פוסטים

'גבולות יוצרות מרחב' – אמרי אינשי.

וזהו כנראה, אחד מהסודות של 'בין המצרים'.

***

רשות הרבים הוא מקום ענק ועתיר אפשרויות – ודווקא לכן אי אפשר לעשות בו כמעט כלום. כמו כן יממה שלמה היא המון זמן – ודווקא לכן מורחים את רובה. כשיש הרבה זמן או אפשרויות, קשה להתמקד ולהוציא משהו לפועל.

אבל כשנמצאים בבית, שהוא מקום קטן – אפשר לעשות בו הכל. כי כל דבר בו מאד מוגדר; כאן זה סלון – כדי ללמוד ולאכול, כאן מטבח – כדי לבשל, כאן חדר שינה – כדי לישון, וכאן מרפסת – כדי לנפוש, וכן הלאה. וכן כשמחלקים את היום לסדרים ושיעורים – אפשר לנצל את היום.

עד לא מזמן, כשהעולם היה ענק, והכל היה פתוח ומשוחרר. הייתה אפשרות לנוע מכל נקודה לכל נקודה בגלובוס, והאפשרויות לתקשורת ועסקים היו בלתי מוגבלות. אבל דווקא האפשרויות הקרובות ביותר; בית, משפחה, שכנים – היו מחוץ לתמונה, עד שהגיעו הסגרים והעוצרים למיניהם, וגילו את 'אמריקה'…

***

'כל רודפיה השיגוה בין המצרים'. הפסוק מתאר את המצב שלנו בגלות – שאנחנו נמצאים 'בין המצרים' – בין מיצר למיצר. ושם הרי אי אפשר לברוח לשום מקום, וממילא הרודפים יכולים לתפוס אותנו.

באים הצדיקים ואומרים 'כל רודף י-ה – השיגוה בין המצרים' – מי שמחפש את ה', הזמן הכי מסוגל לכך שימצא, הוא 'בין המצרים'. ומלבד שזה ההיפך מהמשמעות הפשוטה של הפסוק, זה גם לא הגיוני. מי בכלל פנוי לחפש את ה', ועוד יותר – למצוא אותו, כשהוא נתון במיצר וסגור מכל הכיוונים.

והתשובה היא: היא היא. דווקא כשאנחנו נתונים בין מיצר למיצר – יש סיכוי שנחפש באמת את ה', ואז ממילא גם נמצא אותו.

***

כשאנחנו נמצאים במרחב – יש לנו הרבה מה לחפש; ידיעת התורה, תפילה בכוונה, השגות וייחודים, עבודת המדות, קדושה וצניעות, ועוד רשימה ארוכה.

יש לנו יהדות עשירה מאד, ומרוב העשירות הזאת – אנחנו מתקשים להתמקד באחד מהם, ועוד יותר מתקשים להתמקד בסיפור האמתי, כי כשיש המון אפשרויות 'שם', למה להצטמצם למה ש'כאן'?

אבל כשנמצאים במיצר, ועוד יותר כשנמצאים 'בין המצרים' – לא נשארה אפשרות אחרת, חוץ מלהרים עיניים, ולחפש את ה'. וברגע שאתה מחפש אותו – אתה מוצא אותו. כי הוא הרי 'כאן' בדיוק ואולי יותר מכל במקום אחר.

ה' מאד אוהב שאתה לומד ומתפלל ועושה דברים טובים. אבל הוא עוד יותר אוהב שאתה מרים סוף סוף את העיניים, ומסתכל בחזרה לתוך העיניים שלו, שתמיד מסתכלות. לכן הוא עשה את כל המיצרים, כדי לגרום לנו סוף סוף לעשות את הפעולה הפשוטה הזאת – להסתכל לו בעיניים.

לא נאכזב אותו. לפחות בימים אלו, נעצור לחצי שעה ביום, כדי להיכנס לשם – לתוך המיצר, להרגיש אותו היטב, ומשם – להרים את העיניים. ואין לך רגע מרומם ונשגב כשאותה שעה שבה נפגשים העיניים זה בזה. כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון.

מי אוהב להיות בין מיצרים?

תלוי מי עוד נמצא אתך שם.

***

לפני כמה ימים הסתיים הגל הראשון. כעת אנו בתחילתו של הגל השני, ולאחר מכן בחודש אלול יגיע הגל השלישי. לא של קורונה אלא של קבלת התורה.

