פוסטים

שתי הפתעות יש בחודש אב!

'מועד' ושמו תשעה באב, ו'יום טוב' ושמו חמשה עשר באב.

***

"לא היו ימים טובים לישראל, כחמשה עשר באב, וכיום הכיפורים".

אמר מי שאמר: ניחא חמשה עשר באב, מובן. שהרי זה בין הזמנים. אבל מה פתאום יום הכיפורים?… אבל כמובן שהשאלה היא הפוכה; יום הכיפורים – הוא באמת יום גדול, הכי גדול והכי מרגש שיש לנו בשנה. אבל איך הצליח חמשה עשר באב להיכנס לאותה רשימת בכורה?

'לא היו ימים טובים לישראל' – יש לנו ראש השנה, פסח, שבועות, סוכות, חנוכה ופורים. וכל אלו אינם מגיעים לאותה דרגת 'יום טוב' של חמשה עשר באב. האמנם?! ומה המשותף בינו לבין יום הכיפורים?

מיהו בכלל חמשה עשר באב. מי המציא את התאריך הזה, מה ארע בו, ובאיזה צורה אנחנו אמורים לחגוג אתו? האם יש באיזה מקום הלכות 'יום טוב חמשה עשר באב'? ואיך זה בעצם, שגם לאחר שהוכרז עליו כיום טוב, באותה רמה של יום הכיפורים – הוא נשאר כזה אנונימי, נשכח ובלתי מזוהה?

***

כל החגים – הם מצב של לכתחילה. יום הכיפורים וחמשה עשר באב – הם יום טוב של 'בכל זאת'… הגמרא מפרטת כמה וכמה דברים שארעו ביום הזה. והמכנה המשותף ביניהם הוא ה'בכל זאת'. כל דור המדבר היו צריכים למות, ו'בכל זאת' בחמשה עשר באב, זה פסק. סתם כך, ללא סיבה. השבטים נאסרו להתערב זה בזה, ו'בכל זאת' בחמשה עשר באב, זה פסק. סתם כך, ללא סיבה. וכן הלאה.

ראש השנה – הוא המצב הלכתחילה בו יהודי אמור להיות. פסח שבועות וסוכות – הם המצב בו עם ישראל אמור להיות 'לכתחילה'. חנוכה ופורים – אמנם התגלו בדיעבד בעקבות גזירות, אבל הם גילו אור גבוה, שהוא אור של 'לכתחילה'.

יום כיפור לעומת זאת – הוא מצב של 'אף על פי כן'. כלומר, גם אם אתה לא במצב של ראש השנה, ולא במצב שבו יהודי אמור להיות לכתחילה. נפלת, נכשלת, התרחקת, ו'בכל זאת' – הקב"ה מחבק אותך, מוחל וסולח, ומקרב אותך.

חמשה עשר באב – אף הוא כך. הוא מופיע מיד לאחר ימי בין המצרים ותשעה באב, ואומר: נכון, היה חורבן, ויש גלות. ושום דבר לכאורה לא השתנה. ו'בכל זאת' אפשר לשמוח, אפשר לחגוג. למה? סתם כך, בלי סיבה.

***

ה'בלי סיבה' הזה – הוא בעצם הסיבה הכי עמוקה שיש.

כי מאחורי כל הסיבות, ומאחורי כל האירועים – יש משהו הרבה הרבה יותר עמוק. משהו שאי אפשר להסביר, אי אפשר להראות, ואי אפשר להצביע עליו, אבל אין דבר יותר קיים ויותר אמתי ממנו.

ביום כיפור, ובחמשה עשר באב – השם יתברך קורא לנו, מסתכל לנו חזק בעיניים, ואומר: אתה יודע את האמת… כל ה'מסביב' הכל נכון, ו'בכל זאת' – אתה יודע את האמת. ומסיים בקריצת עין חזקה ומשמעותית, שנותנת לנו כח לשנה נוספת של 'כאילו' ריחוק, ו'כאילו' הסתרה.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 102

ערב ראש חודש אלול

יש 'בין הזמנים', יש 'חודש אלול' – ויש 'ערב ראש חודש אלול'.

