פוסטים

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 68

הבהרה: הסוגיא הזאת, יסודית מחד, ודקה ועדינה מאד מאידך. לכאורה אינה מתאימה ל'קצר ולעניין' אלא לליבון ארוך. בתקוה שלא תצא תקלה מתחת ידינו.

האם מותר 'לחדש' בתורה?

ממה נפשך, אם זה חדש – אז זה לא 'תורה', ואם זה תורה – אז זה לא 'חדש'?!

***

הקניין המ"ד מקנייני התורה – הוא: 'שומע ומוסיף'.

'שומע' פירושו: מקבל את מה שאומרים לו, ואינו זז מכך. 'ומוסיף' פירושו: שהוא מחדש בעצמו. ואיך יתקיימו שני הכתובים כאחד. מי ש'שומע' לא מוסיף, ולא מתחכם, אלא נשאר נאמן ומדויק למה ששמע. ומי ש'מוסיף' לכאורה אינו 'שומע'  שהרי הוא יוצא מגבולות השמיעה ומערב גם את שכלו ו'כל המוסיף גורע'.

יש כאן בעצם שאלה יסודית: האם התורה אמורה לעבור בצורה מדויקת מרב לתלמיד ומאב לבן – ללא שום שינוי או סטיה. אות באות לפי כל הדקדוקים וללא כל שינויים וחידושים. או שבכל שלב בו היא עוברת [בן / תלמיד] היא עוברת 'שינויים' ו'חידושים' ומקבלת פנים חדשות.

***

אילו היא אכן אמורה לעבור בלי שינוי אות או פסיק – מדובר אם כן בהעברה טכנית בלבד, ולשם כך איננו זקוקים ל'תלמידי חכמים' 'רבנים' ו'צדיקים', אלא בעיקר 'בעלי זיכרון'. כמו כן, לא היה אמור להיות הבדל בין רבי אחד לרבי אחר, ובוודאי לא בין התלמידים של אותו רב, אלא כולם אומרים אותו דבר במדויק.

והמציאות היא הרי לא כן. במציאות, אנו רואים שהיא מתחדשת ועוד איך. החילוק בין התורה 'בראשיתה' לבין התורה שנמצאת בידנו כיום – הוא עצום. על גבי התורה שבכתב, יש את המשנה, עליה את הגמרא, את הראשונים, האחרונים, כשכל שלב מוליד הרחבות וחידושים לאין שיעור. ובתוך כל שלב – יש כל כך הרבה שיטות ו'רביים', ואצל כל רבי – יש כל כך הרבה תלמידים, שכל אחד מהם יש לו דעה שונה וחידושים אחרים.

איך זה ייתכן, ואיך זה מסתדר עם השמירה על המקור ועל המסורת. ובאותה נשימה: מה בעצם ההבדל בין 'רב' ל'תלמיד'. כלומר: אם כל תלמידי 'שמאי' היו אומרים אותו דבר, וכל תלמידי 'הלל' היו אומרים אותו דבר – מובן ש'שמאי' ו'הלל' הם 'רביים' והשאר הם 'תלמידים'. אבל אם כל אחד מהתלמידים – אומר גם הוא באופן שונה, אם כן, כל אחד הוא 'רבי', ומדוע נקראים הם 'תלמידי פלוני'.

***

היסוד הוא פשוט, עמוק ומפליא גם יחד.

יש את 'היסודות' ויש את 'התולדות'. היסודות של התורה – הם אמת נקיה וברורה, ואי אפשר לנגוע בהם בשום אופן, ולא לשנות בהם כמלא נימה. והיסודות הללו עברו בחרדת קודש מרבי לתלמיד ומאב לבן, בזהירות ושמירה עילאיים, שלא לשנות קוצו של יוד.

אבל מתוך 'היסודות' הללו – ישנם הרבה 'תולדות'. ובזה יש מקום לחידושים והתרחבות, ואדרבה, לכל אחד יש את חלקו האישי, שמיוחד רק לו, ושמקנה לו את האפשרות ואת הזכות והחובה – להוליד את התולדות שמיוחדות רק לו, ואין מישהו אחר שיכול להוליד את התולדות האלו.

ובזעיר אנפין. אצל כל 'רבי' יש את היסודות המיוחדים שלו, שמהם אין לתלמידיו לזוז כמלא נימה, ויש את 'התולדות' שנולדים מאותם יסודות, שבהם יש מקום לתלמידים לחדש כל אחד כפי עניינו. [המשל המדויק לכל זה הוא התולדות גשמיים, שהיסודות בין כולם שווים: רמ"ח איברים ושס"ה גידים, ומבנה הגוף העקרוני. אבל התולדות משתנים בין אב לאב, ובין ילד לילד, ודוק היטב במשל ותבין מזה לנמשל].

