פוסטים

עם ישראל – הוא מאד מעניין.

יום אחד, יכול לשבת על הרצפה – כאילו נחרב העולם. ולמחרת, להסתפר ולעשות חתונות – כאילו הכל הסתדר

***

איך אפשר להבין את זה?

כל כך מרגש, וכל כך אמתי – לראות את עם ישראל, עוצר את החיים, מתיישב על הרצפה ומתאבל. יש כאן אמירה נחרצת; לא טוב לנו! לא מוכנים להשלים את המצב! הגלות איננה אופציה! וכל עוד החורבן קיים – אין לאן להמשיך!!!

זו האמירה של תשעה באב. זה לא רק תענית, אלא עצירה מוחלטת. לא אכילה, לא שתיה, לא שינה נורמלית, לא קשר בין בני אדם. ואפילו לא רוחניות – לא תורה, ולא תפילין, וגם לא תהלים, כלום. כלומר, מפה אין 'לאן'. אנחנו כאן בשביתת רעב, עד ישקיף וירא.

וזה מגיע מנקודה עמוקה ואמתית. זה לא יכול להיות הצגה, כי אם כן, היו רק מעט שותפים לה. וזה לא מה שקורה, אלא רוב רובו של עם ישראל שותף להפגנה הזאת. גם אלו שלא זוכים לשמור תורה ומצוות, בתשעה באב הם כאן. יש כאן אם כן הכרזה מאד עמוקה ומהותית.

***

אז מה קורה ברגע שלאחר מכן?

רק מגיע צאת הכוכבים – וכל הסיפור מאחורינו… אפשר לאכול רוגלך ולשתות קולה, ללמוד תורה ולהניח תפילין, לשמוע מוזיקה, להסתפר, ולעשות חתונות. ואפילו לצאת לבין הזמנים, ולאכול גלידה…

האם משהו השתנה? מישהו שמע את שופרו של משיח, או ראה את בית המקדש יורד משמים באש – ופשוט שכח לעדכן?!… ואם לא – אז איך זה נגמר פתאום, ההפגנה הזאת, שביתת הרעב, וההכרזה הכל-כך עמוקה ומרגשת הזאת??

התשובה היא – הבקשה של ה'. השם יתברך מבקש מאתנו 'נחמו נחמו עמי', ואנחנו, בלי לשאול ובלי להתווכח, עושים את מה שהתבקשנו; קמים מהרצפה, מנערים את האבק. ומתנחמים. נקודה. עם להבין או בלי, אמרו לנו ואנחנו מצייתים.

***

ומה האמת? מה באמת טמון באמירה הזאת 'נחמו נחמו עמי'?

מונח כאן מסר עוצמתי. הקב"ה מסתכל עלינו ואומר: קבלתי! צמנו בשבעה עשר בתמוז, התאבלנו בבין המצרים, בכינו בתשעה באב. זה לא היה בשביל הפרוטוקול, ולא הלך לאיבוד. בכינו, צעקנו – וזה התקבל. במאה אחוז. פעלנו את הגאולה.

בתשעה באב נולד משיח, ואין זו מליצה. הגלות שהייתה עד לתשעה באב – הסתיימה, והמשיח שלה כבר נולד. הגלות שעדיין קיימת, שייכת כבר למעגל יותר פנימי, שעליו עוד לא היה תשעה באב. וכך, בכל שנה נבנה עוד מעגל של גאולה, ועוד קומה של משיח. עד שיסתיימו כל המעגלים – ותחזינה עינינו.

אין לך רגע יותר יפה מזה. עד כמה שהבכי אמתי, והוא אמתי – אז הרגע של הנחמה הוא עוצמתי הרבה יותר. הרגע ישבנו וצעקנו 'איכה', אבל ברגע שהוא אומר 'יקיריי, קיבלתי, הכל בסדר, אפשר להמשיך הלאה, מתחייב' – אנחנו מקבלים את ההבטחה ללא היסוס, וסומכים עליה בעיניים עצומות. ואולי זה בעצמו הגאולה – האימון הזה, שהיה כל כך חסר, והנה הוא נוצר בחזרה.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין

'כאשר כבר יותר מדי מר –

אז הזמן להתבטל לגמרי לה" כך אמר רבינו

***

טבעת החנק הולכת ומתהדקת.

זה התחיל מחמשת אלפים איש, הצטמצם לאלפיים, אחר כך לאלף, בהמשך למאה, ומהר מאד לעשר איש. בתחילה עוד היו פתוחים המקוואות, בתי כנסיות ובתי מדרשות, ולהבדיל, כל בתי העסק. לאט לאט, בעצם מהר מהר, גם המרחב הזה הלך והצטמצם, וכעת אנו נכנסים לסגר.

ההרגשה היא שסוגרים עלינו מכל הצדדים. כעת עוד מותר לנשום, אבל לך תדע מתי יצמצמו גם את זה לעשר נשימות בשעה, ורק במרחב פתוח ולתוך מסכה. וזה קשה וחונק. מילא במה שנוגע לגשמיות, זה אמנם לא נעים אבל לא קריטי. הבעיה היא שגם מבחינה רוחנית סוגרים לנו את הנשימה, ולא מאפשרים כלום, כמעט.