משה רבינו עלה שלשה פעמים לשמים, למשך ארבעים יום. הראשון, היה מיד עם קבלת התורה ועד י"ז תמוז. הוא ירד עם הלוחות ושבר אותם, ואז עלה פעם שניה בי"ח תמוז עד כ"ח אב, ופעם שלישית בחודש אלול עד יום הכיפורים, וירד עם הלוחות השניות.

הפעם הראשונה והשלישית היו 'ברצון', והפעם השניה הייתה 'בכעס' (רש"י מדברי חז"ל). 'רצון' מבטא קרבה וגילוי, ו'כעס' מבטא ריחוק והסתרה. ואכן, בארבעים יום הללו – היו כל האסונות של ההיסטוריה, כי כל עוד ה' יתברך קרוב ומשגיח, מי יכול לגשת אלינו. אבל כשהוא מסתיר פניו, כולם מתנפלים.

***

זה הצד הראשון של המטבע.

הצד השני הוא, מה שהצדיקים גילו לנו, שהימים הללו הם ימים גדולים והזדמנות מיוחדת. במהרש"א (בכורות כח) מבואר ששלשת השבועות של בין המצרים שקולים כנגד שלשת השבועות מראש השנה עד הושענא רבה. וכן מבאר מוהרנ"ת שלכן קוראים בימים אלו את פרשת המועדות, ועוד כהנה וכהנה.

ועל הפסוק 'כל רודפיה השיגוה בין המצרים', שמבטא את המצוקה בה אנו שרוים, פירשו הצדיקים בצורה הפוכה לחלוטין 'כל רודף י-ה השיגוה בין המצרים'. כלומר, אם חיפשת את ה', ולא מצאת אותו בשום זמן, לא בסוכות ולא בפסח, ראש השנה ויום כיפור, חנוכה ופורים, תמצא אותו עכשיו.

עוד מובא מצדיקים, ששלשת השבועות נחלקים לשלשה עשר ימים של תמוז, כנגד י"ג מידות הרחמים, ותשעה ימים של אב, כנגד ט' מידות הרחמים של זעיר אנפין. כלומר, דווקא בימים אלו מתגלים מדות הרחמים בצורה מיוחדת יותר מכל השנה. והשיא הוא בחצות תשעה באב, שאז נולד משיח.

אז מה האמת? וכי אפשר להתכחש לכך שימים אלו הם ימים של כעס, ושאכן כל רודפיה כפשוטו השיגוה בין המצרים? וכי אין אלו ימים של צער אלא של שמחה?

***

יסוד הדברים הוא, שאין מושג של ניתוק.

ה' יתברך אוהב אותנו, והאהבה הזו לא תתבטל ולא יכולה להתבטל לעולמים. אלא מאי? יש זמנים של 'רצון', שבהם הוא מביא את האהבה מצדו, ויש זמנים של 'כעס' שבהם הוא אומר: אני זז הצדה, וכעת התור שלכם.

מאד לא נעים להרגיש כעס וריחוק. ואם זה מישהו שבאמת אולי לא מעוניין בקשר אתך, זה גם משכנע ואתה גם כן מגיב בהתאם ומתרחק, אולי לעולם. אבל לא כאן. ברי לנו שהוא מעוניין בקשר, ואם הוא מביא כעס וריחוק, אנחנו נביא את האהבה מצדנו.

בין המצרים הם ימים לא נעימים – אם לא מתאבלים בהם. אבל מי שמתאבל, ולא מוכן להשלים עם החסרון, עם הריחוק ועם הכעס, אלא מוכן לחוות את החסרון, ולחפש ולהתגעגע אחר הקשר שאיננו אבל בוודאי ישנו, אין לך חיבור גדול מזה.  

ה' יתברך אוהב משפט. ולפי הכללים, הוא מוכרח להראות כעס. אבל כביכול בסתר לבו הוא מייחל, שלא נתפתה להשתכנע מהכעס הזה, ולא נסובב בחזרה את הפנים. אלא נעמוד מול הכעס, ומול הכאב והחסרון, ונצעק: למה!

