פוסטים

שלשה חודשים מהאסון במירון, ואולי כעת כבר מותר קצת לדבר. על המשמעות, ומעבר.

יש את האסון ויש את מירון. האסון כשלעצמו הוא אסון נורא, שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה, שאנחנו מכירים לפחות. והוא מספיק נורא בכל מקום ובכל זמן שבו הוא היה חלילה קורה. אבל יש כאן חלק נוסף, לא פחות דרמטי. קוראים לו מירון.

מירון, לפחות עבור יהודי, אינו רק מקום תיירותי מספר שתיים, אלא מקומו של רבי שמעון. ול"ג בעומר אינו רק אירוע מסורתי, אלא 'ה'אירוע בה"א הידיעה של רבי שמעון בעצמו, הילולא דרשב"י. והשאלה מנסרת בחלל: איך?! איך ייתכן שבמקומו של רבי שמעון, שכדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק, ובשיאה של ההילולא שלו עצמו, ארע כדבר הזה?!

אין זו קושיא חלילה, אלא הערה. עבורנו. אין לנו שום ספק, שהסיפור כולו תוכנן מראש. לא על ידי איש חלילה, אלא משמים ובהסכמתו המלאה של רבי שמעון. ואם רשב"י הסכים שזה יקרה אצלו, וביום שמחתו, כנראה שהוא התכוון בדיוק לכך. אז אם מותר, איזה מסר הוא ביקש להעביר לנו בכך, והאם המסר הזה אכן נקלט.

***

ככלל, הסיפור של מירון בכלל לא התחיל השנה. כבר בשנה שעברה ארע תקדים, שלא ארע כמותו מזה שנים רבות אם בכלל, והוא: שלא הייתה בכלל הילולא במירון. הקורונה הייתה בראשיתה, ובעקבות כך הוחלט בממשלה למנוע את ההילולא ובכל מחיר. האם הייתה זו סיבה אמתית או תירוץ? לא רלוונטי. תכל'ס, לא היה. מלבד שלשת אלפים שוטרים ועוד כמה מיוחסים, הר מירון הקדוש היה ריק.

השנה, שוב היו דיונים האם לפתוח או שלא. וההחלטה הייתה לאפשר את ההילולא וכרגיל. אך לא חלפו כמה שעות מתחילת ההילולא, והוא נעצר. ושוב, רבבות אלפי ישראל שתכננו להגיע ולחגוג, לא זכו לעשות זאת. הלא דבר הוא. האם יש כאן אמירה שההילולא הזאת אינה רצויה? חלילה. אבל משהו יש כאן. מה?

בהקשר הזה אי אפשר שלא להזכיר את אומן. אלפי יהודים נוסעים כבר במשך עשרות שנים לראש השנה. והנה לאחר שלשים שנה שהכל חלק – פתאום סגור. מה לא עשו?! 'שמיניות באויר' זה משל חיוור למה שחסידי ברסלב הסכימו לעשות כדי להגיע. ובכל זאת מלבד אלפים בודדים, כולם נשארו בבית או נתקעו בגבולות.

מילא, שנה אחת. הנה מתקרב שוב ראש השנה, ולאחר שכבר היה ברור שהקורונה נעלמה, והכל פתוח, פתאום מתברר שמה פתאום. כל מיני שמועות, מבוססות יותר או פחות או בכלל לא, והציבור כבר מבין שאף אחד לא מבטיח כלום. ליברמן כמזדרז לרכוב על העניין, ולקחת את הקרדיט לעצמו לטוב ולמוטב, ואנשי התקשורת מכל הגוונים מחרפים בחזרה. כך או כך, משהו תקוע. הסבר?

***

ואם כבר מסתכלים במבט רחב יותר, ולא נקודתי. אז מירון וגם אומן, הם חלק מסיפור יותר רחב. בכמעט שנתיים האחרונות, עברנו בית ספר שלם. בבית ספר הזה היו וישנם הרבה כיתות, והוא נועד להעביר אותנו מסלול למידה חשוב רחב וכולל. אז כדאי לסכם מה למדנו בו, ועם מה יצאנו ממנו.

שנה פלוס של קורונה, שינתה את כל מה שהיה מוכר. במרקם החיים הכללי, ולא פחות במרקם החיים היהודי והרוחני. המושגים הבסיסיים של: בית כנסת, ישיבות וכוללים, תלמודי תורה ובתי ספר, מקוואות וטישים – הפכו לתקופה קצרה או ארוכה, ללא רלוונטיים. אז חזרנו, פחות או יותר. מלקקים את הפצעים שבחלקם טרם אוחו. אבל יש כאן סיפור. מהו?

ולקינוח, בכיתת הסיום של בית הספר: ממשלת שינוי. לאחר שנים שהתרגלנו לאיזשהם הסדרים בסיסיים, שהיה נראה כי ניתן לסמוך עליהם. תקציבים, סטטוס-קוו, דת ומדינה, והסדרי דיחוי עבור בני הישיבות ועבור הבנות – הכל הפך להיות בסימן שאלה ולגמרי לא מובן מאליו, אם בכלל. זה התחיל עם מעונות, ולך תדע איפה זה ייגמר. אז לסיכום, מה צריך כדי לקבל תעודה?