מה עושים עם זה? בסדר, עושים את זה, כי מה לעשות זה המצב, וצריך לשמור על זהירות ובריאות. וגם במה שלא באמת נוגע לזהירות ובריאות, צריך לשמור על הארנק, שלא יתרוקן בבת אחת עם קנסות ומעצרים. אבל בהרגשה, מה עושים? איך מתמודדים עם זה?

***

יש מצב, שכל הסיפור הוא הפוך בעצם.

כשהאוזניים סתומות, יש עצה פרקטית פשוטה: סותמים את הפה ואת האף בחוזקה, ונושמים בכל הכח. ואז, האויר שמנסה לצאת דרך האף והפה ונתקע, יוצא בלית ברירה דרך האוזן, והיא נפתחת. כעת מגיע אדם חכם, ואומר: ואוו, לא ידעתי שאפשר לנשום דרך האוזן, כעת שגיליתי את זה, למה לי לנשום דרך הפה והאף, בוא ננשום דרך האוזן…

אדם שנתקע בחדר, ואינו מצליח לפתוח את הדלת. בלית ברירה הוא יכול גם לצאת מהחלון. אבל מה יקרה אם הוא יחליט שמאחר שהוא גילה את הפתח החדש הזה, הוא מעדיף להשתמש בו מהיום לכתחילה, ולוותר על השער הראשי? אם זה יקרה, יש מקום לחשוש שהרגעים שהוא היה תקוע בחדר, עשו לו משהו…

***

יש קשר בריא עם ה'. קשר של 'עין בעין', שבו אנחנו מתקשרים אתו פנים מול פנים, וחווים את הקשר בצורה בריאה שלמה וזורמת. זה היה בזמן בית המקדש, ואז, אפילו יהודי פשוט, היה לו קשר עם ה', כמו הצדיקים הגדולים בדורות שאחרי בית המקדש.

הקשר הישיר הזה נסגר וננעל. ואז, התחלנו לנשום דרך האוזן, ולצאת דרך החלון. אז במשך הגלות, עם ישראל למד להסתדר; הוא בנה בתי כנסיות, תלמודי תורה וישיבות, ומערכת שלמה של יהדות, והתחיל להתרגל לקשר של בדיעבד. הבעיה היא ששכחנו, וזה הפך אצלנו לכתחילה, עד שלא חסר לנו בכלל משהו אחר. ואנחנו חושבים בקול: למה בכלל צריך אף ופה, ומי זקוק בכלל לדלת ראשית.

***

גם במצרים זה היה כך. הם חיו חיים מרים מאד, אבל למדו להסתדר עם זה, כל אחד היו לו את הקומבינות איך לחיות עם זה, והם נשמו לרווחה. במצב כזה, הם שאלו שאלה מאד שאלתית: למה צריך בכלל לצאת ממצרים, בסך הכל הכל טוב, רק פה ושם יש מה לשפר.

בשביל זה צריך סגר. הם נסגרו בבית שלהם כל הלילה, ובכך סתמו את האוזניים, ואת החלונות. וכשהאוזניים והחלונות נסתמים – מתחילים לחפש את האף והפה, ואת הדלת הראשית, ונגאלים.  וזה כנראה מה שקורה אתנו כעת. סותמים לנו את כל ה'בדיעבד'ים שעזרו לנו להסתדר עם הגלות, בכדי שנפסיק להסתפק עם חלונות ונחפש את השער הראשי, ואז ניגאל.  

פרשת שלח היא הפרשה הרביעית בחומש במדבר, שהוא החומש הרביעי. אבל הוא גם כן תחילת הספר 'השישי', כי חומש במדבר נחלק לשלשה ספרים; הראשון עד 'ויהי בנסוע', השני 'והיה בנסוע', והשלישי לאחר מכן. החלק הראשון מתאר את המצב 'לכתחילה' של המשכן והדגלים והשראת השכינה, והחלק השלישי מתאר את הנסיונות שהיו לדור המדבר [וכדי להפסיק, יש פרשה באמצע של 'ויהי בנסוע']. ובסדר זה של נסיונות המדבר, פרשה זו היא ממש בתחילתה.

בפרשה זו עומדים ממש בכניסה לארץ ישראל ולתיקון העולם. ובבת אחת התהפך הכל, ונגזר עליהם להישאר ארבעים שנה במדבר, ונגזר בכיה לדורות של חורבן שתי בתי מקדשות, וכל הגלויות והצרות שסבלנו עד הנה. ומובן מזה, שיש כאן עניין יסודי מאד, שבשבילו קבלנו עונש חמור כל כך כל כך. ואם כן, מדה טובה מרובה, שאם נזכה להתנהג באופן אחר – נזכה לכל הגאולות ולכל הישועות.

וכמובא במזמור 'לכו נרננה' [שאמרו משה רבינו, ונוהגים לאומרו בקבלת שבת, יחד עם כל המזמורים של הגאולה]: 'אל תקשו לבבכם כמריבה, כיום מסה במדבר', שהפסוק מזהיר אותנו שבכדי לזכות לגאולה, עלינו להיזהר שלא להתנהג כמו שהתנהגו דור המדבר, והסיבה שהם התנהגו כך 'ואומר, עם תועי לבב הם, והם לא ידעו דרכי', דהיינו שלא הבינו מהי הדרך הנכונה, ולכן 'אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי', ומזה בעצמו דורשים חז"ל (סנהדרין קי:), ש'אם יבואון', כלומר, אם ילמדו מהי הדרך הנכונה וילכו בה – אזי כן נזכה לבוא 'אל מנוחתי' [ולכן אין זה מזמור של פורענות, אלא של תקוה וגאולה].

