ימי בין המצרים – ממעטים בשמחה

או חלילה מרבים בעצבות, ומה ההבדל ביניהם.

***

עצבות ואבלות – הם לא פחות מתרתי דסתרי.

עצבות הוא כעס, תסכול, וייאוש. כשאדם אבד משהו, והוא לא חושב שיש סיכוי למצוא אותו – הוא עצבני, כועס ועצוב. במצב הזה הוא לא רוצה שאף אחד ינחם אותו, ההיפך, ‘עזוב אותי לנפשי’ ‘אין לי כח לכלום’.

אבלות הוא געגוע. כשאדם אבד משהו, ואינו מוכן להשלים עם חסרונו, ומחכה לרגע שימצא אותו בחזרה – זהו אבלות. מי שמתאבל – מחפש תנחומים. הוא רוצה שיבואו ויחזקו אותו, שעדיין יש תקווה, ושעדיין יש לך קשר לאותו דבר שאבד.

שמחה הוא הרגע של המציאה. כשאדם מוצא את מה שאבד, או משלים את מה שהיה חסר – הוא שמח. שמחה היא רגע של שלימות, מלאה או חלקית.

***

אנחנו בגלות. נקודה.

אבדנו את כל מה שאפשר לאבד. בית המקדש נשרף, הקב”ה כביכול ברח. אין לנו אבא, ואין לנו אמא. אין לנו תורה ואין לנו צדיקים. אין ארץ ישראל ואין קדושה. אין כלום – וחבל אפילו לחשוב אחרת.

התגובה הטבעית לכזה מצב הוא ‘ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון’ – ייאוש טוטלי. זו לא אבדה מסוימת, קטנה או גדולה – אלא מציאות שכל כולה חלל. לא שיש הכל ואבד משהו, אלא צריך לחפש אם בכלל נשאר משהו. התגובה הטבעית ביותר הוא ייאוש ועצבות.

ואת זה אסור לעשות. ירמיהו הנביא ליווה אותנו, ויחזקאל שבר את הכללים וגילה את מראה המרכבה – רק כדי לספר לנו שכולם כאן. הקב”ה כאן, פמליא של מעלה כאן, ואפילו בית המקדש כאן, והראיה, שהכותל המערבי לא נשרף. וכל זה כדי שחלילה לא נתייאש, לא ניפול לעצבות.

***

מה שקורה, שכדי לברוח מעצבות, אנו בורחים לשמחה, כאילו.

בעצבות, לא רוצים להיות וגם אסור להיות, אז אם כן, יאללה, בא נשמח; מוזיקה, יין, חתונות וגלידות. למה לא? אם לא עצבות, אז שמחה. וזה בסדר, כי בשביל לצאת מעצבות – תעשה הכל. אבל מה עם אבלות?!

אחרי שהשתחררת מהעצבות – אל תשכח את המציאות. אנחנו בגלות ולא בגאולה. עדיין הכל חסר, ועדיין אין לנו את כל מה שצריך שיהיה לנו. אנחנו לא על המקום שלנו, אלא במצב גרוע מאד, מאד מאד.

ולכן, פעם ביום בתיקון חצות, ופעם בשנה בבין המצרים – תנמיך את הווליום. תעצור את הריקודים. ותסתכל לעצמך בעיניים: באמת! טוב לך? או שאתה רק עושה כאילו?! ובשקט תענה לעצמך את התשובה שכולנו יודעים: לא טוב לי, ממש לא. אז זה בדיוק הזמן להתאבל. להתגעגע, לחפש, ולא לוותר.

האריז”ל כותב שבימים אלו, כדאי לשבת בכל יום בשעות הצהריים, ולבכות בכיה של ממש כחצי שעה. והוא מסיים ‘והיא תועלת גדולה לנפש’. ייתכן וכנראה שהוא מתכוון לתועלויות רוחניות וסגוליות, אבל גם תועלת פשוטה וממשית.

הנפש סופגת בתוכה כל כך הרבה כאב. אכזבות, תסכולים, מפחי נפש, פחדים ודאגות, השפלות ובזיונות, והכל נקבר בפנים ולא מוצא מקום. כי אנחנו עסוקים ואין לנו פנאי, ו/או כי אנחנו לא אוהבים לפגוש כאב, ומעדיפים להסיח דעת ולשמוע עוד קצת מוזיקה, או לדחוף עוד משהו לפה.

האבלות והבכיה על החורבן, הם המסגרת שבה אנו מאפשרים לכאב לצוף החוצה, ולא להתעלם ממנו. כי כאב של כל יהודי, יהיה מי שיהיה ועל מה שיהיה, זה כאב של הגלות. וכשבוכים על הגלות, בוכים גם על הגלות הפרטית ועל כל הכאבים הפרטיים. וטבעו של כאב, שכשנותנים לו מקום ומאפשרים לו לצוף ולצאת, הוא מתרפא, ואנו מתנחמים.

בבין המצרים אנו ממעטים באמצעים שעוזרים לנו להיתפס לשמחה חיצונית, ולשכוח את הכאב. לרגעים אחדים, אנו עוצרים את הרעש מסביב, ומקשיבים פנימה לתוך החלל הפעור, בלי דחיקה ובלי הכחשה. ולא, חלילה וחס לא ליפול לעצבות, כי זה גרוע יותר. מה כן? להתאבל! כי אם תתאבל, אם תחפש ותתגעגע – תמצא ותתנחם. וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, כאן ועכשיו.

זהו זה, חזרנו לשגרה.

האם זה אומר שהכל מאחורינו?

***

פחות מחצי שנה לקח כל הסיפור, וזהו. חודשיים-שלש פלוס, של גרף עולה בשיעור הנדבקים, ובמקביל מעגל סוגר וחונק של הנחיות, סגרים ועוצרים למיניהם. וכעת חודש פלוס של גרף מתייצב ויורד בשיעור הנדבקים, ובמקביל, שורה של הקלות שחרורים ו’חזרות לשגרה’.

הקורונה עדיין לא נעלמה, ויש מדינות שרק כעת או לאחרונה – היא הופיעה שם והתחילה לצבור תאוצה. אבל פחות או יותר, הסיפור מאחורינו, לפחות ‘הגל הראשון’ כמו שאומרים.

אז זהו זה. הייתה תקופה מעניינת ולא שגרתית בעליל; יש שיראו את זה מהצד הכואב של האבדות, יש שיראו את זה מהצד המרתק של האתגרים והשינויים, ויש שיראו את זה מהפן הפנימי של הרמזים והמסרים. אבל זהו זה, היה ונגמר. ויחזור לתלמודו.

***

אז קודם כל – מבחינה מציאותית, זה לא נכון.

הוירוס כאמור, עדיין לא נעלם, ועדיין בכל יום יש נדבקים חדשים ובכל מדינה. בנוסף, עדיין לא נמצא לזה לא חיסון ולא תרופה. למרבה הפלא כמובן, ולמרות ההבטחות הראוותניות והרהבתניות שמופיעות מידי יום-יומיים, כל פעם ממומחה אחר וממדינה אחרת, תכל’ס עדיין אין, וגם לא נראה שיהיה בעתיד, על כל פנים הקרוב.

