פוסטים

פרשת פנחס הוא המשך ישיר לסיום פרשת בלק. בסוף פרשת בלק – אחר המעשה הנפלא של בלעם, שרצה לקלל ונמצא מברך – בפסוקים האחרונים ממש, מתחיל פרק חדש – שלכאורה אינו קשור כלל למעשה בלעם – והוא מעשה שיטים, שנכשלו ישראל בבנות מואב, ומעשה זמרי שקרב את המדינית, ומעשה פנחס שלקח רומח בידו והרג אותו ואותה. ובזה מסתיים הפרשה.

לאחר מכן מגיע פרשת פנחס, שמתחיל לכאורה מאמצע המעשה, ומספר על שכרו של פנחס, ועל מלחמת מדין. ולכאורה היה ראוי לכתוב כל המעשה בפרשה אחת – או כולה בפרשת בלק, או כולה בפרשת פנחס. אם אינו שייך למעשה בלעם – צריך לכתבו בפרשת פנחס, ואם הוא שייך למעשה בלעם – צריך לכתבו כולו בפרשת בלק.

ובכלל, כל המעשה הזה הוא פלא והפלא. איך ארע דבר כזה, שאחר הגילוי הנפלא של אהבת ה’ לעמו – שהתגלה בברכת בלעם, היה פתאום נפילה כזאת. וכן להיפך, מה היה הפעולה של פנחס, ומדוע נחשב לדבר גדול כל כך, עד שהשם יתברך דורש בשלומו, ונותן לו כל המתנות שבעולם – כהונה לו ולזרעו, ושלא ימות לעולם, וזכה להיות אליהו מלאך הברית, ושכל הגאולה העתידה תלויה בו [יחד עם משיח].

וכנראה שדווקא התמיהה הגדולה היא התשובה והיסוד. והיסוד הזה מוכרח להיות כ’המשך’ לכל המעשה עם ברכתו של בלעם, כי הוא שייך לאותו עניין. ואף על פי כן מוכרח להתחלק לשתי פרשיות, ומתוך כל יתבאר יסוד נפלא מאד, שיש בכוחו לעשות מהפכות יותר מכל דבר אחר – הן לציבור והן ליחיד, וכפי שיתבאר בעז”ה.

הקושיות:

א. החטא של בנות מואב – היה מתוך עצתו של בלעם. וצריך ביאור: איזו ‘עצה עמוקה’ יש בזה, הלא זה תמיד דרכו של היצר, לפתות ולמשוך ולהכשיל, ומה יום מיומיים. ואם באמת יש כאן איזה עצה עמוקה, מדוע לא הציע זאת מיד כשקרא לו בלעם, ורק כשלא הצליח לקלל ‘התחדש’ לו עצה זו.

ב. ‘הבועל ארמית, קנאין פוגעין בו’. ממה נפשך, אם מגיע על זה עונש – מדוע צריך ‘קנאים’. ואם לא מגיע על זה עונש – איזה היתר יש לקנאים לפגוע בו, וכי יש לקנאים תורה משל עצמם. ובכלל, מי הם אותם ‘קנאים’, האם יש אנשים מסוימים שנקראים ‘קנאים’ שלהם מותר ולאחרים אסור.

ג. מה היה מעשהו של פנחס. בפסוק מבואר שלקח רומח בידו והרג את שניהם. אבל בפסוק בתהלים נאמר ‘ויעמוד פנחס ויפלל ותיעצר המגפה’. האם לקח חרב או שהתפלל. בפסוק לא נאמר שהתפלל, ובתהלים לא נאמר שלקח חרב.

ד. האם ‘קנאות’ הוא דבר טוב והגון או לא. אם הוא טוב – מפני מה לעגו עליו, ואם אינו טוב – מפני מה קיבל על כך שכר.

ה. במגפה מתו ארבעה ועשרים אלף. אמנם באמת היו צריכים למות כמעט מאה ושבעים אלף [שהם רבע מעם ישראל], כמו שפירש רש”י על פסוק ‘הרגו איש אנשיו’, ובזכות פנחס ניצלו. מדוע היה חרון אף גדול כל כך. ומדוע היה ציווי ‘צרור את המדינים’ – דהיינו לשנוא אותם, מה שלא נאמר על שום אומה ולשון [חוץ מעמלק].