***

ערב ראש חודש אלול, הוא יום לא מוגדר. 'בין הזמנים' הוא כבר לא, לא מתאים ביום הזה לעשות טיולים ואטרקציות. 'חודש אלול' הוא עדיין לא, כי הוא רק ערב ראש חודש. עוד לא התחיל החודש, ועוד לא התחיל ה'זמן'.

אז הוא יום כזה של 'הכנות'. מתכוננים להתחלת הזמן, מתכוננים לחודש אלול, אשכנזים מכינים את השופרות והספרדים את הסליחות. ומשתדלים לחטוף 'יום כיפור קטן', כמו כל ערב ראש חודש, ואולי קצת יותר, כי סוף סוף זה 'ערב ראש חודש' האחרון של השנה.

זה בהחלט זמן, להתפלל על זמן מוצלח, על שנה חדשה, ועל כתיבה וחתימה טובה. אבל זה לא כל הסיפור.

***

ערב ראש חודש אלול – הוא יום מאד מיוחד.

משה רבינו עלה לשמים 'שלש פעמים' לארבעים יום (לשיטת רש"י). הפעם הראשונה – מיד לאחר קבלת התורה, להורדת הלוחות הראשונות. הפעם השלישית – מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, להורדת הלוחות השניות. ועוד פעם אחת באמצע – מי"ח תמוז עד כ"ט אב, ערב ראש חודש אלול.

בפעם הראשונה והשלישית – השם יתברך היה 'ברצון'. אך בפעם השניה והאמצעית – הוא היה כביכול 'בכעס', ומשה רבינו עלה כדי לרצות אותו. סיום הריצוי, שבסופו הגיעה ההזמנה 'פסל לך שני לוחות אבנים' – הוא ביום הזה, ערב ראש חודש אלול.

כתוצאה מההזמנה הזאת, משה רבינו עלה פעם שלישית, לארבעים יום שסיומם הוא יום כיפור, ויום נתינת הלוחות השניות. נמצא שכל היום כיפור והלוחות השניות – הם תוצאה והמשך של היום הזה שנקרא 'ערב ראש חודש אלול'. ביום הזה, ניתנה 'ההזמנה' ו'קביעת התאריך', ואחר כך נותר רק 'הביצוע'.

***

אם כן, מדובר ביום גדול ומיוחד – יום של ריצוי, יום של התפייסות, ויום של הזמנה.

ביום הזה, כביכול יוצאת קריאה של חיבה, מהשם יתברך לכל אחד מאתנו. ואומרת: היינו קצת רחוקים לאחרונה, היה בין המצרים, היה בין הזמנים, וגם לפני זה הקשר שלנו לא היה מי יודע… אז זהו, הכל מאחורינו. כעת אני מזמין אותך לימים של התקרבות, רצון וחיבור.

את האמת! אחרי הזמנה כזאת – זה לא אלול אחר?! האם לא תגיע לראש השנה ויום כיפור – עם הרגשה של מוזמן ראשי?! בוודאי שכן.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 96

שתי הפתעות יש בחודש אב!

'מועד' ושמו תשעה באב, ו'יום טוב' ושמו חמשה עשר באב.

***

"לא היו ימים טובים לישראל, כחמשה עשר באב, וכיום הכיפורים".

אמר מי שאמר: ניחא חמשה עשר באב, מובן. שהרי זה בין הזמנים. אבל מה פתאום יום הכיפורים?… אבל כמובן שהשאלה היא הפוכה; יום הכיפורים – הוא באמת יום גדול, הכי גדול והכי מרגש שיש לנו בשנה. אבל איך הצליח חמשה עשר באב להיכנס לאותה רשימת בכורה?

'לא היו ימים טובים לישראל' – יש לנו ראש השנה, פסח, שבועות, סוכות, חנוכה ופורים. וכל אלו אינם מגיעים לאותה דרגת 'יום טוב' של חמשה עשר באב. האמנם?! ומה המשותף בינו לבין יום הכיפורים?

