החיזוק היומי # 5

אתה אוהב תוכחה?

אני בטוח שלא. והאם אתה מאמין שיש אחרים שכן אוהבים תוכחה?

רק מי שסובל מסכיזופרניה כרונית, שאוהב להרגיש כמה הוא דפוק ולא מוצלח – יכול ‘לאהוב’ תוכחות.

ואם אגלה באזנך, שאחד מארבעים ושמונה קנייני התורה הוא: ‘א-ו-ה-ב את התוכחות’?! בוודאי תענה לי: אם כן, שכנעת אותי סופית שאין לי אפשרות לזכות לתורה!…

***

יש תוכחה ויש תוכחה.

‘תוכחה’ איננה ביקורת, אלא פשוט ‘הוכחה’.

אתה יכול להוכיח את עצמך, ולהוכיח לעצמך – כמה אתה טיפש, ולא יוצלח, או מנוול ורשע. ואתה יכול להוכיח את עצמך ולעצמך – כמה אתה טוב, יכול, מוצלח, מתוק וצדיק.

התוכחה שבאה מצד הקליפות – תמיד תהיה עם צליל של ‘עזוב, אין לך סיכוי’; אתה הרי מכיר את עצמך, יודע יותר טוב מכולם מי אתה, וכמה פעמים ניסית ולא הצלחת, ולכן תהיה ריאלי ואל תבזבז זמן וכוחות לחינם.

התוכחה של הצדיקים – יש בה ניגון שאומר לך תמיד ‘צריכים אותך, אל תעזוב’; אתה הרי כל כך חשוב, וכל כך נצרך, וכל כך חיוני. אז למה אתה חושב שאתה לא יכול? תוכחה שלעולם לא מאפשרת לך להרגיש דפוק ולא יוצלח, תוכחה שלא נותנת בכלל מקום לתחושה של ‘רע’ ו’רשע’, אלא רק עם הפנים קדימה: אתה יכול, אתה אהוב, אתה רצוי, ואתה תצליח.

***

בינינו, אין מי שלא רוצה להצליח, וגם אין מי שחושב שההצלחה מגיע ברגע. ברור שבין הרצון להצליח ובין ההצלחה בפועל – מפרידה דרך ארוכה ורצופה התמודדויות ואף כשלונות.

השאלה היחידה היא איזה ניגון מתנגן ואיזה מראות אתה רואה – שם, באותו קטע ארוך שמפריד בין הרצון לבין ההצלחה; אם זהו ניגון של דכדוך וקדרות, ואם המראות הם של אלו שנעצרו בדרך – הסיכוי שתצלח את הדרך היא אפסית. אבל אם הניגון הוא אופטימי ומלא תקוה וחיות, והמראות שמראים לך הם של אלו שכן צלחו את הדרך והגיעו למטרה – יש לך סיכוי גדול מאד להגיע לשם גם אתה.

אז בשביל זה אתה חייב ‘תוכחה’. לא תוכחה שוברת ומייאשת, חלילה. ממנה תברח כבורח מן האש, ותילחם נגדה בכל הכוח. אלא תוכחה מדרבנת ומחזקת, תוכחה של צדיקים. את התוכחה הזאת אתה בוודאי תאהב, ורק על ידה אתה תגיע אל המטרה.

הכלל הוא פשוט: תוכחה שבאה ממישהו שאוהב אותך, אתה תאהב אותה. וזאת התוכחה של יעקב אבינו לבניו, ושל משה רבינו אלינו – טרם פרידתו. תוכחה שכולה אהבה וכולה אהובה.

החיזוק היומי # 4

בטח תרצה לדעת מאיזה שבט אתה?

מראובן או שמעון, אולי לוי או יהודה, יוסף או בנימין.

***

לרבים מאתנו יש משיכה ל’מיסטיקה’. היינו רוצים לדעת מה השורש הנשמה שלנו, או מאיזה שבט נולדנו. נדמה כי זה יעזור לנו לעשות סדר בחיים, לדעת מה הסיבה לכל מיני דברים שקורים אתנו – טובים או פחות, ואולי גם נוכל לדעת על ידי המשקפיים הללו מה הולך להיות אתנו בעתיד, הקרוב או הרחוק.

אילו רק היה לנו איזה נביא או חוזה, או לפחות בעל רוח הקודש, שיסתכל עלינו בעיניו החדות, ויאמר במשפט קצר: “אתה, כן אתה – מגיע משבט נפתלי, ושורש נשמתך הוא מספירת נצח של עולם הבריאה, ואתה גלגול של פלוני אלמוני, וכתוצאה מכך זה הסטטוס של החיים שלך הוא כזה וכזה” – היינו רצים אחריו, ומוכנים לגמוע קילומטרים רבים ולשלם הרבה כדי לקבל את התחזית המדויקת הזאת.

והיו ימים בישראל. היו דורות שבהם היו נביאים, היו דורות שהיו צדיקים גדולים בעלי רוח הקודש בדרגה גבוהה שהיה להם את הכח הזה. האר”י הקדוש היה מספר לאדם את כל הגלגולים שלו, ומפרט מה בדיוק החלק שעליו לתקן, ושבשבילו הוא בא לעולם. אבל בדורנו עוד לא נמצא מי שיודע לומר כאלו דברים, ומי שיודע – כמובן שלא אומר…

מה עושים? בעיה!… כנראה לכן אנחנו כל כך תקועים…

***

אז זהו שלא.

קודם כל, אילו היינו צריכים את זה – בוודאי היה לנו את זה. והסיבה שאין לנו – כי אנחנו לא צריכים. אבל האמת, למה סתם לאכזב – יש את זה גם היום! כן, גם היום יש דרך לדעת מאיזה שבט אתה!! ולא, לא צריך לנסוע לשום מקום, ולא לשלם כסף, את המידע תקבל הרגע ממש, כאן ועכשיו.

ובכן, אתה… בוא נסתכל רגע, כן, כן, אני רואה – אתה כלול מכל השבטים!!!

במשך הדורות, הצטברו הרבה ‘חלקיקי’ נשמות שלא הגיעו לתיקונם, וכעת בדור האחרון – כל החלקיקים הללו ירדו לעולם כדי להגיע לתיקונם. ומכל כמה ‘חלקיקים’ כאלו – נולד אדם אחד, שכולל בתוכו ‘חלק’ מנשמה של יהודי משבט יהודה שהיה חי בזמן בית ראשון, ו’חלק’ מנשמה של יהודי משבט אשר שהיה חי בזמן מרדכי ואסתר, וכן הלאה.

ולכן, בעוד יהודי של פעם, הכיר את היצר הטוב והיצר הרע של הסביבה הקרובה ותו לא, היום כל אחד מכיר את היצר הרע של כל העולם, והוא צריך להתמודד עם זה. כי כל חלק שבו מגיע מחבל ארץ אחרת.

ואם אתה שואל את עצמך: למה אני לא מכיר את עצמי? יום אחד מרגיש מלאך ויום אחד מרגיש כומר, ואפילו ביום אחד – בבוקר כך ובצהריים כך, אז מי אני? האם יש כאן פיצול אישיות?! התשובה היא: כן! יש כאן הרבה פיצולים באישיות, אבל כולם מרוכזים באדם אחד שהוא אתה, אלא שחלק ממך הוא כזה, וחלק הוא כזה, ובכל פעם אתה צריך להתעסק עם חלק אחר שבך.

אז בקיצור – אתה אישיות רבת גוונים, ואל תתבלבל מאף אחד מהם. תהיה חזק – ותתקן את כולם.

החיזוק היומי # 3

מתי הפעם האחרונה שאכלת?

תן לי לשער, שזה היה בערך בגיל שנה!…

מאז, אתה עסוק כל הזמן ב’לאכול’, ואתה פשוט לא אוכל!!…

***

שים לב! מבלי להיכנס כלל לנושא של ‘איזה’ אוכל לאכול, או ‘כמה’ אוכל לאכול, ולכל הנושא של ‘אכילה בריאה’ ו’תאוות אכילה’ – קודם כל חשוב לוודא שאתה ‘אוכל’, ובינתיים אתה פשוט לא עושה את זה.

פשוט מאד. אתה ממלא את הצלחת מכל טוב הארץ, ומתיישב לאכול. ואז, אתה מכניס חתיכה אחת לפה, ומתחיל ללעוס במרץ כדי לרוקן את הפה ולהכניס עוד חתיכה, וכך במשך כל הזמן שאתה יושב מול הצלחת – אתה פשוט מחכה כל הזמן שהפה יתפנה – כדי להכניס לתוכו עוד אוכל, כשהעיניים שלך וכל כולך מרוכזים בכף שבידך ובצלחת שלפניך, בציפיה דרוכה מתי כבר תוכל לדחוף עוד מעט פנימה לתוך הפה.

אז מתי אתה ‘אוכל’? הרי מי שאוכל הוא הפה, שהוא עובד קשה ‘לקבל’ את הסחורה, ללעוס אותה עם השיניים, ‘לטעום’ אותה עם החיך, ‘להטעים’ אותה עם הרוק, ולבסוף ‘להעביר’ אותה פנימה למחלקת העיבוד. וכל המערכת הזאת – בכלל לא מעניינת אותך, כי אתה רק מחכה מתי ‘המסוע’ יתפנה ותוכל לדחוף עוד סחורה פנימה. אז אני שואל שוב: אתה ‘אוכל’ או רק עסוק ב’להאכיל’ את עצמך?!

האם ניסית פעם להכניס כף של אוכל [טעים כמובן] לתוך הפה – להניח את הכף בחזרה בצלחת – לעצום את העיניים – ולתת את כל כולך אל הפעולה הנפלאה שאתה עושה כעת, ולטעמו הערב של האוכל הנמצא כעת ממש בתוך פיך ומתחכך בחכך?… הוא אשר אמרתי, ייתכן שהפעם האחרונה שעשית את זה היה בגיל שנה, בעת יניקת חלב האם.

***

וכאן נמצא החידוש.

שברגע שתתחיל ‘לאכול’, כן, ‘לאכול’ ממש ובאמת – לא תצטרך להתעסק יותר עם השאלות של ‘כמה’ אוכל ו’איזה’ אוכל, וגם תוכל כמעט לדלג על הנושא של ‘תאוות אכילה’.

כי ברגע שתתחבר אל פעולת האכילה, תתחיל פתאום להבין איזה דבר נפלא קורה כאן. ומכאן, יש לשער, שאם אתה אדם קצת חכם – תגיע מהר מאד למחשבה: מה פתאום צריך לאכול, ומפני מה יש כל כך הרבה סוגים של מאכלים, וכאלו טעמים מתוקים וערבים.

וכשתעשה אחד ועוד אחד, תגיע מהר מאד למסקנא שהשם יתברך רוצה שתאכל, כדי להזריק לך חיים חדשים כל יום מחדש, והוא רוצה שתרגיש איך שהוא נמצא בתוך האוכל, ולכן הוא עשה כזה מגוון של טעמים ומראות וריחות, שכולם מרמזים על כל מיני אותיות וספירות וכוחות של קדושה, שאמנם אין לנו השגה בהם, אבל אנחנו הרי ‘טועמים’ אותם.

ולא צריך להוסיף, שמאותו רגע האכילה תהפוך אצלך מחוויה מטורפת של רעבתנות והלעטה, לחוויה רוחנית מענגת של קרבת אלוקים מתוקה.