חיצוניות ופנימיות, זה שם המשחק.

קשה לומר את זה, אבל לפעמים צריך גם לעשות דברים קשים. ישנם שני סוגי יהדות, ושניהם כוללים את כל המערכת, אבל ההבדל ביניהם… ובכן, הוא אינסופי.

השאלה הבסיסית היא, האם ה' – הוא משהו שאנחנו רוצים 'להסתדר' אתו או 'להתחבר' אתו. האפשרות הראשונה אומרת: אני רוצה חיים מסודרים – דירה, רכב, משכורת יפה, שלום בית וילדים מחונכים, וכמה שפחות מחלות ומלחמות. בשביל זה, תן לי בבקשה את הרשימה מה אתה רוצה ממני לעשות, ואעשה. הסתדרנו? יופי.

ואם בכל זאת יש בעיות? אהה, ובכן – גם לכך נמצא הפתרון. לא אחד, מגוון רחב מאד של פתרונות; צדקה לקופת העיר, פרק שירה, שיר השירים, פרשת המן, ברכת המזון בכוונה, שמירת הלשון, התחזקות בצניעות, ואיך לא – קברי צדיקים. החל ממירון, ממשיך בקרעסטיר, וכלה בבית השונמית. ואם אינני יכול בעצמי, אז יש מספיק ארגונים ורבנים שיעשו זאת עבורי. כעת כבר הסתדרנו? מצוין.

***

האם כל זה לא נכון? זה נכון וחצי, וגם עובד. אבל איזה מין יהדות זאת, שכל כולה נועדה רק כדי לכבות שריפות, ולפתור בעיות. ולא, לא משום שזה 'מלומדה', ולא בסדר, ו'נו נו נו'. אלא משום שזה בכלל לא רמת חיים. אפס איכות, מאה רדידות. עליבות במיטבה. כיהודים, מגיע לנו יותר מזה.

אז הנה קבלנו. סגרו לנו את כל המערכת, ובואו תבנו את עצמכם מחדש יש מאין. ההבטחות שכל מי שילך לבחירות או יתרום לקופת העיר לא יידבק בקורונה, לא עבד… שום דבר שהיה מוכר, כבר לא היה בטוח. ומי שרצה להיות יהודי, היה צריך פשוט לבחור מחדש בכל פרט ופרט. לא כדי להסתדר עם ה', כי אתה לגמרי פטור אם אתה רוצה. אלא כדי לחיות אתו.

מירון זה ישועות? ל"ג בעומר זה ישועות?! תשכחו מזה. האסון הכי גדול בהיסטוריה של המדינה, יהיה דווקא במירון ודווקא בל"ג בעומר. רבי שמעון רצה בפירוש לנתץ את האליל הזה. לא. לא באים לצדיקים בשביל ישועות. באים בשביל להתקרב לה'. אין מקום שבו אפשר להתחבר עם ה' כמו בקברי צדיקים ובפרט במירון ובל"ג בעומר. מי שלא טעם את זה, שיצביע.

אם תרצו, זה גם הסיפור של אומן. 'מסורת של מאתיים שנה' זעקו הכותרות בשנה שעברה. ובכן, אם זו מסורת? אפשר בהחלט לוותר על זה. אם אתה נוסע לאומן כי אבא שלך וסבא שלך נסעו, או כי אתה בעצמך כבר יש לך רקורד עשיר של נסיעות לאומן – התכבד ושב בביתך. לאומן נוסעים כדי להתחבר לה'.

ולקינוח, זה מה שקרה לנו כעת עם הממשלה. מי שבנה על להיות 'מסודר', שישכח מזה. היה פעם, כשעוד היה זמן להמתין לגאולה. זה נגמר. כעת, הזמן דוחק והגלגלים של הגאולה מוכרחים לנוע. גאולה, היא בפירוש לא רק 'להסתדר' עם ה', כי את זה אפשר גם בגלות. ולכן, אין יותר שום דבר מסודר ומובטח מראש. מי שרוצה להיות יהודי, שיילחם. שיראה רצינות. ואז, גם מה שהוא יקבל בתמורה, יהיה משהו רציני.  

זה לא אומר שאלו הם כוונות הממשלה, וזה גם לא אומר שכל רדיפת היהדות שנעשתה בחסות הקורונה, כולל בפירוש גם את מירון ואומן – היו בכוונה טהורה. כמובן שלא. והם נתנו ויתנו על זה את הדין. אלו שמנעו את ההילולא במירון בשנה שעברה, הולכים לעבור כעת מסכת ייסורים של חקירות בוועדת חקירה, ואלו שמנעו את הנסיעה לאומן, גם כאן וגם באוקרינה, פוטרו או התפטרו ואבדו את כיסאם ואת כבודם. אבל בשבילנו, זה בהחלט בית ספר, והלוואי שנצא ממנו עם תעודת בגרות וגאולה.

