פוסטים

על מה בוכים בתשעה באב?

והאם זה יום של קינות או של תשובה?

***

ממש מוזר. כשמגיע שבת או יום טוב, או זמן של שמחה כמו חתונה בר מצוה או ברית, ואפילו פורים – קשה לנו לשמוח. אנו מנסים, ואפילו מצליחים קצת או הרבה או מאד הרבה, אבל כמעט תמיד יש בסוף איזו נקודה שלשם השמחה אינה מצליחה לפרוץ.

יש נקודת כאב בתוך הלב, לכל אחד באשר הוא, שבנקודה הזאת השמחה נעצרת, ולא משנה איזו שמחה. מי שלא מכיר את זה, שיצביע. אלא מאי, ביום יום ובטח בימים של שמחה, אסור לראות את זה ובוודאי שלא להסתכל על זה, וחלילה לתת לזה ביטוי.

נכון. אבל הנה מגיע יום שקוראים לו תשעה באב, שאז יש לנו רשות מפורשת לכאוב. היום הזה נועד כדי לראות את הכאב, כדי להסתכל בו, וכדי לתת לו ביטוי, ובמקסימום. ולמרבה הפלא, גם בתשעה באב אנחנו נמנעים מלעשות את זה, ומתקשים לכאוב ולהתאבל. מדוע?

***

כי בתשעה באב צריך להתאבל על בית המקדש.

כשמגיע תשעה באב, ישנה תחושה שכעת אסור לי לחשוב על עצמי ועל הכאב שלי, אלא רק על כאבים גבוהים של עולם האצילות. כעת אני צריך להתאבל על בית המקדש, על צער השכינה. לא על עצמי חלילה.

וגם אם כן על עצמי, אז על דברים רוחניים. על הריחוק שלי מה’, על העוונות, ועל כך שאני עוד לא הבעל שם טוב. אבל משהו אחר, אישי ולא מספיק רוחני, לא, לא מתאים. אז אם בפורים זה לא מתאים, ובתשעה באב גם לא, מתי כן?!

***

זה שקר. וזה גם לא עובד.

כי זו בדיוק הסיבה שאנחנו לא בוכים בתשעה באב. לא על בית המקדש ולא על עצמך ולא על כלום, רק מחכים שזה ייגמר כבר, ונוכל תמשיך לעוד שנה, שבה הכאב ימשיך להיות תקוע בפנים, ואנחנו לא מצליחים לשמוח באמת אף פעם, ולא להתחבר בצורה מלאה לשום דבר.

מדובר כאן בעושק! לא פחות!!! אותו בעל דבר, שהוא זה שמכאיב לנו כל השנה, ולא נותן לנו לשמוח כשצריך – הוא גם זה שכעת לא מוכן שנכאב, ושנבכה את הכאב הזה עד הסוף עד שהוא יצא ולא יחזור לעולם. כי הוא יודע שאם תעשה את זה, אתה תהיה גאול, ואת זה הוא כמובן לא מפרגן.

אז בואו נעשה סדר. על העבירות ועל זה שאני עוד לא בעל שם טוב, אעשה תשובה בחודש אלול. תשעה באב הוא לא יום של תשובה אלא יום של אבלות ושל כאב. והגיע הזמן להבין, שכל כאב שיש לך, גם אם זה מכונת הכביסה שנתקעה בדיוק היום, זו סיבה מצוינת לבכות בתשעה באב.

***

זה אבסורד. השכינה הקדושה בוכה על הכאב שלך, ואתה בעצמך לא מוכן לבכות על זה, כי אתה רוצה לבכות על ‘צער השכינה’… אז הנה לך, צער השכינה הוא על כך שיש לך מינוס בבנק. אז אם אתה רוצה לבכות על צער השכינה, תבכה גם אתה על זה.

קשה, קשה לקבל את זה. אבל רבינו מדגיש שוב ושוב: כשאתה אומר תהלים, תכוון על עצמך. כשאתה אומר תיקון חצות, תכוון על עצמך. כשאתה אומר קינות, תכוון על עצמך. אבל לא, זה לא מתאים לנו. ולכן הלב נשאר סגור, בתשעה באב, בימים טובים, וכל השנה. אי, איזו גלות.

