אי אפשר ללכת למקוה, וגם אי אפשר להתפלל במניין –
האם בכלל ש’לא מגיע לנו’, או בגלל ש’אין צורך’?
***
בשני זמנים בשנה – גם יהודי שזוכה לטבול במקוה כל יום, צריך להימנע מכך.
שני הזמנים הם: יום כיפור, ולהבדיל, תשעה באב. זה לא הוראה ולא הנחיה, אלא הלכה. ולכן גם כולם מקיימים את זה, ללא כחל וללא שרק, ללא ספיקות וללא פיתולים, וגם לא מרגישים רע עם זה. זו היא ההלכה וזהו.
אבל, יש הבדל תהומי ביניהם. בתשעה באב – לא הולכים למקוה, כי אנו לא ראויים לכך, ואנו מתהלכים כנזופים מחמת כן. ואילו ביום כיפור – לא הולכים למקוה, כי אין צורך. אנו טובלים ב’מקוה ישראל ה’, ולא זקוקים לעזרים חיצוניים.
***
ישנם שתי סוגי תפילות – תפילה שצריכה להיעשות במנין, ותפילה שצריכה דווקא להיעשות ללא מנין.
את התפילות הרגילות אנו צריכים לעשות בציבור. אבל ישנם שתי תפילות, שעושים אותם דווקא ביחיד: תפילת כהן גדול בקודש הקדשים, והתבודדות.
הסיבה לכך: תפילה ‘רגילה’, צריכה הרבה תנאים כדי להתקבל. אם אתה לא צדיק הדור, ולא קרוב לזה, אז אתה צריך לפחות את עזרת הציבור, כדי שהתפילה שלך תתקבל.
אבל תפילת כהן גדול ביום הכיפורים, היא בזמן ובמקום ועל ידי האדם – הכי מתאימים, ולא צריך שום תנאים כדי שהיא תתקבל. התפילה הזאת אינה זקוקה ל’דרך’, אפילו לא של שתי מטר, כדי להגיע ליעדה.
וכך גם התבודדות. זו היא נקודה של קשר ישיר ובלתי אמצעי, בין היהודי לאביו שבשמים, בבחינת ‘נכח פני ה” (ביאור הליקוטים), ואינה זקוקה למתווכים ולעזרים כל שהם. זה לא צריך להגיע ‘אליו’, אלא הוא מגיע ‘אליך’.
***
בימים אלו, יש מניעות גדולות מטבילה במקוה ותפילה במנין, וזה עלול אף להחריף. אפשר להתייחס לזה כתשעה באב, ולהלך כנזופים. אבל אפשר גם להתייחס לזה כיום הכיפורים, ולהרגיש כל כך קרוב שאין צורך בכך. אפשר להרגיש תפילה של בדיעבד, ואפשר להרגיש תפילת כהן גדול ביום הכיפורים.
כיושב סתר לחלות פני מלך, מראה כהן.