פוסטים

להלן סיכום השיעור בכתב ובסוף הפוסט יש קישור להורדה של השיעור המלא להאזנה, בנוסף ה 10-15 דקות האחרונה של השיעור להאזנה כוללות דיבורים על אדר ופורים


פרשת פקודי היא הסיום של סדר המשכן, ושל כל חומש שמות – והיא התכלית של כל סדר בריאת העולם, האבות הקדושים, יציאת מצרים וקבלת התורה (כמבואר בדברי הרמב”ן), שכל אלו נועדו להגיע למצב הזה של ‘ושכנתי בתוכם’.

באופן פרטי, פרשת פקודי היא המשך לפרשת ויקהל, שמפרטת את סדר ‘עשיית’ המשכן; כשבפרשת ויקהל מפורט סדר עשיית המשכן וכליו, ובפרשת פקודי מפורט סדר עשיית בגדי הכהונה, וסדר הקמת המשכן למעשה.

אמנם הפתיחה לפרשה זו מתייחדת בפני עצמה, ובו מבואר מניין התרומות שהביאו בני ישראל, מזהב וכסף ונחושת. ויש להבין מה עניין ההקדמה הזאת, מפני מה היא נצרכת, ואיזה יסוד מתבאר בו שמשום כך היא משמשת כפתיחת הפרשה, והקדמה לסיום מעשה המשכן.

התמיהות שבפרשה

א. ‘אלה פקודי המשכן משכן העדות’, מדוע נכתב בכפל לשון ‘משכן משכן’. ומהו ‘משכן העדות’ – על מה הוא משמש כעדות.

ב. ‘עבודת הלוויים ביד איתמר בן אהרן הכהן’ – מה עניין עבודת הלווים לכאן, הרי עבודת הלווים היא פירוק המשכן והקמתו, ומה עניין עבודה זו לפקודי המשכן.

ג. מדוע הזכיר שוב ‘ובצלאל בן אורי בן חור וגו’ ואתו אהליאב וגו” – הרי כבר הזכיר זאת פעמיים, בפרשת כי תשא ובפרשת ויקהל. 

ביאור הפשט

א. כפל הלשון ‘משכן משכן’: בדברי רש”י מבואר שכפל הלשון מרמז שהמשכן הוא מלשון ‘משכון’, על שם שהוא ‘מתמשכן’ על עוונותיהם של ישראל, שכשחטאו נטל מהם כביכול הקב”ה ‘משכון’ ולקח מהם את בית המקדש. והוא תמוה, וכי מדוע יש להזכיר עניין זה של צער, בזמן השמחה של בניין המשכן.

ב. משכן העדות: בדברי רש”י מבואר שהוא עדות שהקב”ה כיפר להם על מעשה העגל. ובדברי הרמב”ן מבואר ש’העדות’ הם הלוחות, וכל המשכן נבנה בשביל הלוחות, ולכן הוא נקרא ‘משכן העדות’.

ובדברי אור החיים הקדוש מבואר שהמשכן הוא עדות על יושרו של משה. כי כל התרומות והנדבות הביאו אליו, והיה מקום לחשד ח”ו שלא נטל לעצמו, אך המשכן העיד עליו שהיה נקי כפיים, וזאת על ידי שלא היה מי שיכול להקימו אלא משה, ובוודאי אם היה ח”ו שמץ בידו לא היה באפשרי, ובזה התגלה נקיותו. והוא תמוה, וכי כל המשכן בא כדי לגלות ‘נקיות כפיו’ של משה.

ג. עבודת הלווים: בדברי רש”י מבואר כפשוטו שהולך על עבודת הפירוק וההקמה והמשא. והוא תמוה לכאורה. ובדברי הרמב”ן מבואר שאותם שהיו ממונים על הפירוק וההקמה, היו גם ממונים על עשייתו והכנתו. ולכך הם השתתפו ב’פקודי המשכן’, למנות את התרומות ולמסור אותם לעוסקים במלאכת הקודש.

ד. בצלאל ואהליאב: בדברי האור החיים הקדוש מבואר, בהמשך לכך שהמשכן הוא עדות על נקיותו של משה. שהיה מקום לחשוב שמא רק משה היה יכול להקים כי היה לו ‘כוחות’ שלא היו לאחרים, ולכן המשיך הכתוב ‘עבודת הלווים’, שהם הקימו בכל פעם את המשכן, ואם כן היה להם הכח הזה. ואם תאמר שמשה היה לו ‘חכמה’ מיוחדת, הרי בצלאל ואהליאב היה להם חכמה לעשות את כל כלי המשכן. ובהכרח שלא משום ‘גבורה’ מיוחדת או ‘חכמה’ מיוחדת שהיה למשה, אלא קדושתו ונקיות כפיו.

ביאור הפנימיות

פנימיות העניין יתבאר על פי המובא בליקוטי מוהר”ן (סימן ע), וכדלהלן:

בדברי חז”ל מבואר באופן נוסף עניין ה’משכון’ שהזכיר רש”י. ומבואר שם שאין זה ‘משכון’ שאנחנו כביכול נותנים להקב”ה, אלא להיפך – ‘משכון’ שהוא נותן לנו, ומבטיח שלעולם יהיה משכנו בינינו, גם בעת חורבנו של בית המקדש.