מיהו בכלל חמשה עשר באב. מי המציא את התאריך הזה, מה ארע בו, ובאיזה צורה אנחנו אמורים לחגוג אתו? האם יש באיזה מקום הלכות 'יום טוב חמשה עשר באב'? ואיך זה בעצם, שגם לאחר שהוכרז עליו כיום טוב, באותה רמה של יום הכיפורים – הוא נשאר כזה אנונימי, נשכח ובלתי מזוהה?

***

כל החגים – הם מצב של לכתחילה. יום הכיפורים וחמשה עשר באב – הם יום טוב של 'בכל זאת'… הגמרא מפרטת כמה וכמה דברים שארעו ביום הזה. והמכנה המשותף ביניהם הוא ה'בכל זאת'. כל דור המדבר היו צריכים למות, ו'בכל זאת' בחמשה עשר באב, זה פסק. סתם כך, ללא סיבה. השבטים נאסרו להתערב זה בזה, ו'בכל זאת' בחמשה עשר באב, זה פסק. סתם כך, ללא סיבה. וכן הלאה.

ראש השנה – הוא המצב הלכתחילה בו יהודי אמור להיות. פסח שבועות וסוכות – הם המצב בו עם ישראל אמור להיות 'לכתחילה'. חנוכה ופורים – אמנם התגלו בדיעבד בעקבות גזירות, אבל הם גילו אור גבוה, שהוא אור של 'לכתחילה'.

יום כיפור לעומת זאת – הוא מצב של 'אף על פי כן'. כלומר, גם אם אתה לא במצב של ראש השנה, ולא במצב שבו יהודי אמור להיות לכתחילה. נפלת, נכשלת, התרחקת, ו'בכל זאת' – הקב"ה מחבק אותך, מוחל וסולח, ומקרב אותך.

חמשה עשר באב – אף הוא כך. הוא מופיע מיד לאחר ימי בין המצרים ותשעה באב, ואומר: נכון, היה חורבן, ויש גלות. ושום דבר לכאורה לא השתנה. ו'בכל זאת' אפשר לשמוח, אפשר לחגוג. למה? סתם כך, בלי סיבה.

***

ה'בלי סיבה' הזה – הוא בעצם הסיבה הכי עמוקה שיש.

כי מאחורי כל הסיבות, ומאחורי כל האירועים – יש משהו הרבה הרבה יותר עמוק. משהו שאי אפשר להסביר, אי אפשר להראות, ואי אפשר להצביע עליו, אבל אין דבר יותר קיים ויותר אמתי ממנו.

ביום כיפור, ובחמשה עשר באב – השם יתברך קורא לנו, מסתכל לנו חזק בעיניים, ואומר: אתה יודע את האמת… כל ה'מסביב' הכל נכון, ו'בכל זאת' – אתה יודע את האמת. ומסיים בקריצת עין חזקה ומשמעותית, שנותנת לנו כח לשנה נוספת של 'כאילו' ריחוק, ו'כאילו' הסתרה.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 93

כמה מועדים יש לנו בשנה?

ראש השנה, יום כיפור, סוכות, חנוכה, פורים, פסח, ושבועות. וגם – תשעה באב…

***

אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.

תשעה באב נקרא בלשון הפסוק 'קרא עלי מועד', ויש לזה השלכות הלכתיות: לא אומרים תחנון, לא למנצח, לא אבינו מלכנו. ואפילו במנחה שלפניו לא אומרים תחנון.

האם אפשר להבין את זה?! מועד הוא זמן של חג, של חגיגה ושמחה, של סעודות בבשר ויין, ריקודים ומחולות ואמירת הלל. אז איך הוא הצליח התשעה באב הזה – להידחף לרשימה המכובדת הזאת, ולהפוך ל'מועד' מן המניין?

מצדנו היינו אומרים שהכוונה היא בלשון 'סגי נהור', וכפשטות הפסוק – שהיום הזה נקבע כ'זמן' [מועד] לפורענות [לשבור בחורי] רח"ל. אבל היחס שההלכה נותנת לו כמועד ממש, נותן לנו להבין שמדובר במשהו רציני. הייתכן?