אז ‘המאיים’ הגדול, ששיגע את העולם כולו והוריד אותם על הברכיים – עודנו כאן. וכל השינוי הוא רק המשחק במספרים ויישור העקומה… אבל פתרון עבורו אין, וכולם מדברים על גל שני ושלישי (רביעי, כנראה תלוי בבחירות רביעיות) ובינתיים רק מנסים להרוויח זמן. האם אכן יהיה או לא, כמה ואיך, רק ה’ יודע, אבל גם הוא היחיד שיכול למנוע את זה.

גם אם הוירוס היה נעלם, התוצאות שלו קיימים בשטח ועוד איך. השביתה העולמית השפיעה אנושות על הכלכלה ועל בריאות הנפש. הכלכלה נמצאת בקריסה טוטלית, שיקח שנים רבות אם בכלל להשתקם ממנה. וגם הבריאות הנפשית לקתה בענק, וחדרי הטיפול למיניהם מלאים עד אפס מקום, בחרדות, משברים, מצוקות ועוד, שלא נדע.

***

כל זה לא נכתב כדי לנבא שחורות, אלא כדי להשאיר את התקוה. וכאן הנקודה העיקרית:

העולם, שהרגיש כל כך נבוך, מנסה ומהר – לחזור לשגרה, ולהעביר את המסר המפייס ש’הסיפור מאחורינו’. מבחינתו, הייתה כאן תקרית לא נעימה וכדאי לסיים אותה ובהקדם. לא כן אצלנו. מבחינתנו, לא הייתה כאן תקרית לא נעימה אלא מהפך מבורך, ואנחנו בכלל לא רוצים לראות אותו מאחורינו, אלא מתקדם הלאה ומגיע לסיומו הטוב.

הרגע שבו העולם נעצר, ונאלץ להודות ש’למרות שהכל הוא יודע – הפעם הוא לא יודע’, זה הרגע שבו התחילה הספירה לאחור אל הגאולה. אין בזה הרי שום הגיון. העולם הגאון שהצליח ומצליח להתמודד עם כל אתגר אפשרי, כולל כל הוירוסים למיניהם הפיזיולוגיים והוירטואליים, ומספיק לו רבע שעה כדי לספק לו חיסון ותרופה כאחד, איככה אינו מצליח לפצח את החידה הזאת ומשום כיוון.

יש לזה הסבר אחד: ניצוץ של גאולה. ניצוץ אחד שנותן ברקס עוצמתי לכל התזזיתיות הזו ואומר לה: עד כאן. שיחקתם יפה, כל הכבוד. אבל זהו, המשחק הזה נגמר, והגיע הזמן להניח את האצבע ולומר: אני ה’! ואי לכך, החזרה לשגרה מבחינתנו היא אסון. כי זה שהברקס הזה השתחרר והמשחק חזר לקדמותו, אז מה ומתי יהיה הסוף.

אז זהו חברים, שלא. הקורונה עדיין כאן, וממילא גם הגאולה, ובגדול. ברור לכולם, ומכל הסיבות שבעולם (אלו שהוזכרו כאן ועוד רבות) שהעולם לא עומד לחזור למה שהיה, וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים. אז יש כאן ואולי עוד יהיו, קצת משחקים ב’כאילו’ של חזרה לשגרה, הקמת ממשלה, בתי דינים ובתי משפט וכל מיני, אבל אלו הם פרכוסי הלטאה האחרונים. הגאולה כבר התחילה, והלוואי שכבר תסתיים.

כאשר החיצוניות חונקת – מתגלה הפנימיות.

וכשהיא חונקת לגמרי – הפנימיות מתפרצת החוצה ולגמרי.

***

כל הסיפור הזה, תעלומה.

ל”ג בעומר? לא מופיע בכלל ברשימת החגים. ראש השנה, יום כיפור, סוכות ושמיני עצרת, פסח ושבועות, וגם חנוכה ופורים, וזהו. יש גם תקופה של ‘ספירת העומר’, אבל ללכת ולשלוף יום אחד מהאמצע, ולעשות ממנו חגיגה מיוחדת – מהיכי תיתי.

רבי שמעון בר יוחאי? אחד מהתנאים הקדושים. יחד עמו היו עוד מאות תנאים, ולאחריהם אמוראים, ראשונים ואחרונים, שמכולם יחד נבנתה מסורת הדורות. אבל ללכת ולשלוף תנא אחד מתוך כולם, ולעשות ממנו עסק מיוחד, יותר מכל התנאים, וגם יותר מכל הנביאים שקדמו לו? מהיכי תיתי.

***

זה סוד.

סוד שלא כתוב, ולא יכול להיות כתוב, לא במקרא ולא במשנה, לא בגמרא ולא בשולחן ערוך. כי יש כללים, ולפי הכללים יש שורה של מועדים, ויש שורה של צדיקים, ואי אפשר לחרוג או להחריג מישהו או משהו מתוכם.

ולפי הכללים הללו, יש בית המקדש ויש גלות. יש קרבה ויש ריחוק. יש אהבה ויש גם שנאה. אבל בתוככי המערכת הנוקשה הזאת, מוחבא סוד. הסוד הזה מרומז בתורה בצורה מוצפנת, והסוד הזה ממשיך להתגלות בזוהר הקדוש, והוא גם הסוד של ל”ג בעומר.

מדובר בנקודה פנימית ונסתרת, שמכוסה בהמון כללים וחיצוניות, אבל מתחת לכל החיצוניות יש נביעה של אהבה, ששום כלל אינו מצליח לחול עליה ולהחיל לה קריטריונים. ודווקא כאשר לפי הכללים, האהבה החיצונית כבתה ובית המקדש נחרב – החלה לנבוע האהבה הפנימית הזאת, שמתעלמת מכל מה שקורה, וממשיכה בשלה.

ובעומק יותר [אפשר לדלג לקטע הבא]: ברגע בו התחילה הגלות, התחילה במקביל הגאולה. הגאולה אינה עומדת להחזיר אותנו למה שהיה, אלא לגלות משהו חדש שעוד לא היה. והגילוי הזה התחיל מרגע החורבן והגלות, ומתעדכן והולך לפי מה שהגלות מתעדכנת, וכשהגלות תגמור לעדכן את כל מה שיש לה, הגאולה גם כן תסתיים להתעדכן, ותופיע במלוא הדרתה.

***

הגילוי הזה התחיל אחרי החורבן, על ידי רבי שמעון בר יוחאי. וככל שגברה החיצוניות הנוקשה, היא הוסיפה והתגלתה יותר. לא בגלוי, כי זה לא אפשר, אלא בסתרי סתרים. השלב הבא היה האריז”ל, שגילה סודות נסתרים, אבל כיסה אותם באלף חותמות. לאחריו, הבעל שם טוב שגילה עוד יותר, אבל היה בחוץ לארץ, ולאחריו הנחל הנובע שהוסיף וגילה, אבל נתקל בהסתרה של מחלוקת והתנגדות.