אז כל מה שמבדיל בין אכילה נעימה לבין אכילה מאכזבת, ובעצם בין ‘תאות אכילה’ לבין ‘קדושת האכילה’, הוא: האם אתה חושב על החתיכה שבתוך הפה, או על החתיכה שבצלחת או בכף!…

הבינה זאת.

ייחודא עילאה – וייחודא תתאה

[ייחוד עליון וייחוד תחתון]

פרשת ויחי הוא הסיום של חומש בראשית.

חומש בראשית – הוא היסוד של העולם, ובו מבוארים כל היסודות שעליהם מושתת העולם; תחילתו בבריאת העולם, ממשיך בעשרה דורות שמאדם ועד נח ומעשה דור המבול ודור הפלגה, אחר כך עשרה דורות שמנח ועד אברהם, ואז מתחיל להאריך הרבה בסיפור תולדותיהם ומעשיהם של האבות הקדושים אברהם יצחק יעקב, ומסיים באריכות בעניינו של יוסף הצדיק.

והפרשה הזאת פרשת ויחי – הוא הסיום של כל הסדר הזה, ולכן הוא גם התמצית וה’שורה התחתונה’ של חומש בראשית. בפרשה זו הוא סיום חייו של יעקב אבינו ויוסף הצדיק, וסיפור הפרידה של יעקב אבינו מהשבטים וברכתו להם, וכאן נמצא הסיום של חומש בראשית וההכנה לחומש שמות וכל ההמשך.

והנה יעקב אבינו סבר שבפרשה זו יכול להסתיים התורה, ויכול להיות מיד הגאולה השלימה ותיקון העולם, אך התברר לו שעדיין לא הגיע הזמן ועדיין אין זה סיומו של המעשה, אלא תחילתו, וכפי שיתבאר כל זה להלן בעז”ה, וכפי שנראה, ב’מסקנא’ הזאת טמון כל הכח שלנו להמשיך את הדרך הזאת, ולהחזיק מעמד בכל הגלויות וכל מה שעובר עלינו בכלל ובפרט עד הגאולה האמיתית והשלמה.

***

נראה תחילה את התמיהות שיש בפרשה זו:

א. פרשה זו סתומה – הפרשה היחידה בתורה שאין שום הפרש בינה לבין הפרשה הקודמת לה. [והנה רש”י פירש משום שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל, ומפני שביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתמה ממנו. ולפי זה הוא מרמז על עניין של צער, אמנם בזוהר הקדוש מבואר שהוא מרמז על עניין של שמחה. האם יש סתירה ביניהם?]

ב. ‘ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה’ – פתיחה זו מיותר לכאורה, שהרי בא בעיקר לספר הסתלקותו של יעקב, ואם כן היה לו להזכיר מיד סיכום מניין שנות חייו, וממילא נדע שבמצרים היה שבע עשרה שנה.

ג. כל המעשה עם מנשה ואפרים הוא עניין נפלא, וטעון הרבה ביאור. א. מה מהותם של מנשה ואפרים ביחס לשאר השבטים. ב. מה היה המשא ומתן בין יעקב ליוסף האם הם ראויים לברכה. ג. מה היה הויכוח בין יעקב ליוסף את מי להקדים. ד. מדוע דווקא בהם יברכו כל ישראל ‘ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה’ ולא בשאר השבטים. ה. מה עניינו של החלק המיוחד שהחליט לתת ליוסף, ומדוע.

ד. הסתלקותו של יעקב הוא פלא והפלא: א. מתחילה רצה לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה – האם טעה בזה שרצה לגלות? ואחר שלא עלתה בידו – מה היה העצה שעשה? ב. מהו ההדגשה ‘האספו’ ו’הקבצו’, והלשון ‘בני יעקב’ ו’בני ישראל’. ג. האם רצה לברך את השבטים או להוכיחם.

ביאור הפשט

בפרשה זו, הלכו גם מפרשי הפשט [רש”י והרמב”ן] בדרך הדרש.

אמנם באור החיים הקדוש מבאר הדברים גם בדרך הפשט. ותוכן דבריו הוא: א. יעקב ‘חי’ שבע עשרה שנה, כי בכל השנים שקדמו לזה היה מסובב בצרות עם עשיו ולבן ועם מעשה דינה ויוסף, והיה לו חיים של צער, ורק בשנים אלו היה לו חיים של אושר ושמחה. ב. יוסף נחשב לא רק כ’בנו’ של יעקב אלא כמו יעקב בעצמו, ועם ישראל נקראים ‘בני יעקב ויוסף’ (תהלים עז) ולכן הוא בעצמו אינו במספר השבטים, אלא שני בניו שנולדו לו, הם נחשבים כמו בניו של יעקב, ולכן הם נחשבים במספר השבטים. ג. מה ששאל יעקב ‘מי אלה’ לא מפני שלא ידע מי הם, אלא כדי לעורר את אהבתו ורחמיו עליהם. ד. בפסוקים אלו שקיבץ יעקב את בניו – לא פירש כלום, והוא פלא.

ביאור הדרש

רש”י והרמב”ן פירשו העניין בדרך דרש. א. פרשה זו מרמזת על הגלות, ולכן פרשה זו סתומה משום שהגלות סותמת לבם ועיניהם של ישראל (רש”י), ובפרשה זו מרומז כיצד התחיל גלות אדום וכיצד יהיה הגאולה (רמב”ן). ב. כששאל ‘מי אלה’ היה מפני שראה שאינם ראויים לברכה, וביקש יוסף רחמים וברכם. ג. כשהקדים את אפרים למנשה היה נחשב לנבואה והיה אסור לשנות (רמב”ן). ד. כשקיבצם ביקש לגלות להם מה יהיה בימות המשיח ונסתלקה שכינה, ולכן התחיל לדבר עמהם דברים אחרים, ובתחילה הוכיח את חלקם, וברך את האחרים, ולבסוף ברך את כולם.

ביאור הפנימיות

בזוהר הקדוש מבואר ששבע עשרה השנים הללו היו השנים הטובות ביותר, ודווקא לכן פרשה זו סתומה להורות שהשנים הללו היו כולם טובות בלי שום הפסק של צער וצרה. והוא פלא, כי הרי דווקא בשנים הללו היה במצרים, והם היו תחילת הגלות ואיך ייתכן שדווקא הם היו הטובות ביותר.

אלא שבפנימיות העניין היה כאן מהפכה בכל התפיסה של משמעות ‘החיים’, והחידוש הזה מתגלה בפסוק זה ‘ויחי יעקב בארץ מצרים’, ועוד יותר בסיפור הסתלקותו של יעקב, כשרצה לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, ועניין זה מבואר בליקוטי הלכות.

***

וביאור העניין הוא כך:

יעקב אבינו ביקש כל ימיו ‘לישב בשלוה’ (כדברי רש”י בפרשת וישב), והיינו שהיה סבור שהחיים האמיתיים הם במצב של שלוה ומנוחה, בלי נסיונות ובלי הפרעות ובלבולים. וממילא כל השנים שהיה לו נסיונות עם עשיו ולבן ועם מעשה דינה – היה נחשב אצלו למצב של ‘בדיעבד’.

ואמנם יעקב אבינו לא התבלבל מכך, וקיבל הכל באהבה ועבד את השם יתברך גם מתוך המצב הזה, והוא זה שתיקן תפילת ערבית, אבל עדיין היה סבור שאין זה המצב שצריך להיות ‘לכתחילה’, אלא שבדיעבד מאחר שהוא כך – צריך לקבל זאת באהבה., אך המשיך לצפות למצב של שלוה.

והקב”ה רימז לו בכך ש’קפץ עליו רוגזו של יוסף’ שאין הדבר כן, ואין כאן המקום לישב בשלוה אלא לעתיד לבוא, אך עדיין לא ירד יעקב לסוף העניין, וכאשר הגיע לפרעה ושאל אותו ‘כמה ימי שני חייך’ ענה לו ‘מעט ורעים היו ימי שני חיי’, ולא אמר זאת בטרוניה ח”ו, אלא מתוך מחשבה שכל השנים הללו עדיין אינם נקראים בשם ‘חיים’, כי היו כולם מצב של נסיונות והתמודדות. ומובא בדברי חז”ל שנענש על כך.

ואז הבין את האמת, שבאמת המצב של הנסיונות אינו מצב של ‘בדיעבד’, ובכלל אין המושג ‘חיים’ תלוי בשום מצב ותנאי, אלא רק באיזה אופן שהאדם מקבלו; אם מקבלו כראוי ועובד בו את השם יתברך – זהו החיים ה’לכתחילה’ ביותר, ואם לאו – לאו. ובאותו רגע התחיל ‘לחיות’, ולכן שבע עשרה השנים הללו – הם אלו שנקראו בשם ‘חיים’, אף שהיה במצרים, כי את החיים הללו ראה יעקב אבינו כ’חיים’.

***

ועניין זה התגלה בעת הסתלקותו.

יעקב אבינו רצה לגלות את הקץ. ובוודאי אין עניינו שרצה לגלות ‘מתי’ יהיה הקץ, כי אין בזה שום תועלת, רק להיפך, שהרי כל כוחנו לעמוד בגלותנו הוא רק מחמת התקווה שהיום בן דוד בא, ואילו היו יודעים מתחילה שצריך להמתין כל כך, היו נופלים בדעתם מבלי תקומה, ולכן ‘תפח רוחם של מחשבי קצין’, כי מייאשים את העם מן הגאולה – הן אלו שקודם אותו ‘הקץ’ שרואים שצריך להמתין הרבה, והן אלו שאחר אותו ‘הקץ’ שסוברים שאבד סברם [וכעין שהיה בזמן מרדכי, שהיה להם קץ של שבעים שנה, וסברו בטעות שכבר עבר ונתייאשו מן הגאולה, ולכן היה כל הנפילה והגזירה].

אלא יעקב אבינו רצה ‘לגלות’ את הקץ, היינו להביאו תיכף ומיד ממש. כי סבר שזהו הזמן המובחר לתיקון העולם, אחר שאברהם אבינו התחיל לגלות האמת ועדיין היה לו פסולת שהוא ישמעאל, וכן יצחק היה לו פסולת שהוא עשיו, ויעקב הייתה מיטתו שלמה, וסבר שהגיע זמן הגאולה ותיקון השלם. וכשנסתלקה שכינה , אמר שמא יש פסול בזרעי, ענו כולם ואמרו ‘שמע ישראל, ה’ אלוקינו ה’ אחד’, כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. ענה יעקב ואמר ‘ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד’. ועבר לדבר דברים אחרים.

וביאור העניין, שיש ‘ייחודא עילאה’ [ייחוד עליון] שנקרא ‘שמע ישראל’, ויש ‘ייחודא תתאה’ [ייחוד תחתון] שנקרא ‘ברוך שם’, שאותו אנו אומרים בלחש. ייחודא עילאה – הוא כאשר מתגלה מציאות ה’ בגלוי ובפירוש, שמכירים אותו באצבע בלי שום הסתרה, שאז אפשר לומר בקול רם ‘ה’ אלוקינו ה’ אחד’ ואין עוד מלבדו. ייחודא תתאה – הוא במצב של הסתרה וחושך שאי אפשר לראות ולגלות ולהכיר במציאות ה’, אלא רק מאמינים שבכל זאת הוא נמצא ולבסוף יתגלה מלכותו.