***

אז אם נדייק את המילה 'מועד' – הכוונה: התוועדות.

בחגים וימים טובים – הוא זמן שבו מתוועדים ביחד. בימי החול והשגרה – כל אחד עסוק בשלו, ואין זמן להתוועד יחד, חוץ מבשבת, שבאים בלית ברירה לבית כנסת ונרדמים ב'לכה דודי'… הזמן שבו מתוועדים יחד, בחשק ובשמחה – הוא ב'מועדים'.

אבל לא רק. ההתוועדות בימים טובים – אינה רק בין אנשים שמתוועדים למקום אחד, אלא גם ובעיקר – התוועדות שלנו עם דודנו. בימים שבשגרה אנחנו מתקשים לזכור אותו, ואין לנו זמן להתוועד עמו. אבל בימים טובים – אנחנו עוצרים את הכל, ומתוועדים עם השם יתברך, מזכירים את הנסים, ויושבים עמו יחד לסעודה.

וזה בדיוק מה שקורה בתשעה באב. גם בתשעה באב אנחנו עוצרים את החיים, ומתוועדים יחד בבית הכנסת. ולא רק אנשים ביחד, אלא בעיקר מתוועדים עם השם יתברך. כי אין שום פירוש אחר למה שאנחנו עושים – חוץ מלהתוועד עמו. יושבים אתו, בוכים אתו, מתווכחים אתו, מקוננים לפניו, מתחננים אליו – הכל אתו ביחד. אם כן, זה ממש 'מועד'.

ולכן, הוא חל באותו יום של ליל הסדר, ומובא מצדיקים (ר' פנחס מקוריץ) שהעת רצון הגדולה ביותר הוא בתשעה באב כשיושבים על הארץ. 

***

ואם כבר – כנראה שזה המועד הגדול ביותר.

כי בשאר החגים, אמנם המהלך הרשמי הוא להתוועד עם השם יתברך, אבל מי שירצה בדווקא – יוכל להתעלם מכך, ולהיתפס לדברים חיצוניים; בגדים יפים, ניגונים מרגשים, וסעודות מהנות, ולאו דווקא למה שהם מבטאות.

בתשעה באב לעומת זאת – אין במה להיתפס. לא בגדי חג, לא ניגונים של יום טוב, וכמובן לא סעודות. נשאר רק דבר אחד, האמתי ביותר – השם יתברך. אתה יושב מולו ורק מולו, ואין לך ברירה אלא להתייחס אליו ולהתוועד עמו. התבודדות חובה…

אז אמנם 'צורת' (במלעיל) המועד – שונה משאר המועדים. כמו שיום כיפור שונה בצורתו משאר המועדים, שמתענים בו, ומתוודים בו. אז גם בתשעה באב – מתענים ומקוננים ובוכים, אבל זה רק ה'צורה' ששונה משאר המועדים. ב'מהות' הוא אותו דבר, ואף יותר.

פרשת מטות היא המשך לפרשת פנחס. ששם נצטוה משה 'צרור את המדיינים' ובפרשה זו מספר על קיום הציווי, ועל כל פרטי המלחמה והביזה, ולאחר מכן מספר על נחלת בני גד ובני ראובן, שבזה מסתיים המעשה של דור המדבר. ואחר כך בפרשת מסעי מסכם את המסעות ומפרט את הנחלות, ומסיים את החומש ואת התורה.

***

אמנם בתחילת הפרשה, יש נושא בפני עצמו – והוא פרשת נדרים. בפשטות אינו מובן מדוע נכתב כאן, ומה עניינו בכלל לחומש בדבר. ומדוע אינו כתוב יחד עם כל המצוות בחומש ויקרא או שמות. אך באמת המצוה הזאת בעצמה היא פלא, ואינה בכלל לפי הכללים של כל המצוות, כי בכל המצוות – השם יתברך הוא שהחליט על המצוה, והוא מגלה לנו את פרטיה, ואילו במצות נדרים ושבועות – האדם מחליט מה הם המצוות שלו, מה מותר לו ומה אסור, והוא פלא והפלא.

