ימי בין המצרים – ממעטים בשמחה

או חלילה מרבים בעצבות, ומה ההבדל ביניהם.

***

עצבות ואבלות – הם לא פחות מתרתי דסתרי.

עצבות הוא כעס, תסכול, וייאוש. כשאדם אבד משהו, והוא לא חושב שיש סיכוי למצוא אותו – הוא עצבני, כועס ועצוב. במצב הזה הוא לא רוצה שאף אחד ינחם אותו, ההיפך, ‘עזוב אותי לנפשי’ ‘אין לי כח לכלום’.

אבלות הוא געגוע. כשאדם אבד משהו, ואינו מוכן להשלים עם חסרונו, ומחכה לרגע שימצא אותו בחזרה – זהו אבלות. מי שמתאבל – מחפש תנחומים. הוא רוצה שיבואו ויחזקו אותו, שעדיין יש תקווה, ושעדיין יש לך קשר לאותו דבר שאבד.

שמחה הוא הרגע של המציאה. כשאדם מוצא את מה שאבד, או משלים את מה שהיה חסר – הוא שמח. שמחה היא רגע של שלימות, מלאה או חלקית.

***

אנחנו בגלות. נקודה.

אבדנו את כל מה שאפשר לאבד. בית המקדש נשרף, הקב”ה כביכול ברח. אין לנו אבא, ואין לנו אמא. אין לנו תורה ואין לנו צדיקים. אין ארץ ישראל ואין קדושה. אין כלום – וחבל אפילו לחשוב אחרת.

התגובה הטבעית לכזה מצב הוא ‘ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון’ – ייאוש טוטלי. זו לא אבדה מסוימת, קטנה או גדולה – אלא מציאות שכל כולה חלל. לא שיש הכל ואבד משהו, אלא צריך לחפש אם בכלל נשאר משהו. התגובה הטבעית ביותר הוא ייאוש ועצבות.

ואת זה אסור לעשות. ירמיהו הנביא ליווה אותנו, ויחזקאל שבר את הכללים וגילה את מראה המרכבה – רק כדי לספר לנו שכולם כאן. הקב”ה כאן, פמליא של מעלה כאן, ואפילו בית המקדש כאן, והראיה, שהכותל המערבי לא נשרף. וכל זה כדי שחלילה לא נתייאש, לא ניפול לעצבות.

***

מה שקורה, שכדי לברוח מעצבות, אנו בורחים לשמחה, כאילו.

בעצבות, לא רוצים להיות וגם אסור להיות, אז אם כן, יאללה, בא נשמח; מוזיקה, יין, חתונות וגלידות. למה לא? אם לא עצבות, אז שמחה. וזה בסדר, כי בשביל לצאת מעצבות – תעשה הכל. אבל מה עם אבלות?!

אחרי שהשתחררת מהעצבות – אל תשכח את המציאות. אנחנו בגלות ולא בגאולה. עדיין הכל חסר, ועדיין אין לנו את כל מה שצריך שיהיה לנו. אנחנו לא על המקום שלנו, אלא במצב גרוע מאד, מאד מאד.

ולכן, פעם ביום בתיקון חצות, ופעם בשנה בבין המצרים – תנמיך את הווליום. תעצור את הריקודים. ותסתכל לעצמך בעיניים: באמת! טוב לך? או שאתה רק עושה כאילו?! ובשקט תענה לעצמך את התשובה שכולנו יודעים: לא טוב לי, ממש לא. אז זה בדיוק הזמן להתאבל. להתגעגע, לחפש, ולא לוותר.

האריז”ל כותב שבימים אלו, כדאי לשבת בכל יום בשעות הצהריים, ולבכות בכיה של ממש כחצי שעה. והוא מסיים ‘והיא תועלת גדולה לנפש’. ייתכן וכנראה שהוא מתכוון לתועלויות רוחניות וסגוליות, אבל גם תועלת פשוטה וממשית.