והיינו שנתגלה ליעקב אבינו, שאמנם מצד ייחודא עילאה כבר הגיע זמן תיקון העולם, אבל עדיין אין זה התיקון השלם והאמיתי, כי התיקון האמיתי הוא רק כאשר יתגלה ייחודא תתאה, שימליכו את השם יתברך מתוך החושך וההסתרה, דהיינו מתוך גלות מצרים של מ”ט שערי טומאה, ומתוך כל הגלויות האחרות, בפרט הגלות האחרונה ועקבתא דמשיחא שהוא חמישים שערי טומאה, ועל ידי זה יתקנו גם את כל המקומות החשוכים והרחוקים והאפלים והנידחים, שכולם יתהפכו להיות כלים לגילוי ה’, ובשביל זה עוד לא הגיע זמן הגאולה.

***

ומאחר שכך, התחיל לדבר עמהם דברים אחרים, דהיינו שהתחיל להכין אותם למהלך זה של ייחודא תתאה. ולכן בתחילה אמר ‘האספו’ ואחר כך אמר ‘הקבצו’. ‘אסיפה’ הוא ממקום קרוב, ו’קיבוץ’ הוא ממקומות מפוזרים ורחוקים. בתחילה סבר שיש כאן כבר כל כוחות הקדושה ורק צריך להתאסף ולהתחבר יחד, ובהמשך הבין שצריכים לקבץ כוחות הקדושה מכל המקומות המפוזרים.

והתחיל לדבר לכל אחד מהשבטים, כי מעתה יהיה י”ב דרכים של קדושה, שכל אחד יהיה שונה מחברו, וכל אחד צריך להכיר מה החלק השייך לו ולילך לפי דרכו. ויחד עם זה צריכים ‘להתקבץ’ יחד, דהיינו לאחוז עצמם כולם יחד, ולקבל עצות זה מזה.

ולבסוף כלל כולם כאחד (כדברי רש”י), כי בסוף הגלות לא ידע כל אחד מאיזה שבט הוא, כי הנשמות של הדור האחרון – כל אחד כלול מכמה וכמה חלקי נשמות, ויכול להיות בכל אחד חלקים מכל הי”ב שבטים, וזה הטעם שכל אחד יש לו נסיונות של כל העולם, והטעם שבכל יום ובכל רגע מרגיש אדם אחר לגמרי, וכאן צריך את הכח של כללות כל הי”ב שבטים, שמזה יהיה שלימות הייחודא תתאה.

וזה הסיום של חומש בראשית – כי העולם נברא בשביל פרשת ויחי, כלומר לא רק בשביל ייחודא עילאה אלא גם ובעיקר בשביל ייחודא תתאה, ומכאן יוצאים לדרך זו, עם חומש שמות שמספר על הירידה לגלות מצרים וכל ההמשך של הדור דעה, וכל הדורות עד היום הזה, כשעל ידי כולם יחד יתמלא התכלית של העולם.

חזק חזק ונתחזק

בס”ד

פוחד מעין הרע – תהיה כמו דג!

אתה חושש מעין הרע? יש פתרון.

לא, אין צורך בעופרת, אין בכלל צורך בטיפול, אתה יכול פשוט למנוע את זה מראש.

***

כל העולם עסוק במשיכת ‘עיניים’. כמעט כל דיבור, תנועה או פעולה שאתה עושה – החשבון הראשון והעיקרי שלך הוא: האם זה ‘נראה’ יפה / בסדר / מקובל / מכובד. ולמה? כי בינינו, זה עיקר הסיבה שאתה בכלל עושה את זה.

תסכים אתי שאם היה חושך לכמה ימים בעולם, ואף אחד לא היה רואה מה השני עושה – היית עושה דברים אחרים לגמרי…

אם כך, יש כאן בעצם סיבוב שלא נגמר  – אתה עושה הכל בשביל שהחבר ‘יראה אותך’, והוא עושה את אותו דבר בשביל ש’אתה תראה’ אותו, וכך מתנהל עולם שלם, שפועל, חושב ומדבר – רק בשביל איך ‘יסתכלו’ עלי.

כעת החשבון פשוט, אחד ועוד אחד. אם אתה עושה הכל בשביל לתפוס את ה’עיניים’ – אז הם אכן תופסות את העיניים, ואתה מתחיל לסבול. כי העיניים הללו שאותם אתה מנסה לתפוס הם ‘עיניים רעות’. אותם עיניים שאתה רוצה להרשים – הם עיניים של כאלו שגם הם רוצים להרשים, ומשכך, הם לא חפצים בהצלחה שלך אלא מעדיפים את ההצלחה שלהם, ואם הצלחת יותר מהם – הם מקנאים בך, מסתכלים עליך בצרות עין, ובקיצור: 2שמים עליך עין’.

ולכן, כל העולם סובל מ’עין הרע’. זו לא תאוריה אלא דברי חז”ל הקדושים בגמרא, שהעידו על כך שמתוך מאה אנשים – תשעים ותשע מתים מעין הרע. וכאמור, זה בכלל לא פלא, כי כל אחד מחפש שהשני יראה אותו טוב, ובאותה נשימה – הוא מסתכל בעין רעה וצרה על כל האחרים. מעתה, תעשה חשבון פשוט: כמה עיניים ‘מפרגנים’ לך, וכמה לא, ו… תשב על הכסא לפני שאתה חושב על התוצאה כמה ‘עין הרע’ יש עליך…

***

מה הפתרון? להפסיק לחפש ‘עיניים’. אם לא תרצה את ‘העיניים’ הללו – הם גם לא יסתכלו עליך, ולא יפגעו בך.

הדגים שמכוסים במים, ולא מחפשים לעשות רושם על אף אחד – לא סובלים כלל וכלל מעין הרע. אם תהיה גם אתה ‘מכוסה’ כמותם – תהיה גם אתה חסין מאותה עין.

אז מה? מצפים ממני להיות צדיק ולעשות הכל בסתר ובצנעא, ורק לשם שמים? כבר יותר קל להניח עופרת…

אך לא, ממש לא. לא צריך להיות ‘צדיק’ אלא קצת ‘חכם’.

אם אמרנו שהסיבוב ‘לא נגמר’, אז טעינו. הסיבוב ‘לא מתחיל’!… אתה ממילא לא הולך להרשים אף אחד , כי אף אחד לא מתעניין בך או בלבושך והתנהגותך, אלא לכל היותר מסתכל עליך כדי לדעת מה כדאי גם לו לעשות כדי לנסות להרשים – גם כן ללא הצלחה…

אם כך, בוא תעצור את הסיבוב הזה. תפסיק לחשוב שאתה מרשים את השני שחושב שהוא מרשים את השלישי, והוא את הרביעי וכו’. ותחליט כבר בצעד הראשון שאתה הולך להרשים רק את עצמך ודי.

יודע מה? יש לך כן את מי להרשים, ובאמת – את השם יתברך. הוא היחיד שבאמת מתעניין במה שאתה עושה, וכשאתה עושה דבר טוב – הוא מסתכל עליך בהתפעלות ועושה ‘פששש’. אז תתחיל לחשוב בכל פעולה שאתה עושה – איך השם יגיב על זה, יתלהב או לא כל כך.

באותו רגע – התחלת באמת להיות שוה. כי אתה תתחיל לעשות את מה שאתה באמת רוצה לעשות, ואת מה שבאמת שוה. ממילא אתה נהיה מחובר לעצמך ולפעולותיך, ויכול לנשום לרווחה מכל הצורך להרשים את כל העולם.

ועל הדרך – גם הרווחת שאין עליך ‘עיניים’, לא עיניים טובות ולא עיניים רעות.

***

זאת הברכה שברך יעקב אבינו את מנשה ואפרים ‘וידגו לרוב’ – שיהיו כמו דגים, ויהיה להם חיים מאושרים.

 

בס”ד

פרשת ויחי – יום ראשון

הגיע הזמן להתחיל ‘לחיות’!

אתה חי, או שאתה עסוק כל הזמן בלחפש ‘איך’ לחיות?

שב עם עצמך, ותחשוב ‘מה נקרא חיים’. התשובה תהיה אצל כל אחד אחרת, אבל אצל כלום התוצאה תהיה שוה: לא החיים שיש לי היום.

‘חיים’ זה כאשר אגיע למצב מסוים; פיזית, נפשית, כלכלית, משפחתית וחברתית [אולי גם ‘וכולי’], ואז בעזרת השם כמובן אתחיל לחיות. ובינתיים? אני בדרך לשם!…

וכך נמצאים כל העולם, במשך כל החיים שלהם – ‘בדרך’ לחיות. אז מתי יהיו החיים בעצמם? או: האם יש מישהו בעולם שהגיע למקום הזה, והוא כבר סוף סוף ‘חי’? האם באמת ‘יש סיכוי’ להגיע למקום הזה?

ואולי בעצם אין צורך להגיע למקום הזה?!…

זהו זה. כאן נמצאת התשובה. כל עוד אתה משועבד להגדרה כלשהי שאומרת לך מה ואיך נקרא ‘חיים’ – ייקח לך הרבה זמן להגיע למקום הזה ולהתחיל לחיות, וכנראה זה גם אף פעם לא יקרה. החיים שלך יתחילו ברגע בו תשתחרר מהצורך להגדיר איך ‘אמורים’ להיראות החיים, ולקבל את ההנחה הפשוטה התמימה והאמיתית, שכפי שנראים החיים שלך – כך אמורים להיראות ‘חיים’, ולא נותר לך אלא פשוט להתחיל ‘לחיות’ אותם…

***

אל תתבייש! יעקב אבינו הגיע למסקנא הזאת בגיל מאה ושלשים! ומאז הוא התחיל לחיות!! עד אז הוא צייר את החיים האמיתיים כמצב של ‘שלוה’, והוא ביקש ושאף להגיע לשם. הדרך לשם הייתה ארוכה, הוא התמודד עם עשיו, עם לבן, ועם המעשה של דינה – וקיבל את הכל באהבה, אבל היה משוכנע שאלו עדיין אינם החיים האמיתיים והאידיאליים.

והנה הגיעו כל ההתמודדויות הללו לסיומם, והוא ביקש סוף סוף לישב בשלוה… לחיות את החיים האמיתיים לכאורה, אך מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף, וחייו המשיכו להיטלטל עם התמודדות נוספת, כשהוא עדיין מייחל לאותו רגע של שלוה.

כשפרעה שואל אותו: כמה ימי שני חייך? הוא משיב ‘מעט ורעים היו ימי שני חיי’, כלומר: אתה פרעה יושב בשלוה ושואל אותי האם גם אני זכיתי לכך, והתשובה היא לא. על התשובה הזאת אומרים חז”ל שיעקב אבינו נענש, ובאותו רגע הוא הבין את האמת.

הוא הבין שהחיים אינם תלויים בשלוה, אלא בלחיות אותם כפי שהם, ובאיזה מצב שהם. ובאותו רגע – למרות שהוא לא היה בביתו בארץ ישראל אלא במצרים, ולמרות שכבר היה חלש חולה וזקן, ולמרות שידע שאוטוטו מתחיל שעבוד מצרים – הוא התחיל לחיות, ורק על השבע עשרה שנים האחרונות הללו נאמר ‘ויחי יעקב’.