ובקיצור: מבחוץ, עסקים כרגיל. גלות והסתרה, ריחוק ונסיונות, צרות ושמדות, וזה רק מתחזק והולך כשהסוף אינו נראה באופק. אבל מתחת לפני השטח, למי שיודע ואל תספר בקול, קורים דברים אחרים. יש מקומות סתר ששם אתה יכול להיפגש עם האהבה בשיאה, כאילו לא קרה כלום ואף יותר מכך. וככל שהשרירים של הגלות מוסיפים לתפוח, הנביעה הזאת שולפת עוד קודים נסתרים.

וזה הל”ג בעומר. אין בעולם מי שיכול להסביר את זה, אבל גם אין מי שמצליח להתנער מזה. האהבה הזאת נוגעת בלב לבו של היהודי, ואומרת לו: אתה חייב את זה לעצמך. אל תשאל שאלות ואל תנסה להבין, כי אי אפשר לגלות, אבל בשקט: בוא אחרי, ותמצא את מה שאף אחד לא מוכן לספר לך שקיים: אהבה פשוטה נקיה וטהורה, שאין לה מילים, ואף אחד לא יודה לך שהיא קיימת.

***

‘הם’ לא הבינו מה קורה כאן.

בעלי מערכת ה’הסתרה’, שקיבלו רשות להכל: להחריב את בית המקדש, להוציא אותנו לגלות, לעורר עלינו רדיפות, ולהפיל אותו למקומות של טומאה וריחוק – לא הבינו מה קורה פה. הכל מתנהל לפי ‘התכניות’, ובכל זאת יהודים נשארים יהודים, והלב שלהם נשאר מחובר. מתסכל.

ויום אחד הם גילו את הסוד. יש רבי שמעון בר יוחאי, יש ל”ג בעומר, ויש מירון. זהו זה, הם גילו את ה’פירצה’ והם ישימו לזה סוף. הציון ייסגר, הר מירון יהיה שומם, ההדלקות ייאסרו. כך, יחנקו את השיבר הראשי של האהבה, והיא תיעלם סוף סוף.

חחח. שכחתם שזה עובד במקביל. כל שריר שהפעלתם כל השנים, פתח יותר את חדר האהבה. אז כעת שסגרתם אותו בעצמו, אין לו ברירה אלא לפרוץ החוצה ולגמרי. וכך, ההר אמנם נסגר, אבל רבי שמעון גילה את הדרך החוצה משם, והעתיק את מקום ההילולא לכל בית יהודי.

אז אם עד היום – ההילולא הייתה במירון, ומכל העולם ‘השתתפו’ בה. השנה, ההילולא בעצמה התמקמה בכל חצר ובכל בית. המדורות לא היו רק לפי ‘קהילות’ ו’בתי כנסיות’, וההדלקות לא נמכרו בהון תועפות, אלא התקיימו בכל חצר ובכל בית, וכל יהודי פשוט התכבד בהדלקה.

האהבה זאת, אינה ניתנת לכיבוי. ואם הגלות עשתה את הצעד האחרון, ומיצתה את כל ה’זכויות’ שניתנו לה, זה בדיוק הרגע בו הסוללה שלה מסתיימת ובהחלט, והאהבה הזאת שכל השנים התקיימה על נביעה פנימית ונסתרת ובדרך לא דרך, עומדת להופיע במוצהר ובמוחלט, ולכבוש את העולם בחזרה.

לא לבעלי לב חלש

האם ל”ג בעומר – עלול לגרום ‘גל שני’?

או שמא ‘מניעת ל”ג בעומר’ – עלול לכך עוד יותר.

***

לפני כמאתיים שנה, כשהייתה המגפה הידועה רח”ל, באמצע תפילת יום הכיפורים – נעמד אחד מצדיקי הדור הידועים, הוציא מאכל מכיסו, ברך ואכל ודרש גם מכל המשתתפים לעשות כך, כולל הבריאים שבהם. והם אכן כך עשו, ועד היום הם מקבלים על זה עולם הבא.

אבל, אילו לא היה זה אותו צדיק. אלא היה נכנס לבית הכנסת אדם מחלל שבת ללא כיפה, שמאז ומעולם מנהגו לאכול ביום הכיפורים רח”ל, והוא היה נעמד על יד ארון הקודש ואוכל (בלי ברכה כמובן), ודורש מכולם לעשות זאת, היו רוגמים אותו באבנים.

***

אנו עומדים ערב היום הגדול, יום הילולא דרבי שמעון, שבו מהדהדת בת קול בת אלפיים שנה, שמכרזת ואומרת ‘עולו אתו ואתכנשו להילולא דרבי שמעון’, והבת קול הזאת מצליחה לחדור לעומק עומק לבו של כל יהודי, ולגרום לו לעזוב הכל ולעלות מירונה, עם כל המחיר – הפיזי, הכלכלי, הנפשי והרוחני – שזה דורש, למרות שהוא לא מבין כלום, ולא יודע להסביר לעצמו למה הוא עושה את זה.

לא השנה. השנה מחכים לך שלשת אלפים שוטרים מגולחי ראש וזקן, תוך כדי איסורי כריתות, ודואגים שאף אחד לא יוכל לעשות את מה שהבת קול מעוררת אותו לעשות. חוץ מכמובן מאה חמישים מיוחסים, לך תדע מי ולמה ולפי מה, וחוץ כמובן מאותם שלשת אלפים ‘מיוחסים’ גם הם. וכל זה, שים לב, כדי לעזור לך לחיות ולהיות בריא.

אז לא. אנחנו לא קונים את זה. לא ממכם. אילו הייתם מאלו שחשוב להם ה’בת קול’, ומאלו שטורחים כל שנה להישמע לה, ו/או לסייע לאחרים להישמע לה, ניחא. אבל לא, ממש לא. אתם הרי אלו שכבר שנים צרה עיניכם ב’אירוע’ הזה, ומנסים בכל דרך להשתלט על זה ולפחות לשלוט על זה, ובכך לדלל את הכמות ו/או לפחות להציק ולהכביד ככל האפשר, אז הנה הגיעה שעתכם ואתם יכולים סוף סוף למנוע את זה בכח הזרוע, אבל אל תספרו סיפורים על בריאות ועל דאגה לחיים שלנו, כי זה לא. נקודה.

***

אין חולק. אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופה מיוחדת, שדורשת התנהגות מיוחדת ולא מוכרת. וכל יהודי, יודע שהמצוה החשובה ביותר שדוחה את כל התורה, היא מצות החיים. והוא מוכן בשביל כך – לוותר על מקווה ומניין ול”ג בעומר, וגם על שבת ויום כיפור.