חודשיים פלוס מהאסון במירון, והנה הוקמה וועדת חקירה. 'ממלכתית' אם שאלתם. האם אפשר לנשום לרווחה? תלוי את מי שואלים. לא לגמרי ברור מי נגד מי, ומה הצדדים לכאן או לכאן. מה שכן, היה הרבה בלגן סביב העניין; יש תומכים, מהם אפילו נלהבים. ויש מתנגדים, מאוכזבים או מסויגים.

מה תפקידה של הוועדה? גם בכך רבו הדעות. האם תפקידה לחקור את האשמים, או שמא תפקידה לתקן את הליקויים. האם היא עומדת להפקיע את האתר מידי ההקדשות השולטים בה, או שלא. האם בכלל נכון להעביר את השליטה על המקום לידי המדינה או שלא. האם נראה שינויים לקראת השנה הבאה, או שלא. על כל אלו ועוד שאלות רבות, אין תשובה ברורה. וניחשתם נכון, גם על השאלה האם מתישהו תהיה תשובה ברורה, אין תשובה…

שום דבר אם כן לא ברור ב'סיפור הוועדה': מהן המעלות ומהן החסרונות, מי בעד ומי נגד ולמה, מה תפקידה ומה בדיוק מגמתה. מה שכן ברור: שהנושא ושמו 'וועדת חקירה', הצליח להעביר את הפוקוס של המצלמה, ממה שבאמת התרחש במירון… וזה חבל, ממש ממש חבל.

***

הרבה דברים התרחשו לאחרונה. יותר מדי דברים. צריך להיות עקשן גדול, כדי להישאר חזק אחרי כל כך הרבה אירועים, ולהמשיך לחשוב בראש של עיתונאי, פוליטיקאי, וחוקר. כנראה אם כן, שיש לנו הרבה עקשנות.

נתחיל מהקורונה, איך לא. אוהבים לקרוא לזה 'שנת הקורונה', כאילו כדי לתחם את זה לזמן מוגדר וקצוב. שיהיה. שנה זה בכלל לא מעט זמן, ובמושגים של היום זה ה-מ-ו-ן, אבל למרבה הצער זה כבר יותר משנה ועדיין לא הסתיים, לא בעולם ולא אצלנו. בכל אופן נזרום עם הביטוי 'שנת קורונה' – שנה שלמה שבה כל העולם, מקצה הגלובוס ועד קצהו, עבר טלטלה שמעולם לא הכיר. אומרים שכבר מאה שנה לא היה כזה דבר – שוב נסיון לתחום את זה לזמן – אבל מכיון שאין בעולם אנשים בני מאה, המשמעות 'עבורנו' היא שמ-ע-ו-ל-ם לא היה דבר כזה.

טוב, התמודדנו 'בהצלחה' עם הקורונה, הבאנו חיסונים והיינו 'המדינה הראשונה בעולם שיוצאת מהקורונה', לכאורה, והנה עומד להתקיים האירוע הגדול הראשון מסוגו לאחר הקורונה, סוג של 'מסיבת סיום' לקורונה. אך… אסון! 'האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות המדינה'. אם לא נמאס לכם, אז שוב נסיון להגדיר זמן. כולנו הרי נולדנו לאחר פרוץ המדינה, אם כן זהו 'האסון האזרחי הגדול ביותר בהיסטוריה שלנו'.

היו שהבטיחו לעצמם שיעשו הכל כדי שזה לא יקרה שוב, ויפיקו את כל הלקחים הנצרכים. אך לא עבר חודש, ושוב, הפעם הראשונה – ולא במאה שנה האחרונות או בתולדות המדינה, אלא בהיסטוריה – של נפילת פארנצעס, (או בשמם החדש: טריבונות). טוב זהו, הפעם באמת באמת באמת, כבר לא יקרה כלום, כל כך 'באמת' שפשוט לא נאפשר לשום אירוע להתקיים… אוקי, אז זה קרה באיטליה: שוב, אסון היסטורי של נפילת רכבל. ומי נמצא בו? ישראלים כמובן…

לא הספקנו לנשום, והנה עוד קריסה: חניון בבית חולים, בנס ללא נפגעים. אם היו חלילה נפגעים, ייתכן שהיו פשוט סוגרים את כל הבתי חולים החניונים והכבישים, לנצח או עד שיימצאו חיסונים נגד קריסות. עוד שבועיים, וקריסה נוספת במיאמי שעדיין לא נודעו תוצאותיה המלאות, וקשה אפילו לחשוב אודותם. חלק גדול מהם הם אחינו היהודים ה' ירחם.

***

אז מה הפתרון? מקימים וועדת חקירה.

קורונה? אין בעיה. משרד הבריאות העולמי שולח וועדת חקירה לבדוק איך זה התחיל, ומי אשם בכך. מירון? מה הבעיה. וועדת חקירה תחקור את העניין ותסיק את מסקנותיה. רכבל? וועדת חקירה. מיאמי? וועדת חקירה. פרנצעס? חניון? וועדת חקירה. הכל בשליטה, מה נבהלתם?!