התמיהות שבפרשה

  • 'שלח לך' ופירש רש"י 'לדעתך, אני איני מצוה אותך'. האם שליחת מרגלים הוא דבר טוב או לא. אם אינו טוב – מדוע שלח משה וגם יהושע מרגלים, ומדוע לא מנע זאת הקב"ה. ואם הוא דבר טוב – מפני מה לא ציוה אותו השם יתברך על זה.
  • ב.      'כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה', ופירש רש"י 'צדיקים היו באותה שעה'. אם כן, מה גרם להם להשתנות.
  • ג.       'ויקרא משה להושע בן נון יהושע', ופירש רש"י 'יה יושיעך מעצת המרגלים'. האם משה רבינו ידע כוונתם הרעה או לא. אם ידע, מפני מה שלח אותם, ואם לא, מפני מה התפלל על יהושע [ואם התפלל, מדוע לא התפלל על כלב, ועל כולם].
  • ד.      'ויספרו לו ויאמרו', האם סיפרו אמת או שקר, אם סיפרו אמת, מה טענה יש עליהם והרי לכך נשלחו, ואם סיפרו שקר, מדוע לא הכחישם משה ויהושע.
  • מהו עיקר חטא המרגלים, שעל זה נגזר גזירה נוראה כזאת, ומה התיקון לזה.

ביאור הפשט

  • מרגלים: מבואר בדברי הרמב"ן והאור החיים הקדוש, שיש שני מיני 'מרגלים'. יש מרגלים שהולכים לבדוק באיזה דרך כדאי להיכנס ולכבוש, ויש מרגלים שהולכים לבדוק אם היא ארץ טובה או לא.

יהושע שלח מרגלים מהמין הראשון, לראות כיצד לכבוש את הארץ. וגם כוונת משה הייתה לכך. אבל הם התכוונו למין השני של מרגלים – לבדוק אם היא ארץ טובה, וזה אינו טוב, כי היה להם להאמין שאם השם יתברך נותן להם זאת במתנה, וגם אומר בפירוש שהיא ארץ טובה, הרי שכך הוא.

והנה יש חילוק בין שני מיני המרגלים, שהראשון אינו הולך לרגל את כל הארץ, אלא רק את העיר הראשונה שבדעתם לכבוש, ואחר כך ירגל את העיר השניה וכן לעולם , וכמו שהיה אצל יהושע. ואילו כאן ביקשו לחפור 'את כל הארץ'. אמנם, היה להם תירוץ לזה, שהכנענים מחביאים כעת את כל אוצרותיהם, וכשייכנסו לארץ לא ימצאו אותם, ולכן רצונם ללכת לרגל ולראות היכן הם 'חופרים' ומטמינים את האוצרות, ולכן קראו לזה "ויחפרו לנו את הארץ". (אור החיים).

  • צדיקים: בדברי האור החיים הקדוש מבואר, שהם בעצמם היו צדיקים, אבל מאחר שנעשו 'שלוחים' של עם ישראל, שכוונתם לא הייתה לטובה – הרי ש'כח המשלח בשליח', ונכנס בהם ארס ונפגמה כשרותם. ויש ללמוד מכך, עד כמה יש כח לשליחות, לטוב ולמוטב.

ובזוהר הקדוש מבואר שידעו שכשייכנסו לארץ ישראל, כבר לא יהיו נשיאים, ולכן הייתה להם נגיעה. ובספרים מבואר על דרך זה, שידעו שבכניסתם לרץ ישראל, כבר לא יאכלו מן ולא יהיה להם ענני כבוד, אלא יצטרכו להתעסק איש עם גפנו ותאנתו, והעדיפו להמשיך את המצב הרוחני של המדבר, ולא ליפול למצב הגשמי של ארץ ישראל.

  • משה רבינו: כפי הנראה, משה רבינו ידע כוונתם הרעה, אלא שלא היה לו ברירה והיה מוכרח להניח להם ללכת, כי אם לאו, ייראה כאילו הוא חושש להראותה להם. וכעין זה מבואר באור החיים הקדוש שמזה הטעם לא מנע אותם השם יתברך, כי גלוי לפניו שבלא זה 'הייתה מהומה גדולה יותר'. ולכך התפלל לפחות על יהושע שלא ייכשל.

[והטעם שלא התפלל על אחרים. נראה מזה שהיכולת לפעול על אדם להצילו תלוי במדת התקרבותו אל הצדיק. ומחמת שיהושע היה משרתו היה יכול להתפלל עליו אבל לא על אחרים. וכלב הבין זאת ולכן הלך להתפלל על קברי אבות, ובזה קרב עצמו עליהם ויכלו לפעול עבורו].

  • הוצאת דיבה: בפשטות, כל מה שסיפרו היה אמת, ומשה רבינו בעצמו אמר אותם הלשונות (בפרשת דברים) 'ערים גדולות ובצורות בשמים, עם גדול ורם בני ענקים, מי יתייצב לפני בני ענק'. אלא שהיטו את 'מסקנת הדברים', ונתנו להם להבין שמחמת שאלו הם הפרטים, לכן אי אפשר לעלות לארץ ישראל ולכבוש אותם. ובאמת אינו כן, כי אמנם כל הפרטים הם אמת, אבל הקב"ה נותנה להם ויעשה עמהם נסים.