הצעקה הזאת, היא הכי מתוקה והכי עמוקה שיש בעולם. כי אם אתה באמת חושב שהוא עזב אותך, אז מה אתה שואל למה. האפשרות לשאול למה, נובעת מתוך נקודה בעומק עומק הלב, שיודעת שהוא לא עזב, ואין מצב שהוא יעזוב. אז ת'אמת, לא היית רוצה לפגוש את הנקודה הזאת?! ואולי היא זאת שקוראים לה 'משיח'.

ימי בין המצרים – ממעטים בשמחה

או חלילה מרבים בעצבות, ומה ההבדל ביניהם.

***

עצבות ואבלות – הם לא פחות מתרתי דסתרי.

עצבות הוא כעס, תסכול, וייאוש. כשאדם אבד משהו, והוא לא חושב שיש סיכוי למצוא אותו – הוא עצבני, כועס ועצוב. במצב הזה הוא לא רוצה שאף אחד ינחם אותו, ההיפך, 'עזוב אותי לנפשי' 'אין לי כח לכלום'.

אבלות הוא געגוע. כשאדם אבד משהו, ואינו מוכן להשלים עם חסרונו, ומחכה לרגע שימצא אותו בחזרה – זהו אבלות. מי שמתאבל – מחפש תנחומים. הוא רוצה שיבואו ויחזקו אותו, שעדיין יש תקווה, ושעדיין יש לך קשר לאותו דבר שאבד.

שמחה הוא הרגע של המציאה. כשאדם מוצא את מה שאבד, או משלים את מה שהיה חסר – הוא שמח. שמחה היא רגע של שלימות, מלאה או חלקית.

***

אנחנו בגלות. נקודה.

אבדנו את כל מה שאפשר לאבד. בית המקדש נשרף, הקב"ה כביכול ברח. אין לנו אבא, ואין לנו אמא. אין לנו תורה ואין לנו צדיקים. אין ארץ ישראל ואין קדושה. אין כלום – וחבל אפילו לחשוב אחרת.

התגובה הטבעית לכזה מצב הוא 'ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון' – ייאוש טוטלי. זו לא אבדה מסוימת, קטנה או גדולה – אלא מציאות שכל כולה חלל. לא שיש הכל ואבד משהו, אלא צריך לחפש אם בכלל נשאר משהו. התגובה הטבעית ביותר הוא ייאוש ועצבות.

ואת זה אסור לעשות. ירמיהו הנביא ליווה אותנו, ויחזקאל שבר את הכללים וגילה את מראה המרכבה – רק כדי לספר לנו שכולם כאן. הקב"ה כאן, פמליא של מעלה כאן, ואפילו בית המקדש כאן, והראיה, שהכותל המערבי לא נשרף. וכל זה כדי שחלילה לא נתייאש, לא ניפול לעצבות.

***

מה שקורה, שכדי לברוח מעצבות, אנו בורחים לשמחה, כאילו.

בעצבות, לא רוצים להיות וגם אסור להיות, אז אם כן, יאללה, בא נשמח; מוזיקה, יין, חתונות וגלידות. למה לא? אם לא עצבות, אז שמחה. וזה בסדר, כי בשביל לצאת מעצבות – תעשה הכל. אבל מה עם אבלות?!

אחרי שהשתחררת מהעצבות – אל תשכח את המציאות. אנחנו בגלות ולא בגאולה. עדיין הכל חסר, ועדיין אין לנו את כל מה שצריך שיהיה לנו. אנחנו לא על המקום שלנו, אלא במצב גרוע מאד, מאד מאד.

ולכן, פעם ביום בתיקון חצות, ופעם בשנה בבין המצרים – תנמיך את הווליום. תעצור את הריקודים. ותסתכל לעצמך בעיניים: באמת! טוב לך? או שאתה רק עושה כאילו?! ובשקט תענה לעצמך את התשובה שכולנו יודעים: לא טוב לי, ממש לא. אז זה בדיוק הזמן להתאבל. להתגעגע, לחפש, ולא לוותר.

האריז"ל כותב שבימים אלו, כדאי לשבת בכל יום בשעות הצהריים, ולבכות בכיה של ממש כחצי שעה. והוא מסיים 'והיא תועלת גדולה לנפש'. ייתכן וכנראה שהוא מתכוון לתועלויות רוחניות וסגוליות, אבל גם תועלת פשוטה וממשית.