העולם אומר: כשיש חור במכנסיים, אפשר לתפור לו 'לאטע' (טלאי). אם יש שתי חורים, אפשר לעשות שתי 'לאטעס'. שלשה חורים? לא נעים. בדיעבד ממש אפשר להוסיף עוד 'לאטע'. אבל כשיש עשרה חורים, ומתעקשים לעשות עשר 'לאטעס', זה כבר לא 'מכנסיים עם לאטעס' אלא 'לאטעס בלי מכנסיים'.  

אסון, מכל סוג שהוא, הוא דבר קשה. אבל לאחר מעשה הוא גם מתנה. כשקורה אסון, דווקא מחמת שהוא כל כך קשה, הוא מצליח לעשות את מה ששום דבר אחר לא עושה לנו: הלם! ואין מתנה גדולה מרגע של הלם. רגע של הלם, בכוחו לבלום בברקס מוחלט את החיים, וליצור בהם 'חור'. ואז אנו זוכים לרגעים נדירים של חסד, בהם המח והלב פתוחים לקלוט משהו אחר, ואין דבר שאנו זקוקים לו כמו אותו 'משהו אחר'.

***

מי שחושב שהמצב של העולם כיום הוא תקין, או שהצורה בה עם ישראל שרוי בו הוא תקין – שיצביע. ברור לכל בר דעת שהעולם צועד לקראת הרס עצמי טוטלי, ועוד יותר ברור שאנחנו כיהודים רחוקים מלהיות מי שאנחנו צריכים להיות. אנחנו בגלות, גם אם אנחנו בארץ ישראל, וגם אם יש לנו מדינה, ואפילו אם הייתה ממשלת ימין. ואולי דווקא משום כך.

אנחנו זקוקים לשינוי. נקודה. ולא רק שינוי נקודתי פה או שם, אלא הרבה מעבר. לא לדחוף אנשים, לא לדבר בבתי כנסיות, ולהתחזק במאה ברכות – זה חשוב מאד. אבל בואו, אנחנו זקוקים לקצת יותר מזה. משהו כמו גאולה אולי.

אבל זה כמעט בלתי אפשרי. התדר בו העולם מתנהל וגם מנהל אותנו, קשוח כל כך. הוא נושא בתוכו קודים כל כך כל כך נוקשים וסוחפים, עד שאנו נגררים אחריו כמעט בעל כרחינו. השיח המערבי חודר לתוך תוכנו, ומשנה את כל דפוסי החשיבה וההתנהגות שלנו, כמעט את ה-DNA . בסיוע אקטיבי כמובן של התקשורת והעיתונות, על כל סוגיהם כולל 'שלנו'.

במצב כזה, אין כמעט סיכוי לשינוי. אפשר אולי לשנות כמה פרטים חיצוניים, ואולי גם זה לא. אבל השינוי העיקרי והנחוץ ביותר – השינוי הפנימי והמהותי – כמעט חסר סיכוי. צריך בשביל זה פצצה אטומית, שתהפוך ותשנה באחת את כל מה שהיה כל כך ברור וקבוע. אז הנה קבלנו: קבלנו דברים שבהחלט הפתיעו אותנו, איזה הפתיעו? הכניסו אותנו להלם. ולא אחד, אלא עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד.

***

זה לא עונש, זו מתנה. כי זה מאפשר לנו את הדבר הכי נחוץ: שינוי תדר.

וזו התשובה לשאלת המליון: מה ה' אומר לנו; בקורונה, במירון, ובכל שאר הדברים? התשובה היא: כלום. חבל להתאמץ ולהמציא דברים בשמו, כי הוא באמת לא אמר כלום. הוא רק נתן זביינג וזהו. וכל מה שהוא רוצה מאתנו ובשבילנו, הוא שנסכים לקבל את אותו זביינג, ולתת לזה להדהד קצת בפנים ובחוץ. זהו, זה הכל. אם נסכים לזה, אולי נזכה והלב שלנו ישמע את ה'דיבור' אותו הוא רוצה לומר לנו.

בימים אלו אנו עוצרים את החיים השגרתיים, ומסתכלים לגלות בעיניים. וזה מביא אותנו ולפחות 'אמור' להביא אותנו לרגע של מיאוס כלפי הגלות, ורצון אמתי לגאולה. האמת, קשה. קשה להתאבל כי קשה להאמין שתהיה גאולה. ובצדק, כי למה. איזה סיבה יש שתבוא גאולה, איך בדיוק זה אמור לקרות, ומנין היא מתעתדת לנחות.

זהו, שבאמת לא צריך שום דבר מיוחד. הגאולה איננה זקוקה לשום תנאים כדי להופיע, אלא רק שיהיה לה לאיפה להיכנס… היא זקוקה בסך הכל לעשרה ס"מ מרובעים בתוך הלב שלנו, שעליהם היא תוכל להתמקם. הבעיה היא שאין לנו את זה, אז הנה, כמה בולדוזרים עשו את הסיפור, והצליחו להבקיע את אותם עשרה סנטימטרים. אנא, בל נסתום אותם בחזרה, על ידי כל מיני 'וועדות חקירה' למיניהם.

אם היינו בטוחים ששנת תש"פ, תיזכר כשנה של היסטוריה – באה שנת תשפ"א, ושמה אותה בכיס הקטן.