***

ואת הלימוד הזה מעניק לנו יעקב אבינו כצוואה: תתחיל לחיות כאן והרגע.  כי אם לא עכשיו – אימתי?

בס”ד

יהודה ויוסף – החילוק והחיבור

פרשת ויגש היא הפרשה השלישית העוסקת בעניינו של יוסף הצדיק. לאחר פרשת וישב – שמספר את סדר ‘הירידה’ של יוסף, ופרשת מקץ – שמספר את סדר ‘העליה’ של יוסף, בפרשת ויגש – מסופר התגלות יוסף לאחיו, ופגישתו עם אביו, שהוא לכאורה החלק ‘השמח’ ו’השלם’ של המעשה.

אך רגע אחד קודם לכן, מסופר על שיחה שהייתה בין יהודה לבין יוסף, שרק לאחריה הייתה ההתגלות המשמחת והמרגשת, וכל ההמשך הנפלא שהיה לזה. והחלק הזה טעון לימוד; מה היה המשא ומתן ביניהם, וכיצד השיחה הזאת הביאה לגילויו של יוסף.

ומתוך הדברים יתבאר בעז”ה עניין יהודה ויוסף, שכל אחד מהם מרמז על מהלך אחר ושונה מחברו, ומכל אחד מהם יהיה ‘משיח’ [משיח בן יוסף, ומשיח בן דוד], אך השלימות הוא דווקא כשהם מתחברים יחד, שזה ארע בפרשה זו, וזה יהיה לעתיד וכמובא בהפטרה של פרשה זו.

***

תחילת הפרשה מתחיל ‘באמצע’ המעשה. תחילתו מובא בסיום פרשת מקץ, והוא שיוסף הטמין הגביע באמתחת בנימין, וכתוצאה מזה היה צריך בנימין להיות עבד ושאר אחיו יחזרו לביתם לשלום. ואז מתחיל פרשת ויגש, כשיהודה רוצה לבקש מיוסף שיישאר הוא עבד תחת בנימין והנער יעלה עם אחיו. אך קודם לזה הוא מתחיל לספר לו כל המעשה מתחילתו.

ויש כאן כמה תמיהות:

א. מפני מה נחלק המעשה הזה לשתי פרשיות, שתחילתו בפרשה זו ובאמצע מתחיל פרשה אחרת.

ב. הפסוק הראשון תמוה מאד: ‘ויגש אליו יהודה’ – מהיכן ולהיכן ניגש, והלא כבר עמד לפניו. כמו כן מהו ‘באזני אדוני’ וכי ידבר אל ‘עיניו’ או ‘פיו’?! ‘ואל יחר אפך בעבדך’ – מאיזה טעם חשש שיחרה אפו. ומהו ‘כי כמוך כפרעה’.

ג. מפני מה האריך לחזור ולספר את כל מה שהיה, מאחר שיוסף ידע זאת בעצמו. והיה לו מיד לבקש שיהיה הוא עבד תחת בנימין, מחמת שהוא טוב ממנו לכל דבר (כמו שפירש”י).

ד. מדוע דברים אלו גרמו ליוסף שלא להסתיר עצמו עוד, אלא להתגלות לאחיו. מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר.

ביאור הפשט – רש”י והרמב”ן

בדברי רש”י מבואר שיהודה דיבר אליו דברים קשים, ולפי זה מובן הלשון ‘ויגש’ שהוא הכנה והזמנה למלחמה, ועל זה ביקש ואמר ‘באוזני אדוני’ שייכנסו דבריו באזניו ויקבלם, וגם הוצרך לבקש ‘ואל יחר אפך בעבדך’ מחמת הדברים הקשים שעומד לומר לו.

אמנם הוא פלא, כי בפשטות נראה שכל דבריו של יהודה הם דברי ריצוי ופיוס ואין בהם שום דיבורים קשים. ואכן, לאורך הדברים מבאר רש”י שהם דברי ‘טענות’ על יוסף, אך לפי פשוטו אינו נראה כן, וגם אינו מובן מה טענתו (רמב”ן).

הרמב”ן מבאר שיהודה בא לדבר בדברי תחנונים, ובשביל כך חזר על כל המעשה כדי להראות לו איך היו אנוסים לאורך כל המעשה, ולכן מן הראוי שיקבל דבריו שמבקש לכל הפחות שיקח אותו תחת בנימין. ובביאור הפסוק ‘כי כמוך כפרעה’ רמז לו שהוא יודע שמעשה הגביע היה בכוונה תחילה.

הרחבת הדברים – אור החיים וקדושת לוי

באור החיים הקדוש מבאר שיהודה רצה להתווכח עם יוסף [אם בדרך מלחמה כדברי רש”י או בדרך פיוס כדברי הרמב”ן] אלא שחשש שאם יהיה הויכוח לעיני שריו ועבדיו של יוסף – יש בזה שתי סכנות: א. שאם ינצח את יוסף, יהיה בזה ביזוי המלכות. ב. שהשרים והעבדים יטו את דעתו. ולכן ביקש להיכנס בין השרים לבין יוסף ולדבר בלחש לתוך אזניו. וזה הפירוש ‘ויגש אליו’, והלשון ‘באוזני אדוני’. ועל כך ביקש ‘ואל יחר אפך בעבדך’ על שהעז להתקרב כל כך, ‘כי כמוך כפרעה’ הרי אתה מלך כמו פרעה ואסור לי לבזות את כבודך בעיני השרים.

ובספה”ק קדושת לוי מבאר שיהודה רצה לעורר את לבו של יוסף, ולכן התחיל לדבר היוצאים מן הלב, שייכנסו אל לבו של יוסף. אך ידע שאם יעברו הדרך על ידי מתורגמן כבר לא יהיה ‘דברים היוצאים מן הלב’, ולכן ‘ניגש’ אליו ודילג על המתרגם, וביקש ממנו לדבר ‘באוזני אדוני’ בלי מתרגם באמצע. והוסיף ‘כי כמוך כפרעה’ ובוודאי אתה יודע שבעים לשון ואם כן אין צורך למתורגמן.

***

להשלמת הדברים בדרך הפשט יש להוסיף, שהיה כאן שינוי בין מצד יהודה והשבטים ובין מצד יוסף. מצד יהודה והשבטים – הם סברו בתחילה שכל העלילות שהיו עליהם הם מחמת חטא מכירת יוסף, בשביל לתקנם ולכפר עליהם, אך לאחר שאמר להם יוסף שרק בנימין יהיה עבד וכולם יכולים לעלות לשלום – הבינו שאין זה מחמת מכירת יוסף, שהרי בנימין הוא היחיד שלא היה שותף במכירה, ולכן ניגש יהודה למלחמה. ומצד יוסף – רק אחר שראה שיהודה מסור כל כך לבנימין ומוכן להיכנס תחתיו לעבדות, וגם שאכפת להם צערו של אביהם, אז היה יכול להתגלות בלי חשש (על פי דברי האור החיים בכמה מקומות).

פנימיות העניין – ליקוטי הלכות

בפנימיות העניין מסופר כאן על חיבור בין שני עולמות – יהודה ויוסף. ובזוהר הקדוש מביא על כך את הפסוק “כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו” ומגלה שעל ידי הייחוד והחיבור ביניהם, שמרמז לייחוד קב”ה ושכינתיה נעשו טובות והשפעות בכל העולמות.

***

יסוד העניין הוא כך:

יעקב אבינו נשא שתי נשים: רחל ולאה. ומהם נולדו יהודה ויוסף; יהודה הוא ראש בניה של לאה, ויוסף הוא ראש בניה של רחל, ושניהם יש להם כח של ממשלה ומנהיגות. יהודה נקרא ‘מלך’ (כמבואר ברש”י פרשת וישב, וכפי שכתוב בברכתו של יעקב בפרשת ויחי), ויוסף נקרא ‘צדיק’. שכל אחד מהם הוא עניין של מנהיגות.

במשך הדורות, מאז נחלקה מלכות בית דוד היו בעם ישראל שני מלכים – מלך יהודה ומלך ישראל [שהתחיל על ידי ירבעם, שהוא משבט יוסף], וגם לעתיד יהיו שני משיחים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד [שעל זה אנו מתפללים בשתי מקומות בתפילת שמונה עשרה; בברכת ‘ולירושלים’ על משיח בן יוסף, ובברכת ‘את צמח דוד עבדך’ על משיח בן דוד].

יהודה ויוסף מכוונים כנגד ספירת היסוד וספירת המלכות, וכל זמן שאינם מאוחדים – אזי כביכול שניהם חסרים, כמו שהיה במכירת יוסף שבאותו זמן ירד גם יהודה מגדולתו, וכמו שהיה במשך כל הדורות שנחלקה המלכות. אך כאשר הם מתאחדים – כמו שהיה בפרשה זו, וכמו שיהיה לעתיד שיתחברו שני ה’עצים’; עץ יוסף ועץ יהודה, ויהיה מלך אחד לכולם [כמבואר בנבואה של הפטרת הפרשה] – אז יש שלימות לשניהם, והחיבור הזה נקרא ייחוד קודש אבריך הוא ושכינתיה.

***

משמעות העניין הוא סוגיא רחבה שנתבארה הרבה בספרי החסידות, ויש לזה שייכות גם לעניין רחל ולאה שמרמזים על שני דרגות של ייחוד [‘דעת’ ו’אמונה’], וגם זה סוגיא רחבה בפני עצמה, ויתבאר בעז”ה בפרשת ויצא, אך תמצית העניין הוא כך:

מדת היסוד – הוא המשפיע, ומדת המלכות – הוא המקבל. משכך, היסוד מוכרח להיות במצב של מלאות ושלמות, כדוגמת החמה שיש לה אור ושפע מעצמה, והמלכות היא חסרה כמו הלבנה, וצריכה לקבל שפע ואור מהיסוד. [ה’חמה’ מתייחסת באופן פרטי למדת התפארת, אך באופן כללי היא מתייחסת לזעיר אנפין שהכלל שלו יכול להיות התפארת או היסוד].

ולכן אצל יוסף שהוא המרכבה למדת היסוד – אסור שיהיה שום מצב של פגם וחסרון, רק צריך להיות בשלמות ממש, ואילו אצל יהודה, וכן אצל דוד שהוא מזרעו – יש מצב של עליות וירידות, ואפילו נפילות וכשלונות. [וכמו שהיה בפרשת וישב – שבאותו סוג נסיון, יוסף עמד בו ויהודה נכשל בו]. ולכן: היסוד, אם הוא נפגם חס ושלום – מתבטל כל מציאותו. ואילו המלכות – החסרון אינו מבטל את מציאותה אלא זהו בעצמו מהותה. ולהיפך, אם הוא מרגישה עצמה מלאה, כביכול יש לה מציאות לעצמה ואינה צריכה לקבל מהיסוד – זה מה שפוגם אותה, ומבטל את מציאותה.