וביאור העניין התבאר בהרחבה בפרשת תרומה, שלכתחילה היה צריך להיות רק ‘בית המקדש’ שהוא דבר קבוע, אמנם אחר חטא העגל, פעל משה שגם כשאין ‘בית המקדש’ יהיה משכן, כלומר שיהיה אפשר להמשיך כל קדושת הבית המקדש לתוך ‘משכן’ ארעי, ולכל מקום שהוא הולך. ובזה נכלל, שגם כשאין בכלל בית המקדש ולא משכן, גם כן יהיה שכינתו בינינו. הכיצד?

משכן – כח המושך

הלשון ‘משכן’ הוא לשון משיכה, כמו שכתוב ‘משכני אחריך נרוצה’. והנה, כל העולם עומד על ‘כח המשיכה’, שרק על ידו יכולים לעמוד על הארץ ולא ליפול או לעמוד באויר. אמנם כנגד ‘כח המושך’ יש ‘כח המכריח’ שיכול לנתק דבר מכח המשיכה ולהרים אותו באויר, אמנם אינו ‘מבטל’ בזה כח המשיכה אלא רק ‘מכריח’ את אותו הדבר נגד כח המשיכה, עד שיפסיק ‘להכריח’ אותו, ובאותו רגע יחזור מיד לכח המושך.

וכמו כן, פעל משה רבינו שיהיה ברוחניות. והיינו, שיש ‘כח המושך’ רוחני, שמושך כל העולם להשם יתברך, אל התורה ואל הקדושה. ועל ידי כך, האדם מעצם טבעו צריך להיות נמשך אל האמונה ואל האמת. אלא שיש כנגד כח המושך הרוחני גם ‘כח המכריח’, דהיינו: א. הגוף – שמכריח את האדם לכל מיני צרכים גשמיים, ומרחיק אותו מכח המושך של הנשמה. ב. היצר הרע – שמכריח את האדם לעשות רע, ולהימנע מעשיית הטוב, ומרחיק אותו מכח המושך של התורה. ג. בני אדם – שמבלבלים את האדם בדעות כוזבות, ומפתים אותו להתרחק מן האמת.

ויש בזה חיזוק גדול. כי בפשטות נראה שצריך להתייגע בשתי חלקים: הן להסיר מעצמו הרע, והן לבנות בתוכו הטוב. אמנם לפי האמור אינו כן, אלא השייכות אל הקדושה כבר קיימת בו מעצם טבעו, ואינו צריך אלא להסיר את המונעים ו’מכריחים’ אותו כנגד הקדושה. וכמבואר בספרים (קובץ מאמרים לר’ אלחנן ווסרמן, ועוד הרבה) ששואלים כיצד ניתן לצוות על האמונה ועל האהבה, ומבארים שמעצם טבע הבריאה והאדם – יש בו אמונה ואהבת ה’, אלא שיש על זה כיסויים, ואינו נצרך אלא להסירם.

כח המושך – וכח המכריח

והנה בפשטות נראה ש’כח המושך’ הוא כח חיובי, ו’כח המכריח’ הוא כח שלילי. ואם כן לכאורה צריך לשבור ולהתרחק מ’כח המכריח’, ולדבוק רק ב’כח המושך’. אמנם, יסוד בידנו שאין שום דבר שנברא לבטלה, וכל כח שיש בעולם נברא כדי להשתמש עמו, ואם כן, בהכרח שיש גם צורך ב’כח המכריח’.

וביאור העניין, מבואר בליקוטי הלכות, על פי דוגמא משעון שבנוי על ידי ‘קפיצים’, באופן שיש קפיץ אחד שסגור ומנסה בכל כוחו להיפתח, ויש קפיץ אחר שאינו מניח לו. נמצא שיש כאן ‘כח המושך’ מחד, והיינו מה שהקפיץ רוצה להיפתח, ויש ‘כח המכריח’ שהוא הקפיץ השני שאינו מניח לו. והנה אם היה רק ‘כח המושך’ והיה נפתח לגמרי, או ש’כח המכריח’ לא היה מניח לו בכלל להיפתח כלום – לא היה נעשה כלום, אבל על ידי שיש את שניהם, ו’כח המכריח’ אמנם אינו מניח לו אבל הוא מצליח לנצח אותו מעט – על ידי זה נעשה שעון. וכך יכולים לעשות כל מיני מכונות שבעולם.

וכך גם באדם. אילו היה בו רק ‘כח המושך’, והיה נמשך לגמרי אל הקדושה – לא היה יכול לעשות עם זה כלום, ולא היה מחזיק מעמד. וכן, אילו לא היה אפשר לנצח כלל את ‘כח המכריח’ – לא היה אפשר להתקרב בכלל אל הקדושה. אבל על ידי שניהם יחד; דהיינו, שכח המושך מושך אותו בכל הכח אל הקדושה, וכח המכריח אינו מניח לו אבל הוא יכול לנצחו מעט – על ידי כך יכול ‘לבנות’ בניין של קדושה, אבן אחר אבן, עד שנעשה מחובר באמת אל הקדושה, אור בתוך כלי.

ולכן, המשכן היה מצד אחד אור גבוה מאד של השראת השכינה, ומצד שני היה צריך להיות בנוי באופן מדויק של מספר הקרשים והיריעות, והאורך והרוחב, וכל פרט ופרט, ואם היה חסר אחד מהם – לא היה משכן, כי רק על ידי הצמצומים האלו שהם ‘כח המכריח’ יש אפשרות לבנות בניין של קדושה כאן בזה העולם.