ביאור העניין

דרכנו לפרש בדרך כלל ‘ביאור הפשט’ ואחר כך ‘ביאור הפנימיות’. אמנם במפרשי הפשט לא נמצא כמעט ביאור על העניין [רק ביאור הפסוקים, אבל לא כלל העניין] כמו במקומות האחרים, ולכן בהכרח לפרש מיד על פי פנימיות העניין.

אמנם יש לציין רעיון שנאמר על ידי בעלי המוסר – לבאר מדוע נחלק העניין לשתי פרשיות. כי בפרשת בלק מסופר על מעשה הקנאות שעשה פנחס, אמנם בכל קנאות צריך לבדוק אם זו קנאות לשם שמים, או רק הזדמנות לפרוק את המדות הרעות של הכעס והאכזריות, ובשביל זה צריך להמתין שבוע, כדי לבדוק זאת. ורק אז כשמתברר שזה נקי, אזי ‘הנני נותן לו את בריתי שלום’.

להלן נבאר העניין בפנימיות, על פי המבואר בליקוטי מוהר”ן (ח”ב סימן ח), ובליקוטי הלכות (ברכת השחר הלכה ה), וייתכן שיעלה בקנה אחד עם הרעיון הנ”ל, ובאופן שיש בו הדרכה לעובדא ולמעשה לכל אחד ובכל מצב.

מערכת רשמית – ולא רשמית

בכל מערכת שבעולם, יש את החלק הרשמי של המערכת, שבו נמצאים הכללים וההוראות מה צריך לעשות ואיך צריך להתנהג, ויש את החלק ש’מאחורי’ הדברים, דהיינו הקודים והמרכיבים הפנימיים של המערכת, שזה הבסיס והיסוד שעל זה עומד כל המערכת.

כך גם במערכת של עם ישראל. יש את החלק הרשמי, שזה התורה והמצוות ששם יש כללים והוראות מסודרים ו’חתוכים’ – מה מצוה ומה עבירה, מה מותר ומה אסור, ומה החומרא של כל דבר. וזה החלק הנגלה. אבל יש את הפנימיות של הדברים, ששם הכללים מתבטלים ורק הקודים האמתיים יש להם חשיבות.

וכך הוא במציאות העולם. יכול להיות אדם שמקיים את כל המערכת של התורה והמצוות, ומדקדק על כל סעיף בשולחן ערוך, קלה כחמורה. אבל אינו מחובר כלל בפנימיותו. ומשום כך יכול להיות ‘נבל ברשות התורה’, כי הוא מקיים את כל התורה אבל הוא ‘נבל’, כי אין לו חלק ונחלה עם התורה ועם השם יתברך.

ויכול להיות להיפך – אדם שלא מצליח לקיים כל מצוה כראוי, ולדקדק בכל הלכה כראוי. אבל לבו בוער באהבה להשם יתברך, ורוצה מאד להתקרב אליו, וכואב לו על מה שאינו מצליח לקיים. ואותו אדם אמנם עדיין אינו ‘ברשות התורה’ אבל אינו ‘נבל’, אלא יהודי.

עצת בלעם – שתי חלקים

והנה בלעם הכיר את המערכת הרשמית, וידע שיש מערכת של תורה ומצוות, ואת הכללים של ‘אם בחקותי תלכו’ ו’אם בחוקותי תמאסו’, והמצבים של ‘עושים רצונו של מקום’ ו’אין עושים רצונו של מקום’. והוא הכיר את זה היטב מהמציאות, כי ידע שיש בכל יום רגע שהקב”ה כועס, והיינו משום שיש כאלו שעוברים על רצונו.

ולכן, חשב ‘לרכוב’ על המערכת הזאת, ובאמצעותה לפגוע בעם ישראל. דהיינו לתפוס את נקודות החולשה שבהם על פי המערכת הרשמית הם אינם בסדר, ואת הכעס שמתעורר מחמת כך – ואז לקללם. אבל כשניסה לעשות כך, גילה שהקב”ה אינו כועס, ושאין שום בעיה במערכת, כי ‘לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל’, אין שום חסרונות ושום עבירות.

ואיך זה ייתכן, הרי בוודאי יש. אלא שהביאור הוא [כמו שהתבאר במאמר הקודם בקצרה], שיש מערכת פנימית, ששם כל הכללים משתנים. וכל המערכת הרשמית ‘כפופה’ למערכת הפנימית הזאת. דהיינו, שאמנם ‘בתוך הבית’ יש ויכוחים ויש מריבות, וצריך לתקן הרבה דברים. אבל למי שבא ‘מחוץ לבית’ ומנסה להעביר ביקורת – אומרים לו: ‘לא קשור אליך. הכל בסדר בינינו ואנחנו מסתדרים היטב זה עם זה, ואל תתערב במקום הרגיש והייחודי הזה’.