ואמנם עיקר הנהגת העולם הזה הוא דווקא על ידי המלכות, כי התכלית של העולם הוא – שדווקא מתוך מצב של חושך והסתרה, שיש תערובת בין טוב לרע – יתגלה מלכות ה’. אבל זה בעצמו הסכנה, כי מחמת ההסתרה שיש בעולם, יש נסיון גדול לראות את העולם כמציאות בפני עצמה, וכל אדם יש לו נסיון לעשות מציאות מעצמו, שזה נקרא בספה”ק ‘אנא אמלוך’, ואז הוא נפרד ח”ו מהשם יתברך.

ולכן, בכדי שהמלכות תהיה לטובה ולא להיפך – מוכרח שתקבל אור מהיסוד שהוא הצדיק, שהוא ‘אחיד שמיא וארעא’, והוא מגלה את האור בתוך החושך ואת האמת בתוך השקר [וכמו שהתבאר בהרחבה בפרשת וישב ופרשת מקץ], ורק אז, כשהמלכות ‘לית לה מגרמה כלום’ [-אין לה מעצמה כלום] אלא מה שמקבלת מהשמש – אז יש לה שלימות.

וזה היה כל המעשה שבין יהודה ליוסף. שבתחילה לקח יהודה מלכות לעצמו ודחה את יוסף, וזה גרם לו את כל הירידה והנפילה, ואחר כך את כל הייסורים עם יוסף. עד שבפרשה זו ‘ניגש’ אל יוסף, היינו שביטל עצמו לפניו ודיבר אליו דברי תחנונים שירחם עליו, והסכים להעמיד עצמו כעבד אצלו, ואז הגיע הזמן של התגלות יוסף, כי כשהמלכות מתעוררת לקבל שפע אור מהיסוד – הוא מתעורר כנגדה להשפיע לה, ונעשה ייחוד ביניהם, שגרם לייחוד בכל העולמות. וכך גם יהיה לעתיד.

***

והמובן מזה למעשה הוא, שכל ‘יהודי’ יש לו מלכות ותפקיד בעולם, אך כדי שיוכל לעמוד בזה צריך להיזהר משני דברים: א. לא לעשות מציאות מעצמו ולחשוב שיכול למלאות תפקידו לבד, אלא צריך להתחבר אל הצדיקים שיאירו לו את אור התורה והאמת. ב. לא להתבלבל ולהישבר מכל מיני מצבים של עליות וירידות ואפילו נפילות, כי אדרבה זהו מהותו להיות ‘חסר’ כדי שיהיה כלי לקבל את האור. וכשנזהר משני דברים אלו, אזי הוא מחובר באמת אל מלכותו ותפקידו, ויבוא בוודאי לשלימותו.

אם עושה מציאות מעצמו וחושב שיכול למלאות תפקידו בעצמו.

בס”ד

הצדיק – בירור האמת מהשקר

אחר שהתחיל בפרשת וישב לעסוק בסיפור עניינו של יוסף הצדיק, ממשיך בזה בפרשה זו פרשת מקץ [וכן אחר כך בפרשת ויגש ופרשת ויחי].

בפרשת וישב נתבאר בהרחבה הטעם שהרחיב הפסוק כל כך בסיפורו של יוסף הצדיק, יותר מכל האבות, ותמצית העניין הוא שאמנם האבות הם יסודות האמת, אבל הקיום של האמת הזה עומד על ‘צדיק יסוד עולם’ שהוא הכח שמחבר בין האמת לבין המציאות [אחיד שמיא וארעא], ויוסף הוא המרכבה למדה זו של ‘יסוד-צדיק’, ולכן מאריך הכתוב כל כך בעניינו.

והנה סיפור זה נחלק לארבע פרשיות, כשכל אחד מהם הוא חלק נוסף ולימוד נוסף בעניינו של יוסף, וביסוד החשוב הזה של מדת ‘הצדיק’. ולכן נמשיך ללמוד בדרך זה אף את הפרשה הזאת פרשת מקץ, וכן את הפרשיות הבאים בעז”ה.

***

בפרשת וישב נכתב באריכות סדר ‘הירידה’ של יוסף, כאשר בתחילת דרכו היה בן חביב אצל אביו, וחלם את החלומות שעומד למלוך, ומשם ולהלן מתחיל סדר שהולך ויורד עוד ועוד – קנאת האחים, מכירתו לעבד, ירידתו למצרים, ועד תכלית הירידה שנכנס לבית האסורים, וגם שר המשקים שהיה צריך להזכירו לטובה, שכח אותו ובזה מסתיים הפרשה [ובאמצע הפרשה מסופר אף ירידתו של יהודה].

לעומת זאת בפרשת מקץ מסופר סדר ‘העליה’ של יוסף, כאשר ברגע אחד יצא מבית האסורים ובתוך יום אחד עלה להיות שני למלך ולהיות השליט והמשביר לכל עם הארץ, כשבהמשך מתקיימים החלומות שחלם ואחיו השתחוו לו אפיים ארצה. ויש כאן כמה עניינים הטעונים לימוד כדלהלן [ובפרשת ויגש יתבאר אי”ה החיבור בין יוסף ליהודה, ובפרשת ויחי עניין י”ב השבטים].

והנה בדרך כלל קוראים פרשה זו בימי החנוכה, ובוודאי יש קשר בין הדברים, וכפי שנתבאר הרבה בספרים הקדושים בכמה דרכים, וגם עניין זה יתבאר להלן בעז”ה.

***

התמיהות שיש בפרשה זו:

א. עניין החלומות. דרכו של יוסף רצוף בחלומות, החל משני החלומות שחלם בעצמו, ועד החלומות של שר המשקים ושר האופים, ובעיקר חלומו של פרעה, כשיוסף הצדיק הופך להיות ‘פותר חלומות’. וצריך להבין בכלל מה עניינו של ‘החלום’, ומדוע עניין זה מודגש ביותר אצל יוסף הצדיק.

ב. מה עניין שנות הרעב ושנות השבע שעליהם חלם פרעה, מדוע היו צריכים להיות, ובפרט שלבסוף לא נתקיימו לגמרי, אלא היו רק שנתיים רעב ולא יותר (כמו שכתב רש”י). ואמנם מתוך כך נתגלגל הדבר שיצא יוסף מבית האסורים, והתמנה למשנה למלך. אך זה בעצמו צריך להבין איזה חכמה ובינה יתירה ראה בו פרעה שהחליט למנותו למלך [אף שהיה עבד ועברי שלפי חוקי מצרים אינו ראוי למלוכה (כמו שפירש”י)].

ג. הנהגת יוסף עם האחים תמוהה מאד, מדוע העלים עצמו מהם והתנכר עליהם בכזה אכזריות, כשהוא חושד אותם כמרגלים, וגרם להם פחד מות כשהחזיר להם כספם, ולאחר מכן אף שלח להניח אצלם הגביע שלו, וצריך להבין מדוע עשה כן. כמו כן צריך להבין מדוע לא הודיע ליעקב אביו את מקומו וגדולתו, כשבוודאי ידע או שיער גודל צערו ואבלו של אביו.

ד. עניין חנוכה מרומז בתורה בפרשת מרגלים, בפסוק “סלח נא לעוון העם ה’זה כ’גודל ח’סדך ו’כאשר נ’שאת לעם הזה ממצרים ועד הנה”, שבאמצעו מרומז ‘חנוכה’ בראשי תיבות. וצריך ביאור הקשר בין חנוכה לבין המרגלים. וגם צריך להבין מדוע בחר יוסף בדווקא לחשדם כ’מרגלים’.

ביאור הפשט

בדברי הרמב”ן מבואר שיוסף ידע שהחלומות צריכים להתקיים כי הם כמו נבואה. והנה היו שתי חלומות; בחלום הראשון – השתחוו כל האלומות של האחים לאלומתו של יוסף, ובחלום השני – השתחוו לו השמש והירח והכוכבים. ומרומז בזה שתחילה ישתחוו האחים ליוסף בלא לדעת שהוא יוסף, אלא רק משום שהם צריכים לתבואתו. ורק בפעם השני ישתחוו ליוסף בעצמו, דהיינו מתוך ידיעה שהוא יוסף.

ולכן בתחילה לא היה יכול להודיע לאחיו שהוא יוסף [וגם לא לאביו, שעל ידו ממילא ייוודע לאחים], עד שישתחוו לו תחילה בחוסר ידיעה. וגם כשהגיעו עשרה אחיו והשתחוו לו לא היה בזה די, עד שיביאו את בנימין וישתחוו לו כל האחד עשר אחים בחוסר ידיעה. ורק אחר כך היה יכול להתגלות, ואז ציווה להם להביא את אביו, כדי שיתקיים החלום השני.

באור החיים הקדוש מבאר, שיוסף לא ידע מה בלבם של אחיו עליו, האם עדיין שונאים אותו ויכולים חס ושלום להורגו. ולכן לא הודיע לאביו כדי שלא יוודע להם ויבואו להרגו, וגם כשבאו לפניו היה צריך לבדקם עד ששמע אותם בפירוש מתחרטים על מכירתו, ועדיין רצה לבדוק מה היחס שלהם לבנימין אם מקנאים גם בו, ולכן ציוה להם להביא אותו והכניס בדווקא אצלו את הגביע כדי לבדוק זאת, ורק כשראה שלבם שלם עמו ועם בנימין – אז התגלה להם.

ובספה”ק קדושת לוי מבאר שכל זה היה מחמת רחמנות עליהם. והיינו שידע בבירור שהחלומות צריכים להתקיים ואחיו יצטרכו להשתחוות לו, וכדי שלא ירגישו ש’ניצח’ אותם – עשה תחבולה שישתחוו לו בלי ידיעה שהוא יוסף, ובזה לא היה להם הרגשת הבושה ש’נוצחו’. [ומטעם זה גם לא סיפר לאביו כדי שלא ייוודע להם]. ורק אחר כך נתגלה להם.

ובפירוש ‘כלי יקר’ מבאר שכל הסדר שעשה להם היה כדי לתקן את פגם המכירה, ולכן עשה להם מדה כנגד מדה כל מה שעשו לו. ולכן חשד אותם כמרגלים כנגד מה שחשדו בו שהוא מרגל עליהם, וגרם להם פחד מות כנגד מה שרצו להורגו והשליכו אותו לבור, ונתן להם הרגשה של עבדים [בסיפור הגביע] כנגד מה שמכרו אותו לעבד, וכן מפרט שאר הדברים. [ובספה”ק מבואר עוד, שאם היה ממשיך לייסרם עוד מעט – היה מתקנם לגמרי, אלא שמחמת תפילתו של יעקב אבינו ‘ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש’ נכמרו רחמיו עד שלא היה יכול להתאפק והוכרח להתגלות להם, ולכן לא נגמר תיקונם לגמרי, והיה צריך עשרה הרוגי מלכות].

ביאור הפנימיות

בפנימיות העניין [המתבאר בספר ליקוטי הלכות], מתגלה כאן עוד חלק בתפקידו של ‘הצדיק’.

העולם נמצא תמיד במצב של ‘תערובת’. החל מבריאת העולם שהיה אז ‘שבירת הכלים’ ועל ידי זה נעשה תערובת בין ‘הפנימיות’ שהוא האור האלוקי שיש בכל דבר לבין ‘החיצוניות’ שהוא הגשמיות שמכסה אותו. ואחר כך מחמת חטא אדם הראשון התגבר יותר התערובת, ונעשה ערבוב גדול בין טוב לרע.