אירוע רודף אירוע, וכשהצבע האדום של הכותרות עדיין לא יבש, כבר צריך להשתמש בו שוב.

איך לומדים את הסוגיא הזאת, ומה אמורים לעשות איתה ובעקבותיה?

***

בשנה שעברה, העולם פגש מציאות חדשה ובלתי מוכרת לחלוטין. את הנהגת העולם לקח לעצמו, בצורה דיקטטורית לחלוטין, וירוס מזערי ומסתורי, והוא החליט עבור כל מדינה וכל בנאדם, מה מותר ומה אסור, מה אפשרי ומה לא.

העולם החכם והגיבור כרע ברך, וביקש ברוב הכנעה לברר אצל הנגיף בכל כמה ימים או שבועות, מה הדרישות שלו הפעם. מילים מוכרות של שגרה, כמו 'תמיד' 'אף פעם' ו'לעולם לא' – נמחקו מהלקסיקון, וכל נושא שהיה נראה כמופקע, עלה לדיון מחדש.

העולם עבר בית ספר, חד משמעי, והוא למד שפה חדשה, והתנהגות ומנטליות חדשים. אבל זהו, הוא מנסה להמשיך הלאה ולחזור לעצמו. ואז מגיעה השנה החדשה, או נכון יותר, חציה השני של השנה – ופותחת בית ספר נוסף, הפעם בצורה אישית וממוקדת לנו, לעם ישראל בכלל, וליושבי ארץ הקודש בפרט.

***

ל"ג בעומר תשפ"א. צמד מילים שעדיין רוטטות בלב, ומסומנות בסימן שאלה גדול, שממאן להסתלק לו ולאפשר לנו להמשיך בשלנו. לא חלפו כמה ימים, וחזית נוספת נפתחת בפנינו: דם ואש ותמרות עשן, שמכוון, שלא כתמיד, לעבר כל חלקי ארץ ישראל, דרום, מרכז ואף צפון. ותוך כדי דיבור, טרגדיה נוראה בגבעת זאב, עם הרוגים, המון פצועים וכמויות של דם.

קריסה. זו המילה הכי דומיננטית שמרחפת באוויר. כל דבר שלא היה נראה שיכול לקרות, דווקא קורה. וכמעט ללא הפוגה. כבר אין שום מקום, שום זמן, ושום מעמד – שהוא בטוח, ואפשר לסמוך שלא יקרה בו כלום. כאילו כל העמודים שמחזיקים את העולם במצב שפוי ונורמלי, קרסו ונעלמו מהשטח, והשאירו אותנו מעל חלל בלתי מפוענח, שעלול לבלוע אותנו בכל רגע.

במילים של אמת קוראים לזה 'דינים', 'העלמה' או 'הסתרה'. ו…כן, יש כזו הנהגה, והיא של ה' כמובן, ולא של אף אחד. חשוב להבהיר, למרות שכבר לכאורה ברור, שאין שתי רשויות ואין שתי מנהיגויות בעולם, אין. אבל יש כן שתי סוגי הנהגות, של אותו בעל הבית. לפעמים הוא משתמש ביד ימין, ולפעמים דווקא ביד שמאל. והחידוש הוא, ששניהם נועדו לקרב ולא לרחק.

***

כשיהודי פוגש מאורע לא נעים, וכל שכן רצף של אירועים קשים – הוא נבהל. וכשהוא נבהל, שתי אפשרויות עומדות בפניו. האחת, לקחת אחריות, והשנייה, דווקא לשחרר אחריות.

לקחת אחריות פירושו: לעמוד על שתי רגליו, להניח ידיו על מתניו, ולדרוש הסברים. א. איך זה קרה. ב. מי אשם. ג. איך מונעים את הפעם הבאה. לשחרר אחריות פירושו: להתיישב, להרפות את הידיים, ולומר: הבנתי, יש בעל הבית, וזה לא אני.

הנטייה הטבעית שלנו היא לקחת אחריות, וזה דווקא מגיע ממקום נכון ויהודי מאד, מהמקום של הבחירה. יהודי אכן מצווה לחיות עם אחריות, ולהיות עם יד על הדופק ועל ההדק. העולם אינו הפקר, והוא דורש מאתנו תשומת לב, לכל תנועה, מחשבה דיבור או מעשה.

אבל לפעמים מאבדים את הגבול, ובשם 'לקיחת האחריות' אנו 'לוקחים שליטה' והופכים לבעלי הבית. ואז, בא בעל הבית האמתי, מקיש על הגג ואומר: חבר'ה, שחררו. האחריות היא שלי ולא שלכם, אתם יכולים לשחרר ואני אסתדר מצוין…

זו תפקידה של מדת הדין. היא לא באה להציק ולא להעניש, ובטח לא להפחיד ולהרחיק. היא רוצה רק דבר אחד: הכנעה. אינך מתבקש להתעמק מדי, ולא לחפש בנרות מה צריך לתקן, אלא רק לזוז הצדה, ולהעביר את המושכות למי שהם שלו. לוותר על הסברים, על פרשנויות, על אשמים, ועל איך למנוע את הפעם הבאה.