וכמו בין אב לבן, שבוודאי יש הרבה מה להעיר לבן, ולחנך אותו כדי להעמיד אותו על דרך הישרה. אבל זה רק בין האב לבנו. אם יבוא מישהו מבחוץ, וינסה להסית את האב כנגד בנו, יאמר לו: לך לך. אל תדבר על הבן שלי. זה עסק פרטי ביני לבינו ולא עסקך. כך בינינו לבין השם יתברך, ולכן הוא כביכול לא נתן לבלעם ‘לחדור’ למקום הפרטי הזה.

משכך, הבין בלעם שאם הוא רוצה לפגוע חלילה, הוא צריך לפגוע במערכת הפנימית הזאת, ולא החיצונית. וכאן הגיעה עצתו של בלעם, שפגעה במקום הכי פנימי והכי רגיש – בבית פנימה. וזאת על ידי בנות מואב.

נכרית – חמור או קל

איסור נכרית – הוא האיסור הקל ביותר מתוך רשימת העריות, ואפילו אינו מופיע ברשימת העריות, שכולם הם לפחות כרת, וחלקם הגדול במיתת בית דין. ואילו נכרית הוא רק לאו שהעונש עליו הוא מלקות. כל זה מצד המערכת ‘הרשמית’ כמובן.

אבל מצד המערכת הפנימית – זהו האיסור החמור ביותר. אברהם אבינו יושב על פתחו של גיהנם ומוציא משם כל יהודי, חוץ ממי שאינו מכירו, דהיינו מי שבא על הנכרית. כי גם מי שעבר על כל התורה, ואפילו על כל העריות – הוא עדיין ‘בתוך הבית’ אלא שזקוק לתיקון, אבל מי שבא על הנכרית – עזב את הבית, וברח החוצה.

[וכמו שמקובל לומר על מישהו שפרק עול שהוא ‘הוריד את הכיפה’, אף שאינו דאורייתא ולא דרבנן אלא הנהגה טובה, ו’בדרך’ לשם כבר עשה איסורים חמורים הרבה יותר, אבל הביטוי של הורדת הכיפה, מבחינה פנימית, הוא הרבה יותר חריף מכל העבירות האחרות שעשה].

וזה מה שעשה בלעם. הוא לא הציע להכשיל אותם בחילול שבת או אכילה ביום כיפור, ואפילו לא בשאר העריות, אלא ‘להוציא אותם מהבית’, על ידי בנות אל נכר, שהאיסור בזה אמנם אינו חמור כל כך, ואף היה בזה ‘דיון’ אם מותר או אסור, אבל המשמעות של זה היא החמורה ביותר.

קנאים – פוגעים בו

בכך פגע בלעם במערכת הכי פנימית ורגישה. ולכן, התגובה לזה לא יכולה לבוא בצורה ‘רשמית’ אלא רק בצורה ‘לא קונבנציונלית’, שאמנם אינה ‘מגיעה’ על פי המערכת הרשמית, אבל מבטאת היטב את הפרצה החמורה שנעשתה כאן. וכאן בדיוק המקום של ‘קנאות’.

‘קנאות’ פירושו התפרצות פנימית בלתי נשלטת. כמו מי שרואה אנשים שפגעו בבני ביתו, בילדיו או באביו – שאינו הולך לשאול רב מה צריך לעשות, ואפילו לא מה מותר לעשות – אלא מתפרץ ללא שליטה, תופס את אותו פוגע, ועושה בו שפטים – בלי חשבון ובלי מגבלות ומעצורים, עד שירגיש שביטא את רגשותיו השוצפים, והלה ‘הבין את המסר’.

זה מה שעשה פנחס. מצד ההלכה אסור להרוג את זמרי, כי מגיע לו רק מלקות, ורק אם היה עדים והתראה. אבל ההתעוררות שלו – לא באה מצד ההלכה, אלא מצד המקום הכי פנימי ומקושר לה’, והנקודה הזאת התקוממה כל כך, שהוא לא יכול היה להבליג על הפגיעה החמורה הזאת באבינו שבשמים, והוא ‘לא יכול היה להירגע’ עד שלקח סכין והרג אותם.

