פוסטים

הכבוד הוא הדבר הכי מסוכן

אבל עוד יותר מסוכן ובלתי אפשרי – אם אין אותו.

***

תלמידי רבי עקיבא מתו, על שלא נהגו ‘כבוד’ זה בזה.

אחד מהדברים הכי מסוכנים הוא הכבוד. הוא נמצא בשורת הדברים שמוציאים את האדם מן העולם, ואנו מצווים להתרחק ממנו ולברוח ממנו, ואדם נורמלי, בפרט אם הוא חי עם פנימיות, מסתכל בצורה מאד מבוזה על אותו אחד שמתקשה להיגמל מהצורך הזה, ורואה את זה כמשהו קטנוני ועלוב.

ומצד שני למרבה הפלא, הכבוד דווקא תופס מקום מרכזי מאד ביהדות. מרכז החיים שלנו עוסק ב’כבוד שמים’. ואנו גם מצווים לכבד את התורה, את התלמידי חכמים, וגם לנהוג כבוד כל אחד בחברו, וגם לכבד כל יהודי.

ובנוסף לכל זה, יש לנו גם הבטחה מוזרה. ש’כל הבורח מן הכבוד – הכבוד רודף אחריו’. האם זו מתנה שאנו רוצים שתרדוף אחרינו, או משהו גרוע שאנו מצווים להתרחק ולברוח ממנו. האם נאמר למישהו: כל הבורח מקנאה, הקנאה רודפת אחריו’?!…

***

כבוד, פירושו ‘ערך’.

כל דבר שאנו מעריכים, אנו מכבדים אותו. ‘הערכה’ פירושה: יש בו צורך, והוא לא מיותר. דבר שאנו מזלזלים בו – הוא משום שאין לו שום ערך, ואין בו שום צורך. הזלזול אומר: בשביל מה זה נמצא כאן בכלל. אילו זה לא היה כאן, היינו מסתדרים היטב, ואולי אפילו טוב יותר.

הערך העליון ביותר, הוא הבורא יתברך. אי אפשר בלעדיו, ואין שום דבר בלעדי מציאותו, ולכן ההתייחסות אליו היא בתכלית הכבוד. התורה גם היא כמובן בעלת ערך, וכן התלמידי חכמים. בלעדי התורה והתלמידי חכמים – אין שום תכלית לעולם, ואין לו קיום. צריכים אותם.

וכן כל יהודי. אין אדם מיותר בעולם שאפשר להסתדר בלעדיו. ההכרה בעיקרון זה, תביא לכך שנכבד אותו. לא מדובר ב’עבודת המדות’, או בהנהגה טובה ורצויה, אלא בהבנה בסיסית של תכלית העולם. מי שאינו מכבד את חברו, טוען בעצם שאין בו שום דבר מיוחד ובעל ערך, ואין שום צורך בו. ואם אתה חושב כך, לא התחלת להבין את הסיפור.

***

וכן אדם לעצמו.

אין מי שאינו זקוק לכבוד. הצורך הבסיסי ביותר שאי אפשר לחיות בלעדיו, הוא להרגיש שיש בי ערך, ואני לא מיותר. הפגיעה החמורה ביותר, שהיא שפיכות דמים ממש וגם עלולה להביא לכך בפועל היא – לתת הרגשה למישהו שהעולם היה מסתדר בלעדיו מצוין, ואפילו יותר טוב. זו לא פגיעה, אלא רצח.

כבוד שמוציא את האדם מן העולם, שממנו צריכים לברוח – הוא הרצון לקבל אישור מהסביבה שיש לי ערך. הרצון הזה, גורם להתעלם לחלוטין מהערך האמתי שלי, ולהתמקד רק ב’מה יגרום לסביבה להעריך אותי’. וזה בדיוק מה שגורם לאבד את הערך האמתי, קרי: את הכבוד. ו

לכן, כל הרודף אחר הכבוד (השקרי) – הכבוד (האמתי) בורח ממנו. אבל הבורח מן הכבוד, ומחפש את הנקודה האישית והמיוחדת שלו, שבוודאי נמצאת ללא ספק – הכבוד האמתי רודף אחריו. כי אין לך אדם שאין לו שעה, ובכל אחד יש בוודאי נקודת ערך שאין באף יהודי. ומי שמכיר בזה, גם יתייחס אחרת לחבריו ולכל יהודי.