'לקנות את התורה' – פירושו, להבחין בין 'היסודות' שמהם אסור לזוז כמלוא נימה, לבין 'התולדות' שבהם כל אחד חייב לחדש, לפרות ולרבות. אם הוא משנה את היסודות – הוא לא 'תלמיד' אלא 'תלמיד טועה', ואם אינו מחדש – אינו 'תלמיד' אלא 'תוכי'.

ועוד משפט פשוט-עמוק לסיום: 'תלמיד' אמתי – הוא זה שיכול לכתוב ספר שלם, שאין בה מילה אחת ששמע בפירוש מרבו, ואין שם מילה אחת שלא קיבל מרבו.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 17

כשמישהו מציע לך משהו – אתה נוטה לקבל אותו?

תלוי כמובן מה הוא מציע. אבל יותר ממה שתלוי 'מה' הוא מציע, תלוי 'איך' מציע, ומה ה'סיבה' שהוא מציע זאת.

***

כשהקב"ה הציע את התורה לאומות העולם – הוא הציג כביכול את מרכולתו בצורה רשמית ומכובדת, כאומר להם: הסחורה שלי היא טובה, אבל זו החלטה שלכם. והם, כסוחרים ותיקים – נגשו אל הסחורה, מששו אותה, בדקו אותה, והשיבו באותו מטבע 'תודה, לא מעוניינים'.

כשהוא הציע את זה לנו – הוא הציג את זה עם כל הרגש שבדבר. זו לא 'סחורה' אלא הבת שלי, והסיבה שאני מציע לכם אותה – היא משום שאני נמס כביכול מרוב אהבה אליכם. ואין זו הצעה 'לקחת' את המתנה וללכת הביתה, אלא לעשות 'חתונה', ולהתחיל חיים חדשים – גם לכם וגם לי כביכול.

וגם אנחנו מצדנו – השבנו באותו מטבע. כל המסע אל מדבר סיני, החנייה, הגישה אל ההר – היו מלווים בהתרגשות מרובה של 'אהבה מקלקלת את השורה'. וכשהאוצר הוצע בפנינו – לא התייחסנו אליו כ'סחורה', אלא בספונטניות מרגשת ענינו – כולם, יחד, ובבת אחת – את התשובה המרגשת ביותר בהיסטוריית העולם 'נעשה ונשמע', עד שמלמעלה כביכול הייתה פליאה 'מי גילה רז זה לבני'…

ועל זה נאמר הפסוק 'זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך'. אין כאן משא ומתן, אלא התפרצות של אהבה, שפתח את הדרך לחיים חדשים – שלנו, ושל כל העולמות.

[בכדי לקבל קצת הרגשה בעניין, מן הראוי לקרוא כמה שורות מלשונו הקדוש של האור החיים בפרשתנו, באותם פסוקים המתחילים בלשון 'בחודש השלישי', ולראות כיצד נפשו יוצאת בדברו, ואף הנייר והמילים לא מצליחים לכלוא את התפרצות האהבה עד כלות. אשרי עין ראתה זאת]

***

הגישה הזאת צריכה ללוות אותנו גם בקיום התורה.

כשניגשים לקיום מצוה, או להימנע מעבירה – יכולים לגשת בשתי אופנים; הראשון וההגיוני – אני עומד לעשות דבר חכם, דבר נכון, ועומד לקבל עליו שכר. השני, הלא הגיוני, אבל האמיתי – השם יתברך מסתכל עלי בהתרגשות, ומצפה לרגע הזה בו אעשה את זה, ובעת הפעולה – אני נושק לו כביכול, ומקבל נשיקה בחזרה.

מובן שגישה כזאת – שהיא הכי אמיתית שבעולם, והיא המבדילה בינינו לבין גוי – יוצקת רגש וצבע אחר לחיים שלנו, והופכת אותם למשהו חי ומרגש מאד. וכמובן – מוסיפה בידנו כוחות אין-ספור לקיום המצוות, ועמידה בנסיונות. ומכניסה בתוכנו בוז לכל המיאוס והגועל של העולם – האסור והמותר.

מספיק כמה שניות ביום לחשוב על זה, ולנסות להרגיש את זה – כדי להתרגש, לשמוח, ולהרגיש בכל העצמות את ה'אשרינו' הגדול. 

