, שהוא תופס מקום מאד מרכזי, הרבה יותר ממה שחשבנו. הסיום של כל תפילה הוא ‘שים שלום’, ו’עושה שלום’, וכך גם הסיום של כל קדיש. והשם יתברך שמו ‘שלום’, והוא מוכן למחות את שמו המפורש בשביל להשכין שלום. מה הסיפור?

ושאלה אחרונה. ההילולא היחידה שכתובה בפירוש בתורה, היא של אהרן הכהן, והיא בראש חודש אב. האם במקרה זה חל בחודש של החורבן והאבלות, או שיש קשר בין הדברים.

***

הסוגיא רחבה, אבל בקצרה ממש:

בריאת העולם היא בריאת המחלוקת. קודם בריאת העולם, היה הכל אחדות. אחר בריאת העולם, יש פירוד; השמים, שמים לה’, והארץ, לא בדיוק.

ה’ ברא את העולם, כדי שיהיה מקום שיש בו חוויה של פירוד, מחלוקת וריחוק. כדי שאנחנו בבחירתנו, נבטל את האשליה הזאת, ונחזיר את הכל בחזרה למקום של קרבה, אחדות ושלום.

***

בית המקדש היה מקום של שלום. לא שרתה בו האשליה של ‘הארץ נתן לבני אדם’, אלא השראה של ‘השמים שמים לה”. וכל מי שנכנס לשם, הרגיש בבת אחת את הקרבה, וחש תחושה של רצוי, אהוב, וקרוב. עד כדי כך, שאפילו הבהמות הפכו להיות ‘קרבן’.

ומתוך הגילוי הזה, היה לאהרן הכהן את הכח, לגשת לכל יהודי שמרגיש עצמו רחוק, מה’ מעצמו או מחברו, ולגלות לו שאין דבר כזה, ואל תתפתה לאשליה המרירה הזאת, כאילו יש מושג של מחלוקת ופירוד. וכך הוא קרב את הבריות, כשם שהקריב את הקרבנות.

כשהייתה שנאת חינם, ותחושת הפירוד התגברה, זה סתר את הגילוי של בית המקדש, והוא נחרב. בדומה ממש לפטירתו של אהרן הכהן, שלקחה מאתנו את הגילוי הזה של ‘אוהב שלום’ ו’אוהב את הבריות’.

***

יתומים היינו ואין אב.

אין לנו ‘אבא’, כמו אהרן הכהן, שילכד אותנו – בתוך תוכנו, ובינינו לבין ה’. ולכן גם אין לנו חודש ‘אב’. ועל כך אנו מתאבלים. על האשליה הנוראה של הריחוק, שכל כך מהתלת בנו ומפתה אותנו. ומביאה אותנו לשנוא את עצמנו, את חברנו, ולהאמין בכך שגם ה’ שונא אותנו, חלילה.

זה נראה כל כך חכם ובוגר, להסתכל בעין ביקורתית. וכל כך נאיבי וילדותי להסתכל בעין מקרבת. ולכן, אנו ממלאים את העיניים בדמעות, מתוך תקוה לנקות אותם מהמבט השחור וה’סופר-ילדותי’ הזה, שלא מאמין בטוב ואהבה, ולקבל עיניים חדשות, שמהם נראה את המבט האוהב של אבא בשמים, ועם המבט הזה, נסתכל גם על עצמנו ועל הסובבים אותנו.  

‘גבולות יוצרות מרחב’ – אמרי אינשי.

וזהו כנראה, אחד מהסודות של ‘בין המצרים’.

***

רשות הרבים הוא מקום ענק ועתיר אפשרויות – ודווקא לכן אי אפשר לעשות בו כמעט כלום. כמו כן יממה שלמה היא המון זמן – ודווקא לכן מורחים את רובה. כשיש הרבה זמן או אפשרויות, קשה להתמקד ולהוציא משהו לפועל.

אבל כשנמצאים בבית, שהוא מקום קטן – אפשר לעשות בו הכל. כי כל דבר בו מאד מוגדר; כאן זה סלון – כדי ללמוד ולאכול, כאן מטבח – כדי לבשל, כאן חדר שינה – כדי לישון, וכאן מרפסת – כדי לנפוש, וכן הלאה. וכן כשמחלקים את היום לסדרים ושיעורים – אפשר לנצל את היום.

עד לא מזמן, כשהעולם היה ענק, והכל היה פתוח ומשוחרר. הייתה אפשרות לנוע מכל נקודה לכל נקודה בגלובוס, והאפשרויות לתקשורת ועסקים היו בלתי מוגבלות. אבל דווקא האפשרויות הקרובות ביותר; בית, משפחה, שכנים – היו מחוץ לתמונה, עד שהגיעו הסגרים והעוצרים למיניהם, וגילו את ‘אמריקה’…

***

‘כל רודפיה השיגוה בין המצרים’. הפסוק מתאר את המצב שלנו בגלות – שאנחנו נמצאים ‘בין המצרים’ – בין מיצר למיצר. ושם הרי אי אפשר לברוח לשום מקום, וממילא הרודפים יכולים לתפוס אותנו.

באים הצדיקים ואומרים ‘כל רודף י-ה – השיגוה בין המצרים’ – מי שמחפש את ה’, הזמן הכי מסוגל לכך שימצא, הוא ‘בין המצרים’. ומלבד שזה ההיפך מהמשמעות הפשוטה של הפסוק, זה גם לא הגיוני. מי בכלל פנוי לחפש את ה’, ועוד יותר – למצוא אותו, כשהוא נתון במיצר וסגור מכל הכיוונים.

והתשובה היא: היא היא. דווקא כשאנחנו נתונים בין מיצר למיצר – יש סיכוי שנחפש באמת את ה’, ואז ממילא גם נמצא אותו.

***

כשאנחנו נמצאים במרחב – יש לנו הרבה מה לחפש; ידיעת התורה, תפילה בכוונה, השגות וייחודים, עבודת המדות, קדושה וצניעות, ועוד רשימה ארוכה.

יש לנו יהדות עשירה מאד, ומרוב העשירות הזאת – אנחנו מתקשים להתמקד באחד מהם, ועוד יותר מתקשים להתמקד בסיפור האמתי, כי כשיש המון אפשרויות ‘שם’, למה להצטמצם למה ש’כאן’?

אבל כשנמצאים במיצר, ועוד יותר כשנמצאים ‘בין המצרים’ – לא נשארה אפשרות אחרת, חוץ מלהרים עיניים, ולחפש את ה’. וברגע שאתה מחפש אותו – אתה מוצא אותו. כי הוא הרי ‘כאן’ בדיוק ואולי יותר מכל במקום אחר.

ה’ מאד אוהב שאתה לומד ומתפלל ועושה דברים טובים. אבל הוא עוד יותר אוהב שאתה מרים סוף סוף את העיניים, ומסתכל בחזרה לתוך העיניים שלו, שתמיד מסתכלות. לכן הוא עשה את כל המיצרים, כדי לגרום לנו סוף סוף לעשות את הפעולה הפשוטה הזאת – להסתכל לו בעיניים.

לא נאכזב אותו. לפחות בימים אלו, נעצור לחצי שעה ביום, כדי להיכנס לשם – לתוך המיצר, להרגיש אותו היטב, ומשם – להרים את העיניים. ואין לך רגע מרומם ונשגב כשאותה שעה שבה נפגשים העיניים זה בזה. כי עין בעין יראו בשוב ה’ ציון.