כח המצמיח

והנה, העפר שהוא ‘כח המושך’ הוא גם כח המצמיח. וכך גם כל מקום של קדושה שיש בו ‘כח המושך’ – המשכן, והתורה, והצדיק – יש בהם כח להצמיח. והיינו, כפי הכוחות והממון שאדם משקיע בהתקרבות אל הקדושה, הכוחות הללו מתרבים ומצמיחים לו פירות.

ולכן, כל הנדבות של המשכן היו צריכים לבוא אל משה, כי רק הוא יכול לעשות את המשכן שיהיה כח המושך, ושיצמיח פירות. והמשכן בעצמו הוא עדות על משה, שכל מה שמגיע אליו מחזק את כח המשיכה, ומצמיח פירות.

וזהו ביאור הפסוק: ‘אלה פקודי המשכן’, היינו מניין התרומות והנדבות שהביאו למשה שעל ידם נעשה כח המשיכה וכח הצמיחה. ‘המשכן משכן’ היינו שפעל אצל הקב”ה שיהיה אצלנו ‘משכון’ שלעולם יהיה ‘כח המושך’ של הקדושה בעולם, ‘משכן העדות’ היינו שכח המושך שיש במשכן הוא העדות על משה שיש לו את הכח הזה, וממילא שיש בידנו לעולם את הכח הזה.

‘עבודת הלווים’ מרמז על ‘כח המכריח’. כי הכהן הוא צד ימין, ומרמז על ‘כח המושך’ של הקדושה, ולכן הוא זה שעושה את עבודת המשכן – הקרבנות והכפרה. והלוי הוא צד השמאל, ומרמז על ‘כח המכריח’. אמנם הוא זה שמשמש את הכהנים, ואת המשכן, והוא זה שמנגן בעת הקרבת הקרבנות ועל ידי זה נעשה שלימות הקרבן והכפרה. כי רק על ידי שניהם כאחד – כח המושך (הכהן) וכח המכריח (הלוי) נעשה בניין המשכן והקדושה.

ולכן נכתב שוב ‘בצלאל ואהליאב’, שמרמזים על שתי דרגות. בצלאל היה מחשובי המשפחות שבישראל, שמרמזים על ‘כח המושך’ כי הם קרובים מטבעם אל הקדושה, ואהליאב היה משבט דן דהיינו מהמשפחות הפחותות, שמרמזים על ‘כח המכריח’ כי הם רחוקים מהקדושה – ודווקא על ידי שניהם נעשה בניין המשכן.

* * *

וכל זה נכתב בסיום מעשה המשכן, ובסיום חומש שמות – ללמד שזהו דרך הקדושה, ורק כך ניתן לבנות משכן, ולהביא את התכלית שבשבילו היה בריאת העולם ויציאת מצרים וקבלת התורה. דהיינו על ידי שנמשכים אל הקדושה מצד אחד, אבל יש גם כח המכריח, ובכל פעם עושים מעט, ועוד מעט, ורק כך זוכים להגיע אל המנוחה ואל הנחלה.

חזק חזק ונתחזק

פרשת ויקהל וכן פרשת פקודי – הם הסיום של סדר המשכן ושל חומש שמות, ובאופן כללי הם ‘חזרה’ על פרשת תרומה ופרשת תצוה, כמעט מילה במילה, אך בוודאי יש בהם יסודות חדשים ולימודים נחוצים, שהרי אין אות בתורה לחינם וכל שכן פרשה שלמה, ובפנימיות התורה (בפרט בזוהר הקדוש) יש אריכות נפלאה דווקא בפרשיות אלו.

לגופו של דבר, מדוע האריכה התורה כל כך בסיפור פרטי המשכן כמה וכמה פעמים [בסך הכל חמשה פעמים; פעמיים כל הסדר לפרטי פרטים – בפרשת תרומה ותצוה, ובפרשת ויקהל ופקודי, ועוד שלשה פעמים כל הסדר בכלל – בפרשת כי תשא, ובתחילת פרשת ויקהל, ובסיום פרשת פקודי] – כבר עמדו בזה המפרשים, ובחלקם (בדברי הרמב”ן) טרחו לבאר כל אחד ואחד מהם למה נאמר, אך עיקר הטעם לכך (גם במסקנת דברי הרמב”ן) הוא מחמת חביבות העניין, וכמו שאמרו על מעשה אליעזר עבד אברהם ‘יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים’, ולכך נכפלו הדברים שוב ושוב מחמת גודל החביבות.

בפרשה זו יש לימוד חשוב, שמבאר יסוד נצרך בכל מעשה המשכן מהותו ותכליתו, ונלמד מהמבואר בתחילת הפרשה, יחד עם המבואר בפרשיות הקודמות, וכפי שיתבאר להלן.

התמיהות שבפרשה

א. ‘ששת ימים תעשה מלאכה’ – מפני מה נאמר עניין שבת בפרשה זו שעוסקת במלאכת המשכן. ובדברי רש”י מבואר שבא ללמד שאין עבודת המשכן דוחה שבת, וכן פירש בפרשת כי תשא, וצריך ביאור מפני מה היינו סבורים לומר שתדחה שבת. ועוד יותר תמוה מפני מה נאמר עניין זה לכל קהל ישראל, ולא נאמר בפרטיות לעוסקי המלאכה – שלהם זה נוגע.