אם כן, יש לנו להבין את יסוד העניין של נדרים ושבועות, ואת היסודות הנלמדים מכך לעבודת ה'. ובזה יתבאר גם כן מדוע נכתבה פרשה זו דווקא כאן.

הקושיות

א. פרשת נדרים – מדוע נכתבה פרשת נדרים כאן, באמצע הסיפור על דור המדבר, ולא במקום אחר יחד עם שאר המצוות.

ב. 'וידבר משה אל ראשי המטות, זה הדבר אשר ציוה ה" – מדוע נאמרה מצוה זו לראשי המטות ולא לכל ישראל. ומדוע דווקא כאן נאמר הלשון 'זה הדבר' [שמרמז על אספקלריא המאירה].

ג. 'איש כי ידור נדר או הישבע שבועה' – איך יש כח לכל אדם לעשות לעצמו מצוות ואיסורים, ולהחליט שדבר פלוני יהיה אסור לו, ודבר פלוני יהיה חייב לעשותו, וכי יש כח לאדם לחדש מצוות ועבירות שאינם מהתרי"ג מצוות.

ד. התרת והפרת נדרים – אם יש כזה כח של נדר ושבועה, איך אפשר להתיר או להפר אותו. וכי יכולים לבטל מצוות על ידי התרה או הפרה. ומדוע דווקא על ידי החכם, האב והבעל.

ה. מה ההבדל בין נדר לשבועה, ומדוע. והאם ראוי לעשות נדרים ושבועות.

ביאור הפשט

א. פרשת נדרים: בדברי הרמב"ן מבואר, שנכתב כאן כהמשך לפרשת הקרבנות [של המועדות] שבפרשת פנחס. ששם מסיים 'לבד מנדרותיכם ונדבותיכם', והכוונה לנדרי ציבור, וכעת ממשיך ומבאר שיש גם נדרי יחיד.

אמנם גם זה בעצמו צריך ביאור, מדוע נכתב פרשת הקרבנות בחומש במדבר ולא בחומש ויקרא. ובזה ביאר הרמב"ן, שקרבנות אלו אינם נוהגים אלא בארץ ישראל, ולכן אחר שנכתב על חלוקת הנחלה בארץ ישראל, כתב על קרבנות המועדים. והאור החיים הקדוש מבאר שנכתב אחר מינוי יהושע, כדי להדגיש שצריך להיות משל הציבור ולא משל יהושע.

ומביא עוד בשם חז"ל 'לפי שהיו ישראל אומרים, לשעבר היו המסעות נוהגים והתמידין נוהגים, פסקו המסעות פסקו התמידין. אמר הקב"ה למשה אמור להם שיהיו נוהגין תמידים'.

ב. ראשי המטות: רש"י מבאר שכל מצוה נאמרה תחילה לראשי המטות ואחר כך לכל ישראל, כדי לחלוק להם כבוד. והטעם שנתגלה דווקא במצוה זאת, כדי ללמד שהתרת נדרים דווקא ביחיד מומחה. ומה שנכתב 'זה הדבר' הוא כדי למעט שהחכם מתיר והאב מפר ולא להיפך.

והרמב"ן מבאר שלימד דווקא לראשי המטות, כדי שלא יידעו כולם שיש התרה לנדרים ויזלזלו בחומרתם. אלא יצטרכו לבוא לפני חכם ורק הוא יודע אם יכולים להתיר ואיך להתיר. וכן מבאר האור החיים הקדוש, ומבאר בזה את הלשון 'זה הדבר', כלומר שלכל ישראל לא יגלה את כל פרטי המצוה [כולל התרת נדרים] אלא רק 'זה הדבר' דהיינו רק את האיסור 'לא יחל דברו', ולא את ההיתר.

ג. נדר ושבועה: נדר הוא איסור חפצא, ושבועה הוא איסור גברא. כלומר, בשבועה יכול לאסור 'על עצמו' או לחייב 'את עצמו' לעשות איזה פעולה. ואילו בנדר אינו אוסר 'על עצמו' פעולה, אלא אוסר את 'החפץ' עליו. ויש בזה הרבה נפקא מינה, כגון: א. נדר חל אפילו מצוה ושבועה אינה חלה על המצוה, ב. נדר חל על נדר ושבועה אינה חלה על שבועה. ועוד הרבה. ג. נדר אינו חל על דבר שאין בו ממש, ושבועה כן.