והאדם, במשך כל ימי חייו – עומד מול התערובת הזאת, וצריך לחפש את האמת הנמצאת בתוך התערובת הזאת, ו’לברר’ אותה מתוך השקר. וזה הוא תמצית תפקידנו – לברר את הטוב מתוך הרע, הן על ידי קיום מצוות, הן על ידי הזהירות מעבירות, והן ובעיקר על ידי דברי הרשות, שצריך להתעסק בהם על פי התורה, ולברר בהם את הטוב מן הרע.

הנקודה היחידה שלא שלט בה תערובת – הוא נקודת היסוד. נקודה זו הוא נקודת האמת שלא שלט בה השבירה, ואין שם שום ערבוב, אלא רק סולת נקיה ברורה ומבוררת (ראה ליקוטי מוהר”ן סימן לד), וממנה נמשך כח התיקון והבירור לכל העולם.

נקודת היסוד הוא ה’צדיק יסוד עולם’ – שהוא מחובר לגמרי לנקודת האמת, בלי שום סטיה ותערובת. ולכן רק על ידי החיבור אליו – יכולים לאחוז בנקודת האמת, ולהינצל מכל הערבוב והשקר, ולהצליח לברר את הטוב מן הרע. ונקודה זו ישנה בפרטיות אצל כל אחד, כי כל אחד יש בו ‘נקודת צדיק’ שאין בחברו, וכל תפקידו במשך ימי חייו – הוא להגיע אל הנקודה הזאת, שעל ידה הוא מגיע לנקודת האמת [והדרך להגיע לנקודת הצדיק הפרטית, היא על ידי החיבור אל הצדיק הכללי].

***

והנה עיקר הערבוב מתבטא בחלום. כי בזמן שאדם ניעור – יש בידו כח לשלוט על מחשבותיו, ולבחון מה טוב ומה רע, מה אמת ומה שקר. אך כשהוא ישן – המחשבה פועלת בלי שליטה, וכל הדמיונות והערבובים שולטים שם שליטה בלי מיצרים. עד שגזרו אומר חז”ל ואמרו (ברכות סא) “אין חלום בלי דברים בטלים”.

הכח ‘לפתור’ את החלום – הוא רק על ידי הצדיק, שהוא ‘מבורר’ לגמרי, והוא מבחין מיד מה נכון ומה הבל, ופותר אותו על מתכונתו. ולכן יוסף הצדיק הוא זה שהיה יכול לפתור חלומות, הן לשר המשקים והאופים והן לפרעה. ולכן גם החלומות שלו בעצמו – לא היו חלומות של הבל, אלא חלומות ברורים ונכונים, שהם בבחינת נבואה.

וזה עניין שנות השובע והרעב, שמרמזים על האמת והשקר. ובדרך כלל עולם אינו לא במצב של ‘שבע’ ולא במצב של ‘רעב’, כי האמת והשקר מעורבים. אך כאן הגיע זמנו של יוסף להיות השליט ולברר את האמת מתוך השקר, ולכן נפרד ה’שבע’ מה’רעב’ ונתגלה בבירור מה השקר ומה האמת, וכיצד על ידי האמת (שנות השבע) יכולים להחזיק מעמד גם בתוך השקר (שנות השבע). [ולכן גם לא נתקיימו למעשה שבע שנות השבע, כי כשהגיע למצרים יעקב שהוא עמוד האמת נתבטל לגמרי השקר שהוא הרעב, ויש עוד להרחיב בזה בעניין החילוק בין יעקב שמבטל לגמרי את השקר, לבין יוסף שמלמד איך להחזיק מעמד בתוך השקר, ואין כאן מקומו].

***

ההיפך הגמור מהבירור – הוא המרגלים.

על המרגלים נאמר ש”הקדימו פה לעין” מחמת ש”אמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם”. ולכאורה אין זה נחשב ‘הקדמת’ פה לעין, אלא רק פה ‘בלי’ עין. אלא שבאמת ‘ראו’ את מה שאמרו, אך הטעם ש’ראו’ כן הוא מחמת ש’אמרו’ כן. כלומר: הם ראו את מה שהם רצו לראות, ולא את האמת. וזה ההיפך הגמור מהבירור – כשתחת לחפש מה האמת, מחליטים לכתחילה לראות את השקר.

ולכן אמר יוסף לאחיו הקדושים: אם אינכם רוצים לקבל עליכם את מלכותי, לא יהיה לכם דרך לברר את האמת מתוך השקר, וסופו של דבר יהיה שתפלו לגמרי להיות ‘מרגלים’ שרואים רק את השקר. ולכן התיקון שלכם הוא דווקא להשתחוות אלי, דהיינו להתחבר אלי ולקבל ממני את כח הבירור.

ולכן דווקא בפרשת מרגלים מרומז עניין חנוכה. כי עניינו של ‘יון’ הוא ‘שהחשיכו עיניהם של ישראל’, דהיינו שלא הניחו להם לראות את האמת, אלא רק את השקר החיצוני כמו המרגלים. ובתפילתו של משה רבינו אצל המרגלים שביקש ‘סלח נא לעון העם הזה’ נרמז שיהיה לזה תיקון, שהוא אור החנוכה, שמרמז על אור הצדיק שמגלה את האמת בתוך החושך.

בס”ד

הקושיות – על האמונה ועל הצדיקים

בפרשה זו, פרשת וישב – מתחיל הכתוב לספר מעשה חייו של יוסף הצדיק, וממשיך בזה בכל הפרשיות דלהלן עד סיום חומש בראשית.

עניין זה הוא פלא והפלא, כי עד עתה עסק הכתוב בסיפור חייהם של האבות הקדושים – שהם היסודות של עם ישראל, ומעשה אבות סימן לבנים – ולכן היה מן הצורך להאריך בזה ולהרחיב בכל פרט מחייהם. אבל מה עניינו של יוסף הצדיק, שצריך כל כך להאריך בזה, ועוד באריכות גדולה כזאת יותר מכל אחד משלשת האבות.

אמנם הפרשיות הללו מזכירים גם כן את המשך סיפור חייו של יעקב אבינו, וכן של שאר השבטים, וגם מספר את התגלגלות הירידה למצרים [כהקדמה לספר שמות שעוסק בעניים גלות מצרים ויציאת מצרים]. אבל אם מצד זה – היה אפשר לקצר מאד, וכל האריכות הגדולה אינה אלא מחמת העסק בעניין יוסף הצדיק, ודבר זה אומר דרשני.

מתוך מהלך הדברים הזה עולה בבירור, שאף שבפשטות נראה כאילו יוסף הוא ‘אחד’ מתוך שנים עשר שבטים, שכולם כאחד משמשים כ’המשך’ להאבות הקדושים – כל אחד בדרכו, אלא הוא ‘המיוחד’ מתוך כל השבטים, ומשמש כעמוד יסודי מצד עצמו, וכ’הממשיך’ העיקרי של האבות הקדושים. וכפי שאכן אנו מוצאים שיוסף נקרא בתואר ‘צדיק’ ונכנס לתוך הסדר הקדוש של ה’שבעה רועים’, שהם: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן, ודוד.

עניין זה בוודאי אומר דרשני, ואינו מובן לא במושכל ראשון ולא במושכל שני: מפני מה ומדוע זכה יוסף לכך, ובמה הוא שונה כל כך משאר אחיו. תמיהה זו התחיל כבר אצל השבטים הקדושים בעצמם תמהו על כך, וסרבו להאמין בזה. ואם כן, העניין טעון ביאור.

מלבד המהלך הכללי [של כל הפרשיות העוסקים בעניין יוסף] שטעון ביאור כאמור, יש הרבה פרטים בהנהגתו של יוסף הצדיק לאורך מהלך הדברים – המעוררים תמיהה. ובסייעתא דשמיא במאמר דלהלן, ובמאמרים הבאים אי”ה נשתדל ללמוד את הסוגיא שלפנינו.

***

א. הפסוק הראשון של הפרשה “וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען” – נראה מיותר [כי כבר נזכר בפרשה הקודם], ועל כל פנים אינו שייך לפרשה זאת ולכל ההמשך. והיה מן הראוי להתחיל מיד “אלה תולדות יעקב”.

ב. הפסוק השני אף הוא תמוה “אלה תולדות יעקב – יוסף בן שבע עשרה שנה”, מה עניין הרישא לסיפא – התחיל לספר ‘תולדות יעקב’, וקודם שסיים לפרט עובר תיכף ומיד לדבר על יוסף ועל חייו.

ג. הנהגתו של יוסף תמוה מאד: א. ‘והוא נער’ – שהיה עושה מעשה נערות. ב. ‘את בני בלהה ואת בני זלפה’ – מה לו ולהם, ומדוע דווקא אתם. ג. ‘ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם’ – מדוע עשה כן, וביותר, שהרי זה לא היה אמת אלא רק חשד.

ד. מדוע אהב יעקב את יוסף יותר מכל בניו [ומה שכתוב ‘כי בן זקונים הוא לו’ – שנולד לעת זקנותו, הוא תמוה מאד כי כולם נולדו לעת זקנותו בזה אחר זה]. ומה עניין הכתונת פסים.

ה. מה עניין החלומות של יוסף, ומה טעם שכולם צריכים להשתחוות אליו? ובכל אופן – מדוע היה צריך לספר להם כל זה, והרי ידע שהם מקנאים בו, ושזה מעמיד אותו בסכנה.

ו. איך ייתכן שהאחים הקדושים רצו להרגו נפש, וכי הותר להם שפיכות דמים. וגם המכירה שמכרוהו – מי התיר להם.

נבאר תחילה בדרך הפשט, ולאחר מכן נבאר העניין בדרך פנימיות.

ביאור הפשט

“וישב יעקב” – הפסוק הראשון ‘חוזר’ לעניין יעקב, לאחר שהפסיק העניין בסיפור תולדות עשיו ושעיר ואלופיהם, ולכן חוזר ואומר ‘וישב יעקב בארץ מגורי אביו’ כאומר ‘נחזור לראשונות’, בכדי להמשיך ולבאר את תולדות יעקב (רש”י, רמב”ן). ומדגיש ואומר ‘בארץ מגורי אביו בארץ כנען’ לרמז על כך שעשיו ברח מקיום הגזירה שנאמר לאברהם ‘כי גר יהיה זרעך’, ויעקב בחר לקבל על עצמו הגזירה הזאת, ולכן נשאר גר בארץ כנען, ומזה השתלשל ההמשך שהוא סיפור הירידה למצרים (רמב”ן).

“אלה תולדות יעקב” – להרמב”ן הכוונה ל’תולדות’ ממש, וכוונת הכתוב הוא שתולדותיו הם יוסף ושאר השבטים המוזכרים להלן [וגם כל השבעים נפש המוזכרים בפרשת ויגש]. ולרש”י הכוונה ל’תולדות חיים’ דהיינו סיפור קורותיו. ולכן מזכיר מיד את יוסף, שזה גרם להמשך העניינים.

“והוא נער את בני בלהה” – לרש”י פירושו שהיה עושה מעשה נערות [ולא נתבאר הטעם], והיה ‘מקרב’ את בני בלהה וזלפה מחמת שהשבטים היו מבזים אותם, והיה מביא את דיבתם רעה של בני הגבירות על כך שהיו מבזים את בני השפחות [ולפי זה תמוה מדוע שנאו אותו בני השפחות]. ולהרמב”ן הוא להיפך, שבני השפחות היו מגדלים אותו מחמת שהיה נער, והיה מביא את דבתם רעה של בני השפחות לאביו, ולכן שנאו אותו. ושאר השבטים שנאו אותו מחמת קנאה.