לוותר. פשוט לוותר. זו המטרה וזה הסיפור. וככל שנסכים לכך, מהר יותר ובקלות יותר, כך נמנע יותר בטוח את הפרק הבא. זה הבית ספר שה' ניסה לעשות לנו בשנת תש"פ, וזה הבית ספר שהוא עושה לנו גם כעת בשנת תשפ"א. בית ספר של הכנעה. זה שמו.

***

זה לא אומר שאין הסברים, וזה לא אומר שאין מה להבין. זה אפילו לא אומר שכל המאורעות שייכים לאותה קטגוריה, ויש להם את אותה משמעות. ממש לא.

אף אחד לא מעלה על דעתו להשוות בין אירוע שהיה אצל רשב"י, בזמן ההילולא שלו, ובסדר גודל של ארבעים וחמש נשמות מכל הגוונים של עם ישראל בכל מקומות מושבותם, לבין אירוע שהיה במקום אחר ובסדר גודל שונה לחלוטין. כל אחד גם מבין שאין שום השוואה בין אירוע שכל כולו שמימי, כולל הפרטים הטכניים שלו, לבין אירועים שמעורבת בהם יד אדם, במזיד או בשוגג.

כל אירוע יש לו את המימד שלו, את המשקל המיוחד לו, ומשמעות מיוחדת משלו. ולמרות זאת, גם לרצף האירועים יש משמעות, וגם הוא מכיל דיבור כלשהו ותדר משלו. והדיבור שלו הוא: הכנעה. להפסיק עם פרשנויות, ועם מסקנות, ולתת מקום של כבוד להנהגה שלמעלה. ככל שנעשה את זה מהר יותר וטוב יותר, נגיע מהר יותר בחזרה ליד ימין, ולהנהגה של גילוי ושל חסד.

[הרהורים בעקבות האסון במירון – חלק ג]

האסון הגדול ביותר, שעלול חלילה לקרות ליהודי – הוא לאבד את האמונה.

ועוד יותר מסוכן – לאבד חלילה את האמונה בצדיקים.

***

הלב של כולנו מזועזע. המראות הקשים, השמועות המזעזעות, וכמות הנפגעים – נגע במקומות העמוקים ביותר, ואין מי שלא הרגיש מטולטל עד עמקי נשמתו. לא נותרה עין יבשה, ולא נותר לב שלא שתת דם.

זו מתנה. זה אומר שהלב שלנו בריא, יהודי ורגיש. ואינו יכול לראות או לשמוע על אסון שכזה, ולהישאר אדיש או שליו. גם בדור שכזה, עם לבבות אטומים ומחוספסים כל כך – עדיין עדיין הלב שלנו חי, ואינו נשאר שוה נפש מול טלטלה שכזו.

כנגד כל אחד מארבעים וחמשת הקדושים, ישנם חמשת אלפים שהיו במירון ולא נספו. ועוד אלפים רבים שנותרו חיים בביתם. ובכל זאת, אותם ארבעים וחמש תופסים את הלב ואת המח של כל יהודי, בכל פינה בעולם. אשרינו, והלוואי שנזכה תמיד להיות כל כך רגישים ומאוחדים. כי זה מה שאנחנו.

***

אבל… יש אסון שקט, שאם לא נבחין בו – עלולים להיות חלילה הרבה יותר נפגעים.

כשקורה אסון, ובסדר גודל כזה – והוא אינו מתרחש אצל הגוים או הרחוקים, ולא באירוע בידור כלשהו, אלא אצל יהודים, כשרים ותמימים, ובאירוע שכל כולו קדושה והתרוממות – העולם מתקומם, פוקח עיניים ושואל, גם אם ללא מילים: איה אלוקיך.

ולא רק העולם שבחוץ, אלא גם 'העולם' שבפנים. בפנים, בשקט, בתוך הלב, גם כן מנקרת השאלה/קושיא הזו. רובינו לא מעיזים לשאול זאת בקול, ורבים מאתנו גם לא מעיזים לשאול את זה בשקט, אבל איפה שהוא, השאלה הזאת קיימת ותובעת את עלבונה.

וזה עלול להיות חלילה אסון. אסון שקט ובכלל לא תקשורתי, שקובר תחתיו לא עשרות, אלא מאות ואלפים נערים וזקנים, שעלולים לאבד את האמונה בין לילה. וזה לא חייב להיות כפירה, אלא משהו בלב שנסגר וזהו, ה"י.

***

ועוד יותר, וזו אולי הסכנה הכי גדולה – לאבד את האמונה בצדיקים.

מי שנגזר עליו לראות את המחזות הקשים. ראה אנשים שוכבים חסרי אונים, חלקם עדיין נלחמים על כל נשימה, וחלקם כבר חלשים מכדי להילחם. ואלו וגם אלו אינם יכולים לסייע לעצמם, רק נושאים עיניים בציפיה נואשת, למישהו שישים לב אליהם ויחלץ אותם מתוך ההפכה.

וכך בדיוק אנו נראים. דור כל כך חלש שנלחם על כל נשימה של טוב, ורובו הגדול כבר חלש אפילו מלהילחם. אין לנו יכולת לסייע לעצמנו, רק להרים עיניים אל הצדיקים, שילחמו עבור הטוב שלנו, יומם לא ינוחו ולילה לא ישקוטו, עד שיביאו אותנו לשם.