אילו היה זמרי הורג את פנחס, לא היה חייב מיתה, כי פנחס היה ‘רודף’, ואפילו אם מישהו אחר מתוך השבט היה הורג אותו, היו ידיו נקיות. כי לא היה כאן חיוב מיתה, אלא הייתה כאן התקוממות של קנאות ואכפתיות נוראה, שלא הסכימה להבליג עד להשמדתו של זמרי קבל עם ועדה.

ויעמוד פנחס – ויפלל

מניין ידע פנחס באיזה דרך לנקוט, מאחר שלא מדובר בהלכה או בהוראה רשמית. על זה אומר הפסוק ‘ויעמוד פנחס ויפלל’. תפילה – יש בה אמנם חלק ‘רשמי’; יש מצוה דאורייתא או דרבנן להתפלל, ויש נוסח והלכות איך להתפלל. אבל תפילה במהותה היא נקודה פנימית ‘עבודה שבלב’. וכל סדר התפילה מכוון כנגד סדר הייחוד והזיווג כמבואר בזוה”ק וכתבי האר”י.

וזה מה שפנחס עשה. הוא עורר בלבו את הנקודה הפנימית של הייחוד, ומתוך כך עורר בתוכו בעירה עצומה של קנאות על הקשר של עם ישראל עם ה’, ואז ‘יצא לפעולה’ בלי לדעת מה לעשות, אלא ידע בוודאות שמעתה הוא מכוון אל המטרה, וכל מה שיעשה קשור אל המטרה, ונכלל במה שמותר לו ומוטל עליו לעשות.

[היה יהודי בבני ברק, שהיה מגדולי הלוחמים למען כבוד השבת, והיה יוצא בשבת למחות בחילול שבת, וכל רכב שהיה עובר, היה תופס אותו והופך אותו… (הוא היה בר הכי…). וכמה פעמים באו לחזון איש בתלונות עליו: איך הוא נוגע ברכב בשבת, ומה יהיה עם הילדים שלו וכו’. והחזו”א תמיד ענה: הוא יודע מה הוא עושה… כלומר, מאחר שזה נובע מהנקודה הפנימית, כל מה שהוא עושה זה נכון…]

קנאות – נקי או לא

קנאות – הוא לא דבר ‘רשמי’. אין שיטה כזאת ואין הלכה כזאת, כי כל מהותה הוא הנהגה ‘לא קונבנציונלית’. ולכן, אם לא זה לא מגיע מבעירה פנימית ואמתית – זה רציחה ממש. אבל באותה מדה – מי שאינו אוחז בכך, אמור לשאול את עצמו: הכיצד, ואיך זה ייתכן. איך יכול להיות שזה לא בוער בי, ושלא הגעתי למדרגה שאני פשוט ‘לא יכול לשתוק’.

ואכן, היו שזלזלו בפנחס וחשבו שזה לא הגיע ממקום נקי, אבל השם יתברך אמר למשה ‘הנני נותן לו את בריתי שלום’ – שהכוונה הוא ‘תמסור לו דרישת שלום’. כולם מזלזלים בו, ואני מחזק את ידו. וגם קיבל מתנה בצורה ‘לא קונבנציונלית’ את הכהונה לו ולזרעו, והוא גם זה שהפך לאליהו מלאך הברית, שעומד בנקודה של הברית בין יהודי לקונו, וגם עתיד להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

והנה, על פי המערכת הרשמית, ההיסטוריה מלאה במצבים שנעים בין טוב לרע. קבלת התורה וחטא העגל, בניין המשכן וחטא המרגלים, ארץ ישראל ועבודה זרה, בית ראשון ושני וחורבנם, וכן בכל הדורות. כי אמנם יש את הטוב ואת האמת, את התורה ואת הצדיקים – אבל כנגד כל טוב יש ממש זה לעומת זה, שעומד למולו ומונע אותו. ואם כן, מה יהיה הסוף, ואיך לבסוף יהיה התיקון.

על כך מבאר ר’ נתן, שהכרעת המערכה תהיה רק על ידי הנהגה זו של ‘קנאה’. כלומר, על ידי שמתעוררים בני אדם ואומרים ‘לא ייתכן להמשיך כך’ ‘חייבים לעשות שינוי’, ומתעוררים לעשות דברים שאינם חייבים לעשות; לבנות מקוה, בית מדרש, לייסד קהילות ומוסדות, ולהאיר אור הצדיקים וכדומה. רק על ידי זה תוכרע המערכה. כי היא לא תוכרע בצורה רשמית ובנשק קונבנציונלי אלא רק בצורה של ‘קלקול השורה’.