“וישראל אהב את יוסף, כי בן זקונים הוא לו” – לרש”י שנולד לו לעת זקנותו [והוא תמוה, כי כולם נולדו כך], ולהרמב”ן היה עומד אצלו בקביעות ‘לשמשו’ לעת זקנותו, ומטעם זה גם לא הלך לרעות את הצאן כשאר אחיו.

קנאת השבטים והחלומות – קשה מאד להבין ולפרש בדרך הפשט, ובדברי רש”י והרמב”ן לא נמצא ביאור מפורש בזה. אך האוה”ח הקדוש בדבריו טרח הרבה לפרש הדברים, ותוכן דבריו בקיצור הוא הטעם שהוציא דיבתם רעה הוא מחמת שהיו לו כמה דברים שחשד בהם, ובאמת היו יכולים להתווכח עמו ולתקן העניין, אך מחמת שראו אהבתו של יעקב אליו – הבינו שאי אפשר לדבר בזה. והוא ניסה לפייסם דווקא על ידי שסיפר להם החלומות, אך בזה דווקא הגביר השנאה, וכפי שבאר כל זה בהרחבה בדבריו הקדושים [וגם מבאר הטעם שרצו להורגו מטעם עד זומם]. ובוודאי שאחר כל זה נשארו הרבה תמיהות, ואין לנו אלא להביט מרחוק בגדולת השבטים, ולבטל שכלנו מתוך הבנה שאיננו מבינים.

ביאור הדרש

א. “וישב יעקב” – ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף (רש”י). והיינו שהעולם הזה אינו מקום של ‘ישיבה’ ו’שלווה’ – אלא של בירור.

ב. “אלה תולדות יעקב” – עיקר תולדותיו של יעקב הוא יוסף, שעל ידו עיקר הכח של יעקב לנצח את עשיו. ולכן אהב אותו יותר מכל בניו, וכל מה שארע ליעקב ארע ליוסף (רש”י). ובאור החיים הוסיף שכל שאר השבטים נקראים על שמו ‘בני יעקב ויוסף’ – מחמת שהוא זן אותם בשני הרעב נמצא שכל קיומם הוא על ידו.

ג. “כי בן זקונים הוא לו” – היינו שראה בו טעם זקנים, והבין שהוא זה שראוי להמשיך אותו, ולכן מסר לו כל חכמתו (רשי”, רמב”ן).

ד. “כתונת פסים” – לרמז על כל הצרות של יוסף. החלומות – היו לכאורה עניין של נבואה, והיה מוכרח לספר להם זאת (רמב”ן).

[בכל אלו יש עוד כמה הרחבות בדברי האור החיים הקדוש, וקשה להזכירם בקיצור, ראה דבריו הקדושים בפנים]

ביאור הפנימיות

בפנימיות העניין, מתבאר כאן עניין ההתקשרות לצדיק.

האבות הקדושים הם אלו שהעמידו את יסודות האמת בעולם, אבל בכדי להכניס את האמת הזאת בעולם, באופן שיהא שייך לכל אחד לחיות עם זה – ולא רק לאנשים מסוימים, או במצבים מסוימים – צריך את הכח של יוסף הצדיק.

ולשם כך מקדים הפסוק ואומר: “וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען”, כלומר יעקב אבינו המשיך את עבודת אבותיו לגייר גרים, ולהעמיד יסודות האמת בעולם. אבל “אלה תולדות יעקב – יוסף”, כלומר, האפשרות והכח לעשות ‘תולדות’ ליעקב, שהאמת הזאת תישאר בעולם וכל אחד מזרעו יוכל לחיות כך, הוא על ידי יוסף.

עניין זה התבאר בהרחבה בפרשת נח. שם נתבאר שיש מושג הנקרא ‘צדיק’, ואין עניינו רק שהוא יותר טוב מאחרים, אלא עיקר עניינו מהותו ותפקידו הוא לדאוג לכל אחד בפרט ולכל העולם בכלל – לבוא למקום הנכון, ולזכות לתיקון השלם. וזהו מדת היסוד, שהוא מדתו של יוסף הצדיק – להיות “אחיד שמיא וארעא” [תרגום של הפסוק ‘כי כל בשמים וארץ’ שסובב על מדת היסוד], היינו לחבר את השמים [שהוא האמת] עם הארץ [שהוא מקום הנסיון וההתמודדות]. כלומר, לחבר את כל העולם אל האמת.

***

והרי זה לעומת זה עשה אלוקים. וכיון שהצדיק יש לו כח גדול כזה, לתקן את כל העולם בכלל וכל אחד בפרט. בהכרח שיהיה גם כח להיפך. והכח הזה הוא ה’התנגדות’ על הצדיק. דהיינו הנסיון להמעיט את כוחו ולצמצם את השפעתו, אם על ידי זלזול בו, ואם על ידי הרחקתו באופן פיזי מיכולת ההשפעה שלו.

והוא עניין שמימי, שמוכרח להיות עליו הסתרה ויהי מה. ולכן אינו מוכרח להיות על ידי אנשים רשעים ובני בליעל [כמו קורח ועדתו], אלא יכול להיות אפילו על ידי צדיקים גדולים, שמשמים מסבבים שהם נופלים לטעות, ומחמת הטעות הם חולקים עליו, מבזים אותו ומרחיקים אנשים מעליו. ולכן, במקום הראשון בתורה שמתגלה עניין הצדיק, שהוא יוסף הצדיק – סיבב השם יתברך שדווקא השבטים הקדושים הם אלו שחלקו עליו, כדי להודיע שהוא ‘גזירה’.

ומלבד עצם הגזירה, יש גם כמה עניינים בהנהגת הצדיק שמעורר עליו קושיות ותמיהות. כי בשונה מכל אדם שתפקידו להתנתק ככל האפשר מכל הרע שבעולם, ולהתקדם בכיוון עשיית הטוב והתעלות רוחנית; דווקא הצדיק מוכרח לעשות תנועה הפוכה – דהיינו להפנות את פניו לכיוון המקומות הנמוכים והאנשים הרחוקים, ולעשות כל טצדקי ‘לתפוס’ אתם קשר כדי לקרב אותם. ומכח זה הוא נאלץ לעשות הנהגות שאדם מן השורה לא אמור לעשות את זה וכל שכן אדם גדול.

וכמו שכתוב על יוסף שהיה עושה מעשה נערות, וזאת כדי לקרב את בני השפחות שמרמז על האנשים הרחוקים, שאם לא יראו אותו עושה כך לא יתקרבו. כמו כן הוא צריך לעמוד ולהודיע על גדולתו ועל כוחו, שמצד אחד מביא לכך שמתפרסם בעולם שיש כזה כח, ומצד שני גורם לרתיעה ממנו. וכמו אצל יוסף שעמד וסיפר את חלומותיו, ודווקא זה גרם לריחוק. ומלבד כל זה יש הנהגות של הצדיק שאין להם שום ביאור, רק בבחינת סוד ה’ ליראיו, וגם זה גורם עליו ריחוק וקושיות, וכמו שהיה אצל יוסף שהיה מוציא דיבתם רעה, לכאורה ללא טעם.

והעולה מכל זה הוא שצריך לדעת שני דברים: א. אין דרך לשום אדם בעולם להגיע אל האמת האמיתית, ולאחוז בזה בכל כוחו ויהי מה, אלא על ידי כח הצדיק יסוד עולם, דהיינו על ידי ההתקרבות אליו וההתקשרות בו. ב. אותו צדיק שיש לו את הכח הזה – בהכרח שיהיו עליו קושיות ותמיהות, ובהכרח שיהיה עליו מחלוקת והסתרה. וצריך להיות חזק לחפש את האמת, ולא להסתכל על כל זה, ודווקא אז [ובזכות העמידה בנסיון זה] יכולים להתקרב אליו, ודרכו אל האמת.

בס”ד

הנהגת יעקב מול עשיו

פרשת ‘וישלח’ הוא סיום הסיפור של יעקב אבינו [ובפרשיות שאחר כך, אף שנזכר גם יעקב אבינו – עיקר הסיפור הוא על יוסף והשבטים], ואחר שסיפר בפרשת ‘ויצא’ את המלחמה של יעקב עם לבן, הולך ומספר עתה את המלחמה בין יעקב לעשיו.

ידוע מדברי חז”ל (ב”ר עח, טו) והספרים (רמב”ן, הגר”א ועוד), שפרשה זו מרמזת על הגלות, והיא מלמדת כיצד צריך להתנהג מול עשיו בזמן שלטונו ומלכותו, בפרט בעקבתא דמשיחא. וכן הוא מרמז על מלחמת האדם מול היצר הרע, וכפי שיתבאר בעז”ה.

***

באופן כללי התנהג יעקב אבינו בשלשה דרכים; דורון, תפילה ומלחמה, כמו שכתב רש”י. ומבואר מזה שכך הוא הדרך להתנהג מול הגוים, וכמו שכתב הרמב”ן “נכתבה פרשה זו להודיע כי הציל הקב”ה את עבדו וגאלו וכו’ ויש בה עוד רמז לדורות – כי כל אשר ארע לאבינו עם עשיו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשיו, וראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק שנזמין עצמנו לשלשת הדברים שהזמין הוא את עצמו; לתפילה, ולדורון, ולהצלה בדרך מלחמה לברוח ולהינצל”.

ואם כן יש לנו ללמוד מהות שלשת הדברים הללו, כדי לידע איך להתנהג בזה. אך תחילה יש להקדים כמה עניינים תמוהים לכאורה שהיה בכל מהלך הדברים בכלל, ובכל אחד משלשת הדברים בפרט, ומתוך כך נבוא להבין איך לזכות בזה למעשה.

באופן כללי יש לתמוה: א. מדוע הוצרך לחזר אחר עשיו. ב. מדוע שלח ‘מלאכים ממש’. ג. מה שכתוב ‘עם לבן גרתי’, ‘ויהי לי שור וחמור’ – תמוה מה בא לומר בזה. ד. בדברי רש”י מבואר שהוכיח לו בכמה ראיות שלא התקיימו הברכות, והוא תמוה מאד וכי בא להטיל דופי חס ושלום בברכותיו של יצחק, ואיזה נחמה יש בזה לעשיו. ה. מהם הלשונות הכפולים ‘אחיך’ ו’עשיו’ החוזרים על עצמם לאורך דברי הפרשה כמה וכמה פעמים [‘אל עשיו אחיו’, ‘אל אחיך אל עשיו’, ‘מיד אחי מיד עשיו’].

ובעניין שלשת הדברים, יש להבין: דורון – מה עניין הדורון, ומדוע דווקא המספרים הללו, ומה עניין הריווח בין עדר לעדר, וצריך להבין כל הויכוח שהיה בין יעקב לעשיו אם לקחת את הדורון או לא. תפילה – מצד אחד מזכיר ההבטחות שהבטיח לו השם יתברך, ומצד שני מבקש רחמים ונראה לכאורה שאינו סומך על ההבטחה [ואחר שמבקש רחמים מזכיר שוב ההבטחה]. מלחמה – ‘אם יבא עשיו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה’, מניין לו, ושמא חס ושלום יכה את שניהם.