ב. בפרשת תרומה (שהיא הציווי) נאמר תחילה סדר הכלים ואחר כך סדר המשכן, ובפרשת ויקהל (שהיא העשייה) נאמר תחילה סדר המשכן ואחר כך סדר הכלים, וצריך ביאור החילוק ביניהם.

ובדברי המדרש מבואר שמשה רבינו ציווה לבצלאל כפי המובא בפרשת תרומה – לעשות הכלים ואחר כך המשכן, ובצלאל אמר לו ‘כלים שאעשה, להיכן אכניסם’, ענה לו משה ‘שמא בצל א-ל היית, שכך אמר לי הקב”ה לעשות משכן ואחר כך כלים’. והוא תמוה וכי משה רבינו שכח דברי ה’, ועוד יותר קשה שהרי באמת בציווי השם יתברך הזכיר תחילה הכלים ואחר כך המשכן, כפי שאמר משה ולא כפי שאמר בצלאל.

ג. בעניין הארון נאמר לשון אחר ממה שנאמר בשאר הכלים; בפרשת תרומה נאמר ‘ועשית’ [בלשון יחיד] ולא כשאר הכלים שנאמר בהם ‘ועשו’ [בלשון רבים]. ובפרשת ויקהל נאמר ‘ויעש בצלאל’ ולא כשאר הכלים שנאמר בהם ‘ויעש’ – ומתוך כך נראה שיש עניין מיוחד דווקא בארון שיהיה נעשה על ידי אחד מיוחד בדווקא.

ביאור הפשט

א. עניין השבת נאמר כמה פעמים בסמוך למלאכת המשכן, ובדברי רש”י מבואר שבא ללמד שאין מלאכת המשכן דוחה שבת, אמנם הרמב”ן והאור החיים הקדוש תמהים על כך, מפני מה צריך לומר זאת ומאיזה טעם יש לחשוב שידחה שבת, וביארו הפסוקים בדרך אחר, אך לא ביארו טעם הסמיכות למלאכת המשכן.

ב. בעניין הסדר, מבואר באור החיים הקדוש שמשה רבינו בעצמו הסתפק בדברי השם יתברך. כי בתחילה הראה לו השם יתברך מראה המשכן וכליו, כמו שכתוב ‘ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו’, ושם הקדים המשכן לכליו, ואחר כך כשפירט לו הזכיר תחילה הכלים ואחר כך המשכן, ולא ידע משה אם כוונת השי”ת להקדים המשכן כפי שהיה בתחילה או להקדים הכלים כפי שפירט לו לבסוף, ולכן אמר זאת לבצלאל לפי הסדר שנאמר לו, וכששאל אותו בצלאל על כך – הבין שבאמת כוונת הקב”ה היה להקדים המשכן ואחר כך הכלים, ועל זה אמר לו ‘שמא בצל א-ל היית’. ולא ששכח ח”ו.

אמנם עדיין צריך להבין, מפני מה נתגלה הדבר על ידי בצלאל, ומפני מה לא חשב משה בעצמו על הסברא שאמר לו בצלאל ‘להיכן אכניס את הכלים’. ונראה מכך שדווקא בצלאל היה יכול לגלות זאת.

ג. לגבי הארון, מבואר בדברי רש”י שמחמת שהתאמץ בזה ביותר נקרא על שמו, ובדברי המפרשים מבואר שמחמת קדושת הארון נאמר בדווקא בלשון ‘ועשית’ כביכול משה בעצמו צריך לעשותו, ומחמת כן התאמץ בצלאל במיוחד לעשותו, יותר משאר הכלים.

ביאור הפנימיות

פנימיות העניין יתבאר על פי המבואר בליקוטי מוהר”ן (סימן סא), ובליקוטי הלכות (תפילין, הלכה ו) ועוד.

אותיות שמים וארץ

בדברי חז”ל מבואר ‘יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ’, ובדברי הזוהר הקדוש מבואר שסדר המשכן היה מכוון לסדר מעשה בראשית [-‘עובדא דמשכנא כעובדא דמעשה בראשית’], כלומר שהמשכן היה דוגמא ו’תמצית’ של כל מעשה בראשית.

והנה על מעשה בראשית נאמר ‘כולם בחכמה עשית’, כלומר שבכל דבר שבעולם יש בו ‘חכמה’ וטעם מדוע הוא נברא ולאיזה מטרה ותכלית. ועל פי החכמה הזאת אפשר להבין מדוע הדבר הזה נראה בתמונה הזאת, ויש בו את הכוחות הללו – הן באופן כללי; דומם, צומח, חי ומדבר. והן באופן פרטי; כל רבבות רבבות פרטי הדומם צומח חי ומדבר, שכל אחד מהם כולל אין מספר של פרטים, ובכל פרט מהם יש הרבה מאד פרטים שיש להבין ולהתבונן בהם.