וכך גם כל אחד לעצמו. כל אחד נמצא במצב תמידי של עליות וירידות, יום אחד מלאך ויום אחד ‘גאלאך’, ואין אתנו יודע עד מה, מתי יהיה קץ הפלאות, בו נעלה על דרך המלך ונזכה להיות כראוי. והתשובה לזה היא רק ‘קנאה’. דהיינו, פעם אחת שעוצרים ואומרים ‘עד כאן’ ‘לא עוד’. זה הכח היחיד שיכול לשנות את המפה של טוב ורע ימין ושמאל שמשמשים בערבוביא, ולנצח לצד הטוב.

אתה בוודאי לומד ספר ‘אור החיים’ הקדוש.

האם זהו ספר של פשט או דרש? רמז או סוד? מוסר או חסידות? ואולי כולם יחד או אף לא אחד מהם?

***

מי אנחנו לחלק ציונים ולתת הגדרות.

וזה באמת לא מה שהולכים לעשות, כמובן. רק להניח את האצבע על נקודה מעניינת וייחודית, שיכולה לעורר אותנו ללמוד את הספר הקדוש הזה בהתחדשות, וגם לעורר אותנו לחבר בעצמנו ספר כזה, האומנם?…

הספר ‘אור החיים’ הקדוש, משמש לכאורה כ’מפרש’ של חמשה חומשי תורה. אך הגישה אליו, כפי שהתקבל בעם ישראל – הוא כאל ספר בפני עצמו, ספר קדוש שיש כח בעיסוק בו – לטהר את האדם ולהוסיף קדושה בנשמתו.

וכפי שכבר עורר הבעל שם טוב זיע”א, ותלמידיו הקדושים לדורותיהם, על מעלת הלימוד בספר, ועל גודל הקדושה שזוכים בכך. ויש שאף המליצו על ‘הקריאה’ בו, בדומה למה שמקובל על הזוהר הקדוש, שעצם העיסוק בו מטהר את הנשמה.

***

אמנם, יש הבדל לכאורה. כשפותחים זוהר הקדוש – רואים ‘שמות’ ומלאכים. המילים מדברות בעד עצמם, והקורא מרגיש מיד שמדובר במשהו רוחני ואלוקי, ושהוא מתרומם טפח ויותר מעל הקרקע.

לא כן כשפותחים את הספר הקדוש ‘אור החיים’. כאן פוגשים לכאורה משהו הגיוני: קושיות ותירוצים, דיוקים ורעיונות. אמנם מרגישים שיש כאן שכל אלוקי, וכל אחד מבין שאי אפשר לחבר ספר כזה מתוך בטן מלאה, אבל באותה מדה אנו מאמינים ומרגישים גם בשאר ספרי המפרשים ובכל ספרי הקודש.

ויש עוד נקודה, אחרת, שקצת ‘מציקה’. יש ספרי פשט, יש ספרי דרוש, ויש ספרי רמז וסוד. יש ספרי לומדות, ספרי מוסר, וספרי חסידות. וכל אחד מהם מאד ‘מוגדר’. אמנם, כל אחד מהם יכול להיות בלול גם משאר החלקים, אבל יש את הקו המרכזי שבו.

אבל ספר ‘אור החיים’ הקדוש, אינו מוגדר בכלל. מצד אחד הוא יכול לעסוק בעומק הפשט, ובדקדוק של כל מילה ואות בפשט, ובאותה מדה הוא יכול גם לעסוק בלומדות ולבאר מהלך שלם על פי פסקי הלכות ברמב”ם ובפוסקים, ואז, בחדא מתחתא הוא ממשיך ומדבר בדרך רמז, וגם בדרך סוד, בלול במוסר ובחסידות. והכל באותו ‘גופן’, ואפילו באותו קטע, כאילו בלי ‘לשים לב’ שהוא עובר מחדר לחדר.

***

אין הכוונה להדגיש את הגאונות ואת הרב-גוניות, אלא להצביע על נקודה נוראית שעומדת מאחורי הדברים, והיא: הרצינות – שרבינו חיים בן עטר – ייחס לדברי התורה.

אפשר לקרוא את הפסוקים הקדושים, ולהבין אותם ‘פחות או יותר’, או ‘להאמין’ שיש בהם רזין. אבל בעל האור החיים הקדוש, התייגע לגשת ביחד אתנו בכל הרצינות לכל מילה ואות, ולחפש ב’תמצית הנפש’ מה כתוב כאן, עד שימצא! ואת כל מה שהוא ימצא – פשט, לומדות, דרש רמז וסוד, הוא יכתוב!!