להלן בעז”ה נבאר תחילה מהלך הדברים בדרך הפשט, ואחר כך נבאר בדרך פנימיות.

ביאור פשט – רש”י והרמב”ן

פשטות הדברים הוא, שיעקב אבינו רצה לבדוק מהו יחסו של עשיו אליו, ולכך שלח מלאכים לשאול בשלומו, ולבדוק אם הוא ‘אחיו’ או ‘עשיו’. והם באו אליו והודיעוהו שאינו ‘אחיו’ אלא ‘עשיו’, והוא הולך לקראתו להילחם בו.

ובאמת לכאורה לא הוצרך יעקב אבינו לפנות אליו, וכמבואר בדברי חז”ל (ב”ר עה, ג) שדרשו על זה הפסוק ‘מחזיק באזני כלב עובר’. ורק משום שפנה אליו התעורר השנאה מחדש ואז הוצרך לכל התחבולות הללו. ועל כך כתב הרמב”ן, שכך היה גם תחילת גלות אדום, שהתחיל על ידי שמלכי בית שני באו בברית עם הרומיים, ועל ידי כך נתגלגל נפילתם בידם.

ועל כל פנים אחר שכבר פנה אליו הוצרך להילחם בו, וכאן יש חילוק בדרכי המלחמה בין זמן הגאולה לבין זמן הגלות. בזמן הגאולה – הדרך הוא להילחם בו בפירוש בכח ובגבורה ולהכניע אותו, וכמו שכתוב ‘ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו’, אך בזמן הגלות – אי אפשר להילחם עמו בגלוי ולנצחו, ולכך דרך המלחמה מורכבת משתי הפכים; מצד אחד – צריך להראות לו הכנעה ושפלות כאילו הוא נכנע אליו, ומצד שני – צריך להיות חזק בפנימיותו שלא להיכנע אליו חלילה, ואדרבה, לרמז לו שאינו חושש ממנו.

ולכן לאורך כל דברי הפרשה התנהג בשתי הדרכים כאחד: מצד אחד הראה לו [בגלוי] בשפלות והכנעה – ולכן כינהו ‘אדוני עשיו’ ‘עבדך יעקב’, ושלח לו דורון ומנחה כדי לכבדו, וגם הראה לו כאילו לא נתקיימו הברכות של יצחק [ובזה נתכוון להראות לו שהמכירה של הבכורה לא חלה, וממילא הברכות ששייכים אל הבכור נשארו אצל עשיו (כלי יקר)], ומצד שני הראה לו [ברמז] שהוא חזק ואינו חושש ממנו – ולכן שלח מלאכים ממש, ורמז לו ‘תרי”ג מצוות שמרתי’, וגם רמז לו גודל העשירות שיש לו.

ואחר כך כשפגש אותו גם כן התנהג בשתי הפכים אלו; כלפי חוץ – השתחווה לו יחד עם כל נשיו ובניו, והתחנן לו שיקבל ממנו המנחה כיון שהוא כבוד עבורו לפגוש בו, וגם לא רצה ‘להטריחו’ להתלוות אליו, והבטיח לבוא אליו אל מקומו לבקרו ולכבדו. וכלפי האמת – השתחווה אל השכינה (זוה”ק), ורמז לו שאינו זקוק לו כלל, ושלעתיד לבוא יבוא אליו להילחם בו ולהכניעו.

אלו הם שני הדרכים העיקריים שהשתמש בהם, שהם דורון ומלחמה כאחד; דורון – כלפי חוץ, ומלחמה כלפי האמת. וכל זה עשה על ידי תפילה, כשגם בתוך התפילה – הזכיר מצד אחד ההבטחות שיש בידו, שהם ‘הכח’ שלו, ומצד שני הוצרך לבקש רחמים מחמת שבעת הגלות אין לו אפשרות להראות הכח שלו בגלוי.

הרחבת הדברים – אור החיים

בדברי אור החיים הקדוש מבאר באופן אחר קצת, ולדבריו הקדושים – עשיו בעצמו התנהג בדרך של רמאות, כאשר מצד אחד הראה עצמו כ’אחיו’ ומצד שני התכוון להילחם בו כ’עשיו’. וזה מה שסיפרו המלאכים ליעקב אבינו כשאמרו לו ‘באנו אל אחיך אל עשיו’ – כלומר, שמראה עצמו כאוהב אבל באמת הוא בא להילחם.

ולכן שלח יעקב מלאכים ממש כי רק הם יכולים להבחין בכך, וכאשר סיפרו לו שכך הם פני הדברים – הכין עצמו להתנהג כראוי למצב כזה, ולכן עשה את כל הסדר הזה – כאשר בין יעקב ובין עשיו מדברים ביניהם בשתי לשונות; כלפי חוץ – הם מדברים ומתנהגים כידידים, וכלפי האמת – הם מתכוונים להילחם זה בזה.

ובזה מובן יותר המשך הפרשה כשפגשו זה בזה. כאשר עשיו ‘נושק’ ליעקב ומתכוון ‘לנשוך’ אותו, וכן כששואל אותו ‘מי לך כל המחנה הזה’ כוונתו בפשטות לנושאי המנחה, אך מרמז על המלאכים שהיכו אותו. וכן כשהוא מציע לו ללוותו או להשאיר עמו אנשים משלו – כלפי חוץ נראה כאחווה וכלפי האמת הוא כדי לשלוט עליו. ויעקב השיב לו כאוולתו – ועל כל אחד מהדברים ענה על זה הדרך ממש.

וגם זה מבטא את המהלך של הגלות, כאשר הטוב והרע מעורבים ועשיו אינו מתגלה ברעתו ורשעותו – אלא מראה עצמו כאוהב וכוונתו כדי לתפוס את הטוב ולשלוט עליו. אך לעתיד יתגלה היטב הטוב והרע, ואז על ידי זה בעצמו יהיה הכנעתו של עשיו.

[המהלך הזה נשען על דברי רש”י והרמב”ן והאור החיים, אם כי יש כמה פרטים שהובאו בדבריהם שמשלימים העניין ולא הוזכרו כאן, וכן להיפך – יש כמה פרטים שהוזכרו כאן ולא הוזכרו בפירוש בדבריהם, וגם יש כמה פרטים בדבריהם שעדיין צ”ב – ואין כאן מקום לכל זה].

פנימיות העניין – קדושת לוי, ליקוטי מוהר”ן וליקוטי הלכות

אמנם פנימיות הפרשה מבאר את דרכי המלחמה עם היצר הרע.

היצר הרע נלחם עם האדם בשתי דרכים; בדרך של ‘אח’ ואוהב, ובדרך של ‘עשיו’ ושונא. כאשר בתחילה הוא מפתה את האדם להימשך אחר תאוותיו וחכמותיו, כשהוא מראה לו שיהיה לו כל טוב, וכמתואר באריכות בספר משלי גודל פיתוייו, ובזה הוא מראה עצמו כאח וכאוהב דהיינו כמי שדואג עבורו וחפץ בטובתו.

יחד עם זאת, משתדל הבעל דבר להשכיח מהאדם כל הטובות שעשה עמו השם יתברך, ואדרבה, הוא מראה תמיד את כל הצרות והייסורים והקשיים שיש לו. וכך הוא מצייר את האמת כדבר רע ומצער, ואת השקר כדבר טוב ומענג.

ולפעמים מתלבש הוא בעצמו במצוות, ומראה עצמו כאילו הוא מפתה אותו לעשות טוב, ואדרבה כמי שמסייע לו ללכת בדרכי עבודת ה’, אך באמת הוא מתכוון לרע, כשכל דרכו הוא ריבוי אור שגורם שבירת הכלים, או שבאמת הוא עבירה ורק נדמה כמצווה, ואחר שנמשכים אחריו, הוא מתגלה בכל רעתו ורשעותו, כשפותח את ידו ומראה שאין בידו כלום, ומשאיר את האדם ריק מכל, ויחד עם זאת שובר את לבו ומראה לו כמה הוא רע ורשע ואין לו תקווה.

אלו הם מקצת מהדרכים שבהם משתמש הבעל דבר כדי להטעות את האדם ולהפילו, והם מבוארים לאורך הפרשה מתוך הנהגת עשיו, שדיבר אליו בדרך כבוד ונשק לו, וגם הראה עצמו כמי שאינו חפץ אפילו לקחת מנחה, ואף הציע לו לילך עמו או להשאיר לו מאנשיו, שכל זה מרמז על הדרכים האלו ועוד.

***

ועל זה צריך להשתמש בשלשת העצות:

תפילה – א. צריך לבקש רחמים מהשם יתברך, כי אלמלא הקב”ה עוזרו אין יכול לו. ב. צריך לפרש שיחתו היטב ולבקש ‘הצילני נא מיד אחי מיד עשיו’ היינו משני דרכי היצר, הן ‘אחי’ והן ‘עשיו’. ג. בעת התפילה אסור לבקש מחמת ‘זכויותיו’ [אלא רק במלחמה כנגד הרע – אז צריך לזכור את זכויותיו וכוחותיו], אלא רק במתנת חינם (ליקוטי מוהר”ן סימן כ). ד. יחד עם זאת צריך להזכיר לעצמו טובותיו של השם יתברך, וגם להיות בטוח בהצלתו.

מלחמה – המלחמה הוא חלק ‘עשה טוב’, שהוא עומד ממש לנגד הרע. והדרך לעשות זאת אינו בדרך מלחמה פנים בפנים אלא בדרך תחבולה. כי אם יחליט ללכת בדרך מסוים בדווקא – יכול להישבר מזה ויפול לגמרי מעבודת ה’, ובשביל זה צריך לעשות שני מחנות ויותר, כלומר להכין לעצמו כמה וכמה דרכים כיצד לעבוד את השם יתברך. אך מצד שני צריך ליזהר מזה בעצמו – שלא ליפול לחלוקת העצה ולספיקות מה לעשות, אלא יעשה מה שביכלתו והיה סמוך לבו ובטוח שכל מה שעושה בעבודת ה’ הוא טוב. וגם כשאינו יכול לעשות את מה שרוצה לכתחילה, יעשה מה שכן יכול, העיקר לחטוף טוב ולשמוח בזה.

דורון –  הדורון הוא חלק ה’סור מרע’. והיינו כשאינו עוסק להדיא בטוב, בתורה או תפילה ומצוות, אלא מתנהג בענייני העולם והולך כביכול בדרכו של ‘עשיו’. אך כאן צריך להיות חכם ולראות איך שלא ללכת אחריו לגמרי, ולא ליפול ברשתו – אלא לעבוד בזה את השם יתברך, ולמצוא שם את השם יתברך. ובשביל זה צריך לעשות ריווח בין עדר לעדר – לנסות לחטוף ולגזול טוב בכל פעם שיכול, וגם למצוא הרחבה בתוך כל הצרות והנפילות, ועל ידי זה למצוא את השם יתברך.

ויש עוד הרבה להאריך ולהרחיב בזה, כי בפרשה זו טמונים כל דרכי היצר ותחבולותיו, ומנגד – כל דרכי עבודת ה’ והכנעת היצר, אך אין הגליון מספיק ותן לחכם ויחכם עוד.