אבל, וה’אבל’ הזה צריך לזעוק מגרונו של כל יהודי, לא מפיהם אנו חיים. לא ייתכן, שאנשים שאין להם לא שבת ולא יום כיפור, ובטח לא מקווה ומניין ול”ג בעומר, הם אלו שילמדו אותנו איך לקיים את המצוה היחידה (שהם למדו לדקלם בלי שגיאות כתיב) ‘ונשמרתם’. אלו שעל חייהם אינם חסים, לא ילמדו אותנו איך לחוס על חיינו.

בתחילה זה עורר גיחוך, וכעת זה כבר מעורר רתיחה של ממש. לכל הדברים ‘החיוניים’ – כשהכוונה היא בראש ובראשונה לצבא ו’לכנסת’, מצאו פתרון או שהמשיכו להתנהל כרגיל גם ללא פתרון. גם הדברים שכבר פחות חיוניים – נפתחו לרווחה, כולל חופי ים וחדרי כושר. אבל בתי כנסיות, תלמודי תורה, ישיבות וכוללים, ומקומות הקדושים, עדיין לא, כי זה כבר ברשימה של ‘מקומות בילוי’ (עפ”ל).

***

ולענייננו, ברור הדבר שאילו ההילולא הייתה נחשבת בעיניהם לדבר ‘חיוני’, היו מוצאים דרכים רבות ומגוונות לאפשר את זה, עם כל הזהירות והשמירה, וכל אחד יכול לחשוב לבד על חמשה דרכים לפחות (ולאו דווקא קפסולות).

אבל לא, זה לא ‘חיוני’, אלא ‘אירוע של בידור’. (עפ”ל, או נכון יותר ‘אירוע מונע בידור’ שזה חמור יותר מבחינתם), ולכן, לא רק שלא חשוב להם לאתר אפשרות לקיים זאת, אלא הם מוכנים להשקיע הון תועפות רק כדי שאתה ‘לא תוכל’ להגיע.

ושיהיה ברור. אותם שלשת אלפים ‘מיוחסים’ שנמצאים שם כדי לשמור על הבריאות שלנו – לא חובשים מסכות, לא שומרים מרחק ולא כלום. רק שומרים על המרחק שלך… אז אנא אחים יקרים, אל תהיו פתיים ואל תקנו לוקשים שנאפו הרבה לפני פסח.

כשהחליטו כמה מהצדיקים לפני כמאה שנים, למנוע את העליה למירון, מחמת התערובת והפריצות שהיו שם, הייתה מגפה וחרון אף, והצדיקים גילו שזה מחמת הקפידא של רשב”י, שלא מוותר על ההילולא שלו ויהי מה. אז מי שחושב שמה שימנע את הגל השני – הוא לסגור את מירון בל”ג בעומר, יחד עם סגירה כללית של בתי כנסיות ובתי מדרשות – אינו אלא שוטה רשע וגס רוח.

תוספת

במקביל לכל האמור, וללא שום סתירה.

בוודאי שההילולא של רבי שמעון, אינה תלויה ועומדת באפשרות הפיזית להגיע למירון. במשך הדורות היו כל מיני זמנים שלא היה אפשר לעלות. אם זה לדוגמא לפני מאתיים שנה, באותה מגפה ידועה רח”ל, שהשתוללה בתקופה שבין פורים לשבועות, ור’ מנחם מנדל מויטעפסק מספר שהם היו סגורים בחצר בטבריה במשך כל אותה תקופה ולא יצאו, כולל ל”ג בעומר כמובן. ואם זה לדוגמא בשנת תשכ”ז שהייתה עת מלחמה. ומן הסתם היו עוד דוגמאות כאלו. וגם תמיד היו אנשים שלא היו יכולים להגיע.

ובוודאי שלא משום כך ההילולא הושבתה חלילה, או לא חלה על אותם אלו שלא היו יכולים להגיע. וגם השנה, אנו מאמינים באמונה שלמה שכך גזרה חכמתו יתברך, ולא רק משום ש’הם’ החליטו, ובוודאי לא משום כך ההילולא ‘נדחתה’ חלילה.

ההילולא היא הארה רוחנית, למעלה מן הזמן ולמעלה מן המקום. וגם כשזוכים ונמצאים שם, מרגישים שזה בכלל לא ‘שם’ אלא הרבה יותר גבוה משם. וההארה הזאת נכנסת לתוך עומק לבו של היהודי, ומדליקה אותו באש בוערת של אהבה, שאין לה תנאים ואין לה גבול. ממש כמו חתן בחתונתו והרבה יותר מכך. ואת זה אפשר לקבל בכל מקום, ואנחנו נקבל את זה עד הבית.

ולמעשה, חזקה על יהודים כשרים. שכשם שהמשיכו בעריכת מניינים וכל דבר שבקדושה, באופן מעורר השתאות ולמעלה מכל הגיון, כך גם את ההילולא יחגגו בשמחה ובטוב לבב, איש איש בביתו עם משפחתו. ואדרבה, הפעם תהיה זאת התקשרות פנימית עצומה, ושמחה פורצת גבולות שאינה נכבית באוטובוס חזור, ואינה נכבית לעולם.

יחד עם זאת, נקווה ונייחל, שכאשר גם את החלון הזה כבר סגרו לנו, ולא נשאר חלון אחד עם אויר לנשימה – נזכה כבר שייפתח השער הגדול, ותתקיים בנו ההבטחה של רבי שמעון בר יוחאי ‘כי בזוהר דא יפקון מן גלותא ברחמים’, במהרה ממש אמן.

כמעט חצי שנה – ‘נצח’ במושגים של היום

והעולם עדיין לא יודע כלום!…

***

לפני כחצי שנה זה התחיל. בתחילה היה נראה שזה עוד איזה וירוס, כמו כל הוירוסים, ואפשר להמשיך עסקים כרגיל. כמה שבועות הספיקו להבין שיש כאן תופעה חדשה, ולא מוכרת בכלל – לפחות לא במאה שנים האחרונות.

הוירוס המזערי הזה, לא דופק חשבון לאף אחד, ומתקדם בדרכו מאדם לאדם וממדינה למדינה, כשבדרך הוא גורם לעולם הגדול-החכם-הגיבור-המתקדם-והעשיר – לכרוע לו ברך, ולהוציא לשון במבוכה של ‘לא נעים, אבל לא יודע מה קורה כאן’.

העולם נעצר דום, ודברים שאף אחד לא חלם שיכולים לקרות אי-פעם, קרו ועוד איך ובתוך כמה ימים או שבועות. השמים התרוקנו ממטוסים, הרחובות התרוקנו מאנשים, ועולם המסחר כמעט שבק חיים.

היהדות היא הדבר היחיד שהמשיך להתקיים בדרך לא דרך, וגם היא הייתה צריכה להמציא את עצמה מחדש כמעט ‘יש מאין’, ולגלות דרכים שגם עליהם אף אחד לא חלם, גם לא בזמן היוונים, האינקוויזיציה, והקומוניסטים.