ובדברי הרמב"ן מבואר, שהיה שני חלקים בסיפורם. בתחילה, כשהיה בפני משה, התביישו לשקר וסיפרו רק דברי אמת [אלא שהוסיפו תיבת 'אפס', שמטה לגמרי את מסקנת הדברים, וכאמור]. ואחר כך כשהלכו לאוהליהם, החלו לספר דברי שקר: 'ארץ אוכלת יושביה היא וכו". ואז מאנו כולם ללכת. [ולכן מוכיח אותם משה בפרשת דברים 'וישיבו אותנו דבר ויאמרו, טובה הארץ אשר ה' אלוקינו נותן לנו, ולא אביתם לעלות', כי הוא לא שמע את הוצאת הדיבה שאמרו אחר כך].

  • החטא: עיקר החטא שלהם היה לשון הרע, שהוא שקול כנגד שלשה עבירות ומגדיל עבירות עד לשמים (כמבואר בערכין טז, ובאריכות בספר 'שמירת הלשון'). אמנם זה גופא צריך להבין מפני מה חמור כל כך עון זה, ומה התיקון לזה.

ביאור הפנימיות

להבנת העניין, יש לבאר תחילה מה מהותו של 'ארץ ישראל'. בפשטות, הוא מקום המיועד למגוריהם של עם ישראל. אבל בוודאי אין זה סוף העניין, שהרי כל התורה סובב סביב מעלת ארץ ישראל; שבע פעמים קבלו האבות הקדושים הבטחה על זה, ואף כריתת ברית; יציאת מצרים – הוא כדי לבוא לארץ ישראל. הגלות – הוא היציאה מארץ ישראל, והגאולה – הוא לשוב לארץ ישראל. ובקיצור: הכל סובב סביב 'ארץ ישראל'.

אם כן, יש כאן עניין מהותי. ובאמת מבואר במשנה 'עשר קדושות הן', והראשון שבהם הוא 'ארץ ישראל' שיש בה קדושה מיוחדת, ובתוכה נמצאים גם שאר תשע הקדושות, שהם ירושלים ובית המקדש וכו' עד קודש הקדשים. וצריך להבין מהו קדושתה המיוחדת של ארץ ישראל, והאם כל אחד שנמצא בארץ ישראל זוכה לכך, ואם לאו, איך כן זוכים לזה. והעניין יבואר על פי המבואר בליקוטי מוהר"ן (ח"א סימן ז, וח"ב סימן ז).

'ארץ' או 'ישראל'

ארץ ישראל הוא מקום שיש בו סתירה מובהקת: מצד אחד – על פי דרך הטבע, אי אפשר לחיות בו בשום אופן. כי הוא מקום שאין גשמים יכולים לרדת בו כלל [כמו שבמצרים אין גשמים, ושניהם הרי באותו מקום], וגם ניכר בחוש שמאד קשה להתקיים בארץ ישראל, יותר מכל מקום אחר בעולם, כי בדרך הטבע אין בו קיום לשום אדם.

ומצד שני – כל השפע מגיע רק לארץ ישראל, ששם 'עיני ה' אלוקיך בה', והיא 'שותה תחילה' וכל העולם אינו שותה אלא מ'התמצית' של ארץ ישראל. וגם זה ניכר בחוש, שבסופו של דבר הכי הרבה שפע יש דווקא בארץ ישראל. וידוע שכל האילנות שגדלים בכל מקום בעולם, וכל מיני שפע שיש באיזה מקום – כולם נמשכים דרך גידים וצינורות דקים מארץ ישראל וירושלים, ושלמה המלך שידע להבחין בכך, נטע כל מיני אילנות וכל מיני שפע – כאן בארץ ישראל.

והסתירה הזאת נמצאת בשמה 'ארץ ישראל'; מצד אחד – היא 'ארץ' יותר מכל מקום אחר בעולם, דהיינו מקום מגושם ויבש שאינו יכול להצמיח ולהוליד שום שפע. ומצד שני היא 'ישראל' יותר מכל מקום אחר בעולם, שכל השפע – הגשמי והרוחני – מושפע רק אליו, ורק ממנו נמשך שיריים לכל העולם.

אמונה – כלי השפע

והתשובה לסתירה הזאת הוא: אמונה. אמונה הוא הכלי שמצד עצמו אין בו כלום, אבל הוא הכלי שמכיל את כל השפע.

ואמנם ברוב העולם יכולים לחיות בטעות בלי אמונה, כי נדמה כאילו יכולים להצמיח ולהשיג בעצמם, ויש באמת כוחות הטבע שהשם יתברך הטביע שם, שיכולים לקבל שפע גם בלי אמונה, אבל הוא שפע מאד מאד מצומצם, כי אין לו כלים.

אבל בארץ ישראל – אי אפשר לחיות בכלל בלי אמונה, כי בלי אמונה אין כלום, אפילו לא מה שיכולים לקבל בכוחות הטבע, כי אין כוחות הטבע בארץ ישראל. ולכן מוכרחים לחיות עם אמונה, ואז, יש כלי גדול ורחב לקבל כל השפע שבעולם.