פרשת יתרו היא הפרשה החמישית בסדר שמות, והיא הפרשה של קבלת התורה. פרשה זו אינה עוד 'עוד' פרשה, אלא הפרשה העיקרית והמרכזית בכל התורה. מפרשת בראשית – ממתין העולם ומצפה אל הפרשה הזאת, וכל העולמות נמצאים בציפיה דרוכה לאותו יום גדול ונשגב שבו ניתנה תורה לישראל.

ואכן, סדר קבלת התורה מתואר בכתוב באופן מרגש ומרומם מאד, כמבואר בדברי המפרשים הראשונים והאחרונים, ובפרט בדברי האור החיים הקדוש שיוצא מגדרו, ונפשו יצאה בדברו, בהשתפכות הנפש נפלאה של אהבה התלהבות והשתוקקות, כמי שמצא את שאהבה נפשו, וראוי מאד לראות לשונותיו הקדושים בפנים.

***

אמנם קודם הסדר הזה, יש מעשה נוסף שמשמש כהקדמה לקבלת התורה, ועל שמו נקראת הפרשה הזאת, והוא המעשה של יתרו.

ובאמת הוא פלא והפלא, מה עניין שמיטה להר סיני, וכל שכן מה עניין יתרו להר סיני. שהרי אפילו מצד סדר הדברים אין זה ברור אם בא קודם קבלת התורה או לאחריו [ועל כל פנים, החלק של 'ואתה תחזה' היה בוודאי אחר קבלת התורה], אבל אפילו אם מצד סדר הדברים כאן הוא מקומו – מפני מה נכתב בפרשה זאת, הרי היו הרבה פרשיות בין קריעת ים סוף לקבל התורה, וכולם מוזכרים בזה אחר זה בפרשת בשלח, ומן הראוי היה לכתוב גם מעשה זה שם, והפרשה הזאת יתחיל מיד בקבלת התורה, שהוא העיקר.

ומובן מזה שיש עיקר גדול וחשיבות גדולה בהבאת מעשה זה של יתרו דווקא קודם קבלת התורה, ודווקא באותה פרשה, וגם לקרוא הפרשה על שמו. וגם אחר קבלת התורה – הפרשה הראשונה היא פרשת משפטים, שעוסק בכל מיני מצבים רחוקים של גנב וגזלן, מזיק ורוצח, שלכאורה אינו שייך כלל למעמד הנשגב של קבלת התורה, ודווקא זאת היא הפרשה שבא מיד אחר קבלת התורה [ולמעשה, הוא 'באמצע' קבלת התורה, כי בסוף פרשת משפטים ממשיך לספר מקבלת התורה], ודבר זה אומר דרשני.

התמיהות שבפרשה

א. 'וישמע יתרו את כל אשר עשה אלוקים', לכאורה החידוש אינו במה ש'שמע' – שהרי כל העולם שמעו, אלא בכך ש'בא'.

ב. מדוע כבד משה רבינו כל כך את יתרו? והרי הדרך היא לרחק את הגרים, ויתרו בעצמו כשבא הכין עצמו לכך שאולי לא יסכים לצאת עבורו, ולכן ביקש שיצא בשביל אשתו או בשביל בניו.

ג. מפני מה זכה יתרו, שעל ידו התגלה העצה של 'ואתה תחזה' [לחלק לשרי עשרות, חמישים, מאות ואלפים], והרי היא עצה פשוטה שמשה רבינו בעצמו היה יכול לחשוב על זה.

ד. מה היה צורך להזהיר כל כך על מצות 'הגבלה' שלא להתקרב להר, עד שהוצרך להזהיר על כך כמה ימים מקודם, ושוב בשעת מעשה.

ה. מדוע נשתהו כל כך מיציאת מצרים עד קבלת התורה. הרי המרחק בין מצרים לבין הר סיני הוא מהלך פחות מיום אחד, וכל יציאתם ממצרים היה בשביל קבלת התורה, ואם כן הם השתהו שבעה שבועות, ובנוסף, היו זקוקים להגבלה ופרישה וכל כך הרבה הכנות.

ומחמת שפרשה זו נכתבה באופן של 'אהבה מקלקלת את השורה', קשה לחלק בין ביאור הפשט לביאור הפנימיות, ועל כן בעז"ה נבאר העניין באופן כללי, בדרך שיכלול בתוכו את הפשט והפנימיות האחד

ביאור העניין

כשבאים לקבל את התורה, צריך לדעת מהי התורה.

והנה התורה יש בה סתירה מיניה וביה. מצד אחד התורה היא רוחנית וגבוהה מאד, שהרי כולה שמותיו של הקב"ה, והיא קדמה הרבה דורות לבריאת העולם. ומצד שני התורה מדבר בלשון בני אדם, ועוסקת בעניינים של העולם הזה, וכל המצוות אינם שייכים אלא במציאות הגשמית של העולם.