הנפש סופגת בתוכה כל כך הרבה כאב. אכזבות, תסכולים, מפחי נפש, פחדים ודאגות, השפלות ובזיונות, והכל נקבר בפנים ולא מוצא מקום. כי אנחנו עסוקים ואין לנו פנאי, ו/או כי אנחנו לא אוהבים לפגוש כאב, ומעדיפים להסיח דעת ולשמוע עוד קצת מוזיקה, או לדחוף עוד משהו לפה.

האבלות והבכיה על החורבן, הם המסגרת שבה אנו מאפשרים לכאב לצוף החוצה, ולא להתעלם ממנו. כי כאב של כל יהודי, יהיה מי שיהיה ועל מה שיהיה, זה כאב של הגלות. וכשבוכים על הגלות, בוכים גם על הגלות הפרטית ועל כל הכאבים הפרטיים. וטבעו של כאב, שכשנותנים לו מקום ומאפשרים לו לצוף ולצאת, הוא מתרפא, ואנו מתנחמים.

בבין המצרים אנו ממעטים באמצעים שעוזרים לנו להיתפס לשמחה חיצונית, ולשכוח את הכאב. לרגעים אחדים, אנו עוצרים את הרעש מסביב, ומקשיבים פנימה לתוך החלל הפעור, בלי דחיקה ובלי הכחשה. ולא, חלילה וחס לא ליפול לעצבות, כי זה גרוע יותר. מה כן? להתאבל! כי אם תתאבל, אם תחפש ותתגעגע – תמצא ותתנחם. וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, כאן ועכשיו.

כאשר החיצוניות חונקת – מתגלה הפנימיות.

וכשהיא חונקת לגמרי – הפנימיות מתפרצת החוצה ולגמרי.

***

כל הסיפור הזה, תעלומה.

ל”ג בעומר? לא מופיע בכלל ברשימת החגים. ראש השנה, יום כיפור, סוכות ושמיני עצרת, פסח ושבועות, וגם חנוכה ופורים, וזהו. יש גם תקופה של ‘ספירת העומר’, אבל ללכת ולשלוף יום אחד מהאמצע, ולעשות ממנו חגיגה מיוחדת – מהיכי תיתי.

רבי שמעון בר יוחאי? אחד מהתנאים הקדושים. יחד עמו היו עוד מאות תנאים, ולאחריהם אמוראים, ראשונים ואחרונים, שמכולם יחד נבנתה מסורת הדורות. אבל ללכת ולשלוף תנא אחד מתוך כולם, ולעשות ממנו עסק מיוחד, יותר מכל התנאים, וגם יותר מכל הנביאים שקדמו לו? מהיכי תיתי.

***

זה סוד.

סוד שלא כתוב, ולא יכול להיות כתוב, לא במקרא ולא במשנה, לא בגמרא ולא בשולחן ערוך. כי יש כללים, ולפי הכללים יש שורה של מועדים, ויש שורה של צדיקים, ואי אפשר לחרוג או להחריג מישהו או משהו מתוכם.

ולפי הכללים הללו, יש בית המקדש ויש גלות. יש קרבה ויש ריחוק. יש אהבה ויש גם שנאה. אבל בתוככי המערכת הנוקשה הזאת, מוחבא סוד. הסוד הזה מרומז בתורה בצורה מוצפנת, והסוד הזה ממשיך להתגלות בזוהר הקדוש, והוא גם הסוד של ל”ג בעומר.

מדובר בנקודה פנימית ונסתרת, שמכוסה בהמון כללים וחיצוניות, אבל מתחת לכל החיצוניות יש נביעה של אהבה, ששום כלל אינו מצליח לחול עליה ולהחיל לה קריטריונים. ודווקא כאשר לפי הכללים, האהבה החיצונית כבתה ובית המקדש נחרב – החלה לנבוע האהבה הפנימית הזאת, שמתעלמת מכל מה שקורה, וממשיכה בשלה.