***

ולמרות כל זאת, העולם ‘החכם’ ממאן להיכנע. הוא מנסה בכל דרך ‘ללמוד’ אותו, ובעקבות כך להשיג עליו ‘שליטה’ – המילה הנשמעת ביותר בתקופה זו. להמציא לו איזה חיסון או תרופה, ולכל הפחות ללמוד איך להישמר ממנו ולמנוע את התפשטותו.

אפס. הוא מצליח לשטות בכולם, ולהשאיר אותם חסרי אונים וחסרי דעת פעם אחר פעם. השאלות והתמיהות לא נגמרות, ואין שום תשובה מניחה את הדעת. אז נכון, הצליחו ללמוד כמה כללים, באיזו דרך הוא עובר מאדם לאדם, מה הם התסמינים, מה הם דרכי פעולתו, ולמי הוא מסוכן. אבל תכל’ס, הוא נשאר בלתי ידוע, והשאלות נשארו בלתי פתירות.

אין שום בדיקה ששווה ‘מאה אחוז’ לחיוב או לשלילה. אין שום תסמין, גיל או רקע, שיודעים עליו משהו בוודאות. אין מידע ברור לגבי איזה דברים הוא יכול להתקיים עליהם וכמה זמן. ובעיקר, לא יודעים איך להתמודד אתו. וחוץ מלעשות טיפולי תמיכה ולשבת חסרי אונים, אין כלום מה לעשות.

***

כל זה לא מונע את כל המתרברבים למיניהם, לשחרר הצהרות תמידים כסדרן, על ‘השליטה’ שהם מצליחים להשיג, ועל ההצלחה הכבירה שלהם ‘לבלום’ את הנגיף, ולא יאומן – אפילו על ההצלחה שלהם ב’החלמת’ החולים… וכמובן כמובן שהם כבר ממש ממש בדרך לייצר חיסון ותרופה, ולמגר את התופעה (שכל כך הביכה אותם, נו נו נו).

‘דל גאה’ במיטבו. כי כולם מודים שהנסתר רב על הגלוי, והשאלות שנותרו ללא מענה, הם רבות וחזקות מדי מכדי להתעלם מהם. וכל הפרופסורים ואנשי המדע המהוללים, למדו לראשונה בחייהם להגות את צמד המילים שמעולם לא הופיע בלקסיקון שלהם: ‘אנחנו לא יודעים’.

כיצד ייתכן שתי מדינות, שרק גדר מפרידה ביניהם; באחת מהם – שמונה מתים, ובשניה – שמונת אלפים. כיצד ייתכן בני אותה משפחה ביולוגית ואותו גיל; אלו שגרים במדינה פלונית – נפטרו מזה, ואלו שגרים במדינה אחרת – בקושי הרגישו את זה. כיצד ייתכן שאדם בגיל תשע-עשרה ללא מחלות רקע, נפטר, ולעומת זאת אדם בן מאה ואחד עם מליון מחלות רקע, החלים. אלו הם רק מקצת השאלות, שנותרו עם מענה של ‘לא יודעים’.

אז בואו לא נתפתה ולא נתבלבל. אף אחד לא ‘בלם’ את הנגיף, ולא השיג עליו שליטה, ובוודאי שאף אחד לא עזר לאף אחד ‘להחלים’. אין מי שיכול למנוע את הגל הבא ובוודאי לא את הוירוס הבא. אנחנו בסך הכל בתיאטרון בובות, שלמרבה הבושה והמבוכה יש מהבובות שמתלבשות בחליפות ועניבות, ואומרים: אנחנו מנהלים את המשחק הזה…

אפשר להבין אותם. כי אם הם יצטרכו להודות שהם רק בובות, הם ייאלצו להיפרד מהחליפה והעניבה, גם בלי התערבות בית משפט… אבל אשרינו שלא שם חלקנו כהם, ושאין לנו בעיה להודות שאנחנו לא יודעים, ואדרבה, ככל שה’לא יודעים’ גדול יותר ורחב יותר, אנחנו קרובים יותר ל’ומלאה הארץ דעה’. במהרה במהרה ממש.

אנחנו רוצים גאולה!

ובאותה מדה – גם פוחדים ממנה.

***

“אין בין דוד בא, עד שיבקשו ישראל שלשה דברים; מלכות ה’, מלכות בית דוד, ובית המקדש”. נו, מתי זה יקרה?

כל עוד החיים זרמו, הגאולה נותרה מושג מהסידור, ורק למי שיש כמה דקות מיותרות אחרי התפילה. לומר ‘גאולה’ היה נשמע כמו סיסמא שיהודי מאמין אמנם צריך מידי פעם להזכיר אותה, אבל לא משהו באמת מעשי, וגם לא בטוח משהו שבאמת רוצים, כי למה לעצור את השגרה ואת החיים הזורמים, עדיף מה שיש וזהו.

ברגע שהעולם נעצר, ה’גאולה’ יצאה מהסידור וגם מהבית כנסת, והתחילה ללבוש מימדים יותר מוחשיים, וגם פחות מפחידים. אם הקורונה מובילה אותנו לגאולה – אז כבר הכל מובן, והכל שווה. הגאולה פתאום קבלה צבעים של ‘אלפיים ועשרים’, ולא רק משהו מגליציה והונגריה, או מ’הספרים הקדושים’.

***

מה בעצם יקרה בגאולה?

האם השמים יהיו בצבע אחר, והאם נפסיק לאכול עגבניות או הערינג? האם לא יהיו מכוניות, וגם לא דולרים? והאם כולם ילכו עם שטריימל או ספודיק או פראק, או שאף אחד לא ילבש את זה?

שאלות אלו ועוד הרבה אחרות שאנחנו לא מעזים ממש לשאול, מבטאות איזשהו פחד מהגאולה, שמקנן איפשהו בלב, מחמת איזה דמיון שהגאולה תחזיר אותנו ארבעת אלפים שנה אחורה, לחיים של טרום נח והמבול.

אז זהו שלא. רבי נתן מגלה בפירוש, שהעולם יהיה אותו עולם. אותם צבעים ואותם אנשים, אפילו עם אותו יצר הרע, אלא שיהיה עולם של ‘דעת’, שבו אנשים יידעו איך לחיות את החיים הללו, ולא רק איך לברוח מהם.

***

אם נרצה, הגאולה היא בסך הכל התנהלות עולמית של ‘קורונה’ – רק בלי הקורונה.

מה בסך הכל קרה בתקופה זו, הקצרה מאד אבל נדמית יותר מאלף שנה? העולם למד שלשה דברים.

א. העולם שחשב שהוא ‘כל יודע’ ו’כל יכול’, גילה פתאום שיש וירוס אחד פצפון ופרימיטיבי לחלוטין, שלא מתחשב בכל ‘הידע’ ו’היכולת’ הענקית שלו. ופתאום, המנהיגים הגדולים מעזים לומר ‘אנחנו לא יודעים מה יהיה’. הגילוי הזה נקרא ‘מלכות ה”.