והרמב"ן מביא דברי חז"ל (ספרי מטות יד) 'מה הפרש בין נדרים לשבועות, בנדרים כנודר בחיי המלך, בשבועות כנשבע במלך עצמו'. והוא מבאר ששבועה הוא כנגד ספירת המלכות, ונדר הוא כנגד ספירת הבינה [ובזה מבאר מדוע שבועה הוא 'בשם ה"' ונדר הוא 'לשם ה", וגם הטעם שנדר חל על המצוה, כי הוא למעלה מהתורה].

ד. האם ראוי לעשות נדר ושבועה: מבואר בחז"ל (נדרים ט.) שאין ראוי לעשות נדרים ושבועות, רק אם יכול לקיים מיד, וכמו שכתוב (קהלת) טוב אשר לא תידור משתידור ולא תשלם'. ובפשטות משום שעלול להיכשל ולא לקיים דבריו, וכמשמעות הפסוק הנ"ל.

אמנם באור החיים הקדוש מביא מדברי חז"ל, שצריך ליזהר אפילו משבועה של אמת, והיינו משום שיש בזה זלזול בעצם הנדר והשבועה, שהם דבר גבוה מאד, כנשבע בחיי המלך ובמלך בעצמו. ורק כדי לזרז עצמו להינצל מעבירה ולקיים מצוה – מותר לישבע, כמו שדרשו חז"ל (נדרים ח) מהפסוק 'נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך'.

וכן מבואר בספה"ק קדושת לוי, ומוסיף שמי אינו עושה דיבורו חולין, עושה תיקונים בכל היוצא מפיו, וכל מה שגוזר יתקיים, ויוכל להטות מידותיו של הקב"ה מדין לרחמים [וכן מובא בחיד"א בשם ר' חיים ויטאל, ובספה"ק נועם אלימלך].

ביאור הפנימיות

עיקר הפלא של נדרים ושבועות – הוא היכולת של אדם לחדש מצוות ועבירות. ובאמת, הנדר נקרא 'פליאות חכמה', והוא עניין גבוה מאד. ולכן מתחילים יום הכיפורים באמירת 'כל נדרי', וקודם לזה אומרים לשון הזוהר הקדוש, שבו כביכול מתירים להקב"ה את נדרו, כדי שיוכל לגאול אותנו, ומכל זה מובן שאין זה דבר של מה בכך, אלא סוד גדול.

וכבר הזכרנו דברי הרמב"ן בשם חז"ל שנדר הוא כנודר בחיי המלך, ושבועה הוא כנשבע במלך עצמו, ונתבאר ששבועה הוא כנגד ספירת המלכות ונדר הוא כנגד ספירת הבינה. וכעת נבאר פנימיות העניין לעובדא ולמעשה בעז"ה, על פי המבואר בליקוטי מוהר"ן (סימן נז), ובליקוטי הלכות (הלכות נדרים א-ב).

ונקדים לזה עוד פלא שיש בעניין השבועה. מבואר בחז"ל (נדרים ח) שנשבעים לקיים את המצוה. והיינו שכאשר רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ועלול להיכשל בעבירה, או שאינו מצליח לקיים איזו מצוה – יעשה שבועה, ואז יוכל לקיים. ולכאורה הוא פלא, שהרי ממה נפשך, אם יש לו כח להתגבר על יצרו – יעשה זאת בלא שבועה, ואם אינו יכול להתגבר – מה יעזור שבועה, הלא גם על זה צריך להתגבר על יצרו שלא לעבור על השבועה. ומוכח מזה שיש כח מיוחד בשבועה שיסייע בידו להתגבר על המניעה, וצריך להבין מהו הכח הזה.