ובעומק יותר [אפשר לדלג לקטע הבא]: ברגע בו התחילה הגלות, התחילה במקביל הגאולה. הגאולה אינה עומדת להחזיר אותנו למה שהיה, אלא לגלות משהו חדש שעוד לא היה. והגילוי הזה התחיל מרגע החורבן והגלות, ומתעדכן והולך לפי מה שהגלות מתעדכנת, וכשהגלות תגמור לעדכן את כל מה שיש לה, הגאולה גם כן תסתיים להתעדכן, ותופיע במלוא הדרתה.

***

הגילוי הזה התחיל אחרי החורבן, על ידי רבי שמעון בר יוחאי. וככל שגברה החיצוניות הנוקשה, היא הוסיפה והתגלתה יותר. לא בגלוי, כי זה לא אפשר, אלא בסתרי סתרים. השלב הבא היה האריז”ל, שגילה סודות נסתרים, אבל כיסה אותם באלף חותמות. לאחריו, הבעל שם טוב שגילה עוד יותר, אבל היה בחוץ לארץ, ולאחריו הנחל הנובע שהוסיף וגילה, אבל נתקל בהסתרה של מחלוקת והתנגדות.

ובקיצור: מבחוץ, עסקים כרגיל. גלות והסתרה, ריחוק ונסיונות, צרות ושמדות, וזה רק מתחזק והולך כשהסוף אינו נראה באופק. אבל מתחת לפני השטח, למי שיודע ואל תספר בקול, קורים דברים אחרים. יש מקומות סתר ששם אתה יכול להיפגש עם האהבה בשיאה, כאילו לא קרה כלום ואף יותר מכך. וככל שהשרירים של הגלות מוסיפים לתפוח, הנביעה הזאת שולפת עוד קודים נסתרים.

וזה הל”ג בעומר. אין בעולם מי שיכול להסביר את זה, אבל גם אין מי שמצליח להתנער מזה. האהבה הזאת נוגעת בלב לבו של היהודי, ואומרת לו: אתה חייב את זה לעצמך. אל תשאל שאלות ואל תנסה להבין, כי אי אפשר לגלות, אבל בשקט: בוא אחרי, ותמצא את מה שאף אחד לא מוכן לספר לך שקיים: אהבה פשוטה נקיה וטהורה, שאין לה מילים, ואף אחד לא יודה לך שהיא קיימת.

***

‘הם’ לא הבינו מה קורה כאן.

בעלי מערכת ה’הסתרה’, שקיבלו רשות להכל: להחריב את בית המקדש, להוציא אותנו לגלות, לעורר עלינו רדיפות, ולהפיל אותו למקומות של טומאה וריחוק – לא הבינו מה קורה פה. הכל מתנהל לפי ‘התכניות’, ובכל זאת יהודים נשארים יהודים, והלב שלהם נשאר מחובר. מתסכל.

ויום אחד הם גילו את הסוד. יש רבי שמעון בר יוחאי, יש ל”ג בעומר, ויש מירון. זהו זה, הם גילו את ה’פירצה’ והם ישימו לזה סוף. הציון ייסגר, הר מירון יהיה שומם, ההדלקות ייאסרו. כך, יחנקו את השיבר הראשי של האהבה, והיא תיעלם סוף סוף.

חחח. שכחתם שזה עובד במקביל. כל שריר שהפעלתם כל השנים, פתח יותר את חדר האהבה. אז כעת שסגרתם אותו בעצמו, אין לו ברירה אלא לפרוץ החוצה ולגמרי. וכך, ההר אמנם נסגר, אבל רבי שמעון גילה את הדרך החוצה משם, והעתיק את מקום ההילולא לכל בית יהודי.

אז אם עד היום – ההילולא הייתה במירון, ומכל העולם ‘השתתפו’ בה. השנה, ההילולא בעצמה התמקמה בכל חצר ובכל בית. המדורות לא היו רק לפי ‘קהילות’ ו’בתי כנסיות’, וההדלקות לא נמכרו בהון תועפות, אלא התקיימו בכל חצר ובכל בית, וכל יהודי פשוט התכבד בהדלקה.