ב. העולם שחשב שהכל תלוי בבחירות ופוליטיקה, וכל מה שאתה צריך כדי להיות מסודר, הוא עוד כמה מנדטים וקשרים – גילה פתאום שזה לא ממש כך, וכנראה המדינה והפוליטיקה לא כאלו ידידותיים, ואולי היינו רוצים משהו קצת יותר טוב… הגילוי הזה נקרא ‘מלכות בית דוד’.

ג. העולם שהתרגל למערכת מסודרת של יהדות; מקוואות ובתי כנסת, תלמודי תורה וישיבות, קהילות וטישים ענקיים – גילה פתאום שיש משהו הרבה יותר פנימי, שמצד אחד מצליח להסתדר בלי כל אלו, ומצד שני מתגעגע למשהו הרבה יותר. והגילוי הזה נקרא ‘בית המקדש’.

אז הגאולה התחילה כבר. ואם רק לא נתפתה לחזור לשגרה הממכרת, אלא נמשיך להתעקש שאנחנו רוצים, ולגמרי, את מלכות ה’, מלכות בית דוד, ובית המקדש – ולא רק איזה ‘טועמיה’ אלא בהופעה מלאה – למה שזה לא יקרה?

אין מי שלא רוצה לנצח!

וזאת בדיוק הסיבה – שאף אחד לא מצליח לנצח!!!

***

‘נצח’ היא אחת מהספירות, וגם אחת מהכוחות שבנפש. אבל האמת, שהיא לא רק ‘אחת מהם’ אלא המרכזית שבהם. הנצח, היא הספירה האמצעית, שמרכזת את כולם. ובספירת העומר – ‘נצח שבנצח’ היא הספירה של היום האמצעי, העשרים וחמש, שהוא נקודת המרכז של כל הספירה (כוכבי אור).

הרצון לנצח, הוא אחד עם הרצון להיות נצחי, ולכן הוא כל כך חזק. כל אדם, ומהרגע שנולד – כל כולו ממוקד בלנצח. זה מתבטא בהמון דברים; הרצון להוציא דברים לפועל, הרצון להיות מעל כולם, הרצון להכניע את מי שמולי, ועוד הרבה. שאמנם בכל אחד מהם, משתתפים עוד מידות, אבל המדה ‘המככבת’ היא הנצח.

ולגודל האבסורד, אין מי שמנצח. כי בכל שלב של ‘ניצחון’ מתברר שבכלל לא ניצחת. אם הוצאת משהו לפועל, מתברר שזה רק תחילת הסיפור ויש לו עוד הרבה מה לנצח. אם הצלחת לעלות מעל כולם, או לפחות להכניע את הצד שכנגד, זה רק עניין של זמן עד שזה יצוץ לך מכיוון אחר…

***

ולכן, העולם כל כך מר.

לא בגלל הקשיים, ולא בגלל ההתמודדויות, אלא בגלל שהמצרך הכי בסיסי חסר – הנצחון. וכשהוא חסר, אז שום דבר לא יוכל להשלים אותו, ולהביא את הנפש לשובע וסיפוק.

המילים ‘וכל זה איננו שוה לי’ – מבטאות את תחושת הנואשות המקננת בלבו של כל יצור אנושי, כי אם בסופו של יום, יש מישהו או משהו שלא משתחווה לי, אז מה יש לי מכל מה שיש לי.

והאמת? אין בשורה בפי. אין שום פתרון, לא חיסון ולא תרופה, לא קורס ולא סדנא – שתוכל לספק את המצרך הבסיסי הזה ששמו ‘נצח’.

***

אלא אם כן – תסכים לוותר על זה, ואז תנצח!

הנצחון האמתי, הוא החיבור אל הנצח. והחיבור הזה מותנה בהבנה בסיסית – שהסיפור לא מתחיל ונגמר כאן, ובמה שאתה רואה פוגש ויודע. אלא הוא הרבה יותר ארוך, והרבה יותר רחב, והרבה יותר משמעותי.

בית הקברות, בפרט הצבאי, מלא בקברים של ‘מנצחים’, ש’הנצח’ בכלל לא מכיר בהם, ומעולם לא פגש אותם. לעומת זאת, ה’נצח’ כן מכיר והרבה, את אלו שבעולם הזה היו ‘מנוצחים’, מכל כיוון וזווית שרק אפשר היה לנצח אותם, אבל הם מעולם לא ‘נוצחו’, כי הם היו ועודם – מחוברים ל’נצח’.

***

כמה עוצמה טמונה במילים, האבסורדיות לכאורה: ‘ניצחתי ואנצח’. האבסורדיות זועקת מתוכם: א. וכי אדם שכל העולם רודף אותו ומשמיץ אותו, ולא מוכן להותיר לו זכר ושארית – אפשר לקרוא לו ‘מנצח’? ב. אם ניצחת כבר, למה צריך עוד לנצח? והתשובה היא מיניה וביה.

לא היה אדם בהיסטוריה, שהסכים כל כך לנצח את ה’ניצחון’. לא היה ‘ניצחון’ שהוא לא רצה, ובאותה מדה לא היה ‘ניצחון’ שהוא לא נאלץ לוותר עליו. מבחינתו, פחות מהמקסימום – לא היה שוה כלום. הוא רצה את כל המדרגות, גם את אלו ששום אדם לא השיג מעולם. והוא רצה כל נפש מישראל, ובצורה המתוקנת והמלאה שלה.

ובדרך למקסימום הזה, הוא הסכים לאבד אפילו את המינימום. כל החיים שלו היו רצופים בירידות, אבדות, הפסדים ואכזבות. כל המעמד שלו – הופקר לחלוטין, בצורה שאפשרה ומאפשרת לכל צרוע וזב להתבטאות כרצונו. וכל העבודה שלו בתיקון נשמות ישראל, טובלת בכל כך הרבה דם שפיר ושליה. ובקיצור: ‘מנוצח’ לחלוטין.

זה ה’ניצחתי’! ניצחתי כל גרם של ניצחון, והסכמתי לוותר אפילו על המינימום שגורף ביבין אינו מוכן לוותר עליו. ורק לכן – ‘ואנצח’! כי מי שהסכים לוותר על כל גרם של נוכחות אישית, ועל כל גרם של ניצחון זמני ומקומי, הפך כל כולו יחד עם כל מי שתלוי בו – ל’חתיכת נצח’.

והלוואי נזכה גם אנו, להסכים להיות ‘מנוצחים’, ואזי נהיה חלק מהניצחון הגדול בהיסטוריה הנצחית, של המנוצח הגדול בהיסטוריה הזמנית.

כשהשגרה נעצרת – זה מפחיד מאד.

אבל כשהיא חוזרת – זה הרבה יותר מפחיד.

***

השגרה היא כמו מנגינת רקע.