שבירת הכלים

וביאור העניין הוא כך. בזמן בריאת העולם – היה אור יותר מהכלי, ועל ידי כך היה שבירת הכלים – והכלים נפלו למטה [מעולם האצילות, לתך עולמות בריאה יצירה ועשייה], והאור עלה למעלה. אמנם מהאור נפלו רפ"ח ניצוצות למטה. וכל עבודתנו בעולם הוא לתקן את אותם ניצוצות.

משמעות העניין למעשה הוא, שאנו נמצאים בעולם העשייה, ורואים לנגד עינינו עולם גשמי – דומם צומח חי ומדבר, והעולם הזה מלא חיות – הן הצמחים שיש בהם חיות וצבע, וכל שכן בעלי חיים ובני אדם, ואפילו בדומם כבר ידוע היום – שבאמת אינו דומם, אלא בנוי מאטומים קטנים שבכל אחד מהם יש מליוני חלקיקים שנעים כל הזמן במהירות.

נמצא שהעולם כולו מלא חיות, אמנם באמת החיות הזה נמשך מהניצוצות הקדושים שנפלו לכאן, והם אלו שמחיים את כל הדברים אלו, ומעניקים להם את המראה והטעם והריח וכל החיות שיש בהם. אלא שהחיות הזה מלובש בדברים גשמיים של דומם צומח חי ומדבר, ונדמה כאילו זה כל הסיפור.

תיקון הניצוצות פירושו, לגלות את החיות הפנימי, ועל ידי כך לגלות שכל העולם מלא בחיות אלוקית. ובזה 'גואלים' את הניצוץ השבוי, ומתקנים אותו. וכיצד עושים זאת, על ידי התורה. כי התורה מדברת על כל ענייני העולם, ובכל דבר שבעולם יש תורה ויש מצוות, ועל ידי שפועלים בכל דבר על ידי התורה – מגלים את האלוקות שבו.

ולכן, כל דבר שבעולם טעון תיקון, ואסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה. כי קודם התיקון – יש כאן תערובת בין הניצוץ הפנימי לבין הלבוש החיצוני, ועל ידי התיקון הוא מתברר ונעשה מתוקן.

שבועה – כח הדיבור

נמצא שכח התיקון שבכל דבר, הוא על ידי מעשה ומחשבה. מעשה – קיום התורה והמצוות שיש בכל דבר. ומחשבה – של אמונה, שמאמין שהחיות של הדבר הוא הניצוץ האלוקי שמחיה אותו. אמנם באמת עיקר כח התיקון הוא הדיבור.

כי רק האדם יכול לתקן את הבריאה, ועיקר כח האדם הוא הדיבור. ואם כן עיקר התיקון הוא על ידי הדיבור. וכאן מגיע החידוש הגדול של שבועה. כי אמנם עיקר דרך התיקון הוא על ידי התורה, אבל לפעמים אדם עומד בנסיון גדול, ועלול ליפול ולעבור על דברי התורה, ואילו היה יודע שבאמת הדבר שמושך אותו הוא רק דמיון, ובאמת הוא נמשך אחר החיות האלוקי שיש בזה, ואם יתאפק – יזכה ליהנות מהחיות האמתי שיש בדבר הזה – היה עומד בזה, אבל קשה להאמין בזה.

ולכן, צריך עצה מיוחדת שיגלה לו את האמת הזאת, וזה העצה של שבועה, כי כשאדם עומד מול הנסיון, גם אם הוא יודע שיש תורה שמדברת על המצב הזה, אבל לא מאמין שזה קשור אליו, ושהוא בעצמו יש לו את הכח הזה של התיקון. אמנם כשנותנים לו ביד כח לחדש בעצמו תורה למצב הזה, ולעשות שבועה – אזי בכח השבועה, הוא מגלה שהתורה שיש כאן, היא תורה 'שלו', ומקבל כח לקיים את התורה ולתקן את הדבר.

[ולכן שבועה הוא כנגד ספירת המלכות, כי התורה שבעל פה, שמדבר על כל דבר שיש בעולם – הוא בחינת מלכות, ועל ידי זה מתגלה שהשם יתברך הוא מלך ונמצא בכל דבר. אמנם כשאי אפשר לעשות זאת על ידי התורה בעצמה, צריך לחדש תורה שבעל פה על ידי הדיבור, דהיינו על ידי שבועה, ואז יש בכוחו לגלות את המלכות, וקיצרתי].