וזה קורה. אחת לשנה כל נשמה אוספת את עצמה, ומביאה את עצמה ל'הנשמה' אצל הצדיק הגדול, שרוצה לפטור את העולם כולו מן הדין, ולהביא את הגאולה ברחמים. באותם רגעים אנו מטעינים את עצמנו בחמצן, ומקבלים כח לשרוד עוד שנה בחיפוש אחר הטוב והגאולה.

***

וכעת, כל הסיפור הזה עומד בסימן שאלה. זו כבר לא שאלה שבאה מבחוץ, כי שם בכלל לא מכירים את זה. אבל מבפנים, אוי הכי מבפנים, עולה השאלה במקרה הטוב, והמסקנא במקרה הגרוע: כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק?!

הרי זה לא קרה בבית כנסת או קהילה כלשהי, אלא אצלו בבית, בתוך החתונה האישית שלו – אליה הוא הזמין את כולנו, כדי לשמוח ולרקוד, וכדי להרגיש בחוש שאין שום רע ודין, רק טוב ורחמים. ולכן הוא גם לא מרשה להתאבל שם, רק לאכול ולשתות ולשמוח (כלשון האריז"ל). אז איך, למען השם, הוא נתן לדבר כזה לקרות?

אז מי שלא זכה להאמין ברשב"י, צריך ממילא תחיית המתים. אבל מי שכן זכה להאמין בו, ולהגיע ליום שמחתו, עלול חלילה להישאר עם הקושיא הזאת, ביודעין או בלא יודעין, ולאבד מבלי משים, את מקור החמצן האחרון, ה"י.

***

מה עושים?

קודם כל, לא מתעלמים. אסור להכחיש ולומר: אין לי קושיות. דוד המלך לא נבהל מלעשות זאת, והוא מילא כמה וכמה פרקים בספר התהלים בהמון קושיות שכאלו. התעלמות איננה פתרון, אלא סכנה. כי התעלמות היא פעולה של מריחה, וכשמורחים שאלה היא הופכת למסקנא.

אין לנו ספיקות באמונה, חלילה. אנו יהודים, מאמינים בני מאמינים, וככאלו, ברור לנו שלא הכל אנו מבינים ולא הכל צריכים להבין, כשנגדל, אולי נבין. אין לנו ספיקות אבל כן יש לנו קושיות, לנו ואולי גם לילדנו. קושיא לא חייבת להיות כפירה והתרסה, אלא כשמה כן היא: קושי וכאב.

רבינו מגלה ש'קושיא' ראשי תיבות 'שמע ה' קולי אקרא'. וזה אומר שהיא נועדה כדי לצעוק אותה אל ה'. אם בלבך פנימה אתה שואל קושיות 'על' ה', ולכן מפנה לו גב, עושה לו פנים כועסות ומתרחק ממנו – זו לא קושיא אלא כפירה. אבל אם אתה לא מסתתר, אלא מפנה את הפנים אליו, וצועק מתוך כאב את הקושיות שלך אליו ולא עליו – זה מצוין, זה מתוק, וזה קדוש.

כשהלב עודנו חם, זה הזמן לצעוק בכל הכח את הקושיות אל ה', ולהתחנן אליו שלא יקרה חלילה אסון נורא, ולא נאבד ולו קמצוץ – מהאמונה השלימה בה'; מהאמונה השלימה ברבי שמעון ובהילולא שלו; מהאמונה השלימה בכך שה' אוהב אותנו, מרחם עלינו ורוצה עבורינו רק את הטוב; ומהאמונה בכך שהדרך שלנו לגאולה, פרטית וכללית, נעשתה קרובה יותר ולא רחוקה יותר.

ומה בכל זאת המסקנא

[הרהורים בעקבות ל"ג בעומר תשפ"א – חלק ב]

האירוע הזה שארע לנו כעת, אינו הראשון בהיסטוריה.

יש לו תקדים. ומשם אנו יכולים ללמוד – כיצד נוהג יהודי במקרה שכזה.

***

ביום השמח ביותר בהיסטוריה, היום שהוכתר בעשר עטרות, יום הקמת המשכן – אירע אסון. שני בני אהרן נספו, ונשמתם עלתה לגנזי מרומים.

ושם, באותו מעמד, התורה מלמדת אותנו בדיוק כיצד נוהגים בסוגיא שכזו. דבר ראשון – וידום אהרן. שתיקה מוחלטת, בלי קושיא או טרוניא, וגם בלי שאלה ונסיון להבין. רק שתיקה. שתיקה קדושה של הכנעה.

דבר שני – אהרן ובניו מקבלים ציווי, להמשיך את המעמד כרגיל. לא להתאבל ולא לבכות, אלא להמשיך את החגיגה. זוהי נקודה דקה ועמוקה, שמן הנמנע להרחיב בה, ותלויה באבנתא דליבא. אך גם היא קבלה נוכחות באירוע הנוכחי, שהיה בעיצומה של ההילולא, ומיד לאחריו הגיעה שבת.