וגם אם זה יכלול בסופו של דבר ארבעים מהלכים על אותם מילים, הוא יכתוב את כולם. כי בסך הכל הוא בא ללמוד ‘מה כתוב כאן’, והרי כל זה כתוב כאן [ולכן, הוא גם לא מתייחס כלל (כמעט) לדברי שאר המפרשים, כי הוא לא בא לפרש, אלא לספר ‘מה כתוב כאן’, ודו”ק].

ספר ‘אור החיים’ מעורר אותנו להבין כמה התורה וכל פסוק שבה – זה רציני ומדויק. ואת המסר הזה אי אפשר לפספס. גם מי שלא מבין כל מה שהוא אומר, אבל היגיעה שלא לוותר על שום אות או מילה – זועקת מתוך הדברים. ומי שמבין כמה התורה זה דבר רציני, מבין ממילא כמה כל מצוה זה דבר רציני, וגם כמה כל יהודי זה דבר רציני. ואם תקח את הכל ברצינות – אתה מבין לבד שתהיה אדם אחר.

פרשת תזריע הוא הרביעי בסדר ויקרא. פרשה זו יחד עם פרשת מצורע – עוסקים בעניין טומאת צרעת ותיקונה, וכן בכל סדר טומאת האדם וטהרתו. השייכות של הפרשיות הללו לחומש זה, הוא לכאורה משום שיש בהם קרבנות, אמנם כפי שיתבאר יש בהם יסודות בעצם בניין האדם.

בתחילת הפרשה, קודם פרשת המצורע, יש עוד פרשה שנראית כפתיחה או כהקדמה לפרשת הצרעת, והוא פרשת טומאת יולדת. פרשה זו לכאורה אינה על מקומה, כי רק לאחר סיום עניין המצורע, נכתבו כל הפרשיות העוסקים בטומאת איש ואשה, בטומאה היוצאת מגופם, כגון נדה זב וזבה וכיוצא, ולכאורה הפרשה הזאת שייכת לשם ולא לכאן.

וכפי הנראה, שיש חשיבות מיוחדת להופעת פרשה זו דווקא כאן, ויש בזה לימוד חשוב בעצם מהות האדם, קודם שעוסקים בעניין המצורע, וקודם שעוסקים כלל בשאר הטומאות שבאדם.

התמיהות שבפרשה

א. בעניין טומאת יולדת: א.  לכאורה לידה הוא מצב של תיקון, ואם כן, מדוע יש בו טומאה. ב. מה מהותם של ימי הטוהר, בהם היא אמנם מותרת לבעלה אך אסורה להיכנס למקדש ולאכול בקדשים, כמו טבול יום. ג. מדוע יש הבדל בכל זה בין לידת זכר ללידת נקבה.

ב. וביום השמיני ימול בשר ערלתו: א. מה עניין מצוה זו לכאן, והרי כבר נתבארה פרשה שלמה בעניין זה בפרשת לך לך. ב. מהו הלשון ‘וביום השמיני’ כאילו הוא המשך לשבעת ימי הטומאה. ג. מדוע מילה הוא דווקא ביום השמיני ולא ביום הראשון.

ג. מה עניין פרשה זו לכאן, בין פרשת המאכלות לבין פרשת מצורע.

ביאור הפשט

א. מקום הפרשה: בדברי רש”י מבואר שאחר שנתבאר תורת הבהמה והחיה, נכתב תורת האדם. כשם שיצירתו הייתה אחר כל הבהמה והחיה. ועדיין צ”ב מדוע נקט בשביל זה בדווקא פרשת יולדת, כאשר בשאר בעלי חיים לא נכתב עניין ‘לידתם’. וגם מה בא ללמדנו בכך שנכתב ‘אחר’ כל בהמה וחיה.

ב. טומאת יולדת: לדברי הרמב”ן, הוא ‘ניקוי המותרות’, ובתחילה הם דמים ממש ולכן היא טמאה, ולאחר מכן, כבר אינה טמאה אבל עדיין צריכה להוציא תמצית הדמים, ו’הליחות העכורות המעופשות הבאות מתמצית הדם’, ולכן עדיין אינה טהורה למקדש ולקדשים. והמובן לכאורה, שיש באדם עכירות גשמית שמרחיקה אותו מהקדושה, ויש בזה שלשה דרגות: לפעמים דרגה של טומאה ממש, לפעמים דרגה של טהרה אבל עדיין לא של קדושה, ורק כשנקי ומזוכך לגמרי יכול להגיע גם לקדושה.