כשהכל זורם, זה מאד דורש אבל גם מאד מרגיע ואפילו מרדים. אתה מתנהל לפי סדר יום קבוע מראש; קם בבוקר, הולך למקוה ולתפילה, מעיר את הילדים ומזרז אותם שלא יאחרו את ההסעה, מתיישב לטעום משהו ורץ מהר למקום הלימוד או העבודה, שם אתה מנסה להספיק את ההספק היומי, וחוזר בערב עם הנשמה ביד, כדי להשכיב את הילדים, ושוב לטעום משהו, ולהתארגן למחר.

זה מאד מתיש, אבל גם מאד פוטר. כי אין לך יותר מדי זמן לחשוב יותר מדי לעומק. אתה זורם עם החיים, והם זורמים אתך, פחות או יותר, וזהו. כמו מנגינה ברקע, שפוטרת אותך מלהקשיב להרבה מנגינות פנימיות, שאתה מעדיף לברוח מהם ולהימנע מהצורך להתעסק אתם, ולענות להם תשובות מניחות את הדעת.

אז יש קשיים פה ושם, ויש התמודדויות לפעמים. וגם בינך לבין עצמך אתה יודע שאתה לא חי את החיים האידיאלים שהיית רוצה או צריך לחיות. אבל מה לעשות, זה החיים וזהו. ישנים וקמים, עובדים ומתמודדים, ובעיקר מדחיקים.

***

ופתאום, קרה מה שכבר לא קרה מאה שנה.

השגרה נעצרה בקול רעש גדול, והשאירה אותך עם עצמך בקול דממה דקה. במשך כמה שבועות אתה פוגש את אותם קירות, ואותה משפחה גרעינית, ולא מצליח להיות ‘עסוק’ ו/או ‘ממהר’ לשום מקום, כי כמה פעמים אפשר לצאת לאותה מרפסת, ולאותם מאה עד חמש מאות מטר, ולראות את הנוף הריק. אז זהו, אין שום מנגינת רקע שיכולה לשחרר אותך מהעימות הישיר עם מה שקורה בפנים, ואתה נאלץ סוף סוף להסב את הפנים לשם ולהקשיב.

וזה לא רק ברמה אישית, אלא ברמה עולמית. העולם, שעד לפני רגע לא הסכים לעצור ולו לשניה אחת. עולם שהיה עסוק 24/7 בלהתקדם ללא הרף, ולא היה מוכן להעיף אפילו חצי מבט אחורה, כי הרגע הקודם נחשב ‘מיושן’ ו’הדור הקודם’ – נעצר פתאום בחריקת בלמים צורמת, וזהו. פתאום העולם הוא לא כזה מתקדם, ולא כזה דחוף, ויש זמן ואפשרות לחשוב על דברים מחדש.

אז נכון, זה מפחיד, ואפילו מצמרר. כשהכביש עליו אתה נוסע נבקע פתאום, ואין לך מושג מה הולך להיות ההמשך – זה בהחלט מעורר חרדה. אבל אחרי שכבר נעצרת, אז בכנות: האם לא יותר מפחיד להמשיך לדהור על הכביש כל החיים, בלי באמת לדעת להיכן אתה נוסע, רק בגלל שהכביש שלם ולא סדוק? זה נשמע לך נורמלי?!

***

אל תעשה את זה לעצמך – אל תחזור לשגרה!

העולם לא עומד בזה, והוא מוכן לעשות הכל כולל הכל, כדי לחזור לשגרה. אותו עוילם-גוילם שדחק עד לפני רגע לסגר מוחלט כדי לזכות ל’שליטה’ מדומה, מבין פתאום שהשליטה הזאת משחקת לרעתו ומוכיחה לו כמה הוא לא בשליטה, ולכן הוא זה שדוחק עכשיו לבטל את כל הסגרים למיניהם, ולהעמיד לדין את כל מי שהעז לעשות את זה.

אבל אתה, אל תתפתה. השגרה היא הדבר הכי גרוע בשבילך, ואל תסכים להיכנס לשם. זה לא אומר שלא תעשה סדר יום, וזה לא אומר שלא תשלח את הילדים, אבל אל תפעיל שוב את ‘מנגינת הרקע’! תמשיך את ה’בידוד’ הפנימי גם בתוך השגרה, ואל תוותר על המפגש היומי עם עצמך, כולל כל מה שיש בפנים. כי היום אתה כבר יודע – שהחיים האמתיים נמצאים דווקא שם.

ה’אני החברתי’ – קל, וממכר מאד

אבל הוא הורג את ה’אני האמתי’, אז מה הוא שווה.

***

כל אחד מורכב משני חלקים – יחיד וציבור.

אי אפשר לחיות לבד, נקודה. לא טוב היות האדם לבדו, ואדם בריא צריך להתחתן ולחיות עם משפחה, וגם צריך אחים ובני דודים, שכנים חברים ומכרים, ולקינוח, גם להיות ‘שייך’ לקטגוריה כלשהי; בית כנסת, קהילה, חסידות או ישיבה, ולפחות לאיזו אידאולוגיה.

או חברותא או מיתותא. לחיות לבד – זה למות בשקט, בלי מנין בלי לויה ובלי קדיש. והכי גרוע בלי הספדים. אין לזה טעם, אין לזה צבע, אין לזה חיות ואין בשביל מה לחיות. כשאדם חי עם חברה, החיים שלו נכנסים לתנועה, ויש לו בשביל מה לקום, ומספיק סיבה לחיות.

כשאדם עם עצמו, הוא צריך להתמודד עם מאה עשרים ושבע מדינות בתוך תוכו, שבכל אחת מהם יש קואליציה ואופוזיציה, והמון מפלגות שכל אחת דורשת מלא תיקים. והוא צריך לשמש ולהיות גם הנשיא, גם הראש ממשלה, גם ראש האופוזיציה, גם המצביע וגם זה שלא מצביע, גם הקנאי וגם הפשרן. כשהוא חי עם ציבור, התפקידים מתחלקים בין כולם.

***

אבל, באותה מדה – גם אי אפשר להיות רק ‘חברתי’, כי אז אתה בסך הכל ‘חלון ראוה’ של המותג אותו אתה מייצג. אם אתה מתאים את כל כולך – את הלבוש, את המנהגים, את הנוסח, ואת תנועות הגוף, ולבסוף גם את תנועות המחשבה וההרגשה – לחברה אליה אתה שייך, אז איפה אתה בעצמך?

כל אחד צריך ‘חבר’ ו’חברה’, אבל הוא צריך גם את עצמו. ואם ה’עצמו’ הופך להיות חיקוי לחבר ולחברה, והוא נשאר בסך הכל ‘מספר’ במדינה, בקהילה ובקופת חולים – למה לו חיים. אם אתה לוחם בקנאות על העמדה של הציבור שלך, אבל מפסיק לחשוב בעצמך, אז זה עצוב או מצחיק או שניהם יחד. כי ‘מי הוא זה’ שמדבר כאן? מישהו שמזמן כבר לא קיים?!

