בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 71
זמן תורה לחוד, וזמן תפילה לחוד.
אבל משום מה – דוד המלך, עמוד התפילה, נולד ונפטר בשבועות, יום מתן תורתנו.
***
אם היינו מתבקשים להגדיר – מהו הזמן המתאים לתורה, ומהו הזמן המתאים לתפילה; היינו מן הסתם מחליטים ש'שבועות' הוא הזמן של תורה, ו'ימים נוראים' [או זמנים אחרים] הוא הזמן של תפילה.
אבל דווקא בזמן המיועד לתורה, הוא היום שמיוחס יותר מכל זמן אחר – לעמוד התפילה, מחבר התהלים, דוד המלך. וזה לא הקשר היחיד, אלא התהלים בעצמם מכוונים בצורה מדויקת – כנגד התורה. חמשה ספרים כנגד חמשה חומשי תורה.
האם זה רק בשביל שיהיה אחדות – בין החסידים והמתנגדים; התרכזו לתוך אותו יום ואותו מספר – גם התורה וגם התפילה?… או שמא יש כאן מכוון מהותי.
***
דוד המלך – הוא זה שהבין, והרגיש בכל נימי נפשו, שאינו יכול להסתדר, בשום אופן ובשום דבר – בלי להתפלל על כך.
בכלל לא היו לו חיים. הוא היה בכל מהותו 'קבצן', שצריך להתחנן על כל רגע של חיים. וגם בתוך החיים – לא היה נרדף כמותו; תחילה ממשפחתו, אחר כך על ידי שאול, ובהמשך על ידי בנו. הוא הרגיש היטב שהוא צריך להתחנן על כל רגע של שלוה.
אבל לא רק. הוא הבין, יותר מכל אחד אחר – שכל פסוק בתורה, וכל מצוה, אינה שייכת לו בכלל, רק אם הוא יתפלל על כך. בשבילו, חמשה חומשי תורה – הכוונה חמשה ספרים של תהלים. אחרת, מה לי ולתורה.
***
קבלנו את התורה.
והמתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לקבל ביחד עם התורה – הוא ההבנה שאנחנו לא יכולים להסתדר עם התורה. אם אנחנו מקבלים את התורה – יחד עם דוד המלך, וספר התהלים שבידו, קבלנו את המתנה שבמתנות.
אם חלילה, היינו מקבלים רק את התורה – זה היה העונש הכי גדול. לקבל את התורה של ה', ולשכוח את ה' – אין דבר גרוע מזה, ולא שייך אומללות יותר מזה. אז זהו שלא, קבלנו את התורה ביחד עם ההכרה, שאת התורה בלי ה' – לא נוכל לקבל, גם אם נרצה [ואנחנו בכלל לא רוצים].
כך אמר מוהר"ן: המתנגדים אומרים 'תורה' והחסידים אומרים 'תפילה', ואני אומר: להתפלל, ללמוד, ולהתפלל. בשביל זה יש לנו חג שבועות – שמביא לנו חומש יחד עם ספר תהלים. תתפלל, תלמד ושוב תתפלל.
כך נזכה להמשיך את החתונה הזאת – כל יום, כל השנה וכל החיים.