וכל זה לא נברא רק פעם אחת, אלא נברא ומתחדש בכל יום מחדש, כמו שאנו אומרים ‘המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית’, וכמבואר בדברי האריז”ל שבכל יום יש ‘חכמה’ אחרת בכל פרטי הבריאה, מה שלא היה מעולם, וכמבואר בשיחות הר”ן שאין הקב”ה בורא דבר אחד שתי פעמים, ומעולם לא היה פעמיים אותו דבר [ואפילו מה שיש גלגולים, אינו ממש אותו דבר כמו שהיה בפעם הראשון, אלא ‘נפש’ של אחד עם ‘רוח’ של השני ו’נשמה’ של השלישי].

וכל זה אינו רק ל’ידיעה’ בעלמא, אלא זהו תמצית תפקידו של יהודי בעולם – להכיר את השם יתברך, על ידי כל הבריאה שברא, וכל הפרטים שבו, כאשר מכל פרט ומכל דבר אפשר ‘להכיר’ אותו בעוד דרך ובעוד אופן ובעוד סוג של הכרה. ולא רק פרטי הבריאה, אלא כל המאורעות שיש בעולם – יש בהם חכמה ושכל; יש מהם שמלמדים על ה’חסד’ של השם יתברך, ויש מהם שמלמדים על ה’גבורה’ שלו, וכן שאר המידות, וצריך להתבונן בכל מה שקורה – הן בכלל העולם, והן מה שקורה עם כל אדם בעצמו – להכיר על ידי זה את השם יתברך.

שכל פרטי ושכל כללי

והנה ה’חכמה’ הזאת נחלקת לשני מיני שכל; שכל פרטי ושכל כללי. השכל הפרטי הוא להתבונן בכל פרט ופרט שיש בבריאה, ובכל מאורע ומאורע – ולהבין מה מהותו ומה תכליתו, ואיך אפשר להכיר על ידו באופן פרטי את השם יתברך. אבל כל זה תלוי בשכל הכללי, דהיינו להבין תחילה מה המטרה הכללית של כל בריאת העולם, ומה תפקידו הכללי של האדם בעולם. ורק אחר שמבינים את השכל הכללי – יכולים להכירו בדרך פרט על ידי השכל הפרטי שבכל דבר ובכל מאורע.

וכל זה היה במשכן. המשכן היה ‘תמצית’ של כל מעשה בראשית, ובו היה אפשר להכיר את כל החכמה הנפלאה שיש בכל פרטי העולם ובכל המאורעות – על ידי שעושי המלאכה כיוונו באופן מדויק להכניס ולצמצם את כל ה’אותיות’ שנבראו בהם שמים וארץ, לתוך פרטי המשכן וכליו. ועל זה נאמר ‘ואמלא אותו רוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה’ – שמרמז על ארבע חלקי ה’מוחין’; חכמה, בינה, ודעת. [והדעת נחלק לשניים: חסדים וגבורות, ולכן נאמר ‘ובדעת, ובכל מלאכה’].

אמנם המשכן בעצמו נחלק לשתיים – לשכל פרטי ולשכל כללי, ולכן הוא נחלק ל’קודש’ ול’קודש קדשים’. כי החכמה נקרא ‘קודש’ (כמבואר בזוה”ק כמה פעמים), והוא מתגלה על ידי כל הכלים הקדושים שהיו ב’קודש’ – המנורה, השולחן, המזבחות, וכן הקרשים והבריחים ושאר הפרטים הקדושים שהיו בהיכל ובחצר. אמנם על החכמה נאמר ‘והחכמה מאין תמצא’, כלומר, שהחכמה נמשכת מן ה’אין’ שהוא הכתר, והוא ‘קודש קדשים’, שמרמז על השכל הכולל.

ולכן, בקודש הקדשים היה ה’אבן שתיה’ שנקרא כך על שם שממנו הושתת העולם. דהיינו שכל הפרטים שיש בעולם, נמשכים והולכים מאותו מקום, והיינו אפילו בגשמיות – כל הכוחות שיש בעולם נמשכים ממקום המקדש, על ידי גידים דקים שמתחילים משם ומתפשטים לכל העולם, ושלמה המלך שידע זאת היה יכול להצמיח שם כל סוגי האילנות והפירות, אפילו כאלו שאינם גדלים בארץ ישראל אלא בארצות רחוקות, כי ידע היכן הגיד שלהם שנמשך מקודש הקדשים אל אותו המדינה. וכל זה מחמת שברוחניות מתגלה שם השכל הכללי, שהוא השורש של כל השכליים הפרטיים.

משה ובצלאל

והנה משה רבינו שהוא כלל נשמות ישראל, הוא ‘השכל הכולל’, והתלמידים הם ‘השכל הפרטי’. ולכן משה רבינו הזכיר תחילה את הארון, שנמצא בקודש הקדשים והוא ‘למעלה מן המקום’, כי הוא רומז על השכל הכולל שהוא האבן שתיה. אמנם בצלאל שהוא התלמיד הבין שאת השכל הכולל אי אפשר להשיג אלא על ידי השכלים הפרטיים, ולכן הבין שצריך תחילה לבנות את המשכן עם כל הפרטים, ואז אפשר להכניס לתוכו את הארון.

וכשרצה משה רבינו לצוות על מלאכת המשכן, היה נצרך להקהיל את כל עם ישראל, כיון שכל אחד מישראל הוא ‘שכל פרטי’ והוא כנגד אות אחת בתורה, ואם חסר שכל פרטי אחד – אי אפשר לגלות את השכל הכללי, ולכן הקהיל את כולם ואז היה יכול לגלות על ציווי המשכן – הן על השכל הכללי והן על השכל הפרטי.