אם תסכים לוותר על החכמות, ולקיים את זה בתמימות. הלב שלך ייפתח. וכשהלב פתוח, אוהו, יש מקום להכל. אתה תוכל להתקדם מהכאב אישי שלך, לכאב כללי יותר של עם ישראל, ומשם לכאב הרוחני של ההסתרה השוררת בעולם, ומשם להתחבר למושג בית המקדש וצדיקים, ולכל מה שצריך. אבל הכל מתחיל מפתיחת הלב, והלב נפתח כשאתה מדבר על מה שבאמת מציק לך. בינה זאת.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 85

בכי – הוא כח עצום.

כל אחד רוצה לבכות בתפלה, להתרגש בשבת, ולהוציא דמעות ביום כיפור, אבל איך עושים את זה. ולמה זה כל כך חשוב?

***

בימים האלו, כך אומר האריז”ל, כדאי מאד לשבת בכל יום בצהריים, במשך כחצי שעה, ולבכות בכיה ממש, והדבר הזה ‘עושה תועלת גדולה בנפש האדם’.

אז קודם כל זו הזדמנות. כל השנה צריך להיות צדיק מופלג, שקם בחצות הלילה – כדי לומר תיקון חצות. ואילו כעת יש ‘פתיחת שערים’. גם מי שלא קם בחצות הלילה, ואפילו מי שקם רק בחצות היום – יש לו הזדמנות להיות מאותם ‘עובדים’ שאומרים תיקון חצות. חבל לפספס.

אבל מה העניין של ה’בכיה ממש’, ולמה זה ‘עושה תועלת גדולה בנפש’. האם זה רק עניין ‘סגולי’, או שיש בזה משהו שאנחנו יכולים גם כן ‘להבין’, וממילא ‘להתחבר’.

אולי זה גם קשור למה שהאריז”ל אומר, ומובא בהרבה מחזורים, שבימים נוראים מי שאינו בוכה, סימן שהנפש שלו פגומה. אולי יש לזה גם קשר למה שאמרו חז”ל (שבת קו:) ‘המוריד דמעות על אדם כשר מוחלין לו על כל עוונותיו’.

***

האם יש מכונה שמוציאה דמעות? ומי שאינו יכול לבכות ולהוריד דמעות – מה הוא יעשה? אולי כדאי לחתוך בצל בלוויות ובימים נוראים… ואולי גם ימציאו מכונה כזאת, על בסיס של אבקת בצל (בחזקת פרווה), שלוחצים ויוצא דמעות.

הדמעות הם תמצית הנפש. והם יכולים להיות תוצאה של חיבור פנימי, או לחילופין, מתוך רצון להתחבר.

כשנתקפים בכאב חד ונוקב, או לחילופין, כששומעים על קרוב ממש (משפחתית או ידידותית) – לא צריך להחליט לבכות, ולא צריך להתאמץ להוציא דמעות. זה פשוט קורה. כי זה נוגע בנקודה פנימית, וכשהנקודה הפנימית מתעוררת – היא מתבטאת בבכי ודמעות.

בימים נוראים, הנקודה הפנימית מתעוררת, ובאופן טבעי – היא אמורה להתבטאות בבכי ודמעות. וכך גם בעיקרון, כששומעים על אדם כשר, או בימים שמתאבלים על הגלות ועל חורבן בית המקדש. בעיקרון אמור להתעורר החיבור הפנימי, וממילא הבכיה.

***

אבל אם ‘העיקרון’ הזה לא קורה. אנחנו יכולים ליצור אותו.

בכל לוויה, יש את אלו שמגיעים עם דמעות בעיניים. ויש את רוב הציבור שמגיעים עם עיניים יבשות, ואפילו תוך כדי שיחת פלאפון. אבל אז נעמדים, ומתחילים לשמוע הספדים. לאט לאט מתחיל להיווצר ‘חיבור’ אל הנפטר, ואז מגיע הבכי.

וגם בימי בין המצרים. יש כאלו שכבר מהבוקר עם הדמעות על סף העיניים, ורק מחכים לחצות היום כדי לפרוק אותם (כך מספר על עצמו לפי תומו ר’ שמואל הורביץ בספרו ‘ימי שמואל’). אנחנו לא כך. אבל כשמגיע כבר חצות. תעצור, ותקשיב להספדים.