וזה גודל המתנה של ארץ ישראל – המתנה של האמונה. כי רק מי שיש לו אמונה חייו חיים, וכל יהדותנו וכל התורה – הוא רק כדי לבוא לאמונה, שהוא התמצית והתכלית של כל התורה, כמו שכתוב 'כל מצוותיך אמונה', ואמרו חז"ל 'בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה'. דהיינו להכיר את מציאותו יתברך בעולם, כמבואר בזוהר הקדוש (בהרבה מקומות) שכל המצוות הם רק 'עצות' בכדי לזכות לדבר העיקרי שהוא 'בגין דאשתמודעין ליה' (ראה ליקוטי מוהר"ן לז).

וכדי שבהכרח נבא לאמונה, קבלנו מתנה גדולה ויקרה שהיא ארץ ישראל. שהוא המקום היחיד בעולם – שאי אפשר לחיות בו אלא עם אמונה, ומי שאין לו אמונה אין לו קיום בארץ ישראל, ועל ידי זה נזכה בהכרח להגיע לאמונה. ולכן, הגלות שהיא חסרון אמונה, מתבטאת ביציאה מהארץ, והגאולה שהיא תיקון האמונה – הוא לחזור לארץ ישראל.

מרגלים – סתירה לאמונה

וכאן היה עיקר טעות המרגלים. כי הם הלכו לראות את ארץ ישראל איך היא נראית – והאמת, שהיא נראית גרוע מאד, וזה בעצמו הוא מתנתה. כי המתנה אינה כפי שהיא נראית, אלא כפי מה שהיא מכריחה את האדם לחיות, דהיינו להגיע לאמונה שזה עיקר המתנה.

והיו צריכים להבין זאת, ולכן אמר השם יתברך 'ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל', כלומר, שיסתכלו על כך שכל הסיפור של ארץ ישראל הוא 'אשר אני נותן', שהשם יתברך מתגלה בתוכה, ומגלה איך שהוא מנהיג את הכל שלא בדרך הטבע אלא בהשגחה גלויה. ואם כן, אדרבה, דווקא משום שקשה לכבוש אותה, ודווקא משום שקשה לחיות בה והיא 'ארץ אוכלת יושביה' – דווקא משום כך, מוכרחים לבוא לאמונה, ואז מתגלה יותר השם יתברך, שזה עיקר הטוב.

וזה היה כל הויכוח בין המרגלים לבין יהושע וכלב. הם לא התווכחו על הפרטים אם הם נכונים – אלא רק על המסקנא. שהמרגלים הסיקו מכך שאי אפשר ללכת לשם, לכבוש אותה ולחיות שם, ויהושע וכלב טענו שאדרבה 'טובה הארץ מאד מאד, אם חפץ בנו ה', והביא אותנו אל הארץ הזאת', כלומר שבוודאי נוכל לכבוש אותה ולחיות בה, ודווקא שם נזכה לאמונה שהוא תשוקתנו וחמדת לבנו.

'דעת' או 'מרגל'

והטעם לכך שטעו בכך, הוא משום שהם לא היו שייכים לסוג העבודה של ארץ ישראל, ולכן לא היו אמורים להיות נשיאים בארץ ישראל אלא רק במדבר. הם הורגלו לכך שקרבת ה', הוא על ידי השגות רוחניות מתוך מצב של מן ובאר וענני כבוד, שהוא דרגה של 'דרי מעלה', ולא הבינו שעיקר הנחת רוח הוא דווקא מתוך מצב של ארץ ישראל, שבו יש עליות וירידות, לפעמים 'דרי מעלה' ולפעמים 'דרי מטה', לפעמים 'דעת' ולפעמים 'אמונה'.

וזה עיקר החטא שלהם, שהלכו על דעת עצמם והיו 'מרגלים'. כלומר, במקום לקבל את הדעת של משה רבינו, שהוא מאיר את הדעת האמתית שיש תכלית שנעשה דווקא מתוך השילוב של 'דרי מעלה' ו'דרי מטה' [וכמו שאמר הקב"ה 'שלח לך – לדעתך', היינו שילכו עם הדעת שלך], הלכו על דעת עצמם, והחליטו מה צריך להיות ומה הם רוצים לראות [כמו שאמרו חז"ל 'שהקדימו פה לעין' ואכ"מ].

וזהו החטא החמור של לשון הרע – שהאדם 'מרגל' על עצמו ועל אחרים, ובודק כל הזמן לפי קריטריונים שהוא החליט מה זה טוב או רע, ועל פי זה שופט את עצמו ואת יכולותיו, ושופט את אחרים ואת דרגתם ומעמדם. ולא כפי הדעת של הצדיקים. כי מי שהולך על פי דעת הצדיקים, יודע שאי אפשר לשפוט כלום ממה שנעשה עם האדם, רק ממה שנעשה בלבו כמה רצונות טובים יש לו, ואז, גם אם יש לו אין סוף עליות וירידות – כולם הם כלים לקרב אותו להשם יתברך, ומי שיודע זאת אינו 'מרגל'.

ולכן, התיקון לזה הוא ציצית שמוזכר בפרשה. ששם אנו מוזהרים שלא להיות 'מרגלים' – ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם', לא לתת לעיניים וללב להסיק מסקנות, אלא ללבוש ציצית שמכסה את הגוף, ונותן לנו כח לעצום את העיניים, שלא לראות ברע, אלא רק לחיות באמונה. ובזה מרומז גם האור של חנוכה [שמוזכר ברמז וראשי תיבות בפרשה זו, בפסוק 'הזה כגודל חסדך וכאשר נשאת'], שאז מאיר הדעת של הצדיקים, וקיצרתי.