הבעיה היא שמאד קשה לזהות את זה. כשאדם חי לבד, מספיק לו כמה שעות או כמה ימים – כדי להבין שהוא לא יכול לחיות כך. אבל כשהוא חי עם חברה, יכול להיות שגם מאה עשרים שנה לא יספיקו לו כדי לראות שהוא לא חי, אלא רק משמש כ’מחזה אור קולי’ עבור איזו קבוצה, שיטה או אג’נדה.

***

כמה עלוב לקרוא ‘עצמאות’ – למשהו שהדבר היחיד שהצליח לעשות, הוא להרוג את ה’עצמיות’. הייתה כאן בסך הכל התאגדות של כמה ממורמרים, שהתייאשו מהפנימיות האישית שלהם, וכדי להצליח לברוח מזה כמה שיותר רחוק – הקימו ‘עצמאות’ ציבורית, שעשתה ועושה הכל כדי למחוק לכמה שיותר אנשים את האני הפנימי שלהם.

ייתכן שהפעם הראשונה, ואולי גם האחרונה – שאפשר לקרוא לזה ‘חג העצמאות’, היה השנה. כי בפעם הראשונה והיחידה, ה’חגיגה’ נעשתה תחת סגר, שאילץ כל אחד לפגוש את עצמו, בלי יכולת להסתיר מעצמו את עצמו תחת רעשי רקע וכל מיני. ואז, יש אכן סיכוי לפגוש את ה’עצמיות’, ולמאוס ב’עצמאות’ המתעתעת ומרירה הזאת.

בכלל, התקופה הזאת היא הזדמנות לכל אחד, להגיע סוף סוף לעצמאות. והעצמאות שאליה אנחנו שואפים כבר אלפיים שנה, ובמיוחד בשבעים שנה האחרונות – הוא לגאולה. גאולה שתגלה לכל אחד את נקודת העצמיות שלו, שבה רק הוא קיים, ומהנקודה שרק הוא קיים – הוא יכול להגיע לחיבור מלא מלא עם ה’, חיבור שכל כולו נביעה וחיים.

ומי יודע, אולי באמת הגיע הזמן, הלוואי.

הכבוד הוא הדבר הכי מסוכן

אבל עוד יותר מסוכן ובלתי אפשרי – אם אין אותו.

***

תלמידי רבי עקיבא מתו, על שלא נהגו ‘כבוד’ זה בזה.

אחד מהדברים הכי מסוכנים הוא הכבוד. הוא נמצא בשורת הדברים שמוציאים את האדם מן העולם, ואנו מצווים להתרחק ממנו ולברוח ממנו, ואדם נורמלי, בפרט אם הוא חי עם פנימיות, מסתכל בצורה מאד מבוזה על אותו אחד שמתקשה להיגמל מהצורך הזה, ורואה את זה כמשהו קטנוני ועלוב.

ומצד שני למרבה הפלא, הכבוד דווקא תופס מקום מרכזי מאד ביהדות. מרכז החיים שלנו עוסק ב’כבוד שמים’. ואנו גם מצווים לכבד את התורה, את התלמידי חכמים, וגם לנהוג כבוד כל אחד בחברו, וגם לכבד כל יהודי.

ובנוסף לכל זה, יש לנו גם הבטחה מוזרה. ש’כל הבורח מן הכבוד – הכבוד רודף אחריו’. האם זו מתנה שאנו רוצים שתרדוף אחרינו, או משהו גרוע שאנו מצווים להתרחק ולברוח ממנו. האם נאמר למישהו: כל הבורח מקנאה, הקנאה רודפת אחריו’?!…

***

כבוד, פירושו ‘ערך’.

כל דבר שאנו מעריכים, אנו מכבדים אותו. ‘הערכה’ פירושה: יש בו צורך, והוא לא מיותר. דבר שאנו מזלזלים בו – הוא משום שאין לו שום ערך, ואין בו שום צורך. הזלזול אומר: בשביל מה זה נמצא כאן בכלל. אילו זה לא היה כאן, היינו מסתדרים היטב, ואולי אפילו טוב יותר.

הערך העליון ביותר, הוא הבורא יתברך. אי אפשר בלעדיו, ואין שום דבר בלעדי מציאותו, ולכן ההתייחסות אליו היא בתכלית הכבוד. התורה גם היא כמובן בעלת ערך, וכן התלמידי חכמים. בלעדי התורה והתלמידי חכמים – אין שום תכלית לעולם, ואין לו קיום. צריכים אותם.

וכן כל יהודי. אין אדם מיותר בעולם שאפשר להסתדר בלעדיו. ההכרה בעיקרון זה, תביא לכך שנכבד אותו. לא מדובר ב’עבודת המדות’, או בהנהגה טובה ורצויה, אלא בהבנה בסיסית של תכלית העולם. מי שאינו מכבד את חברו, טוען בעצם שאין בו שום דבר מיוחד ובעל ערך, ואין שום צורך בו. ואם אתה חושב כך, לא התחלת להבין את הסיפור.

***

וכן אדם לעצמו.

אין מי שאינו זקוק לכבוד. הצורך הבסיסי ביותר שאי אפשר לחיות בלעדיו, הוא להרגיש שיש בי ערך, ואני לא מיותר. הפגיעה החמורה ביותר, שהיא שפיכות דמים ממש וגם עלולה להביא לכך בפועל היא – לתת הרגשה למישהו שהעולם היה מסתדר בלעדיו מצוין, ואפילו יותר טוב. זו לא פגיעה, אלא רצח.

כבוד שמוציא את האדם מן העולם, שממנו צריכים לברוח – הוא הרצון לקבל אישור מהסביבה שיש לי ערך. הרצון הזה, גורם להתעלם לחלוטין מהערך האמתי שלי, ולהתמקד רק ב’מה יגרום לסביבה להעריך אותי’. וזה בדיוק מה שגורם לאבד את הערך האמתי, קרי: את הכבוד. ו

לכן, כל הרודף אחר הכבוד (השקרי) – הכבוד (האמתי) בורח ממנו. אבל הבורח מן הכבוד, ומחפש את הנקודה האישית והמיוחדת שלו, שבוודאי נמצאת ללא ספק – הכבוד האמתי רודף אחריו. כי אין לך אדם שאין לו שעה, ובכל אחד יש בוודאי נקודת ערך שאין באף יהודי. ומי שמכיר בזה, גם יתייחס אחרת לחבריו ולכל יהודי.

ולכן, אם ראית מישהו שמזלזל ביהודי, בלתי אפשרי שהוא יכבד את ה’. כי בכל אחד יש נקודה מיוחדת של כבוד ה’ שאין באף אחד. ואם אתה מכבד את ה’, אתה תכבד ממילא את כל שאר המחלקות; את התורה, את הצדיקים, כל יהודי וגם את עצמך.