והסתירה הזאת היא לכאורה הויכוח שהיה בין משה רבינו לבין המלאכים. המלאכים טענו שהתורה ראויה להינתן להם, ומשה רבינו טען כנגדם 'כלום למצרים ירדתם', 'כלום יצר הרע יש ביניכם', 'כלום אב ואם יש לכם'. ולכאורה היא טענה פשוטה מאד, ואיך עלה על דעת המלאכים לקבל את התורה שכל כולה מדברת מהעולם הזה ואינו שייך להם כלל, ומפני מה חשש משה לענות להם עד שהוכרח לאחוז בכסא הכבוד ולענות להם תשובה פשוטה זו.

אך האמת היא שהתורה הוא השם יתברך בעצמו, כי קודשא בריך הוא ואורייתא חד הוא. והוא אור עליון מאד בהיר הוא בשחקים. אלא שהאור הזה יורד ומצטמצם לתוך ארבעה מיני כלים שהם 'טנת"א' – טעמים, נקודות, תגין, אותיות. ה'טעמים' הוא צמצום דק וזך מאד שאין לו עדיין אפילו 'הגייה' אלא רק ניגון רוחני גבוה, והוא כנגד עולם האצילות, ה'נקודות' יש להם כבר 'הגייה' אבל אין להם מראה, וזה כנגד עולם הבריאה. ה'תגין' יש להם כבר תמונה ומראה אבל אין בהם עדיין דיבור, והם כנגד עולם היצירה, וה'אותיות' הם הכלי הנמוך ביותר שיש להם תמונה ויש בהם דיבור.

וטענת המלאכים הייתה שדבר קדוש כזה אינו מן הראוי שירד למטה לעולם מגושם כזה, כי שם הוא עלול להתגשם, ויכולים חס ושלום לקלקלו ולעוותו ולהפוך אותו לגמרי. אלא ראוי שלא יצטמצם לאותיות שהם עולם העשייה, אלא יישאר רק טעמים נקודות ותגין ותו לא. ובאמת הם צדקו לכאורה בטענתם, כי התורה כשהיא בעולם הזה היא נמצאת בסכנה גדולה, כפי שרואים במציאות שהגוים לומדים תנ"ך ומהפכים אותו לאמונתם, והרבה כופרים לומדים 'תלמוד' ומשתמשים בו לשגעונותיהם, ואם כן, מסוכן מאד להביא התורה לעולם הזה.

והתשובה שענה להם משה היה, שכל הצמצום בכלל שיש לתורה, שהצטמצמה מאור בהיר וזך לתוך 'כלים' של טנת"א – יש לזה מטרה ותכלית, שהוא בעצם המטרה והתכלית של בריאת העולם, והוא – לגלות טובו ורחמנותו של השם יתברך בעולם. והגילוי הזה אינו יכול להיות אלא במקום שיש בו הסתרה והעלמה, ויש בחירה בין טוב לרע. ובשביל זה צמצם השם יתברך אורו בתוך התורה – כדי שיהיה כלי ואופן כיצד לגלות את הטוב מתוך הרע. אך אם התורה נשארת למעלה במקום שאין בחירה – מה תכלית יש לה.

ובתחילה חשש להשיב להם תשובה, כי טענה גדולה הייתה להם, אך על ידי שאחז בכסא הכבוד קיבל כח לענות להם, כי באמת נשמות ישראל באים מכסא הכבוד, שהוא עולם הבריאה וגבוה יותר מעולם המלאכים, אלא שירדנו לעולם העשייה [מתחת המלאכים] כדי לברר הטוב מהרע, האמת מהשקר, הגילוי מההסתרה, ומכח זה לתקן את העולם ולהעלותו בחזרה לכסא הכבוד. וסופו של דבר, בגמר הבירור והתיקון נחזור להיות גבוהים יותר מהמלאכים, והם ישמשו אותנו. ובכח זה אמר להם האמת שהתורה אינה שייכת להם אלא לנו, כי כל תכליתה הוא עבור מקום בו יש יצר הרע, ועל ידי זה נזכה לעלות למעלה מהם.

***

וזה כל סדר ההכנה לקבלת התורה.

כי אמנם משה רבינו ניצח את המלאכים, אבל גם אנו עלולים לטעות באותה טעות של המלאכים, וצריך להציל אותנו מכך. שהרי באופן טבעי – הגישה שלנו אל התורה, הוא כדבר מרומם וגבוה קדוש ונישא, ואם כן, כדי להתקרב אל התורה צריך להיות מלאך בלי שום שייכות לעולם. ומי ששייך לעולם אינו יכול לזכות לתורה, ומי שזוכה לתורה אסור שיהיה לו שייכות עם העולם. והרי האמת הוא להיפך – שאמנם התורה קדושה מאד, אבל כל תכליתה הוא להיכנס 'לתוך' העולם, ולסייע בידנו לעבוד את השם יתברך בתוך העולם, לברר את הטוב מן הרע, ולגלות טובו ורחמנותו כאן בעולם העשייה הגשמי.