והנה לכאורה מחמת קדושת המשכן מן הראוי שידחה שבת, כי השבת מגלה שהשם יתברך מחדש מעשה בראשית, וכל הל”ט מלאכות שנעשות בימות החול – הכל נעשה בהשגחה עליונה על פי האותיות של מעשה בראשית, וכלשון הכתוב ‘ששת ימים תעשה מלאכה’, כאילו נעשית מאליה. וכל הגילוי הזה נמצא במשכן, שמגלה אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, ואם כן המשכן והשבת מביאים לאותו תכלית.

אלא, שהשבת היא השכל הכולל, ובלעדי השבת אין כח למשכן לגלות את השכל הפרטי שבכל דבר, ולכן אין המשכן דוחה שבת, כי צריך תחילה לגלות את השכל הכולל, ורק אז יכולים לבנות את המשכן ולגלות מתוכו שכל הל”ט מלאכות הפרטיים הם אותיות של מעשה בראשית. ולכן דווקא כשהקהיל את כל העדה היה יכול לגלות זאת.

ואמנם הארון הוא גם כן שכל הכולל, אך אינו שייך לכל אחד אלא רק משה רבינו ותלמידו בצלאל יכולים לעשותו. ובאמת קדושת הצדיק הוא כמו קדושת שבת, וכמו שאמרו חז”ל ‘תלמיד חכם בחינת שבת’, ואמרו בזוהר ‘אנת הוא שבת דכולהו יומי’. ונמצא שבעולם שנה ונפש יש שכל הכולל; השבת – בבחינת שנה, הארון – בבחינת מקום, והצדיק – בבחינת נפש, וצריך את שלשתם.

פרשת תרומה באה לאחר כל סדר יציאת מצרים וקבלת התורה, ומפרשתנו עד סיום חומש שמות [חמש פרשיות] עוסקת התורה בעניין המשכן וכליו ובגדי הכהונה. ולכאורה כל זה הוא עניין בפני עצמו ולא המשך ליציאת מצרים וקבלת התורה, אלא הוא אחת ממצוות התורה – לעשות משכן ובית המקדש להשרות השכינה בעולם, וגם המצווה הזאת לכאורה אינה נוהגת בכל זמן אלא רק בזמנים מסוימים שנצטווינו עליהם.

אמנם האמת אינה כן, אלא כפי שיתבאר הפרשיות האלו הם המשך מקבלת התורה, והם התכלית של כל יציאת מצרים וקבלת התורה, ויסוד קיומו וחייו של עם ישראל בכל דור בכלל ובפרט, ולכן הם נמצאים בחומש שמות כי הם חלק ממנו, ולפעמים הם גם חלק מסדר התיקון של ‘שובבים’, כי הם עניין אחד ממש.

* * *

התמיהות בפרשה

א. האם פרשה זו נשנית כסדר, מיד לאחר קבלת התורה. או לאחר חטא העגל הכתוב בפרשת כי תשא, ואין פרשה זו כתובה כסדר, ואם כן מדוע. והאם יש שייכות בין חטא העגל לבין מצוות המשכן.

ב. ‘ויקחו לי תרומה’ – יש להבין הלשון ‘ויקחו’ ולא ‘ויתנו’, וכן הלשון ‘לי’ הוא פלא [ורש”י פירש ‘לשמי’ וגם זה צ”ב]. וגם הלשון ‘תרומה’. ובכלל יש להבין מדוע היה נצרך שבני ישראל יביאו את התרומות למשכן [בפרט באותם התרומות שהוצרך דווקא מכל ישראל – ‘העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט’], ומדוע לא יביאו העשירים לבדם, או משה רבינו בעצמו, או שיבוא בדרך נס.

ג. ‘זהב וכסף ונחושת’ וכו’ – מדוע הוצרכו כל הדברים האלו, ומדוע דווקא הדברים הללו, ומפני מה בכלל הוצרך המשכן להיבנות מכל כך הרבה עשירות?

ד. ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם’ – מה ההבדל בין ‘משכן’ ל’מקדש’, ומדוע נוקט הכתוב לפעמים לשון זה ולפעמים לשון זה.

ה. ‘ושכנתי בתוכם’ – היה לו לכתוב ‘בתוכו’, ומדוע נכתב ‘בתוכם’.

ביאור הפשט

א. לדברי רש”י (בפרשת כי תשא) כל הפרשה הזאת נכתבה לאחר חטא העגל, וכנראה כדי לחפות על קלונם לא נכתב כסדר, אלא נכתב פרשת העגל כבדרך אגב בתוך כל הדברים בין הציווי לעשיה. אמנם לדברי הרמב”ן הכל נכתב כסדר, ובתחילה היה ה’ציווי’ על מלאכת המשכן (בפרשת תרומה ותצוה), ואחר כך חטאו בעגל והיה צריך לפעול עליהם רחמים וכפרה (בפרשת כי תשא) ורק לאחר שסיים לפעול זאת היה יכול לקיים בפועל את מלאכת המשכן (בפרשת ויקהל פקודי).