האהבה זאת, אינה ניתנת לכיבוי. ואם הגלות עשתה את הצעד האחרון, ומיצתה את כל ה’זכויות’ שניתנו לה, זה בדיוק הרגע בו הסוללה שלה מסתיימת ובהחלט, והאהבה הזאת שכל השנים התקיימה על נביעה פנימית ונסתרת ובדרך לא דרך, עומדת להופיע במוצהר ובמוחלט, ולכבוש את העולם בחזרה.

כמעט חצי שנה – ‘נצח’ במושגים של היום

והעולם עדיין לא יודע כלום!…

***

לפני כחצי שנה זה התחיל. בתחילה היה נראה שזה עוד איזה וירוס, כמו כל הוירוסים, ואפשר להמשיך עסקים כרגיל. כמה שבועות הספיקו להבין שיש כאן תופעה חדשה, ולא מוכרת בכלל – לפחות לא במאה שנים האחרונות.

הוירוס המזערי הזה, לא דופק חשבון לאף אחד, ומתקדם בדרכו מאדם לאדם וממדינה למדינה, כשבדרך הוא גורם לעולם הגדול-החכם-הגיבור-המתקדם-והעשיר – לכרוע לו ברך, ולהוציא לשון במבוכה של ‘לא נעים, אבל לא יודע מה קורה כאן’.

העולם נעצר דום, ודברים שאף אחד לא חלם שיכולים לקרות אי-פעם, קרו ועוד איך ובתוך כמה ימים או שבועות. השמים התרוקנו ממטוסים, הרחובות התרוקנו מאנשים, ועולם המסחר כמעט שבק חיים.

היהדות היא הדבר היחיד שהמשיך להתקיים בדרך לא דרך, וגם היא הייתה צריכה להמציא את עצמה מחדש כמעט ‘יש מאין’, ולגלות דרכים שגם עליהם אף אחד לא חלם, גם לא בזמן היוונים, האינקוויזיציה, והקומוניסטים.

***

ולמרות כל זאת, העולם ‘החכם’ ממאן להיכנע. הוא מנסה בכל דרך ‘ללמוד’ אותו, ובעקבות כך להשיג עליו ‘שליטה’ – המילה הנשמעת ביותר בתקופה זו. להמציא לו איזה חיסון או תרופה, ולכל הפחות ללמוד איך להישמר ממנו ולמנוע את התפשטותו.

אפס. הוא מצליח לשטות בכולם, ולהשאיר אותם חסרי אונים וחסרי דעת פעם אחר פעם. השאלות והתמיהות לא נגמרות, ואין שום תשובה מניחה את הדעת. אז נכון, הצליחו ללמוד כמה כללים, באיזו דרך הוא עובר מאדם לאדם, מה הם התסמינים, מה הם דרכי פעולתו, ולמי הוא מסוכן. אבל תכל’ס, הוא נשאר בלתי ידוע, והשאלות נשארו בלתי פתירות.

אין שום בדיקה ששווה ‘מאה אחוז’ לחיוב או לשלילה. אין שום תסמין, גיל או רקע, שיודעים עליו משהו בוודאות. אין מידע ברור לגבי איזה דברים הוא יכול להתקיים עליהם וכמה זמן. ובעיקר, לא יודעים איך להתמודד אתו. וחוץ מלעשות טיפולי תמיכה ולשבת חסרי אונים, אין כלום מה לעשות.

***

כל זה לא מונע את כל המתרברבים למיניהם, לשחרר הצהרות תמידים כסדרן, על ‘השליטה’ שהם מצליחים להשיג, ועל ההצלחה הכבירה שלהם ‘לבלום’ את הנגיף, ולא יאומן – אפילו על ההצלחה שלהם ב’החלמת’ החולים… וכמובן כמובן שהם כבר ממש ממש בדרך לייצר חיסון ותרופה, ולמגר את התופעה (שכל כך הביכה אותם, נו נו נו).

‘דל גאה’ במיטבו. כי כולם מודים שהנסתר רב על הגלוי, והשאלות שנותרו ללא מענה, הם רבות וחזקות מדי מכדי להתעלם מהם. וכל הפרופסורים ואנשי המדע המהוללים, למדו לראשונה בחייהם להגות את צמד המילים שמעולם לא הופיע בלקסיקון שלהם: ‘אנחנו לא יודעים’.