נדר – כח הביטול

אמנם לפעמים גם זה לא מועיל. כי אדם כבר מרגיש כל כך עייף ושבור, שלא רק שאין לו כח לקיים את התורה, אלא אפילו אם זה יהיה תורה שלו, גם כן אין לו כח, והנסיון שלו אינו רק בעניין פלוני ואלמוני אלא בכלל על קיום התורה, ויש לו נסיון לפרוק עול לגמרי ח"ו. וכאן צריך את העצה של נדר. כי הנדר מגלה כח שהוא יותר גבוה מהתורה, והכח הזה הוא עולם הבינה.

כי אמנם עיקר קיום העולם הוא על ידי התורה, אבל הרי היה כ"ו דורות קודם קבלת התורה, ואיך התקיים העולם אז, אלא שיש אוצר של מתנת חינם שעל ידו התקיים העולם. והכח הזה קיים גם היום, בכל עת שבטלים מהתורה – כגון בבית הכסא, או בשעת שינה וכדומה, שאז מקבלים חיות מהאוצר של מתנת חינם (עניין זה התבאר באריכות בפרשת שמיני, ובעז"ה עוד יתבאר בפרשת ואתחנן).

כלומר, יש שתי דרכים של גילוי האמת הפנימית בעולם. הדרך הראשונה היא באופן 'פרטי' – על ידי התורה, שמגלה באופן פרטי איזה מצוה יש בכל דבר, ועל ידי זה מבינים בצורה מפורטת איזה סוג של חיות יש בכל דבר. והדרך השניה היא באופן 'כללי' – על ידי ביטול, שאומר שאני לא רוצה את העולם אלא רוצה את השורש של העולם. וכמו ההבדל בין אבא לאמא, שהאב מלמד את בנו בפרטיות איך להתנהג, ולפי זה אוהב אותו ומשבח אותו, והאמא אוהבת אותו בכל אופן.

ולכן, כאשר אדם מרגיש עייף, ואין לו כח בכלל לקיים את התורה – העצה היא לעשות נדר, דהיינו שאומר 'אני לא רוצה את העולם, והעולם הוא קונם עלי', ואז הוא מקבל חיות מהאוצר של מתנת חינם, ומזה מקבל כח לעמוד בנסיונות.

התרת נדרים

אמנם כל זה בעת הנסיון. אבל אחר כך צריך לחזור בחזרה להעולם. ולכן יש את הכח של התרת נדרים, והיינו שהולך לחכם – שהוא בעצמו השורש של התורה, וכשרואה אותו כבר אינו צריך את הנדר, אלא רואה בעצמו את התועלת של האמת. וממילא יכול להתיר את נדרו, ועל זה הדרך גם עניין הפרת נדרים על ידי האב והבעל, שהם השורש שלה.

ומהכח הזה נמשך כל עניין התשובה, ולכן בתחילת יום הכיפורים אומרים כל נדרי, כדי להיכנס לעולם הבינה ולקבל כח לעשות תשובה. ובכח הזה גם מתירים כביכול את הנדר כלפי מעלה, כי מעוררים הכח של אוצר מתנת חינם, וממילא יכול לגאול אותנו.

וכל זה דורש הרחבה ואריכות גדולה, ועוד חזון למועד אי"ה. אבל יש כאן עצה נפלאה לעובדא ולמעשה. שכאשר יש לאדם נסיון – שמרגיש שעל פי הכללים של התורה אינו יכול לעמוד בזה, יש בידו עצה של שבועה, שבזה הוא מגלה את כוחו שיכול לעשות מכל דבר תורה, ואם גם זה אינו מועיל – יש את הכח של נדר, שיכול לבטל עצמו לגמרי, וכך יוכל לעמוד על עמדו, ואחר כך יבטל את נדרו.

מדרשי פליאה: אי כי ידור נדר, הדא הוא דכתיב ימינו כצל עובר