התיקון – ש'בגלות' מצרים

חומש שמות הוא החומש השני בחמשה חומשי תורה – והוא מתאר את סדר הווייתם של עם ישראל. כאשר בתחילה הם היו בגלות מצרים, ואז נאמר עליהם 'גוי מקרב גוי' שמרמז על כך שהם ב'עיבור' כמו עובר במעי אמו, ואחר כך ביציאת מצרים היה 'הלידה' שלהם, ובקבלת התורה הגיעו לגדלותם, וסיום העניין הוא בהקמת המשכן, שהוא התכלית של יציאת מצרים וקבלת התורה, וזהו תוכן חומש שמות.

בפרשיות אלו, שמספרים על לידתו והתהוותו של עם ישראל – מתעורר כח מיוחד, שבו כל אחד יכול גם כן להיות יהודי מחדש – לתקן את כל העבר, ולקבל התורה בהתחדשות. ולכן השבועות הללו בהם קוראים את הפרשיות הללו – ידועים בכינויים 'שובבי"ם' [ובשנה מעוברת 'שובבי"ם ת"ת'], ומקורם קודש בדברי השל"ה, ר' חיים ויטאל בשם האריז"ל, המגיד של הבית יוסף, ובכל הספרים הקדושים מאז, ושם מבואר כח התיקון המיוחד שישנו בשבועות אלו.

ואמנם בדורות קודמים – המנהג היה לעסוק בתעניות וסיגופים קשים [ראה בספר יסוד ושורש העבודה דברים נוראים], אך בדורות האחרונים שנחלשו הדורות, גילו הצדיקים הקדושים [הבעש"ט, ורבינו הק' מוהר"ן מברסלב] שאין לנו לעסוק בתעניות וכדומה, אלא רק בתפילה, אמירת תהלים, התבודדות וכיוצא בזה. ובעיקר, יש לנו להאמין בכוחם של השבועות הללו, ושל קריאת הפרשיות – שיש בהם כח מיוחד להתקרב להשם יתברך ולהתחדש בעבודתו.

***

כאמור, באופן כללי עוסקים הפרשיות הללו בסדר יציאת מצרים וקבלת התורה. אך באופן פרטי בכל פרשה יש לימוד משלו וממילא גם כח פרטי משלו, ואת זה ננסה בסייעתא דשמיא ללמוד ולבאר במאמרים הללו, והפעם נלמד בעז"ה את הפרשה הראשונה – פרשת שמות.

פרשת שמות לכאורה איננה שייכת כלל לשובבי"ם, כי לא רק שאינה עוסקת ביציאת מצרים, אלא אדרבה עוסקת בגלות מצרים. ולא רק שאינה מתארת את התהוותם של עם ישראל, אלא אדרבה היא מתארת את ירידתם. הפרשה פותחת בתיאור המצב השלם והמתוקן בו היה העולם בשעה שהיה יעקב אבינו עם השבטים הקדושים וכל השבעים נפש, ומכאן מתחיל סדר הירידה, כשעם ישראל יורד ויורד עד למ"ט שערי טומאה, והופך להיות כמעט כמו המצריים, וכטענת המלאכים 'הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה'. כיצד אם כן מתקשרת פרשה זו לסדר 'התיקון'?!

את הקושיא הזאת אפשר להקשות בפסוק עצמו. התורה קוראת למצרים 'כור הברזל', כלומר: כמו שמכניסים את הברזל אל הכור, כדי לזכך אותו ולנקות אותו מהפסולת, כך עם ישראל נכנס למצרים כדי להזדכך ולהתנקות. ובדברי הזוהר והאר"י מבואר שגלות מצרים בא לתקן את פגם אדם הראשון. והוא פלא והפלא: אילו היו נכנסים למצרים מעורבים בפסולת ויוצאים משם נקיים – ניחא, אבל הרי התמונה היא הפוכה לגמרי?

בנוסף לכל זה, מבאר האור החיים הקדוש, שהסיבה שזכו ישראל רק להשגת מ"ט שערי בינה [שהשיג משה בשם כל ישראל] ולא לשער החמישים – הוא משום שהיו רק במ"ט שערי טומאה ולא בשער החמישים, ולעתיד לבוא נזכה להשיג את השער החמישים, לאחר שבעקבתא דמשיחא נצטרף להתמודד עם שער החמישים של הטומאה. וכאן הבן שואל: וכי חוטא נשכר?! האם שערי טומאה הם סיבה לקבל שכר של שערי קדושה, זה לעומת זה?!

מבואר אם כן, שיש כאן לימוד נפלא דווקא מהחלק הזה שעוסק ב'גלותם' של ישראל, וממנו אפשר ללמוד כיצד דווקא הגלות, ודווקא המצבים הנמוכים ביותר של האדם – הם לפעמים הסיבה והדרך היחידה לתיקון, וכפי שיתבאר להלן.

התמיהות בפרשה:

א. יש להבין את האופן בו הצליח פרעה לשעבד את עם ישראל. הרי בתחילה היו חשובים ונכבדים מאד, ולא ברגע אחד היה אפשר להפוך זאת, אלא היה כאן מהלך שהביא לידי כך, באופן שהם בעצמם כביכול נתנו לזה לקרות.