כיצד ייתכן שתי מדינות, שרק גדר מפרידה ביניהם; באחת מהם – שמונה מתים, ובשניה – שמונת אלפים. כיצד ייתכן בני אותה משפחה ביולוגית ואותו גיל; אלו שגרים במדינה פלונית – נפטרו מזה, ואלו שגרים במדינה אחרת – בקושי הרגישו את זה. כיצד ייתכן שאדם בגיל תשע-עשרה ללא מחלות רקע, נפטר, ולעומת זאת אדם בן מאה ואחד עם מליון מחלות רקע, החלים. אלו הם רק מקצת השאלות, שנותרו עם מענה של ‘לא יודעים’.

אז בואו לא נתפתה ולא נתבלבל. אף אחד לא ‘בלם’ את הנגיף, ולא השיג עליו שליטה, ובוודאי שאף אחד לא עזר לאף אחד ‘להחלים’. אין מי שיכול למנוע את הגל הבא ובוודאי לא את הוירוס הבא. אנחנו בסך הכל בתיאטרון בובות, שלמרבה הבושה והמבוכה יש מהבובות שמתלבשות בחליפות ועניבות, ואומרים: אנחנו מנהלים את המשחק הזה…

אפשר להבין אותם. כי אם הם יצטרכו להודות שהם רק בובות, הם ייאלצו להיפרד מהחליפה והעניבה, גם בלי התערבות בית משפט… אבל אשרינו שלא שם חלקנו כהם, ושאין לנו בעיה להודות שאנחנו לא יודעים, ואדרבה, ככל שה’לא יודעים’ גדול יותר ורחב יותר, אנחנו קרובים יותר ל’ומלאה הארץ דעה’. במהרה במהרה ממש.

אין מי שלא רוצה לנצח!

וזאת בדיוק הסיבה – שאף אחד לא מצליח לנצח!!!

***

‘נצח’ היא אחת מהספירות, וגם אחת מהכוחות שבנפש. אבל האמת, שהיא לא רק ‘אחת מהם’ אלא המרכזית שבהם. הנצח, היא הספירה האמצעית, שמרכזת את כולם. ובספירת העומר – ‘נצח שבנצח’ היא הספירה של היום האמצעי, העשרים וחמש, שהוא נקודת המרכז של כל הספירה (כוכבי אור).

הרצון לנצח, הוא אחד עם הרצון להיות נצחי, ולכן הוא כל כך חזק. כל אדם, ומהרגע שנולד – כל כולו ממוקד בלנצח. זה מתבטא בהמון דברים; הרצון להוציא דברים לפועל, הרצון להיות מעל כולם, הרצון להכניע את מי שמולי, ועוד הרבה. שאמנם בכל אחד מהם, משתתפים עוד מידות, אבל המדה ‘המככבת’ היא הנצח.

ולגודל האבסורד, אין מי שמנצח. כי בכל שלב של ‘ניצחון’ מתברר שבכלל לא ניצחת. אם הוצאת משהו לפועל, מתברר שזה רק תחילת הסיפור ויש לו עוד הרבה מה לנצח. אם הצלחת לעלות מעל כולם, או לפחות להכניע את הצד שכנגד, זה רק עניין של זמן עד שזה יצוץ לך מכיוון אחר…

***

ולכן, העולם כל כך מר.

לא בגלל הקשיים, ולא בגלל ההתמודדויות, אלא בגלל שהמצרך הכי בסיסי חסר – הנצחון. וכשהוא חסר, אז שום דבר לא יוכל להשלים אותו, ולהביא את הנפש לשובע וסיפוק.

המילים ‘וכל זה איננו שוה לי’ – מבטאות את תחושת הנואשות המקננת בלבו של כל יצור אנושי, כי אם בסופו של יום, יש מישהו או משהו שלא משתחווה לי, אז מה יש לי מכל מה שיש לי.