ג. מצות מילה: באור החיים מבואר שהטעם לכך שהוזכר כאן שוב, הוא כדי ללמד שמילה דוחה שבת (ראה בדבריו כמה ביאורים בזה). והטעם שהמילה ביום השמיני: א. כדי שיהיו גם אביו ואמו שמחים, ולכן הוא שייך ומקושר לעניין שבעת ימי הטומאה. ב. כדי שיהיה כוחו חזק ובריא, והיינו כדי שיעבור עליו שבת שנותן בו את הכח החיוני.

ביאור הפנימיות

בדברי חז”ל הקדושים – שהובאו בדברי רש”י – מובן שבפרשה זו מתגלה יסוד מהות האדם, ומרכז תפקידו בעולם, וכפי שמבאר זאת רבי נתן, כדלהלן.

וכדי לבאר העניין, יש להקדים שני מאמרי חז”ל הקדושים, השייכים לפרשה זו. הראשון – יצירתו של האדם לאחר כל הבהמה והחיה, לומר לך, זכה – הוא שולט בכולם, לא זכה – יתוש קדמו. ובפשטות הכוונה היא לעוררו לענווה ושפלות, אך בפנימיות מתבאר כאן מהות עבודתו.

השני – שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא, אם הקב”ה חפץ במילה מפני מה ברא את האדם ערל. הביא לו שיבלים וגלוסקאות, והראה לו שאמנם בתחילה נבראים שיבלים אך אינם ראוים לאכילה רק על ידי בני אדם. וצריך להבין מה היה כאן הויכוח.

האדם – תיקון הבריאה

והביאור הוא כך. האדם, נברא במהותו שלם ומתוקן, ולכן הוא נברא ללא ערלה, כי הערלה אינו חלק מהאדם השלם, אלא אדרבה – מום וחסרון. וכמו כן, כל הפרטים בעולם היו שלמים ומוכנים ולא היה צריך להכין אותם ולתקנם, כמו שאמרו חז”ל שהיו מלאכים צולים לו בשר ומוזגים לו יין. וכן יהיה גם לעתיד שיגדלו גלוסקאות מוכנים על העצים (שבת ל).

אמנם, לאחר החטא שבו נעשה תערובת טוב ורע, התכסה האדם בערלה, וזה מרמז שיש עליו לעמול ולתקן את העולם. ולכן, גם אחר שמל את הערלה, עדיין בנו נולד עם ערלה, כי נעשה בטבע האדם הצורך וההכרח להתייגע כדי לתקן. ולכן, גם הגלוסקאות גדלות כשיבלים וצריך לתקנם עד שיהיו ראויים לאכילה.

מילה ופריעה

והנה התיקון הוא על ידי מצות מילה, ובמילה יש שני חלקים: מילה ופריעה. כלומר, את ‘עור הערלה’ צריך לחתוך ולהסיר לגמרי. ואת ‘עור הפריעה’ צריך להפריד לשניים, והוא נשאר מחובר לגוף אלא שפורעים אותו מעל גבי העטרה.

ויש בזה שני חלקים של תיקון. יש בעולם חלקים של רע וטומאה, שהם שלשת הקליפות הטמאות; ענן גדול, רוח סערה, ואש מתלקחת [שרומזים על שלשה מיני רע, ימין שמאל ואמצע]. ואת החלקים האלו צריך להכניע ולבטל לגמרי, והם כל העבירות והאיסורים שבתורה, שעל ידי שמתרחקים מהם ואין עוסקים בהם כלל – מכניעים אותם לגמרי.

והחלק השני, הוא החלק שאינו רע גמור, אלא דברי רשות שמעורבים טוב ורע, והוא קליפת נגה שמעורב טוב ורע. ובדברים האלו, אין צריך להתנזר מהם לגמרי, אלא להפריד בין הטוב לבין הרע. דהיינו שלא לעשות אותם ‘סתם’ ומתוך ריחוק וגשמיות, אלא לחפש את הפנימיות שבהם, והדרך לעבוד בהם את השם יתברך.

ושני החלקים האלו ישנם גם בעניין הלידה. כי אמנם הלידה הוא מצב של תיקון, אבל מחמת היות האדם מעורב טוב ורע, ומוטל עליו לעסוק בתיקון – לכן גם לידתו מלווה באותו בירור, ויש בה את שני חלקי התיקון; בתחילה, יש טומאה גמורה שאז צריך להתרחק ממנה לגמרי, ואחר כך, יש מצב של ‘טוהר’, שהוא מעורב טוב ורע, ולכן עדיין אינה יכולה לבוא אל הקודש.