דבר שלישי – וכל בית ישראל יבכו את השריפה. עם ישראל הצטווה לבכות. לא להסיק מסקנות ולא להפיק לקחים, אלא לבכות. להרגיש את הכאב הצורב, ולתת לו. זהו.

רק לאחר מכן, הגיעו המסקנות, והם היו מאד אישיות. אהרן הכהן קיבל דיבור אישי, וכמוהו כנראה גם כל אחד מישראל, קיבל את הדיבור האישי שלו. ההוכחה לכך היא, שעד היום אין מסקנות ברורות והחלטיות בנוגע לאירוע, מה היה הגורם לאותו אסון (יש אומרים שתויי יין, יש אומרים שהורו הלכה, יש אומרים שלא נשאו נשים, ועוד). 

***

אין לנו דרך, גם אם נרצה, להצביע על מסקנות ברורות ומוחלטות.

האסון אינו קשור לגודל האירוע ומספר האנשים המשתתפים בו. זה גם לא קשור לתשתיות הלקויות (והן בהחלט לקויות) של ההר, לא קשור לעומס ולא לצפיפות, ו…כן, זה גם לא קשור למשטרה. מבחינה עובדתית – זה פשוט לא קשור.

ל"ג בעומר במירון, אינו נערך כעת בפעם הראשונה, ואפילו לא ביום שישי. הוא נערך כבר מאות שנים, בתוכם עשרות פעמים שחל ביום שישי. וכבר שנים רבות שהוא מכיל כמות של מאות אלפים, ולא קרה כלום.

מעולם, מעולם – לא היה אדם אחד שנפח את נשמתו ואפילו לא ניזוק. לא היה. מלבד המפולת הידועה שהייתה לפני כמאה שנה וקיפחה את חייהם של שלשה עשר אנשים, ומלבד האסון החם והטרי של השנה – לא היה אפילו אחד!

האם זה אומר שצריך לסמוך על הנס ולא לטפל בתשתיות? כמובן שלא. בוודאי שצריך לעשות הכל כדי לקיים מצות מעקה ו'לא תשים דמים' והמסתעף. אבל אין ולא היה שום קשר בין האירוע הנוכחי לבין הצורך בהשתדלות. שום קשר, חד משמעי. עובדה.

[בנימה אישית. מי שנכח במקום וראה את השתלשלות הסיפור מתחילתו ועד סופו (כמה דקות בסך הכל), וכותב השורות נמנה ביניהם, יודע שזה לא קשור בכלל לכל מה שמדברים. זה היה משהו מאד נקודתי, שספק אם ניתן היה למנוע, ואם כן, הכיוון שונה לחלוטין, ולא כאן המקום].

***

גם מסקנות 'רוחניות' – אינן יכולות להיות ברורות והחלטיות.

אין לנו נביא, ואין אתנו יודע עד מה. אנחנו דור יתום, ואין לנו את הפריבילגיה שיגלו לנו ברוח הקודש, מה בדיוק על מה ולמה. בשנים האחרונות היו כמה וכמה אירועים משמעותיים; פיגועים, אסונות, טרגדיות, וגם מגפה. ולא קבלנו שום מידע ברור, על מה זה קרה ומה צריך לעשות.

דוברים יש הרבה, יותר מדי. וכל אחד מהם מדבר מהנושא הקרוב ללבו. האחד מעורר על קדושת בתי כנסיות, השני על לימוד התורה, השלישי על קדושה וצניעות, והרביעי על בין אדם לחברו. וכל הדברים נכונים וחשובים כשלעצמם, אבל לא יכולים לשמש כדוברות ופרשנות לאירוע המסוים הזה.

***

נחזור אם כן לראשונות:

הדבר הראשון – שתיקה. שתיקה של הכנעה, מתוך אמונה שאכן העולם אינו בידיים שלנו, לא העולם הפרטי ובוודאי לא העולם הכללי. יש מישהו גדול יותר, והוא יודע מה הוא עושה.

הדבר השני – אמונת חכמים. האירוע לא היה באפריקה, וגם לא בכביש 6, אלא במירון. ולא בבין המצרים, או כל תאריך אחר, אלא בל"ג בעומר. אם כך, זה לא קשור אלינו אלא לבעל האתר וההילולא – רבי שמעון.

ואם זה קשור אליו – מדובר בוודאי סיפור של המתקה. כל עבודתו של רבי שמעון היא המתקת הדינים, וגאולה. רבי שמעון הקפיד מאד על מי שהתאבל אצלו בל"ג בעומר על החורבן (כמסופר על תלמידו של האריז"ל), ובוודאי שלא היה נותן לחורבן אחר לקרות אצלו.

מה כן? ייתכן שלעולם לא נדע. וגם אם כן, אז לא עכשיו. אם נזכה, ובעז"ה בוודאי נזכה – להתחזק באמונה בה' ובצדיקיו, בוודאות מוחלטת שיש כאן רק טוב, אהבה והמתקה – נזכה לשמוע את הבת קול שתספר לנו מה הסיפור ומה המטרה, וזה יהיה כנראה בצורה אישית, ולא להעברה.