ב. הרמב”ן מבאר לפי דרכו, שהמשכן הוא המשך לקבלת התורה, שכאשר קבלו ישראל על עצמם את התורה, ונעשה החיבור בין הקב”ה לכנסת ישראל, ראוי שישכון ביניהם להמשיך את אשר התגלה והתחיל בקבלת התורה. אמנם לפי דברי רש”י צריך לומר שהמשכן הוא תיקון לחטא העגל [וכמבואר במדרש תנחומא], וכל הצורך לעשות משכן התעורר רק לאחר חטא העגל, ובלעדיו לא היה צורך לזה. ולהלן יתבאר העניין, ועל פי זה יתבארו גם כן הלשונות ‘ויקחו’ ‘לי’ ‘תרומה’.

ג. החילוק בין ‘משכן’ ל’מקדש’ מבואר באור החיים הקדוש, שעיקר המצווה הוא לעשות ‘בית המקדש’ שהוא דבר קבוע, אלא שבתחילה עד שיגיעו אל המנוחה והנחלה נצטוו לעשות בינתיים ‘משכן’ שהוא אוהל שאינו קבוע אלא הולך ממקום למקום. ואחר שכבר היה בית המקדש קבוע אסור לעשות ‘משכן’. ועדיין יש להבין החילוק ביניהם, ומה נעשה עתה בעת הגלות שאין בידנו לא מקדש ולא משכן.

ד. ‘ושכנתי בתוכם’ – הלשון ‘בתוכם’ לדברי הרמב”ן הכוונה בתוך המשכן ו’כסא הכבוד’ שבו, או בתוך המשכן והכלים. ובאור החיים הקדוש מבאר ש’בתוכם’ סובב על עם ישראל, והיה בזה ציווי להעמיד המשכן באמצע בין מחנות ישראל, שבזה נמצא שהשראת השכינה היא ‘באמצעיתם’ ובתוכם [והוא מחמת שראו ישראל (בקבלת התורה) את מחנות המלאכים ונתעורר בהם חשק לזה, ועל ידי זה כך זכו לזה].

ביאור הפנימיות

פנימיות העניין מתבאר בספרי הפנימיות, החל מדברי הזוהר הקדוש – שמאריך בפרשה זו לבאר עניין בית הכנסת ותפילת הציבור, וכן בספר ‘קדושת לוי’ ושאר ספרי החסידות, ולעובדא ולמעשה בספר ‘ליקוטי הלכות’ (השכמת הבוקר א, תפילת המנחה ז, ועוד).

* * *

וביאור העניין הוא כך:

כפי שנתבאר במאמרים הקודמים (בפרשיות יתרו ומשפטים) – התכלית של קבלת התורה אינו כדי לפרוש מהעולם ולהיות כמלאכים, אלא אדרבה, התכלית היא שהתורה תיכנס לתוך העולם ותתן בידנו כח להיות ‘אדם’, דהיינו מישהו שהוא בתוך העולם ויש בכוחו להמתיק ולבטל את הדינים וההסתרה, ולגלות איך השם יתברך נמצא בכל מקום ובכל דבר שיש בעולם [וכפי שהתבאר שם בהרחבה].

פעולה זאת נקראת ‘יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה’, כלומר ייחוד בין ה’גילוי’ של הקב”ה כפי שהוא מתגלה בעולמות העליונים, לבין ה’שכינה’ של הקב”ה כפי שהוא שוכן ומלובש בזה העולם. כי רק על ידי הפרטים שיש בעולם: דומם, צומח, חי, ומדבר, וכל היסודות שיש בעולם: אש, רוח, מים, עפר, וכל המידות שיש בעולם: אהבה, יראה, התפעלות, אמונה ועוד – אנו יכולים לקבל ‘השגה’ איך להכיר את השם יתברך באופן מוחשי ונרגש ולא באופן מופשט ובלתי נתפס.

ובהדגשה ברורה: היחוד הזה הוא בהכרח מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה. כלומר, כאשר רוצים ליחד דבר עליון ודבר תחתון – יכולים לעשות זאת בשתי תנועות; או להעלות את התחתון אל העליון, או להוריד את העליון אל התחתון. וממילא לענייננו: במושכל ראשון נראה שכדי להתייחד עם הקב”ה, צריכים ‘לעלות’ אליו [כמו התנועה של המלאכים שהם ‘רצוא ושוב’ לכיוון מעלה], אך האמת היא להיפך, כי אם אנו עולים אליו – אין זה ‘שכינה’, כי כבר אינו מתלבש בזה העולם. אלא היחוד הוא כביכול ‘להוריד’ אותו אלינו, ולגלות איך שהוא ‘שוכן’ כאן ממש בזה העולם [עניין זה מבואר בדרך נפלא בזוה”ק פרשת יתרו (דף פו.) שמבאר איך כל הספירות העליונות תאבים אל הספירה התחתונה שהיא המלכות, עיין שם ‘וכבוד אלקים הסתר דבר’].

נמצא לפי זה שכל מהות קבלת התורה, הוא לעשות ‘משכן’, דהיינו לגלות בחוש כיצד השם יתברך ‘שוכן’ ונמצא ומתגלה כאן בעולם הזה. וכפי המשל הידוע בדברי חז”ל ‘למלך שהייתה לו בת יחידה, והשיאה לאוהבו, וכשרצה ליטלה עמו אמר לו: ליקח ממך איני יכול, ליפרד ממנה איני יכול, אלא בקשה אחת יש לי ממך, עשה לי קיטון אחד ואדור ביניכם’. כלומר, התורה היא ‘בתו’ של הקב”ה, דהיינו החלק ה’נולד’ ממנו שהוא ‘שכינתו’ כביכול, והוא מבקש מאתנו שכשאנו לוקחים אתנו את התורה, נפעל שגם הוא בעצמו יתגלה בכל מקום שאנו הולכים, ודו”ק.