ובשביל זה היה ההמתנה הגדולה של שבעה שבועות, בהם אנו סופרים ספירת העומר, ומגלים את שבע המדות הקדושות שמנהיגות את העולם, ולומדים כיצד לברר בתוכנו את המדות האלו מרע לטוב, כדי להבין בשביל מה צריך את התורה. [ושבעה שבועות אלו הם כנגד שבעה ימים שאשה מטהרת עצמה לבעלה, שתכליתם הוא לייחד ביניהם – פעולה שכביכול מורידה אותו מקדושתו, אך אדרבה, הייחוד הזה הוא הוא מהות הקדושה. וכך ההכנה לקבל התורה, הוא כדי 'להביא' התורה ולייחדה אלינו ודו"ק].

וקודם קבלת התורה הוצרך להזהירם מאד שלא להתקרב אל ההר, כי כשרואים את אור התורה – רוצים 'לעלות' כמה שיותר גבוה, ולהישאר שם. ולכן בתחילה חשבו ההרים הגבוהים שעליהם ראוי להינתן התורה. אך האמת היא שאם התורה שייכת 'למעלה' היא יכולה להישאר עוד יותר למעלה – אצל המלאכים, אלא תכליתה הוא לירד למטה. ולכן ניתנה דווקא על הר נמוך, והוזהרנו מאד שלא 'לעלות' אל ההר, אלא להישאר למטה והתורה תרד אלינו.

***

ועיקר ההכנה לקבלת התורה הוא פרשת יתרו.

יתרו היה אדם נמוך ומגושם מאד, בלשון נקיה. שהרי עבד כל העבודה זרה שבעולם, וטעם כל מיני טעם של רע שיש בעולם. והוא הסתירה הגמורה ביותר לאור התורה, שהיא אור נקי זך וקדוש. אך לאחר שעבד כל עבודות זרות החליט לבוא ולקבל את התורה, כי 'שמע' את כל אשר עשה ה', והבין שהשם יתברך רוצה שיגלו אותו דווקא מתוך העולם.

ובאמת מן הראוי היה להרחיקו, והוא בעצמו הכין עצמו לכך. אך משה רבינו יצא בדווקא לקראתו [כמבואר באור החיים, שעשה זאת באופן שיהיה ניכר שאינו יוצא לכבוד אשתו ובניו, אלא לכבודו של יתרו], וכבד אותו בכבוד מלכים, וסיפר לו כל הקורות אותם. ואז אמר יתרו 'עתה ידעתי כי גדול  ה' מכל האלהים', ומובא בזוהר 'כד אתי יתרו ואמר עתה ידעתי, כדין אתיקר ואתעלא שמא דקב"ה עילא ותתא', כלומר שבאותו רגע נעשה קידוש ה' בכל העולמות שלא היה כמוהו מאז בריאת העולם.

ואת זה רצה משה לגלות לנו קודם קבלת התורה, שנדע מהותה של 'התורה', ולאיזה צורך צריכים 'לקבלה', ובשביל זה קרב את יתרו, וגילה איך דווקא על ידו נעשה קידוש ה' הגדול ביותר, לידע ולהודיע ולהיוודע שבשביל זה ניתנה התורה – לא [רק] בשביל משה, ולא בשביל הצדיקים הגדולים – אלא גם ובעיקר עבור 'יתרו', שהוא האדם המיותר ביותר בעולם, וכולו 'מותרות' וקליפות, ועד לשם יורדת התורה כדי לגלות את השם יתברך.

ודווקא יתרו היה יכול לגלות העצה – לעשות 'שרים' בכמה דרגות, כי הוא טען למשה שאם לא יעשה כן, עדיין נדמה כאילו התורה נמצאת במקום גבוה ובדרגה של משה, ומן הראוי לצמצם אותה בעוד כמה דרגות, כדי שיבינו שהוא שייך לכל אחד ואחד ממש.

נמצא שעיקר ההכנה לקבלת התורה, הוא להבין שכמה שאנו רחוקים, וכמה שיש בנו יותר יצר הרע, ויותר מלחמה והתמודדות – יש לנו יותר זכות לקבל את התורה, כי בשביל זה ניתנה לנו. ולוואי ונזכה.