ב. במשך כל ימי שעבוד מצרים – לא מוזכר שהם צעקו או התפללו, אלא רק לאחר שנים רבות, כשמשה רבינו היה כבר בן שמונים, הייתה הפעם הראשונה שבה מוזכר בפסוק שהם צעקו. והוא פלא הכיצד ייתכן שבקושי כזה ושעבוד כזה – לא צעקו כלום. ועוד פלא, שמיד כאשר צעקו החלה הגאולה אף שעדיין לא עברו ארבע מאות שנה, ונראה מזה שאילו היו צועקים קודם היו נגאלים קודם, הכיצד?

ג. הקב"ה מבקש ממשה רבינו שילך לגאלם, והוא מסרב פעם אחר פעם במשך שבעה ימים, כשבכל פעם הוא מעלה טענה אחרת, ובסיום כל הטענות הוא עדיין מסרב ומבקש 'שלח נא ביד תשלח'. והוא פלא, כיצד משה רבינו אדון הנביאים מסרב לשליחותו של הקב"ה.

ד. אחד מהטענות של משה רבינו היה 'ואמרו לי מה שמו מה אומר עליהם', והוא פלא: וכי זה כל מה שהם עלולים לשאול – 'מה שמו'?! ממה נפשך, אם מאמינים הם – מאי נפקא מינה מה 'שמו', ואם אינם מאמינים – מה יועיל שיאמר את שמו, והרי פרעה לא קיבל זאת אפילו כששמע מה שמו. ועוד יותר פלא שהקב"ה קיבל שאלתו, וענה לו שם חדש אינו מוזכר בשום מקום בתורה: שם 'אהיה'. וצריך להבין מה היה כאן המשא ומתן, ומה מהותו של השם הזה, שבו נגאלנו ממצרים.

ביאור הפשט

בדרך הפשט יש הרבה אריכות בדברי המפרשים [רש"י, רמב"ן, ואור החיים], ומן הראוי לראות הדברים בפנים, והעולה מתמצית הדברים:

א. פרעה התנהג בחכמה וערמימות, באופן שלא היה ניכר שהולך לעשות מהם עבדים. והלך בהדרגה משלב לשלב, באופן שלא היה אפשר בשום חלק להתקומם ולטעון מדוע עושה כן, אלא הכל היה בדרל 'דמוקרטי' כביכול, בו הוביל אותם כאילו מבחירתם להשתעבד אליו, או שהיה 'מוכרח' כביכול לעשות כך מחמת 'החוק' וכדומה (ראה בדברי הרמב"ן והאור החיים בפירוט מה היה סדר הדברים).

ב. מתוך כך מובן שעם ישראל לא צעקו ולא התפללו, כי לא ראו בזה גזירה או משהו שלא כשורה, אלא הבינו שכך הוא דרך ההנהגה במקום זה, ואין להם ברירה אלא להתנהג כן. עד כדי כך שהרבה מהם לא רצו לצאת ממצרים, וגם אלו שיצאו – בכל פעם שהיה איזה נסיון, רצו לחזור למצרים.

ג. מה שהתעוררו לצעוק היה רק כאשר היה גזירה משונה, שנצטרע פרעה והתחיל לרחוץ בדמם של ישראל, שלזה כבר לא היה שום טעם ושום הגיון, ואז נאנחו וצעקו. ובאור החיים הקדוש מבואר שלא צעקו אל ה', אלא צעקו מתוך כאב וצער, ואף על פי כן שמע אלוקים את זעקתם, ולא רק שמע – אלא מיד התעורר לרחם עליהם ולגאלם, כי זה הכח של צעקה – שעולה מיד לפני כסא הכבוד, ומהפך את הדין לרחמים אפילו שאינו מגיע עדיין לפי שורת הדין.

ד. משה רבינו מאן ללכת כדי שלא לגרום חלישות הדעת לאהרן הכהן שהיה נביא קודם לו. ורק כשהתבשר 'וראך ושמח בלבו' הסכים לקחת את השליחות. וכמבואר עניין זה הרבה בדברי בעלי המוסר.

ה. בעניין השאלה 'מה שמו' והתשובה של שם 'אהיה' – ראה באריכות בדברי הרמב"ן, הן בדרך הפשט והן בדרך הסוד, ואין כאן מקום להאריך.

ביאור בפנימיות

פנימיות העניין מתבאר בספר 'ליקוטי הלכות' בכמה מקומות, ותמצית העניין הוא כך:

א. גלות מצרים לא היה רק שעבוד בגוף, אלא גם ובעיקר שעבוד בנפש. 'מצרים' מרמז על היות הנפש במצר. וכמבואר בזוהר הקדוש על הפסוק "בחומר ולבנים ובעבודה קשה" – 'בחומר' דא קל וחומר, 'לבנים' דא ליבונא דהלכתא, וכן השאר. כלומר, שהיה כאן שעבוד רוחני.

כי מצרים הוא מקום 'ערוות הארץ', ושורש הטומאה והכישוף. והם התגברו על נפשות ישראל, והצליחו להכניסם להרגשה פנימית של 'עבדות'. ולכן 'מעולם לא היה עבד שברח ממצרים' – לא מחמת שהיו השערים נעולים, אלא מחמת שלא עלה על דעתו לצאת משם, כי נשרש בו כל כך הרגשת העבדות עד שלא ראה טעם לברוח משם, וגם לא היה מועיל לו. ומשום כך נקרא מצרים 'בית עבדים', שכל מהותו הוא עבדות.