והאמת? אין בשורה בפי. אין שום פתרון, לא חיסון ולא תרופה, לא קורס ולא סדנא – שתוכל לספק את המצרך הבסיסי הזה ששמו ‘נצח’.

***

אלא אם כן – תסכים לוותר על זה, ואז תנצח!

הנצחון האמתי, הוא החיבור אל הנצח. והחיבור הזה מותנה בהבנה בסיסית – שהסיפור לא מתחיל ונגמר כאן, ובמה שאתה רואה פוגש ויודע. אלא הוא הרבה יותר ארוך, והרבה יותר רחב, והרבה יותר משמעותי.

בית הקברות, בפרט הצבאי, מלא בקברים של ‘מנצחים’, ש’הנצח’ בכלל לא מכיר בהם, ומעולם לא פגש אותם. לעומת זאת, ה’נצח’ כן מכיר והרבה, את אלו שבעולם הזה היו ‘מנוצחים’, מכל כיוון וזווית שרק אפשר היה לנצח אותם, אבל הם מעולם לא ‘נוצחו’, כי הם היו ועודם – מחוברים ל’נצח’.

***

כמה עוצמה טמונה במילים, האבסורדיות לכאורה: ‘ניצחתי ואנצח’. האבסורדיות זועקת מתוכם: א. וכי אדם שכל העולם רודף אותו ומשמיץ אותו, ולא מוכן להותיר לו זכר ושארית – אפשר לקרוא לו ‘מנצח’? ב. אם ניצחת כבר, למה צריך עוד לנצח? והתשובה היא מיניה וביה.

לא היה אדם בהיסטוריה, שהסכים כל כך לנצח את ה’ניצחון’. לא היה ‘ניצחון’ שהוא לא רצה, ובאותה מדה לא היה ‘ניצחון’ שהוא לא נאלץ לוותר עליו. מבחינתו, פחות מהמקסימום – לא היה שוה כלום. הוא רצה את כל המדרגות, גם את אלו ששום אדם לא השיג מעולם. והוא רצה כל נפש מישראל, ובצורה המתוקנת והמלאה שלה.

ובדרך למקסימום הזה, הוא הסכים לאבד אפילו את המינימום. כל החיים שלו היו רצופים בירידות, אבדות, הפסדים ואכזבות. כל המעמד שלו – הופקר לחלוטין, בצורה שאפשרה ומאפשרת לכל צרוע וזב להתבטאות כרצונו. וכל העבודה שלו בתיקון נשמות ישראל, טובלת בכל כך הרבה דם שפיר ושליה. ובקיצור: ‘מנוצח’ לחלוטין.

זה ה’ניצחתי’! ניצחתי כל גרם של ניצחון, והסכמתי לוותר אפילו על המינימום שגורף ביבין אינו מוכן לוותר עליו. ורק לכן – ‘ואנצח’! כי מי שהסכים לוותר על כל גרם של נוכחות אישית, ועל כל גרם של ניצחון זמני ומקומי, הפך כל כולו יחד עם כל מי שתלוי בו – ל’חתיכת נצח’.

והלוואי נזכה גם אנו, להסכים להיות ‘מנוצחים’, ואזי נהיה חלק מהניצחון הגדול בהיסטוריה הנצחית, של המנוצח הגדול בהיסטוריה הזמנית.

ה’אני החברתי’ – קל, וממכר מאד

אבל הוא הורג את ה’אני האמתי’, אז מה הוא שווה.

***

כל אחד מורכב משני חלקים – יחיד וציבור.

אי אפשר לחיות לבד, נקודה. לא טוב היות האדם לבדו, ואדם בריא צריך להתחתן ולחיות עם משפחה, וגם צריך אחים ובני דודים, שכנים חברים ומכרים, ולקינוח, גם להיות ‘שייך’ לקטגוריה כלשהי; בית כנסת, קהילה, חסידות או ישיבה, ולפחות לאיזו אידאולוגיה.