ההספדים נמצאים בפנים. יש לך המון כאבים, המון אכזבות, המון מרירות. ואם לא (באמת?) – אז לשכנים שלך, לחברים, לעם ישראל. תעלה אותם על הבמה, תיזכר בהם, תתרכז בהם – וכעת תחבר את כולם למקור. המקור הוא שאנחנו בגלות, וזה הסיבה לכל הכאבים שלך. כעת אתה כבר יכול לבכות.

אתה יודע מה הרווחת? חיבור. חיבור לבין המקדש, חיבור לגאולה. הנפש שלך, שלפני רגע הייתה מנותקת מכל זה, כעת היא מחוברת. האם זה לא ‘תועלת גדולה לנפש’?

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 83

אתה בוכה לפעמים?

אם כן – חבל מאד. אם לא – עוד יותר חבל.

***

אף אחד לא אוהב אנשים בכיינים.

אפילו תינוק בכיין (וכי יש לו ברירה אחרת) – נמאס באיזה שלב. ילד בכיין – ממש מורט את העצבים. מבוגר שמתבכיין – זה ממש דוחה.

פעם אחת עשינו את זה. בכינו בכיה של חינם, ועד היום אנחנו משלמים את המחיר. ובכן, מה המחיר? לבכות. אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות.

אז רגע, לבכות זה טוב או לא? אם זה טוב – למה מגיע עונש, ואם זה לא טוב – אז למה לבכות בכייה לדורות. להיפך, בואו נלמד לקח ונפסיק לבכות.

***

יש בכיה מדכאת, ויש בכיה משחררת.

בכיה מדכאת, הוא לקחת בעיה קטנה, ולתת לה להתפשט ולמלאות את המרחב. לוקחים משהו קטן – שהאוטובוס איחר לדוגמא – ומשתמשים בזה כתירוץ, לדבר כבר על כל הבעיות; על הבריאות, על הפרנסה, על העיריה ועל הדור. ובכך, להבטיח שאווירת הנכאים תקבל נוכחות עם גושפנקא.

בכיה משחררת, הוא להיפך ממש. לקחת צרור של בעיות, שרובצים להם אי שם בפנים. ולנקז אותם החוצה – אל מי שיכול לטפל בהם ולשחרר אותם, או יותר נכון – לשחרר אותנו מהם.

בכיה מדכאת – היא זאת שמעוררת את ההרגשה, שאין מה לעשות, ואין מי שיעשה, וכאשר אבדנו אבדנו. בכיה משחררת – היא רגע של גילוי, שאתה לא לבד. יש כתובת, וממילא יש תקוה.

***

את הבכיה המדכאת, והמרגיזה. או כמו שקוראים לזה בשפה המדובר ‘התבכיינות’ – אנו עושים, והרבה, ובמומחיות רבה.

יש זמן, בו אנו מוזמנים ומתבקשים – לבכות באמת. יש לך הרי כל מיני קוועצ’ים בפנים, אז למה לקבור אותם ולחשוב שאין מה לעשות. למה להוסיף למשקל שלך כמה קילוגרמים של צער, ולזקן שלך כמה שערות לבנות, ולפנים שלך עוד כמה קמטים.

יש אפשרות לשחרר את זה, ולהפוך להיות צעיר, משוחרר וקל.

***

הזמן הוא בימי בין המצרים. זה הזמן לשבת כל יום כחצי שעה, ולבכות. לא צריך לומר שום דבר, רק לבכות. תבכה את החורבן שלך, תבכה את החורבן של עם ישראל, תבכה את טונות המרירות שממלאים את הלב שלך ואת העולם – ותנקז את הכל החוצה, אל הכתובת האחת והיחידה – שמצפה לשמוע את זה, ויכול ורוצה לעזור.

כל המתאבל – זוכה ורואה בשמחתה. האבלות הזאת היא השחרור הכי בריא שאתה יכול וצריך לפרגן לעצמך, או בלשונו הקדושה של האריז”ל “והוא תועלת גדולה לנפש האדם”. נסה והיווכח.