ובעצם לא היה צריך לבנות משכן בשביל כך, אלא עצם מציאות התורה הביאה את הגילוי הזה, וכפי שהיה בלוחות הראשונות שהיו כביכול ‘לוחות אבנים’ אבל ‘כתובות באצבע אלוקים’, וכל מי שראה אותם, ראה מיד ובחוש כיצד בתוך כל דבר גשמי מאיר גילוי אורו יתברך. ובזה בטלה זוהמתן, ונתבטלו כוחות ההסתרה, והיה להם ‘חירות’ מכל הקליפות וכוחות הרע המסתירות את האמת.

* * *

אלא, שבחטא העגל נפלו מהדרגה הזאת, וחזרו לשלוט הזוהמה וכוחות ההסתרה והרע, וכבר לא היה אפשר לגלות הדבר על ידי התורה בעצמה ועל ידי הלוחות, ולכן הם נשתברו. ואחר שביקש משה רחמים, פעל שיהיה אפשר לגלות זאת מחדש בגילוי של ‘משכן’, שאינו מגרש לגמרי את החושך וההסתרה, אבל הוא מגלה את האמת למי שרואה אותו.

ולכן הוצרך המשכן להיבנות על ידי ישראל בעצמם, כי אמנם נתבאר שפעולת ה’יחוד’ הוא מלמעלה למטה, אבל אינו יכול להיות אלא על ידי ‘אתערותא דלתתא’, דהיינו על ידי גילוי רצון וחשק מצד התחתון שרוצה שיתגלה אליו העליון. ולכן היו צריכים ‘נדיבות לב’ דהיינו חשק ורצון, והוצרכו לקחת דווקא את הדברים הגשמיים שהם זהב וכסף ונחושת, וכל כך הרבה עשירות – כי דווקא בדברים האלו שהם בעצמם כוחות ההסתרה והם גרמו את חטא העגל – צריך לגלות את ה’שכינה’.

והם בעצמם הכלים להשיג ולהכיר את השם יתברך, כי הרשימה הזאת כולל כל סוגי הגוונים והמדות שיש בעולם, שהם הכלים להשיג אלוקותו יתברך במוחש ובהבנה, שזה הכוונה ‘ושכנתי בתוכם’ בלשון רבים, דהיינו בתוך כל הדברים האלו, וממילא על ידי זה יתגלה איך אני שוכן בתוך כל אחד מישראל, בכל זמן ובכל מצב.

ובזה יתבאר הלשון ‘ויקחו לי תרומה’, שאמנם צריך שיהיה מצדם ‘תרומה’ דהיינו התעוררות של חשק וכיסופים אל היחוד הזה, אבל היחוד בעצמו הוא באופן של ‘ויקחו לי’ שיקחו אותי כביכול אליהם דהיינו מלמעלה למטה, וזה שפירש רש”י ‘לשמי’, כי השם מבטא את התגלות הדבר, שיהפוך מדבר מופשט לדבר שאפשר להכיר אותו (ראה ליקוטי הלכות, ברכות השחר, ג).

* * *

והנה התיקון השלם הוא ‘בית המקדש’ ששם מתגלה בשלימות אור הלוחות, ושם רואים בחוש איך השם יתברך נמצא בכל העולם, ולכן בית המקדש היה כח משיכה לכל העולם ואפילו לכל הגוים שראו בחוש מציאותו יתברך כביכול ואיך שהוא נמצא בכל מקום בעולם.

אמנם הדרך להגיע לזה הוא על ידי ‘משכן’, דהיינו שמתחילים לגלות אותו בדרך ‘ארעי’ בכל מקום שהולכים בו אפילו במדבר, עד שזוכים להגיע אל המנוחה ואל הנחלה שהוא ארץ ישראל ובונים את בית המקדש.

וגם בגלותנו, זה הדרך לזכות לבניין בית המקדש, על ידי שאנו עושים ‘מקדש מעט’ שהם בתי כנסיות ובתי מדרשות, ומגלים בהם ודרכם איך שהשם יתברך שוכן בינינו, וכן כל אחד בעצמו צריך לעשות ‘בתוכו’ משכן, ולגלות איך השם יתברך שוכן אצלו, וזאת על ידי הנקודות ה’טובות’ שיש בו, כי כל טוב שיש בו הוא אור אלוקי, ועל ידי שמגלה זאת עושה אצלו משכן פרטי, ומתוך המשכנות הפרטיים של כל אחד נהיה ‘משכן כללי’ שהוא הכח של בית כנסת וציבור, ומתוך כל זה יתגלה לבסוף בית המקדש השלם.

ולכן המשכן נבנה מנדבתם של ישראל, כי הנדבה שכל אחד נתן זהב וכסף ונחושת וכו’, הם הנקודות טובות שלו, שהתקבצו יחד ונעשה מהם משכן כללי, ומכל המשכנות הכלליים נבנה לבסוף בית המקדש, במהרה בימנו אמן.