או חברותא או מיתותא. לחיות לבד – זה למות בשקט, בלי מנין בלי לויה ובלי קדיש. והכי גרוע בלי הספדים. אין לזה טעם, אין לזה צבע, אין לזה חיות ואין בשביל מה לחיות. כשאדם חי עם חברה, החיים שלו נכנסים לתנועה, ויש לו בשביל מה לקום, ומספיק סיבה לחיות.

כשאדם עם עצמו, הוא צריך להתמודד עם מאה עשרים ושבע מדינות בתוך תוכו, שבכל אחת מהם יש קואליציה ואופוזיציה, והמון מפלגות שכל אחת דורשת מלא תיקים. והוא צריך לשמש ולהיות גם הנשיא, גם הראש ממשלה, גם ראש האופוזיציה, גם המצביע וגם זה שלא מצביע, גם הקנאי וגם הפשרן. כשהוא חי עם ציבור, התפקידים מתחלקים בין כולם.

***

אבל, באותה מדה – גם אי אפשר להיות רק ‘חברתי’, כי אז אתה בסך הכל ‘חלון ראוה’ של המותג אותו אתה מייצג. אם אתה מתאים את כל כולך – את הלבוש, את המנהגים, את הנוסח, ואת תנועות הגוף, ולבסוף גם את תנועות המחשבה וההרגשה – לחברה אליה אתה שייך, אז איפה אתה בעצמך?

כל אחד צריך ‘חבר’ ו’חברה’, אבל הוא צריך גם את עצמו. ואם ה’עצמו’ הופך להיות חיקוי לחבר ולחברה, והוא נשאר בסך הכל ‘מספר’ במדינה, בקהילה ובקופת חולים – למה לו חיים. אם אתה לוחם בקנאות על העמדה של הציבור שלך, אבל מפסיק לחשוב בעצמך, אז זה עצוב או מצחיק או שניהם יחד. כי ‘מי הוא זה’ שמדבר כאן? מישהו שמזמן כבר לא קיים?!

הבעיה היא שמאד קשה לזהות את זה. כשאדם חי לבד, מספיק לו כמה שעות או כמה ימים – כדי להבין שהוא לא יכול לחיות כך. אבל כשהוא חי עם חברה, יכול להיות שגם מאה עשרים שנה לא יספיקו לו כדי לראות שהוא לא חי, אלא רק משמש כ’מחזה אור קולי’ עבור איזו קבוצה, שיטה או אג’נדה.

***

כמה עלוב לקרוא ‘עצמאות’ – למשהו שהדבר היחיד שהצליח לעשות, הוא להרוג את ה’עצמיות’. הייתה כאן בסך הכל התאגדות של כמה ממורמרים, שהתייאשו מהפנימיות האישית שלהם, וכדי להצליח לברוח מזה כמה שיותר רחוק – הקימו ‘עצמאות’ ציבורית, שעשתה ועושה הכל כדי למחוק לכמה שיותר אנשים את האני הפנימי שלהם.

ייתכן שהפעם הראשונה, ואולי גם האחרונה – שאפשר לקרוא לזה ‘חג העצמאות’, היה השנה. כי בפעם הראשונה והיחידה, ה’חגיגה’ נעשתה תחת סגר, שאילץ כל אחד לפגוש את עצמו, בלי יכולת להסתיר מעצמו את עצמו תחת רעשי רקע וכל מיני. ואז, יש אכן סיכוי לפגוש את ה’עצמיות’, ולמאוס ב’עצמאות’ המתעתעת ומרירה הזאת.

בכלל, התקופה הזאת היא הזדמנות לכל אחד, להגיע סוף סוף לעצמאות. והעצמאות שאליה אנחנו שואפים כבר אלפיים שנה, ובמיוחד בשבעים שנה האחרונות – הוא לגאולה. גאולה שתגלה לכל אחד את נקודת העצמיות שלו, שבה רק הוא קיים, ומהנקודה שרק הוא קיים – הוא יכול להגיע לחיבור מלא מלא עם ה’, חיבור שכל כולו נביעה וחיים.

ומי יודע, אולי באמת הגיע הזמן, הלוואי.