[ועיקר העבדות של מצרים היה בעניין תאוות ממון, שנראה לכאורה כדבר מותר וראוי וכשר, אך בני אדם משעבדים עצמם ומפקירים כל חייהם וכל מהותם ועצמיותם עבור רדיפת הממון, או עבור הדאגה מחסרון הממון. ולכן אלילם של מצרים היה 'השה', שנקרא בלשון הכתוב 'עשתרות צאנך' ופירש"י 'שמעשירות את בעליהן', דהיינו שהעבודה זרה שלהם היה הממון. וזהו 'עבדות' שאי אפשר לצאת ממנו, ולא מחפשים בכלל לצאת ממנו, כי לא חש ולא מרגיש כלל שהוא 'עבד'].

וכך הצליחו להכניס אותם לתוך עוד ועוד שערים של טומאה, שפירוש 'טומאה' הוא סתימה, דהיינו הרגשה של מצר, שעבוד וסתימת המוח והלב, שאין מרגישים בכלל שום הרגשה של קדושה ושל אמונה. רק חיים של שעבוד ועבדות ותו לא. ומובן היטב מדוע לא צעקו כלל, כי לא הבינו כלל באיזה עבדות וסתימה הם שרויים.

ב. כאמור, יש שער החמישים של הטומאה שאליו לא נכנסו כלל. והוא מה שידוע שלא שינו שמם לשונם ומלבושם, והוא דבר תמוה לכאורה, כי מה בצע לעבוד עבודה זרה באידיש ועם שטריימל (כלשון המגיד ר' שלום שבדרון). אלא שדברים אלו מבטאים את נקודת היהדות בעצמה, כי אמנם אינם לא מצוה ולא איסור אבל הם מבטאים 'שייכות', והם התעקשו להישאר 'שייכים' למה שהם באמת. ולכן גם נזהרו מפגם עריות ומהתערבות עם המצרים – כדי לא לאבד נקודת הברית והיהדות.

ולכן כאשר פרעה רחץ בדמם, דהיינו שניסה לפגוע בנקודת 'הדם' שבהם, בנקודת היהדות – התעוררו לצעוק, ובאותו רגע שהתחילו לצעוק – הפכו את המ"ט שערי טומאה לבירור ותיקון. כי כל מהות ה'טומאה' הוא סתימה והסתרה, אך כאשר אדם צועק – הוא מגלה שבעצם הוא טעה, וכל מה שנראה לו ריחוק וכפירה והסתרה הוא שקר, ובזה הוא 'שובר' את הטומאה. וכפי גודל הטומאה בו הוא שרוי [אם זה שער ראשון, עשירי, או ארבעים ותשע] – כך גודל שבירת הטומאה וגילוי הקדושה. וכאשר עלתה צעקה זו מתוך מ"ט שערי טומאה – הם שברו את הטומאה מכל השערים, וזכו עבור כך [לאחר מכן] לגילוי מ"ט שערי קדושה.

אמנם הקדושה לא התגלתה מיד, כי עדיין היו תחת שעבוד מצרים. אך על ידי הצעקה פעלו שכבר לא היו נשלטים לגמרי על ידי המצרים, והתעוררו רחמים לגאלם. ועניין זה נקרא 'מחאה', והוא מבואר בדברי מוהרנ"ת, שכאשר אדם מרגיש שליטת היצר ואינו יכול לצאת מידיו – יעשה 'מחאה' ויאמר בפירוש: 'הן אמנם איני מצליח לנצח היצר, אבל אני מגלה דעתי שאיני רוצה כן, והיצר בגזלנותו השתלט עלי ועל חיי', וכך אין היצר יכול לעשות 'חזקה' עליו, ולבסוף יזכה לגרשו.

ג. וזה הטעם שמשה רבינו מאן לגאלם, כי ידע שיש דרך ארוכה מאד עד שיצליחו לצאת מזוהמת מצרים, ואפילו לאחר שייצאו ממצרים, עדיין יש עוד גלויות, ויש דרך ארוכה עד לגאולה השלמה. אך הקב"ה גילה לו שכך הוא דרך הבירור והתיקון, ולכן צריך לילך ולגאלם.

ואז שאל משה רבינו 'ואמרו לי מה שמו', כלומר: היכן הוא? אם אתה אומר שנגלה אליך – מדוע לא רואים אותו כאן במצרים, מדוע יש כאן כזה שעבוד וכאלו צרות? באיזה 'שם' הוא מתנהג אתנו, האם בדין או ברחמים. והתשובה הייתה: 'אהיה' – אנא זמין למיהווי. כלומר, יש הנהגה של רחמים, שעדיין אינה מתגלה אלא היא עתידה להתגלות. ואף שעדיין אינה מתגלה – היא כבר כעת הנהגה של רחמים, כי כל כוחה להתגלות לאחר מכן – הוא דווקא מחמת המצב העכשווי של הסתרה.

והשם הזה – הוא השם שהוציא אותנו ממצרים, והוא השם המלווה כל אחד מישראל בכל מצב של קושי צער והסתרה, שאמנם אי אפשר לגלות בו שם הוי"ה, אבל מאיר בו שם 'אהיה' שאומר לו: אני עמך בתוך המצב הזה, ודווקא מתוך כך – יהיה לבסוף הגילוי.