ולכן, אם ראית מישהו שמזלזל ביהודי, בלתי אפשרי שהוא יכבד את ה’. כי בכל אחד יש נקודה מיוחדת של כבוד ה’ שאין באף אחד. ואם אתה מכבד את ה’, אתה תכבד ממילא את כל שאר המחלקות; את התורה, את הצדיקים, כל יהודי וגם את עצמך.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 62

אתה מחפש כבוד?

תהיה פוליטיקאי. לא תלמיד חכם, ולא מרביץ תורה. לא זה המקום להוציא לפועל את תאוות הכבוד.

***

הקניין השלושים-וששה מקנייני התורה – הוא: ‘מתרחק מן הכבוד, ולא מגיס לבו בתלמודו’.

רבי נתן אמר: מי שיש לו ‘קנאה’ או ‘תאוה’ – אני יכול לעזור לו, אבל אם בנוסף, הוא גם רוצה ‘כבוד’ – אני לא יכול לעזור לו…

התורה מתמודדת, ובהצלחה, מול כל תאווה ומדה רעה. לימוד תורה וקיום מצוות – מרומם את האדם, מזכך אותו, ומנקה אותו – וממילא משנה את הגישה שלו אל התאוות הרעות והמידות הרעות. לאחר הלימוד וקיום המצוות – הוא כבר לא אותו תאוותן ומושחת כמו שהיה קודם.

כל זה חוץ מכבוד. את הכבוד – אפשר בטעות לחפש וגם למצוא – בתורה בעצמה. התורה אינה מקום שאפשר למצוא בו מדות רעות ותאוות רעות, אבל ‘כבוד’ – אפשר בהחלט למצוא גם בתורה. התורה בהחלט נותנת לאדם מעמד, ומאפשרת לו כביכול לספק את תאוות הכבוד שלו.

***

כאילו. רק כאילו.

כי הכבוד הוא הסתירה הגדולה ביותר לתורה ולאמת. מי שניגש אליה מתוך ‘כבוד’ – ימצא בה בוודאות את ההיפך הגמור מהאמת, והוא אפילו לא יבחין בכך. וגם אם וכאשר יבחין – לא יוכל להודות בכך, ולעשות את הצעד אחורה כמתבקש.

הגישה אל התורה, איננה כאל ספר ידיעות, או חכמה נפלאה, אלא אור אלוקי. ולכן, בשונה מכל חכמה אחרת – שאפשר בהחלט לגשת אליה מתוך אגו ואינטלקטואל גבוה, ועל ידי החכמה ההיא עוד לפתח להשמין ולהרחיב את אותו אגו; כאן זה פשוט לא עובד. את האור האלוקי לעולם לא ניתן להכניס לתוך מקום ‘תפוס’, ומי שניגש אליה כך – בוודאי יבוא לכלל טעות.

***

זה כל כך פשוט, וכל כך לא פשוט.

כי התורה מכילה בתוכה את כל מה שצריך – כדי לשוות לה דמות של חכמה ושכל. ויש בה את כל מה שאדם צריך כדי למצוא בה ‘מקום של כבוד’, ועוד בטעם ‘רוחני’… ויש אפילו ציווי על כך – לכבד את התורה, ואת לומדיה.

נדרשת כאן הבחנה דקה, להבין שכאן אתה נדרש לכבד ‘את התורה’ ולא ‘את עצמך’. לכבד את האמת, ואת מה ש’מעבר’ ו’גבוה’ יותר, ולא את המוכר והמגושם. לשם כך, נדרש מהאדם קמצוץ של הכנעה, ומינימום של ‘טעם אמת’, כדי לתפוס את הכיוון.

ויש בזה שני חלקים: א. ‘להתרחק מהכבוד’ – כלומר, לכתחילה לא לגשת מתוך חיפוש כבוד. אם יש לך צורך של כבוד, תדאג ‘להתפנות’ ממנו קודם שאתה ניגש ללימוד, וללימוד תיגש ‘נקי’. ב. ‘אינו מגיס לבו בתלמודו’ – תוך כדי הלימוד, ההרגשה הזאת מתעוררת שוב ושוב, בכל פעם של הבנה / הספק / חידוש; ואז – צריכים להכניע את זה שוב ושוב.

התוצאה שווה: פתאום תרגיש מה זה כבוד אמיתי. כלומר, עם איזה דברים גבוהים, טמירים ונעלמים – יש לך עסק. ולהרגשה הזאת – אין תחליף ואין מתחרה. שווה לנסות.