הנפש סופגת בתוכה כל כך הרבה כאב. אכזבות, תסכולים, מפחי נפש, פחדים ודאגות, השפלות ובזיונות, והכל נקבר בפנים ולא מוצא מקום. כי אנחנו עסוקים ואין לנו פנאי, ו/או כי אנחנו לא אוהבים לפגוש כאב, ומעדיפים להסיח דעת ולשמוע עוד קצת מוזיקה, או לדחוף עוד משהו לפה.

האבלות והבכיה על החורבן, הם המסגרת שבה אנו מאפשרים לכאב לצוף החוצה, ולא להתעלם ממנו. כי כאב של כל יהודי, יהיה מי שיהיה ועל מה שיהיה, זה כאב של הגלות. וכשבוכים על הגלות, בוכים גם על הגלות הפרטית ועל כל הכאבים הפרטיים. וטבעו של כאב, שכשנותנים לו מקום ומאפשרים לו לצוף ולצאת, הוא מתרפא, ואנו מתנחמים.

בבין המצרים אנו ממעטים באמצעים שעוזרים לנו להיתפס לשמחה חיצונית, ולשכוח את הכאב. לרגעים אחדים, אנו עוצרים את הרעש מסביב, ומקשיבים פנימה לתוך החלל הפעור, בלי דחיקה ובלי הכחשה. ולא, חלילה וחס לא ליפול לעצבות, כי זה גרוע יותר. מה כן? להתאבל! כי אם תתאבל, אם תחפש ותתגעגע – תמצא ותתנחם. וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, כאן ועכשיו.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 87

'גבולות יוצרות מרחב'.

כך אומרים העולם, והמקור הוא כנראה 'בין המצרים'.

***

רשות הרבים הוא מקום ענק – ודווקא לכן אי אפשר לעשות בו כמעט כלום. כי המרחב מכיל כל כך הרבה אפשרויות, שקשה לבחור באחד מהם ולהתמקד בו.

עשרים וארבע שעות הם המון זמן – ודווקא לכן לא עושים בהם כלום. כי בגלל שיש הרבה זמן, קשה להתמקד ברגע הנוכחי, ולהחליט מה לעשות בו.

דווקא כשנמצאים בבית, שהוא מקום קטן – אפשר לעשות בו הכל. כי כל דבר בו מאד מוגדר; כאן זה סלון – כדי ללמוד ולאכול, כאן מטבח – כדי לבשל, כאן חדר שינה – כדי לישון, וכאן מרפסת – כדי לנפוש, וכן הלאה. וכן כשעושים סדרים לאורך היום – אז אפשר לנצל את היום.

***

כל רודפיה השיגוה בין המצרים. הפסוק מתאר את המצב שלנו בגלות – שאנחנו נמצאים 'בין המצרים' – בין מיצר למיצר. ושם הרי אי אפשר לברוח לשום מקום, וממילא הרודפים יכולים לתפוס אותנו.

באים הצדיקים ואומרים 'כל רודף י-ה – השיגוה בין המצרים' – מי שמחפש את ה', הזמן הכי מסוגל לכך שימצא, הוא 'בין המצרים'. ומלבד שזה ההיפך מהמשמעות הפשוטה של הפסוק, זה גם לא הגיוני. מי בכלל פנוי לחפש את ה', ועוד יותר – למצוא אותו, כשהוא נתון במיצר וסגור מכל הכיוונים.

והתשובה היא: היא היא. דווקא כשאנחנו נתונים בין מיצר למיצר – יש סיכוי שנחפש באמת את ה', ואז ממילא גם נמצא אותו.

***

כשאנחנו נמצאים במרחב – יש לנו הרבה מה לחפש; ידיעת התורה, תפילה בכוונה, השגות וייחודים, עבודת המדות, קדושה וצניעות, וזה רק התחלת הרשימה. וכל אחד מהם כולל עוד הרבה עניינים ופרטים.

יש לנו יהדות עשירה מאד, ומרוב העשירות הזאת – אנחנו מתקשים להתמקד באחד מהם, ועוד יותר מתקשים להתמקד בסיפור האמתי, שהוא אמנם קשור לכל הרשימה הזאת, אבל יכולים בהחלט להכיל את כל הרשימה הזאת ו'לדלג' עליו.