יום השמיני

והנה, לכאורה אם האדם צריך לתקן את עצמו – היה צריך לעשות כל זה כבר ביום הראשון, ולא להמתין ליום השמיני כדי למולו. וקושיא זו יש גם להקשות על ארץ ישראל והתורה. ארץ ישראל לא ניתנה מיד לאברהם, אלא הייתה קודם תחת יד שבעה אומות, ורק לאחר מכן ניתנה לישראל. וכן התורה לא ניתנה ביום הראשון של הבריאה, אלא לאחר עשרים וששה דורות, ושניהם פלא; כי אם התורה הוא החיות של העולם, איך התקיים העולם באותם עשרים וששה דורות, וכן ארץ ישראל, איך יכלה לסבול את טומאת האומות בכל אותו הזמן שהייתה תחת ידם.

התשובה היא, שיש בזה סוד עמוק, הנקרא ‘אוצר מתנת חינם’. כלומר, הן אמנם שהאדם חייב להיות מהול ומתוקן, וכן אמת שהתורה היא קיום העולם, וארץ ישראל הוא מקום קדוש שאינו סובל טומאה. אבל דווקא משום כך אין קיום לעולם, בפרט לאחר חטא אדם הראשון שנעשה מעורב טוב ורע. כי אם כך, מיד ברגע שהאדם מקלקל חלילה את קדושתו, אין לו קיום, וכן אם נעשה בארץ ישראל דבר שאינו לפי קדושתה, מיד היא מקיאה אותו, וכן כשהאדם בטל מן התורה – אפילו מחמת הכרח – אין לו קיום.

ולכן, יש אוצר ‘מתנת חינם’, שכביכול מקיים את העולם בכל אופן, יהיה איך שיהיה. ולכן המתין הקב”ה עשרים וששה דורות [שכנגדם אנו אומרים עשרים ושש פסוקים ‘כי לעולם חסדו’] קודם קבלת התורה, וכן מסר תחילה את ארץ ישראל לכנען, וכן ציוה להמתין שבעה ימים קודם המילה – כדי לגלות על ידם את אותו אוצר של מתנת חינם, ובכך ידע האדם, שגם אם נפל חלילה – עדיין לא אבדה תקוותו, ועדיין יש לו קיום, ודווקא על ידי כך יוכל להמשיך ולעסוק בתיקונו.

ויותר מכך, על ידי המצבים הללו, שבהם מוכרחים להתקיים על ידי אותו אוצר של ‘מתנת חינם’ – ממשיכים קיום גם לכל העולם. כי הרי כל העולם אין להם את הכח של הברית, ולא את הכח של התורה, ואם כן, הקיום שלהם הוא רק על ידי ‘מתנת חינם’, אך גם לזה אינם זכאים, ובשביל זה עשה השם יתברך שכל אדם חייב להיות לפעמים בטל מהתורה, ואז הוא שואב את חיותו מהאוצר של מתנת חינם, ובזה הוא ממשיך זאת לכל העולם.

יצירתו של האדם

לכך נוצר האדם לאחר כל הבריאה. לומר לו: א. תפקידך הוא לתקן את כל העולם, אם לכתחילה – על ידי שלא יחטא, ובכך ישאיר את העולם על תיקונו. ואם בדיעבד – שגם אם חטא חלילה, לא יפול בדעתו, שהרי היתוש קדם לו – ולמרות שאין לו שום זכויות יש לו קיום, על ידי אוצר מתנת חינם, ואם כן, גם אתה יכול להחזיק מעמד על ידי אותו אוצר, ואדרבה, בכך אתה ממשיך את אותו האוצר גם לאותו יתוש ולכל העולם.

וכל זה נכתב קודם לפרשת מצורע, ולשאר הטומאות. כי הפרשה זאת מדברת מהמצב של התיקון, בו האדם עוסק לתקן את עצמו ואת העולם, ורק לאחר מכן מדבר על מצב בו אדם מתעסק עם קלקול, כמו טומאת צרעת, וטומאת נדה וזב וכדומה. זאת ועוד, רק לאחר שנתבאר היסוד שיש אוצר של מתנת חינם, יכולים לדבר על מצב של קלקול, ולחזק את האדם שלא יתייאש אלא יידע שיש אוצר של מתנת חינם, והוא יכול לתקן הכל.