כשנמצאים במיצר, ועוד יותר כשנמצאים 'בין המצרים' – לא נשאר אפשרות אחרת, חוץ מלהרים עיניים, ולחפש את ה'. וברגע שאתה מחפש אותו – אתה מוצא אותו. כי הוא הרי 'כאן' בדיוק כמו בכל במקום אחר, ובבחינה מסוימת עוד יותר.

ולזה הוא מחכה. הוא מאד אוהב שאתה לומד ומתפלל ועושה הרבה דברים טובים. אבל הוא עוד יותר אוהב שאתה מרים את העיניים, ומחפש לפגוש את העיניים שלו (כביכול). ורק לכן הוא עשה את כל המיצרים, כדי לגרום לנו סוף סוף לעשות את הפעולה הפשוטה הזאת – להסתכל לו בעיניים!

ולכן, כל כך חשוב וכדאי בימים אלו, לעצור לחצי שעה ביום, ולהיכנס לשם – לתוך המיצר, להרגיש אותו היטב, ומשם – להרים את העיניים. ואין לך רגע קדוש ונשגב מאותו רגע שבו נפגשים העיניים זה בזה.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 83

אתה בוכה לפעמים?

אם כן – חבל מאד. אם לא – עוד יותר חבל.

***

אף אחד לא אוהב אנשים בכיינים.

אפילו תינוק בכיין (וכי יש לו ברירה אחרת) – נמאס באיזה שלב. ילד בכיין – ממש מורט את העצבים. מבוגר שמתבכיין – זה ממש דוחה.

פעם אחת עשינו את זה. בכינו בכיה של חינם, ועד היום אנחנו משלמים את המחיר. ובכן, מה המחיר? לבכות. אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות.

אז רגע, לבכות זה טוב או לא? אם זה טוב – למה מגיע עונש, ואם זה לא טוב – אז למה לבכות בכייה לדורות. להיפך, בואו נלמד לקח ונפסיק לבכות.

***

יש בכיה מדכאת, ויש בכיה משחררת.

בכיה מדכאת, הוא לקחת בעיה קטנה, ולתת לה להתפשט ולמלאות את המרחב. לוקחים משהו קטן – שהאוטובוס איחר לדוגמא – ומשתמשים בזה כתירוץ, לדבר כבר על כל הבעיות; על הבריאות, על הפרנסה, על העיריה ועל הדור. ובכך, להבטיח שאווירת הנכאים תקבל נוכחות עם גושפנקא.

בכיה משחררת, הוא להיפך ממש. לקחת צרור של בעיות, שרובצים להם אי שם בפנים. ולנקז אותם החוצה – אל מי שיכול לטפל בהם ולשחרר אותם, או יותר נכון – לשחרר אותנו מהם.

בכיה מדכאת – היא זאת שמעוררת את ההרגשה, שאין מה לעשות, ואין מי שיעשה, וכאשר אבדנו אבדנו. בכיה משחררת – היא רגע של גילוי, שאתה לא לבד. יש כתובת, וממילא יש תקוה.

***

את הבכיה המדכאת, והמרגיזה. או כמו שקוראים לזה בשפה המדובר 'התבכיינות' – אנו עושים, והרבה, ובמומחיות רבה.

יש זמן, בו אנו מוזמנים ומתבקשים – לבכות באמת. יש לך הרי כל מיני קוועצ'ים בפנים, אז למה לקבור אותם ולחשוב שאין מה לעשות. למה להוסיף למשקל שלך כמה קילוגרמים של צער, ולזקן שלך כמה שערות לבנות, ולפנים שלך עוד כמה קמטים.

יש אפשרות לשחרר את זה, ולהפוך להיות צעיר, משוחרר וקל.

***

הזמן הוא בימי בין המצרים. זה הזמן לשבת כל יום כחצי שעה, ולבכות. לא צריך לומר שום דבר, רק לבכות. תבכה את החורבן שלך, תבכה את החורבן של עם ישראל, תבכה את טונות המרירות שממלאים את הלב שלך ואת העולם – ותנקז את הכל החוצה, אל הכתובת האחת והיחידה – שמצפה לשמוע את זה, ויכול ורוצה לעזור.

כל המתאבל – זוכה ורואה בשמחתה. האבלות הזאת היא השחרור הכי בריא שאתה יכול וצריך לפרגן לעצמך, או בלשונו הקדושה של האריז"ל "והוא תועלת גדולה לנפש האדם". נסה והיווכח.